חג חנוכה ומעשי החשמונאים מעוררים גם שאלות של דת ולאום ביהדות. חג חנוכה נקבע לזכר טיהור בית המקדש מעבודת האלילים (עניין דתי) אך גם הפך להיות חג שנקבע לזכר העצמאות הלאומית והרחבת הגבולות של יהודה שהשיגו החשמונאים עם הזמן. אחרי כשלונות המרידות ברומאים חז"ל החליטו להצניע את הצדדים הלאומיים של החג כדי לא לגרום לרצון למרוד מרידות חסרי סיכוי נגד הרומאים. במשך הגלות אופיו הלאומי של החג הוצנע ורק עם הציונות חזרו לציין את אופיו הלאומי של החג, כשאצל רוב החרדים - בהתאם להשקפתם הלא לאומית- עד היום כמעט אין אזכור לצד הלאומי של החג. מלכתחילה היו בתקופת החשמונאים יהודים דתיים שהסתפקו רק בהשגת החירות הדתית ללא שאיפות לאומיות ואילו אחרים - חלקם דתיים וחלקם אפילו דתיים מאד (בדומה לחרד"לים היום) וחלקם יחסית פחות דתיים (לא הייתה אז חילוניות של ממש...) - כן היו מעונינים להמשיך גם בהשגת מטרות לאומיות. היו כמובן כאלו שהיו גם מתיוונים ולא רצו חירות דתית וגם לא רצו עצמאות לאומית.
סביר שעם ההתקדמות בהשגת העצמאות הלאומית והרחבת הגבולות יותר ויותר אנשים היו מעונינים גם במטרות לאומיות. ואולם, משלב מסוים מלכי החשמונאים, שהשיגו הישגים לאומיים החלו במקביל ובאופן אולי פרדוכסלי (ואולי לא) להתנהג בעצמם באופן הלניסטי- דבר שהתבטא בשימוש בשמות יווניים וגינונים הלניסטיים שונים. הדבר הביא חלק מהדתיים של אז להסתיג מבית החשמונאים ומההישגים הלאומיים ולו רק שתישמר הייחודיות הדתית של העם. הדברים הגיעו לשיאם בימי אלכסנדר ינאי שגם הוא כנראה לא היה טלית שכולה תכלת מבחינת שמירה על הרמוניה בעם בעניני דת, למרות ההערכה האישית והכנה שלי אליו כמלך שהביא את יהודה לשיא גדולתה - גדולה שנשתמרה גם בימי אשתו ויורשתו המלכה שלומציון. ההסתיגות מאלכסנדר ינאי הביאה בשיאה חלק מהפרושים לתמוך בכוחות זרים במלחמה נגד ינאי וגם ינאי מצידו לא בחל תמיד בגיוס כוחות זרים לצורך דיכוי פנימי. ינאי עצמו בסוף ימיו הכיר במשגים שעשה ובהתאם למה שציווה את שלומציון, שלומציון הצליחה בימיה להיות "גם דתייה וגם לאומית". אולי זה לא מקרה שאלכסנדר יונתן ינאי נודע בעיקר בשמו היווני ושלומציון אלכסנדרה נודעה בעיקר בשמה העברי. אחרי שלומציון פרצו מריבות בין בניה שהביאו לקץ העצמאות (אם כי הכיבוש הרומאי היה רק שאלה של זמן...).
כדאי לרגע גם לחזור בנושא הדת והלאום לתקופת התנ"ך: שלמה המלך היה לאומי בהשקפותיו ומטרותיו , אבל אצלו חלק מהלאומיות (שכללה גבולות רחבים ובתוקף הנסיבות של מלכותו גם מגעים עם עמים זרים) כללה נישואי תערובת והכנסת פולחנים זרים- מה שאולי (לצד עול המיסים) הביא להתנגדות כלפיו מצד חוגים כוהניים ונבואיים מסוימים (כמו אחיה השילוני) ולו במחיר של פחות שאיפות לאומיות. כמה עשרות שנים מאוחר יותר היה לממלכת ישראל את המלך אחאב אשר היה לאומי בהשקפותיו ומעשיו ועם זאת כחלק מהלאומיות (שוב, באופן שאולי היה בלתי נמנע בנסיבות ימיו) נחשף דווקא למגע עם עמים זרים, נשא אישה נוכרייה והכניס מנהגים זרים- בפרט מנהגים דתיים. הדבר הוליד קיטוב בינו ובין תומכיו לבין חוגים נבואיים וכוהניים שונים בהנהגת אליהו הנביא.
אז אחרי כל הדברים הנ"ל אי אפשר שלא לשאול על תקופת החשמונאים האם: 1) אספקטים שונים שקשורים בלאומיות יהודית בתקופת החשמונאים הביאו לכך שהתנגשות בין דת ולאומיות בתקופת החשמונאים הייתה בסופו של דבר בלתי נמנעת למרות קיומם של אנשים ומנהיגים שידעו להיות "גם דתיים וגם לאומיים" ובסופו של תהליך כל אחד ללא יוצא מהכלל היה חייב להחליט האם הוא "או דתי או לאומי"? 2) או שאולי רק האנשים הלא נכונים היו בעמדות כח, "הרוב הדדומם" של העם בתקופת החשמונאים ידע לשלב באופן הרמוני דתיות ולאומיות, אנשים כמו שלומציון הוכיחו ש"אפשר אחרת" ואפשר לשלב דת ולאומיות ומה שקרה זה רק שמיעוט קטן של קיצוניים מ-2 הצדדים יחד "עשה קולות של לפחות 100 מנדטים בכנסת" ואם אותו "רוב דומם" היה קצת יותר מפעיל את השפעתו, אז הדת והלאומיות היו יכולים לאורך זמן לחיות יחד ויהודה הייתה נשארת עצמאית ומשגשגת לאורך זמן רב הרבה יותר (אילו גם לא הייתה התעצמות של האימפריה הרומית). איזה מ-2 האפשרויות נראית לכם יותר נכונה?
