טוב סיפור הלידה שלי... אמנם קצת באיחור וכבר עברתי לידה אחריה אבל זה משהו שאני חייבת להוציא החוצה..
הבן שלי בנימין חגג אתמול יומהולדת 4 (ה' טבת) ולכבוד המאורע החלטתי לעצור הכל ולכתוב את סיפור הלידה שלו.
במשך כל ההיריון אמרו לי שהעובר גדול, זה הדאיג אותי קצת, אבל שמעתי את זה כבר בהריונות הקודמים אז לא נבהלתי. שלחו אותי לכמה וכמה בדיקות סוכר וכולן היו טובות. תמיד אמרתי לעצמי שבטח הוא גבוה ובגלל זה ההערכות משקל יוצאות גדולות.
לחדר לידה הגעתי לאחר שטיילתי יום שלם ברגל עם בעלי אכלנו יחד ונסענו בלי לחץ לבית החולים. שם כמובן עושים את כל הדברי הרגילים ובניהם שוב הערכת משקל נוספת ואחרונה. ההערכה יצאה 4.200 די נבהלתי כי כל ההיריון התפללתי רק לא לעבור את ה 4 קילו. כשנכנסתי לחדר לידה המיילדת מקבלת אותי נוגעת לי בבטן ואומרת: " אהה, אין מצב שתעברי את ה4 יש לך בטן קטנה". ממש נרגעתי. אמא שלי (המיילדת הצמודה שלי) אומרת לי שהמיילדות מבינות יותר טוב מהמכשירים.
בנתיים נכנס הרופא (הפרופסור "הבכיר" ) כנראה אמרו לו שיש כאן לידה מיוחדת במשקל גבוהה, אז הוא שואל אותי מה היו המשקלים האחרים שילדתי אמרתי לו 3800 ו 3600 אז הוא נרגע ואמר טוב נתחיל ונראה מה יהיה. אחריו נכנס רופא אחר ושואל אם אפשר להכניס ללידה 2 סטודנטיות לרפואה. ממש הופתעתי מהתשובה שיצאה לי: "כן רק שיהיו נשים". אין לי מושג למה הסכמתי, אני שמתביישת אפילו מאמא שלי בלידה... אבל בסוף זה יצא לטובה.
הן נכנסות עושות היכרות ומודות לי שהסכמתי "לשתף אותן" בתהליך. תוך כדי כמובן יש צירים שבאים והולכים.
הדבר הראשון שביקשתי זה אפידורל. אין מצב שאני יולדת בלעדיו (לפי המשקלים הקודמים אתן בטח מבינות למה הוא כל כך חשוב לי) ולכן בשלב הזה כבר הייתי לאחר עירוי נוזלים ומוכנה לרופא המרדים המושיע. כמובן שיש בדיקה לפני שנותנים את האפידורל ורואים שאני כבר בפתיחה של 8-9 ומודיעים לי חגיגית שבשלב זה אי אפשר לתת כבר אפידורל ו"זורמים" איתי היישר ללידה. אני לא מאמינה! גם אומרים שהעובר גדול במיוחד וגם בלי אפידורל זה בלתי אפשרי! אני מתחילה לבכות שאני לא יכולה ללדת בלי, פשוט אין לי כבר כוחות ללידה עצמה אני מנסה לשכנע את הרופאים אבל כלום לא עוזר. 2 הסטודנטיות המקסימות מנסות להרגיע אותי שהן כאן לידי והן יעזרו לי אמא שלי גם היא בלחץ אבל מנסה לא להראות לי ומנסה להרגיע. ואני בלב מתפללת רק שתהיה לידה רגילה ולא ניתוח.
אני כבר מותשת מהצירים מזכירה לבעלי שנמצא מאחורי הוילון שיתפלל חזק יותר ולא מפסיקה לחשוב איך אני הולכת ללדת בלי אפידורל?!
הגיע שלב הלידה אני נותנת מעין תדרוך לאמא שלי ולסטודנטיות איך לעזור לי עם הרגלים. לחיצות לחיצות ועוד לחיצות ושום דבר לא מתקדם, אני מרגישה שמשהו תקוע הוא פשוט לא עובר. הפרופסור נכנס ואיתו עוד שני רופאים. הוא מנסה ללחוץ על הבטן וזה לא עוזר התינוק לא עובר.
פה אני עוצרת, ומספרת לכם שבשבת לפני הלידה למדתי עם בעלי על הדברים שמשנים דינו של אדם. אחד מה היתה הצעקה. כמה צעקה אמיתית מעומק הלב שמכוונת לריבונו של עולם יכולה לשנות ולהפוך דינו של אדם.
אני שבשום לידה לא הוצאתי הגה מהפה, להיפך אני כל כך מרוכזת בלחיצות והכל בדממה, נזכרתי בזה והחלטתי מתוך חוסר אונים לצעוק. לצעוק לא מתוך כאב אלא צעקה בכוונה תחילה. אמרתי לבעלי שיתפלל חזק, התרכזתי, כיוונתי שכל כולי בידיו של ה' ותוך כדי לחיצה צעקתי צעקה גדולה........והוא יצא!
איזו הקלה. הרגשתי שכל האיברים בתוכי מסתדרים מחדש. הרגשתי חלשה. הניחו אותו על הבטן שלי והרגשתי שהוא ממש כבד. לוקחים אותו ממני ואני וכולם מחכים למספר.... טוב תחזיקו חזק....4884! כולם המומים הרופא אמר שאם הם היו יודעים שזה המשקל הם בכלל לא היו מדברים איתי אלא ישר שולחים אותי לניתוח.
בעלי לוקח את התינוק כולו נרגש מהעוצמות של הלידה נוטל לו ידיים ולוקח אותו לבדיקות. בנתיים תופרים אותי, בודקים אותי, רואים שרגל אחת נפוכה מאוד לעומת השנייה אז מעלים אותי למחלקה ומחברים אותי לעירוי של תרופה לדילול הדם למשך 6 שעות וכשזה נגמר אני רוצה לקום ולהתקלח (אין כמו המקלחת של אחרי הלידה) אבל אני לא מצליחה לקום וכמעט נופלת. חוזרים אלי עם תוצאות בדיקות הדם ואומרים לי שהברזל שלי ממש נמוך ושאיבדתי המון דם אז גם נותנים לי 2 שקיות של דם. שוב להיות מחוברת וצמרמורות (תופעת לוואי של קבלת מנות דם). וכל הזמן אני רוצה להרים את התינוק שלי ולא יכולה. ההתאוששות מהלידה היתה איטית מהרגיל, לקח לי חודש עד שהצלחתי להרים אותו לבד כדי להניק. כל לילה הייתי מעירה את בעלי שיוציא לי אותו ויעביר לי, כי הגוף פשוט לא היה מסוגל.
ברוך ה' זה עבר ומזל ששוכחים את הקושי וזוכרים את הטוב.
קראתי לו בנימין כי זה שם מאוד חזק ללידה מאוד חזקה ולתינוק מאוד חזק. והיום הוא כבר בן 4, היה שווה הכל!
).
, אבל מאוד מאוד עם האחרון. ממש חוויתי זה בעצמי, והרגשתי שברירית כמו שלא הרגשתי בחיים שלי (וכמו שכתבתי פעם, אולי כאן, רציתי לשים על עצמי שלט "זהירות, שביר!").