נשמח לקרוא את סיפור הלידה.

נענע מייבשת את החלב וגם מרווה.

כשאת מניקה בשכיבה את מגביה לו קצת את הראש?

שתזכו בע"ה לגדלו בנחת,בריאות ושמחה..

שפע של חלב!

אלא שאלות פשוטות ויש להן תשובות ברורות -

הפתח נמצא בין הרגליים

את התינוק אי אפשר לראות כי הבטן לא שקופה, אבל לרופאים יש מכשיר מיוחד שאפשר לראות בו תמונות לא מאד ברורות בשחור-לבן. (אם שמרת, את יכולה להראות להם צילומים שלהם משלב העוברות).

זה מתייששב לך או עדיין מרגיש לא בנח?

תראי לנו את זה )את הפתח)

אמרתי כל אחד מסתכל על הגוף שלו.

אז הם אמרו תראי לנו איפה זה עם הבגדים. 🫣

לא יודעת..

והם שאלו אם שהתינוק נולד ראיתי מה יש בתוך הבטן, הם כנראה הבינו שהפתח בבטן.

ושהם לא יכולים לראות, כי זה אזור פרטי.

ככה גם לא תהיה להם שאלה על הבטן.

את יכולה להסביר שזה פתח מאוד קטן, ורק כשהתינוק יוצא הוא גדל, ואז נהיה שוב קטן.

וכמו שכשפותחים את הפה לא רואים מה יש בתוך הגוף, ככה גם כשהתינוק נולד לא רואים מבפנים.

תחשבי על זה מראש של ילד

אין להם מושג

זה מאד מסקרן איך תינוק יוצא פתאום.

אם זה לא היה איבר פרטי, לא היית מראה להם?

ברור שכן

אבל זה פרטי אז אי אפשר...

הרבה פעמים ילדים מנסחים שאלה באופן שהם יודעים לנסח, אבל זה לא באמת מה שהם שואלים.

עוד לפני דיבור על איבר פרטי,

כשהם ביקשו לראות אצלך, הייתי מחזירה את השאלה, אתם רוצים לראות איפה בדיוק הפתח בין הרגליים?

אם כן אז אפשר להראות תרשים פשוט מהאינטרנט. להסביר שיש שלושה פתחים והפתח האמצעי ממנו יוצא התינוק.

אם הם שואלים עוד שאלות על הפתח הייתי אומרת שזה פתח שנולדים איתו והוא חסום וכשנהיים אמא הפתח נפתח.

זה לא מדוייק אבל מספיק בשלב הזה לדעתי.

רק אם הם מתעקשים דווקא לראות אז הייתי מסבירה למה הפתרון הזה לא אפשרי ומציעה אלטרנטיבה.

כשילד לא מתכוון עד הסוף למה שהוא שאל/ ביקש האי נוחות מבלבלת אותו.

לכן צריך לנסות "לדקור את הנקודה" ולא לענות כפשוטו למה שהם שאלו. זה בכל נושא אגב.

שהם רצו לראות את הפתח, לא ברמה הזו.

עניין אותם איפה זה. (כנראה בבטן כמו שילדים תמיד חושבים).

לא בטוחה אם הייתי מחזירה להם ככה תשובה רוצים לראות בין הרגליים, כי הם עוד לא שם.

וזה לא יגרום לבת לחפש את הפתח בין הרגליים שלה?

היא כבר שמה לב ל"חור" שלה, בניגוד לאחים.

להפך, מעולה.. שתכיר את הגוף שלה.

תסבירי לה יש שם שני פתחים - אחד שממנו יוצא הפיפי, ועוד פתח שמוביל לרחם ודרכו נולדים התינוקות.

אני נתתי לבת שלי מראה כדי שתוכל להסתכל

ויש לי שאלת המשך:

אני חושבת שלראשונה יצא לי לאחרונה להסביר את כל זה בגיל צעיר יחסית - בת ה-4.5 שלי חקרה כמעט לפרטי פרטים.

הבעיה היא שהיא לא שומרת את הגילויים החדשים לעצמה... ואומרת אותם בקולי קולות.

אז כל עוד זה בבית עם האחים שלה לא אכפת לי. אבל מה אעשה אם היא תספר אותם לחברות שלה, וההורים של החברות שלה לא מעוניינים לספר לבנות שלהם את הדברים האלה בגיל כזה?...

(והיא לא בגיל ובמצב שיכולה להבין אם אומר לה לשמור את הדברים לעצמה...)

אני לא חושבת שמישהו אחראי לשמר את הבועה של ילדים שהוריהם לא רוצים שידעו מאיפה נולד תינוק.

לא מדובר על יחסי מין

אני מתקשה להבין מה הביג אישיו

לק"י

בחברה אחרת לא יבינו מה הבעיה באיך מקיימים יחסים🤷‍♀️

את בטח מכירה את הסגנון שאפילו על הריון לא מספרים לילדים, ומספרים רק שהתינוק נולד....

אז מאיפה הוא נולד, זה נראה לי בכלל סוד סודי.

הבת שלי בגן חרדי. בהחלט יכול להיות שיש שם ילדות שאפילו לא יודעות כשאימא שלהן בהיריון...

אני לא אחראית על הבועה של אחרים, אבל לא רוצה להיות זו שמפוצצת אותה...

אבל לא חושבת שאני צריכה לקחת את זה בחשבון.

לק"י

בעיני מקום יציאת התינוק מתנדנד על הגבול.

ובכללי, אני מבינה שלאנשים שונים- גבולות שונים. ולא תמיד אני יכולה או צריכה להתחשב בהם. אחרת אני אצטרך להגיד לילדים שלי, לא לדבר עם חברים על שום דבר.

לק"י

והיא תתחיל לספר בקול על דברים אחרים שהיא למדה.

אבל באמת לא חושבת שיש הרבה מה לעשות.

להגיד לה לא לספר עלול לגרום לה לדבר על זה עוד יותר

התחלתי לספר לה על זה לפני כשבועיים (סביב זה שגיסתי הייתה בהיריון והיא התחילה לחקור), ואז שבוע וחצי אח"כ באמבטיה היא שאלה פתאום: "מאיפה התינוק יוצא?" ורצתה שאראה לה על עצמה...

אבל כן, מקווה שבגן זה לא משהו שיעלה פתאום...

גם סרטים זה משהו למשל שאנחנו מרשים בבית ולא מדברים על זה עם חברים.

לא במובן של להסתיר, אלא במובן של - כל אחד מחליט על הבית שלו (ההורים, כן)

כמו שיש מילים שאנחנו אומרים רק בשירותים.

מה שחשוב שלא יהיה אווירה של אסור וסוד.

אני הרבה פעמים משחקת עם הקטנים בהקשר הזה של - אוי ואבוי אמרתי מילה של שירותים, ואז - אמא, אבל אנחנו בשירותים, ואז חחח

או שאני אומרת- עכשיו אפשר להגיד מילים של שירותים ואז אני מתבלבלת ואומרת מילים של מטבח.

והכל בעניין של צחוק והווי ועל הדרך כללים שאנחנו אוכפים, אבל באווירת לימוד חיובית.

גם חדר שינה זה מקום שאורחים (ילדים השכנים) לא נכנסים

כל אלו דוגמאות של כללים וקטגוריות והפרדה שילדה בגילה יכולה להפנים ביחד עם שינון והוצאת ה"עוקץ" מהדבר האסור. כי זה לא אסור - רק יש לזה את המקום שלו.

אבל אולי באמת נתייעץ איך אפשר להבהיר לה את זה בצורה שמותאמת לה.

שנפתח בשעת הלידה

לא לספר מה?

שאבא ברח? הוא מאומץ?

בכל מקרה בר מצווה זה זמן שמחה, ממש לא הייתי מערבבת כאלה ידיעות קשוחות רק כי הוא "הגיע לגיל"

אין באמת הבדל בין גיל 13 לגיל 13.5 או 14.

הייתי מחכה אחרי השמחה ומתייעצת עם איש מקצוע על איך לספר את הדברים.

אלא על קרובי משפחי/מכרים?

לא שמעתי על דבר כזה האמת.

אבל משפחה זה דבר מורכב, סיפורים משפחתיים זה דבר מורכב ולא כל אחד מסוגל לפתוח סוד בעיתוי שנכון על פי אמונתך..

לפעמים הילד גדול בגיל אבל אין לו בשלות רגשית, לפעמים האמא עצמה עדיין לא בשלה לפתוח, לפעמים הרבה התרגשויות בבת אחת זה לא נכון ובכלל יש כל מיני סיבות והרבה מורכבויות שמהצד לא רואים ומכירים.

לפעמים בכוונת מכוון של בעל הסיפור שבחר לספר רק חלק מהסיפור.

או חלק מההשלכות שלו עליו או על הכרוכים בו.

בסוף הסיפור שייך לאמא והבעלות על העיתוי לפתיחת הסיפור שייכת לאמא והכי נכון שהיא תפתח אותו כשיא רואה לנכון, עדיף לדעתי לאחר התייעצות עם איש מקצוע.

הכי חשוב לדעתי זה שבת המשפחה שלך תרגיש שבכל החלטה שהיא תיקח יש לה גב מכם ותמיכה בכל מקרה שלא יהיה.

כך לדעתי.

אם את לא האמא אז עם כל הכבוד זה לא עניינך.

זה נושא מורכב ורגיש, תשאירי את זה להם.

ומה זה יתרום לבריאותו הנפשית כרגע לדעת שהוא ננטש?

אני לא חושבת שזה שהגיע לגיל בר מצווה משנה משו האמת

מה שמשנה זה מהן הסייד אפקטס של לספר דווקא עכשיו. לדעתי סתם יחריב לו את ההתרגשות ולא בטוח שהוא יכול להכיל בשורה כזו כרגע

מה נאמר לו עד עכשיו? עם זה הייתי ממשיכה האמת

היא למה יש לו להיות מודע בדיוק

אני מניחה שילד בגיל כזה יודע שיש לו אבא גם אם לא יודע מי הוא בדיוק

וסביר להניח שהאבא לא מעוניין בקשר כרגע, אז מה בדיוק יש להגיד לו? מקסימום את השם של האבא, לא?

ומסכימה עם מי שכותבת שההחלטה בסוף היא רק של האמא...

לק"י

נשמע סיפור ממש כואב.

אבל בהנחה שזה לא הילד שלך, אז אין לך מה לעשות. גם אם בעינייך זו טעות.

ואני מסכימה עם אלו שכתבו שלא חייבים בבר מצווה לספר. ואולי עדיף רק אחרי. שישמח בלב שלם.

יש לו אבא חדש הבעל של האמא

לק"י

ובכל מקרה, להורים יש כנראה שיקולים משלהם.

תסמכי עליהם.

ועדיין רוב ככלל הכהנים של ימנו הם כוהנים מוחזקים ולא כהנים מיוחסים.

לא מן הנמנע שחלקם אינם כהנים באמת עד שיבוא תשבי ויגיד מי זה מי.

אידיאלי זה בטוח לא.

אבל בכל מקרה, לא נתון לשיקולכם, יש לו שני הורים וזכותם להחליט כל החלטה שעל פי הבנתם היא לטובת הילד.

זה באמת מושלם מבחינת החיסכון בכוחות...

הקושי הגדול בעצמאות הוא בניית ה"שם", וזה לוקח זמן. וגם כשכבר מכירים אותך ופונים אלייך הרבה - עדיין יכולים להיות זמנים מתים וצריך להיערך לזה בהתאם...

(אני לא מגיעה למשכורת גבוהה מאוד, אבל כרגע זה מספיק לי.)

השנה התחלתי לחזור מוקדם ולנוח חצי שעה לפני אחה"צ עם הילדים ויש לי יותר כוחות לזמן עם הילדים.

לק"י

אני עייפה למרות שאני מסיימת לפני.

אני חוזרת ב3 וחצילאסוף את הילדים מהמוסדות, וכמגיעים הביתה (בערך 4 ורבע) מביאה להם פירות כדי שיהיה לי כמה דק' לקחת נשימה עמוקה עד הערב

אין מצב שהייתי שורדת ככה כל יום.

אני לפעמים עובדת המון שעות ביום אחד, אבל רוב השבוע אני בבית...

לפי סטטיסטיקות, אבל צריך לבקש שכר גבוה יותר כמובן

את מחפשת? תתחילי אחרי החגים. בדרכ עכשיו זו תקופה יותר חלשה בגיוסים. תגששי גם עכשיו כמובן, אבל בטח שתחפשי

היום הרבה צעסיקים מבינים את הצורך באיזון בית עבודה. ומי שלא אל תעבדי אצלו

אויר יכח

היום מקובל מאוד לעבוד משרות אם, גם באדמיניסטרציה

הכל גם נהיה יותר משוכלל עם הai ואפשר לתת מענה ללקוחות בשעות מאוחרות יותר בלי עובד במשרד.

אני עובדת 6.5 שעות ביום וזה מאוד משמעותי

אני מספיקה להוציא את הילדים בבוקר בנחת

ועוד נשאר לי זמן לעצמי לאכול משהו להתפלל בזריזות מכניסה מכונה

זה משנה את כל היום!

אולי תנסי לחפש משהו כזה

לק"י

אבל אני לא מבינה בעבודות שאת מחפשת....

בהצלחה רבה!

אני גם עובדת כל יום עד 3 ואיכשהו מרגישה בת מזל

כי בעצם רוב המשק עובד 8-5 אז לגמור ב- 3 זה לוקסוס....

אני חוזרת הביתה בארבע עם הילדים

בגדול כן עם אנרגיות, משתדלת לעשות כמה שיותר מוקדם

כי אחרי שהם הולכים לישון אין לי טיפת כח....

למצוא ויכול להיות שיש דברים נוספים שמשפיעים על החוסר אנרגיה שלך.

יש לך נסיעה ארוכה באוטובוס הביתה מהעבודה?

איך השינה שלך? את ישנה מספיק?

הברזל והB12 שלך ברמה טובה?

מטבע הדברים סדר וארגון זה כמו כביסה או כלים - צריך תחזוקה כל הזמן, זה לא אמור להשאר מסודר.

זו חוויה באמת מאד סיזיפית ומתסכלת.

האם הציפיה שלך שישאר תמיד מסודר אחרי שסידרת?

כי מבחינתי למשל אם אני מאפסת בערב זה כדי להתחיל יום בצורה נעימה, אבל ברור לי שבערב הבא אצטרך לעשות הכל מהתחלה. שעה זה זמן די הגיוני לחזרת הבלגן.

לא חושבת שאפשר להימנע מזה לגמרי, אבל יש דרכים להפחית את הבלגן -

1. לא פותחים משחק לפני שמסדרים את הקודם

2. סל כביסה בחדר והילדים שמים שם את הבגדים ולא על הרצפה

מעבר לזה שותפות בסדר וארגון בעיקר תלויה בגיל שלהם, וביכולת וברצון שלך לתפקד כשוטרת עד שהכללים יטמעו בהתנהלות הבית.

ממה מורכב הבלאגן והלכלוך.

יש את הבלאגן שזה חפצים- ואז (לפחות אצלי) החשיבה היא כזאת: לעשות מיון:

• בלאגן של חפצים מיותרים -לזרוק או למסור

• בלאגן של משחקים של הילדים(בעיקר חלקים קטנים שלוקח זמן לסדר- לשים למעלה/בקופסאות סגורות. ואז אני נותנת להם ויש לי שליטה כמה מפוזר וכמה לא

• שלכל חפץ יהיה מקום קבוע משלו בבית.

לגבי לכלוך זה באמת משהו שרובו עלי(גם אצלי הילדים יחסית קטנים) קנינו שואב שוטף ויש לנו גם שואב של דייסון. פעם בשבוע ביום חמישי או שישי אני שוטפת את כל הבית רציני ובשאר השבוע אני מתחזקת עם השואב- משתדלת כל יום. והשואב שוטף מתי שצריך.

כי אם אתם בעצמכם קצת מבולגנים אז הבסיס של הבית כנראה פחות מסודר.

בעיני כדי שבית יהיה מסודר אז קודם כל חייב להיות מקום מוגדר לכל חפץ.

(ואגב קל לי לדבר אבל הבית שלי לא כזה מסודר.... אבל הילדים שלי ממש קטנטנים אז לא כזה מצפה מהם ובגדול כל יום מאפסים את הבית כי אין ברירה)

אם הילדים שלך קטנים לדעתי יעבוד מעולה מבצע עם מדבקות ופרסים בסוף

מי ששם את הבגדים אחרי המקלחת בכביסה המלכולכת - מדבקה

מי ששם את הצלחת בכיור אחרי האוכל - מדבקה

מי ששם את התיק במקום/ מי שאוסף משחקים וכן הלאה

ובסוף הולכים לחנות וקונים הפתעות.

אם הילדים שלך גדולים יותר אז יכולה לשתף מה שאמא שלי הייתה עושה

היא הייתה קוראת לכולם לאסיפה רצינית בערב.

כולם היו יושבים ליד השולחן, בדר"כ אני חושבת שהיא פינקה גם באיזה משהו טעים

והיא היתה פותחת את זה שקשה לה עם הבלגן בבית והיא לא יכולה לעשות הכל בעצמה

ומתייעצת איתנו מה לעשות ומה הרעיונות שלנו.

בדר"כ הפתרונות היו תורנויות וכל ילד היה בוחר תורנות או היו תקופות שהיה כלל שכל אחד חייב 10 דקות ביום להקדיש לסידור הבית וכן הלאה.

כל פתרון עזר לתקופה מסוימת ואז הכל חזר לקדמותו ואז היא שוב הייתה עושה אסיפה וכן הלאה...

מאוד קשה להטמיע כללים כשיוצאים מהשגרה.

אז קודם לנשום עמוק, אוטוטו הפסקונת של תחילת לימודים, ואז חגים ואחרי החגים הלו"ז ממילא משתנה.

גם נכנסים לשגרה וגם הימים מתקצרים.

לילדים יותר קשה לסדר לבד, עוזר להם לסדר עם מישהו.

כן זה פרוייקט, גם לבשל לוקח זמן ואת לא מצפה להוקוס פוקוס.

מה שאני עשיתי וממש עזר לי בתקופות של עומס, להגדיר מה הכרחי לעיתים קרובות, מה בינוני ומה אפשר לעיתים רחוקות.

לפעמים העיתים הרחוקות זה פעם בשנה, אבל אז כשכן עושים זה יותר עבודה (לא במצטבר)

למשל אם אני מנקה יסודי את המקרר פעם בחודשיים- אז כל פעם כזאת היא יותר מהירה מאשר פעם בחצי שנה, אבל אם אני סופרת את כל 3 הניקיונות של הפעם בחודשיים אז במצטבר זה כן יותר עבודה מפעם בחצי שנה.

את מה שחייבים לעיתים קרובות עם זה מתחילים בשישי מוקדם בבוקר, ואז בוחרים עוד משמה אחת מהבינוני. ואם מספיקים בוחרים עוד משימה.

לפעמים מצליחים לדחוף משימה "על הדרך"

למשל בשתי הפעמים האחרונות כשניקינו את המרפסת לא ניקינו את המסילות של הויטרינה ועכשיו כן כי הוצאתי את המכונת שטיפה בלחץ.

חוץ מזה להעביר למיקור חוץ מה שאפשר. אם יש אצלכם ילדודס שמנקים רכבים מבפנים ומבחוץ זה אחלה. מה שהם מצליחים לנקות תודה רבה.

לקנות מכונות וחומרים שהם קיצור דרך. שיהיה מספיק מאטאים/ מגבים/ סמרטוטים.

הרבה פעמים להתארגן לניקיון וסדר גוזל זמן מיותר והניקיון עצמו קשה כי אין את המברשת המתאימה.

אני לא מבקשת מילדים לסדר את החדר או למיין כביסה.

אני יושבת איתם ונותנת הוראות פשוטות וברורות:

תביא שרפרף, תשימי פה את המגבות מטבח. תביא את סלסילת הכביסה מפה לשם. תוציא את הגזר מהמקרר.

זה עוזר מלא מבחינתי כי המון המון משימות קטנות מתקצרות ככה. גם בקיפול כביסה קודם ממיינים ואז כשהם רואים ערימות קטנות יש להם מוטיבציה להתקדם. אני גם מדרבנת להביא לי את הבגדים שקשה להם לקפל ותוך כדי הם עושים מה שקל להם זה יותר מחצי כביסה כל התחתונים, גרביים, מכנסיים קצרים, מגבות מטבח וכו'.

לפעמים עם כל הילדים זה יותר בלאגן, ועם חלק עובד יותר טוב. אז שולחת ילד בינוני עם קטן לעשות פעילות רגועה ואני מסדרת עם השאר ואז מחליפה מדי פעם מי עושה מה עם מי.

לפעמים כולם עושים אותו דבר אבל באיזורים שונים (חלוקת גזרות) נניח שניים שוטפים שירותים אחד, ושניים את האחרים ואני עוברת ומייעלת את סדר העבודה בשניהם.

הקטנטנים יכולים להרים גלילי נייר טואלט, לפנות את המתקן מברשות שיניים, להחזיר מסרקים למקום ועוד כמובן עם הוראות ברורות אחד אחד לא רשימה מראש של המון דברים, הבינוניים לנקות מראות עם ספריי, לארגן את קופסאות וכלי הניקוי, לפתוח את המכסה ביוב, אם יש לכלוך על הארון אז לשפשף נקודתית עם סקוצ'

גדולים (מגיל 8 ומעלה כזה) כבר משפשפים אמבטיה, כיור, שיש, גורפים מים ומייבשים.

מה שנשאר לי זה נטו אסלות ומושבי אסלות ושטיפה במים. זה פחות מ5 דקות בפועל עבור כל שירותים כי לא עושים כל מה שהילדים עשו בעצמם. נניח לעזור להם לפנות בגדים מהרצפה או לתת הוראות או לחדד כללים ולהפריד מריבות גם לוקח קצת זמן אבל זה עושה תוך כדי שעוברת ביניהם. ובסוף זה משתלם כי לאט לאט נהיים יותר עצמאיים עם הסדר והניקיון.

כשאני מסדרת ומנקה איתם יש להם מוטיבציה והם שואלים מה עוד לעשות.. אני לא חושבת שיש לי ילדים מיוחדים אלא הסוד הוא לדעת איך לעודד מוטיבציה מגיל קטן לשתף אותם ולא לוותר על תקופת הלימוד ולשים לב תמיד מתי הם מגיעים למיצוי ולא לאתגר יתר על המידה כדי שתמיד תהיה תחושה חיובית סביב הנושא וגם לצ'פר עם חיזוק חיצוני (בסוף תלכו לקנות ארטיקים) וחיזוק פנימי (איזה כיף לשחק על רצפה נקייה) איזה מבריק פה, וואו איזה נעים לי פה להתחיל לבשל אחרי ששטפת את הכלים.

לגבי המוטיבציה סתם אנדקוטה קטנה, כואבת לי היד כמה ימים והתקשיתי לפתוח את מכסה הקפה. ביקשתי מהבן שלי (בן 5) ומיד בעלי הציע את עצמו. אמרתי לו שביקשתי קודם מהילדון ואם הוא לא ירצה אז אבקש ממנו. תוך שניה הבן פתח את הצנצנת ושאל אם יש עוד משהו לפתוח.

כלומר לא ויתרתי על ההעצמה למרות שאולי הייתי חוסכת פה שניה וחצי בטווח הקצר, אבל מפסידה המון פתיחות צנצנות בטווח הארוך.

זו דוגמה פיצית להמון המון הזדמנויות כאלו שמרכיבות את היומיום.

עוד דוגמה, ביקשתי 4 תפו"א, הביאו לי. שמתי לב שהם קטנים וזה בעצם לא מספיק. קראתי לילד שהביא לי והסברתי לו את השתלשלות העיניינים ושאלתי מה הוא מציע. מיד קפץ להביא עוד.

יכולתי לחסוך דקה מהחיים ולהביא בעצמי או לשלוח ילד אחר להביא עוד, אבל אז צה היה מרגיש הילד הראשון שרואה שמשהו לא תקין ולא מבין מה ולמה. האם פעם הבאה יביא בשמחה או פחות בשמחה.

זה ניואנסים קטנטנים אבל כשחיים אותם שמים לב שהם רבים מאוד ומרכיבים את התמונה הגדולה.

מוטיבציה לא נבנית ממשהו אחד גדול אלא ממלא מלא הזדמנויות קטנות שבמצטבר בונות את הערך העצמי.

אם אני לא בטוב לנהל נכון את האירוע אז מראש שולחת החוצה (עם בעלי או שאני יוצאת ובעלי מתקדם עם הבית) או שמה סרט או משהו כזה

כי אם מראש אני לא בטוב, מהר מאוד האירוע מסלים וגם אין עזרה, וגם יש תסכול ועצבים של כולם.

לגבי הכואב, יותר כואב לגדל ילדים בכעס ועצבים עם חוסר ביטחון עצמי וחוסר עניין בחיים, מלגדל ילדים מבולגנים. בהרגלי סדר אפשר לטפל כשהבשלות גודלת. יחס וערך בבית נבנה מגיל אפס.

אז עדיף שהם יחזרו מבילוי בחוץ בצהלולים ומבוגר אחד יעשה הכל לבד מאשר לעשות ביחד וכולם מצוברחים ובפועל יותר נזק מתועלת.

אז אם זה לתקופה זמנית, זה פתרון לא רע בסה"כ.

לא צריך להיקרע. לעשות לפי היכולת ולזכור שזו תקופה זמנית והיא תעבור. את החדר שלך תנסי ביום אחר. מטבח סלון ועוד איזור אחד, לא להיקרע על כל הבית ביום אחד.

הכל שאלה אם את מרגישה שאת בוחרת בפתרון הזה או נגררת אליו בעל כורחך ואז ישה תסכול עמוק.

מבצע איפוס וזריקה. יוצא מלא זבל. אני לא מצפה מהם לדעת למיין את זה לבד והם גם מקבלים ממני דרייב לעשייה

חוץ מזה, כל שישי הם מסדרים את החדר ומעבירים מטאטא ומגבון של שטיפה כזה

באמצע שבוע מעבירים שואב שוטף ואני מעירה אם צריך להרים בגדים לכביסה/ לפזר מגבות וכו

מעבר לזה הם מעורבים בסדר וניקיון של הבית. משחקים וספרים למקום, מעבירים מטאוא, מעבירים שואב שוטף, מוציאים מדיח, מעבירים מהמכונה למייבש או מהמייבש לספה לקיפול, מחזירים בגדים לארונות כשצריך, מנגבים לי כלים ששטפתי לשיש,מפנים שולחן ומפזרים קניות

אי אפשר הכל כשאת רק אחת והם כמה. צריך שיתוף פעולה.

מאז שנם מעורבים הבית הרבה יותר מסודר ונעים

לק"י

חבל שאי אפשר לקנות להם קצת רצון טוב ואכפתיות למצב הבית.

זה יותר קשה אבל עדיין לא בלתי אפשרי

תלוי בילד גם

הבן שלי אוהב עצמאות ואוהב את המטבח אבל מבולגן. אם מסודר (והוא עוזר לסדר) אני מרשה לו להיכנס איתי אבל רק בתנאי שהוא מסדר אחריו. עם הזמן הוא למד לעזור לפני, לנגב את השיש אחריו ולשטוף קרש חיתוך, לזרוק לפח מה שצריך. אבל אני על זה איתו בהתחלה כי לבד זה היה אסון😅

הוא אוהב להעביר שואב שוטף גם

הבת שלי יותר עוזרת והיא גם אוהבת לסדר אז מסדרת בעצמה

ואני עוזרת להם כמובן, מנחה, מכווינה, נמצאת איתם, לפעמים זה מוגדר כזמן שלנו ורנחנו מתקשקשים ושמים מוזיקהויש שותפות ולפעמים זה גם עניין של תוצאות. למשל - אם הם מסדרים לי סלון אז אני יותר פנויה להכין אוכל מושקע כי אי אפשר גם וגם ונגמר לי הכח. כנל בשישי לגבי קינוחים.

והאמת הכי עזר לי דוגמה אישית. כל שישי הבית מנצנץ לקראת שבת ב"ה, אז לפני שנה וחצי הבת שלי החליטה מעצמה להעביר סמרטוט בחדר ולנקות בשישי חורף אחד שלא ראיתי איך אני עושה את זה.

הבן שלי מגהץ בעצמו חולצות לעצמו לאחרונה כי הוא יודע שכל שישי מגהצים לקראת שבת

עקביות בקיצור

אבל זה דורש

לק"י

לילדים קטנים או יותר גדולים....

זה עוזר לי

לק"י

למה להשאיר עטיפות/ כלים חד"פ/ שאריות ברחבי הבית?

למה לא להרים משהו שנפל והתפזר בטעות? זה אפילו לא משהו ששיחקו בו.

למה להניח זבל בשקית הפח המלאה, והוא כמובן גולש לרצפה.... במקום לפתוח שקית חדשה?

ואין לנו רק קטנים בבית.

(כמובן שמפריע לי גם שמפזרים משחקים ולא אוספים. אבל זה עניין אחר).

או תפקידים קבועים, לבין לקחת אחריות על הבלאגן שלהם.

ולכן אני כן משתדלת לחפור את להם לזרוק עטיפות לפח, לפנות אחריהם, להרים כביסה לסל, תיקים למקום ועוד בסגנון. לא רוצה לגדל בני זוג פרזיטים שהכלות והחתנים יבואו בתלונות 🤭

מעבר לזה, תפקידים של בית אני מבקשת אבל יותר זורמת עם סרבנים, או אם לא עושים את זה כמו שצריך. יש ילדים שזה יותר זורם להם וכאלה שפחות.

יש לי כאלה שיודעים ממש לתקתק את הבית ולסדר גם מהר וגם יסודי, מצד שני הם לא שומרים על חדר מסודר בכלל, והמדפים הותיקים שלהם זוועה, מצד שני דווקא המסודרים יותר מתקשים לתת יד לארגן את הבית כשצריך 🤷‍♀️

@יראת גאולה

הרבה זמן לא היית כאן או שאני טועה?

אולי דברים יבשים? קרקרים צנימים...

בגדול בבוקר שאני קצת יותר בטוב אני מצליחה לאכול סלט וביצה וגבינה.

לפעמים מצליחה לאכול תפוח אדמה אפוי חם עם הרבה מלח.

כל שאר היום זה או צנים עם חמאה, או בייגלה, או קרקרים.

היה לי הריון אחד שרק מנה חמה עברה לי בגרון בבחילות (מוזר).

פרי חמצמץ כמו שזיף, תפוח

בין לבין דברים שקצת מטושטשים בחילה- תה עם נענע טריה (!) קולה, לימונדה, סוכריות ללא סוכר בטעם לימון.

חוצמיזה, מה שבאמת עוזר לי זה לקחת כדורי בונג'סטה, זה בגדול הציל לי את החיים, מ10 אחוז תפקוד אני עכשיו בערך ב60 אחוז תפקוד.

הייתי בטוחה שזה חבילות יותר קשות

כ"כ כואב לי הלב על עצמי על הריונות שעברתי עם בחילות כ"כ קשות ולא הכרתי את הכדור. זה ממש מציל אותי.

זה עייפות.

אצלי ב"ה לא הרגשתי משהו חריג.

בכל אופן, עדיף להיות עייפה מאשר לסבול מבחילות והקאות.

אמרו כאן בפורום שכן לנסות לאכול אפילו קצת למרות הבחילות אחרת הן מתחזקות...

ממש לפני שאת מתחילה כל דבר אחר תכניסי בייגלה לפה.

באופן כללי מזונות כמו קרקרים, צנימים וכו' אמורים להפחית בחילה.

בשעה טובה!

אני השנה הצלחתי יחסית לשרוד ואף ליהנות רק בזכות זה שרוב הזמן לא כולם היו בבית (רק שבועיים כולם היו).

אנחנו עושים בתחילת החופש (יותר נכון, בתחילת בין הזמנים) ישיבה משפחתית שבה כל אחד בתורו אומר רעיון שהוא רוצה שנעשה בחופש (עורכים כמה סבבים), וכותבים את כ-ל הרעיונות. אח"כ (עם הילדים או בלעדיהם) משבצים את הרעיונות האפשריים בלוח הזמנים, ומשתדלים שכל יום יהיה משהו.

לזמנים שבהם רק חלק בחופש - מנסים לתת להם פרויקט מתמשך שירתק אותם.

זה לא שאין בכלל התברברות ומריבות ובלגן וחוסר סדר בזמנים... בטח בימים האחרונים של החופש, כשכבר אין כוח יותר ויש את השילוב של להעיר ילדים בבוקר והטיפול בילדים שבבית... (ואז בא לעזרה לא מעט גם מידידנו המסך)

אבל לפחות בחלק מהזמן מצליחים להגיע גם להנאה.

יש דברים שיכולים לגרום לחופש להיות יותר כיף כמו לשים לב לצרכים של הילדים ולתכנן את היום שהילדים יקבלו את הצרכים שלהם בצורה שמתאימה לי. והיו חופשים שעשיתי את זה וממש עבד.!

אבל יש גם הרבה שלא תלוי בי אלא לשלב הספציפי שהילדים נמצאים בו והאינטראקציות ביניהם וכו'

לדוג' קיץ שעבר אחד הילדים היה בשלב מאוד קשוח וכל היום הציק והיה לי ממש קשה להיות איתם.

לעומת זאת בשאגת הארי הילדים שיחקו כל כך יפה ביחד והיה ממש כיף. וזה לא קשור בכלל אליי.

נגיד הבכי של הקטנה נשמע כמו משהו שלא תלוי בך שמאוד מקשה. גם לדברים כאלה אפשר לחפש פתרונות, אולי להשאיר אותה עם בייביסיטר לפעמים, אבל זה באמת מורכב.

אני חושבת שאם ביומיום היית מגדלת את הילדים בבית, זה היה לך יותר קל. היציאה מהשגרה מאוד קשה לנו ולהם.

וגם דבר שאנחנו מאוד מאוד אוהבים מותר שיהיה קשה איתו ונמאס ממנו. זה לא אומר שאת לא אוהבת את הילדים שלך.

בסוף אני לא חושבת שיש אמא שמבחינתה החופש הגדול הוא רק אבל רק פרפרים ואושר ונחת, לכולם לדעתי מגיע בסוף המיצוי והקושי וה''נמאס מהילדים''. אני מניחה שיש כאלו שמתמודדות עם זה יותר או פחות טוב אבל לכולם זה קורה.

ועוד משהו- לא בטוח שכדאי להגיע בציפייה של ''הולך להיות נפלא''. יכול להיות שאם תגיעי בציפייה ריאלית יותר זה גם יקל על המציאות. כי יכול להיות שחלק מזה שאת מצפה שזה יהיה זמן נפלא ולך יהיה נהדר איתם יוצר חלק מהבעיה, ואם לא תצפי לזה יהיה לך קל יותר.

לתכנן מראש ארוחות מסודרות. להשאיר ימים בלי תוכניות מסודרות כדי לתת להם זמן להנות מהבית ולאפשר בלת"מים.

הכנתי לפני החופש לוח שמכיל את כל החופש. שיבצנו שם דברים שרצינו, כמו טיול משפחתי, סידור תיקים וכו'. דאגתי לשבץ 2-3 דברים בשבוע.

שאלתי אותם מראש מה הם רוצים ללמוד בחופש וקניתי דברים בהתאם. קניתי המון חומרי יצירה וכמה משחקים ששלפתי במקרים מיוחדים.

אבל שלי עוד קטנים (הגדולה עולה לא'), לא יודעת אם יעבוד גם עם בוגרים יותר.

לגבי סדר - שטיפת כלים אני עושה בזמן שאני מבשלת את הארוחה הבאה. סידור משחקים אני מבקשת כשיש משחק במקום בעייתי או כשקשה לעבור בחדר. הרבה אני משחררת ולפני שבת עובדים קשה יותר. ליצירות יש איזור מוגדר ואני אוכפת זאת גם בחופש. כנ"ל אוכל.

אני מאלו שנהנות מהחופש והלוואי שהיה ארוך יותר

באמת הקושי עם החופש עולה עם הגיל והנפרדות

אני לא מצפה מהחופש להיות מהנה, אני מצפה מהחיים להיות מהנים בכללי, בחוויה. ובתוך שגרה שהיא מ0 ל100 אני מצפה לרגעים של אור שיצבעו את החוויה באור חיובי. אבל יש גם רגעים קשים מאוד, כמו בחיים עצמם אצלנו למשל לבן שלי היתה הסתגלות קשה בחופש, יש לו דרישות ורצונות לאטרקציות מסוימות, לשעות יציאה שלא מתאימות לי, לשעות שינה שלא מתאימות לי. וכמובן שבתוך כל זה גם לעבוד וגם להאכיל ולתחזק את הבית וכן, אני מרשה לעצמי גם לצפות לזמן שלי עם עצמי שיהיה לי בו כיף ולא רק להיות כל היום בנתינה. כמו בשגרה אבל בקטן

להגיד לך שהוא היה רוב החופש שמח ומאושר? ממש לא. הוא היה מתוסכל הרבה פעמים ותסכל אותי מאוד גם כן. גם קשה לי לצאת בחום הזה ולעשות פרצוף של "כיף לי". וואלה לא כיף ככ 😅

אז בגלל שהוא בגיל שהוא יכול להבין עשיתי לו שיחת תיאום ציפיות, הכלתי את התסכול ונתתי לדברים לקרות. התאמצתי איפה שאפשר כדי לתת לו חוויות, ובזמנים שלא התאפשר אז לא וזה בסדר

בכללי אני חושבת שהציפייה מהחופש להיות חודשיים של האפי האפי היא מנותקת. את כל יום כל היום האפי האפי? אני לא. הלוואי כאילו, אבל אני משתדלת למצוא את הרגעים האלה שבהם אני יכולה להיות נוכחת, יכולה לתת את האקסטרא, לשמח, לתת, וזה מה שעושה את ההבדל, אם הפסגה של הפעמון שלך היא טוב/ תסכול. בחופש או בשגרה אותו דבר מבחינתי, השאיפה היא חוויות של טוב ולא הכל טוב. כי אחו החיים

יש לי בעיה לצד השני, קשה לי מאוד להתחיל את השנה , גם לי בתור אמא שקצת עובדת בחוץ וגם בשביל הילדים, הייתי ממשיכה בחופש עוד. וזה לא שהיה פה הכל מושלם ומוצלח, היו רגעים קשים וזמנים מעייפים ועוד, אבל בסך הכל הכללי נהנתי ברוך השם. אנחנו פחות אנשים של תכנונים מראש, ההיפך מעייף אותי לתכנן מראש, קובעים בדרכ כמה דברים מראש( עם המשפחה המורחבת וחברים) וכל השאר מה שבא ברוך הבא, מתכננים תוך כדי. מנסים לעשות הרבה דברים וחוויות ולא תמיד רחוק/ נסיעות ארוכות. והבית בחופש לא מושלם בסדר וניקיון מקבלים את זה ומשחררים..לא יודעת אם עזרתי במשהו

שאני חושקת בו חחחחח

אני לא מצפה לחופש מושלם. אבל זה שאת היית רוצה להמשיך את החופש, זה אומר שהחיובי גובר פה ויישאר לך טעם של עוד. למרות שברור שהיו לך רגעים קשוחים.

זה בדיוק על מה שאני מדברת...

אז את יכולה לפרט מה דעתך הסיבות שזה ככה?

אני גם פחות מהמתוכננות. יש כמה אירועים נעוצים בלו"ז כמו חופשות של שני הצדדים, קייטנת סבתא ואולי יום כיף או שניים שצריך לקנות לו כרטיסים מראש... אבל זהו.

1. אין ציפיות ותכנונים מראש זה מונע דברים לא נצרכים.

2. פחות בגישה של מה נוח לי או טוב לי, מנסה כן לשמוע את רצון הילדים/ הבעל אם נמצא איתנו ולפי זה עושים..

3. אני בראש של חינוך ביתי אם היינו גרים באזור עם עוד משפחות כאלה כנראה שהיינו גם.

4. הרבה מפגשים עם חברות וילדיהן,אחיות וילדיהן שכנות וכו יוצאים ביחד לכל מיני יציאות יומיות וזה כיף וממלא.

5. השנה אף אחד לא היה אצלי בקייטנות אנחנו מסיימים עוד רגע חודשיים של חופש כולם( חמישה ילדים 3-12) אז אולי מראש סימנתי וסימנו לעצמנו לעבור את זה בטוב. ולא יותר מזה. ובכללי הם לא בצהרונים וכאלה אז אולי זה גם נקודה חשובה..

אמהות לא גידלו את הילדים שלהם לבד

את בטח מכירה את המשפט

דרוש כפר שלם....

אז נכון בעבר הילדים לא היו במסגרות אבל המשפחות חיו ביחד וככה אפשר היה לגדל את הילד גם עם הסבתא והדודה והבתדודה

חוצמזה יכולה לספר לך עלי- שעד אוגוסט הזה אני רק חיכיתי לחופשות (יש לי קטנים) ובאוגוסט הזה הם גדלו קצת והם רבים המון המון וגם פחות מקשיבים לי מפעם

וזאת פעם ראשונה שהיה לי גם קשה אוגוסט

הפעמים שעזרו לי והיה לי טוב זה

א. כשזרקתי את הפלאפון לאנשהוא והחלטתי בבוקר כבר שהיום מוקדש לילדים

ב. בהמשך לזה- כששחררתי ציפיות של בית מסודר ומשימות וכו' וגם ציפיות של זמן לעצמי...

ג. טיילנו הרבה. זה היה נהדר.

ד. חברה, משפחה, זה מרענן ונותן אוויר. וגם ערך אחר כך ללהיות לבד רק אתם

וגם הכי עזר לי לקראת הסוף, להיפרד מהמחשבה שלי על אמהות מושלמת. על ילדים מושלמים וכל זה שהכול הולך כמו שצריך. ולדעת שככה זה בכל בית ובית. לאחוז ברגעי המתיקות שלהם ולהגדיל אותם. כל יום שכיף יחד, או שעה שכיף יחד היא שעה שאפשר לאחסן בזכרון ולהתרפק עליה ובסוף זה מגדיל את הכיף החיבור והאהבה.

אבל גם הרבה התמודדות...

תכלס אמרתי לעצמי שראיתי בעבודה בחינוך שכל הילדים חוזרים אחרי החופש עם קפיצת גדילה כזו וברור לי שלא כל הבתים המצב טוב אבל עצם הזמן עם ההורים ההתנודדות עם משו אחר שהוא לא השגרה, החוויות המגוונות, הקשיים והאתגרים גם ממש מבגר ונותן להם הרבה. כמובן לא מדברת על נוער שמדרדר בחופש... אלא מי שבנורמה...

וואלה עזר לי להוריד את האסימון שלא צריך להיות מושלם...

אבל חייבת להגיד לך

שתינוקת שבוכה כל הזמן בחוץ זה ממש מקשה ומוריד הרבה מהאנרגיות...

אצלנו גם הקטני צרחן בנסיעות אז נסענו בתחבצ למקומות ותכלס גם שאר הילדים נהנים מהחוויה של האוטובוסים.. אבל זה מגביל קצת...

קודם כל חייבת להסכים עם מה שמישהי כתבה כאן, בעבר כולם גדלו אחד עם השני, הדודה עזרה, הסבתא וכו'..גם כשאני הייתי ילדה, כל החופש הגדול העברנו עם הבני דודים וכל פעם בילינו אצל דודה אחרת, לא היינו בבית רק אנחנו עם ההורים(ולא טיילנו וכו' פשוט נדדנו בין בתים, מלא מסיבות פיג'מות) וזה היה כיף.

בימנו כל אחד עם הילדים שלו וזה קשוח להעביר יום שלם עם ילדים ולמלא את הלוז והלעסיק ולנשום בתוך הדבר הזה.

לי עזר ועוזר לחיות כמו פעם חח יש סביבנו משפחה ואחיינים אנחנו מבלים ביחד, הילדים אחד עם השני המון והאטרקציה זה להכין משהו יחד, לעשות בריכה בחוץ וכו'..

ובנוסף לזה מצטרפת למה שאמרו אני גם שאלתי את הגדול מה יעניין אותו לעשות החופש ולפי זה קבענו דברים. וכמובן שחופשה זה גם יציאה משמעותית ורענון רציני. אני גם עם תינוק בן 9 חודשים שבוכה בנסיעות וכל זמן שהוא לא רואה אותי אז אני ממש מזדהה איתך ומבינה... כל נסיעה אני מנסה להביא לו צעצוע חדש או משהו שהוא לא ראה כבר הרבה זמן וזה קצת עוזר.

ובכללי לי היה חשוב בחופש להקפיד על השינה שלו על השקט שלו בזמן שהוא צריך את זה, זה הפחית משמעותית את הקושי איתו.

וחשוב גם זמן לעצמך. אם רק את עם הילדים, גם זמן לך לנשום זה כל כך חשוב אחרת מרגישים שאנחנו בלופ שלא נגמר..

אני הייתי 3 שבועות עם הילדים בבית שמתוכם בשבוע אחד נסענו לחופש משפחתי

נשאר שבועיים

עשיתי מאמצי על שיהיה כייף בחופש ועשינו תוכניות ויצירות ונסענו לכל מיני מקומות

והיה ממש נחמד

בסוף השבועיים זהווו! יצאתי מדעתי

שלום ותודההה

נתראה בשנה הבאה 😂😂

לא כתבת בני כמה הילדים

אם יש אפשרות לקיטנות אפילו חלק מהיום לדעתי ממש כדאי

אם יש בני משפחה עם גילאים חופפים אז לנסוע לבני דודים לכמה ימים ואז להזמין אותם אליכם.

1. לשים לב גם לצרכים שלך בחופש. זה הגיוני שאחרי המון שעות עם הילדים, וגם לא המון, תרגישי צורך לזמן שקט, למנוחה, למשהו בשביל עצמך. הרבה אמהות מדחיקות את הצרכים האלה, וכך מתחיל להווצר מחנק פנימי, ואז חוסר סבלנות, ואז מערבולת רגשית של תסכולים.

2. התמודדות רגשית עם הדברים המתסכלים שצפים בחיים: ילדים שרבים, בלאגן, תלונות..

   דברים כאלה מעלים בנו הרבה חוסר אונים, תחושת כשלון ותסכול. רוב הנשים למרבה הצער לא יודעות לנהל את האנרגיה הרגשית שלהן, ולדעת לעבוד עם המקומות האלה שהם חלק בלתי נפרד בחיים שלנו. ולא בטעות, טמונה בהם צמיחה גדולה.

   כשיודעים להתנהל נכון עם המקומות המורכבים ברמה הרגשית, במקום לסחוב את כל התסכולים החרטה האשמה וכו', פנויים לשמחה הנאה ונחת.

אם בא לך מדברת על זה גם בפרקים שאני מעלה של "הסיפור האמיתי", על מה שמאחורי הקלעים של המציאות שלנו...

להיות הכי שאת- צמיחה אישית לנשים

בכל מקרה, את נשמעת אמא מקסימה, עם שאיפות מדהימות, ממליצה לך לא לוותר עליהן, אלא להיפך, להעמיק בהן, להבין מה זה בשבילך שמחה, סיפוק זמן איכות וכו' ולהמשיך לחפש את הדרך שלך לשם.

בהצלחה רבה

ילדים 24/7 בלי מסגרת ובלי להתפוצץ רגע

בסוף יש שחיקה וזה נורמלי

אז קודם כל בלי מצפון

את מנסה את הכי שאת יכולה? הכל בסדר

אולי אפשר לחשוב על יותר תעסוקה בשבילם, אולי עזרה מבחוץ לחשוב איך להקל ולא לעמוד בזה לבד

ובכלל זה איזה שהוא מעבר בין בחופש לשגרה שהוא לא קל....

בני כמה הילדים שלך, אבל אתן לך את השנקל שלי-

מה שלא בא לי לעשות איתם - אני לא עושה!!!

וזה אומר שאם בא לי יום של רביצה בבית, אנחנו לא ניסע לשום מקום.

ואם יש אטרקציה שבא לי ללכת אליה (אם דגש עלי) - או יום שבא לי לנשום אווירה אני לוקחת אותם. אבל הדגש הוא שהם מצטרפים לחוויה 'לי, ולא שאני כל הזמן עליהם.

גיליתי שלנסות לשמוח במקומות שרק בא לי לברוח מהם- זה מתכון להוציא ממני כל כך הרבה תסכול אח''כ, שחבל על כולם (היו רגעים כאלה בחופש, בגלל מחויבויות משפחתיות, לפעמים אין ברירה. אבל מצמצמת למינימום).

אני אתן דוגמא- בשלושת השנים האחרונות יצאנו לנופש שממש רציתי בו. משהו שכל השנה תכננתי והגיתי והיה בו כיף ממש. השנה הרגשתי שפשוט לא מתחשק לי. והילדים ציפו ורצו ממש, אבל אמרתי להם לא. כי ידעתי שאם אני אצא בלי כוחות, אני רק אתבאס מכל דבר קטן. וביציאות צריך הרבה אוויר כדי להנות.

לעומת זאת, כן יצאנו לאטרקציות שהתחשק לי להכיר. ולימי קניות. ולהופעה שרציתי ללכת והזמנתי את מי שבא לו להצטרף אלי.

אבל הדגש הוא שלי יהיה כיף. וכשלי כיף- מסתבר שאני מסוגלת להכיל את הפרצופים המתוסכלים שלהם (ותכל'ס, להיות מתוסכל זה חלק מהחיים. ב''ה לי יש מספיק רגעי תסכול גם בלי לצאת ולארגן פעילויות שמבאסות אותי ;) ).

ועוד משהו ברמה הפרקטית-

יש לי שקית הפעלות ממקס סטוק בארון הבגדים שלנו. כשהמצב נהיה קשה (וזה לא משנה אם בגלל מריבות, עייפות שלי או רעב)- אני שולפת להם משהו. דברים כמו דפי צביעה ענקיים, דפי גירוד, מדבקות חלון, בועות סבון, דלי קליי, סקוושים, כאלה מין...

וזה נותן איזה רבע-חצי שעה של התעסקות, ובעיקר מוציא את כולנו מהאווירה האיכסית שהיינו בה.

וגם יש לנו בבית מדף וקפסאות ''משעמם לי'' שיש שם עוד דברים בסגנון (מה שכבר השתמשו בו) שהם מוזמנים ללכת ולקחת חופשי כשבא להם.

ואם הם מגיעים עם צמד המילים הללו- הם מופנים לשם אחר כבוד (כשאני נותנת אפשרות חלופית של סדר וארגון בבית... משום מה הם פחות בעניין).

מה שייזכר כחוויה.

כלומר לא חושבת ש"מומחיות החופש" ישנו את המציאות, אלא השינוי הוא בהסתכלות, איך לראות בסיטואציה של מריבה כל חמש דקות, או באתגר של צרכים שונים בגלל גילאים שונים, את הזדמנות והצמיחה.

אני חושבת שאני כרגע בשלב של התפר, בין חיים עם קטנים בבית לשלב של האחרי,

הקטן שלי בן 5.5

והגדול שלי שהיה טמפרמנט עם מרץ כמו 3 ילדים, כבר התחיל ישיבה.

ובמבט לאחור, כגודל האינטנסיביות, כך עומק הבור שנוצר לי בלב בצורה שלו..

וזה עוד רק ישיבה תיכונית.. אבל הזמן לא חוזר אחורה. זהו, לא יהיה לנו יותר את האינטנסיביות שהייתה בשנים קודמות (אם לא מלחמה או מגפה פתאום שתחזיר גם את הגדולים הביתה..)

לא זוכרת חופש אחד שלא ייחלתי לחזרה למסגרות.

אגב החזרה למסגרות זה לא בהכרח שיהיה בייביסיטר ושקט מהם, באמת שגרה עושה טוב לכולם (גם יציאה מהשגרה זה חשוב, אבל יציאה שפויה לא של חודשיים)

ומתגעגעים לזה ממש 🤭

הייתה מגיעה לגן עם שמיכה ומוצץ (גם קטנה בשנתון ועלתה לגן קצת לפני גיל 3). לקח זמן עד שהיא למדה שהשמיכה נשארת בבית. רק לאחר מכן התחלנו להרגיל אותה שכשהיא באה לגן עם מוצץ הוא מיד היה נכנס לתיק/מגרה אישית ובמשך היום לא הייתה עם מוצץ.

אני לא יודעת מה תהיה מדיניות הצוות, אבל אם אפשר לא הייתי מפסיקה מיד עם המוצץ, והייתי ממתינה עם זה קצת שלפחות ייכנס לשגרה של הגן ותראי שהוא מסתדר.

ואת הקושי

ודי בטוח שהוא לא יהיה היחיד בגן עם מוצץ... בדרך כלל בהתחלה רוב הגננות זורמות עם מוצץ

אם היא מאפשרת לילדים להיות עם מוצץ.

שלא יהיה מצב שתתנו לו מוצץ ובכן לא ירדו לו להיות איתו.

גם הבן שלי עלה לכם לפני גיל 3.

כשהוא היה במעון היה לו מוצץ לשינה.

כשהוא התחיל את הגן קבעתי שהמוצץ רק בבית. לא לוקחים לגן, ולא לוקחים ביציאות מהבית.

זה היה לו בסדר.

בבית הוא היה הרבה עם מוצץ, וגם כשהייתי להגביל זה לא עבד.

בגיל 3.5 הוא נגמל מהמוצץ לגמרי.

כמה שיותר להקל על ההסתגלות

עד שהוא יסתגל בהתחלה. למרות הגיל..הצוות ידע לאט לאט להוריד ממנו

גם ככה קשה לו, לא חושבת שכדאי להעמיס עליו עוד קושי. החפץ מעבר זה מה שעוזר להם לווסת את עצמם

וכשירצה יוכל לקחת

אחר כך אפשר בהדרגה...

במיוחד אם הוא בגן שמעורב עם השנתון מעליו.

אם יש חפץ אחר, מעולה.

אם לא, אפשר לקשור בתוך התיק (קשר שהוא לא יכול לפתוח) ואם ירגיש צורך יוכל לגשת כמה דקות לתיק להשתמש במוצץ הקשור לתיק, ואז לחזור לפנים הגן.

אפשר גם לקנות חפץ במיוחד עבור ההסתגלות.

עלה לגן 3, בערך שליש מילדי הגן מסתובבים בחלק מהיום עם שמיכה ומוצץ.

הגננות אמרו שיתחילו כשבועיים אחרי ההתחלה לבקש לא להביא יותר.

נשמע לי הגיוני

ואם ארגיש שהוא עדיין זקוק לזה, נמצא דרך עם הצוות

לא יודעת מה יהיה בהמשך אבל לפחות בימים הראשונים היו שם 8 ילדים עם מוצץ.

היו המון בנות עם מוצץ. מניחה שהגננות מדרבנות להפסיק לבוא עם זה לגן באיזשהו שלב, או שהילד גדל קצת וכבר לא רוצה מעצמו כי מתפדח