יום שישי 39+2 ההכנות לשבת בעיצומן, אנחנו כמובן נשארים בבית- סוף חודש תשיעי אחרי הכול- ולא נוסעים להורים. בהליכה שגרתית (מיני רבות) לשירותים אני מגלה את הפקק הרירי. אני כבר מתה ללדת אבל טכנית זה לא אומר הרבה כי בכל מקרה עוד 3 שבועות מקסימום אני יולדת ואין לי כלום לא צירים מדומים ולא אמיתיים. החיים ממשיכים כרגיל ואני מתחילה להאמין שאני הולכת לסחוב עד הסוף. יום ראשון בערב אני מחליטה להשקיע בארוחת ערב ומכינה קציצות טונה אפילו שעשיתי בייביסיטרים קצת מעייפים. השעה 03:00 אני קמה עם צורך עז לשירותים, הפעם זו לא קפיצה קטנה ולחזור למיטה כאילו לא קמתי ולהירדם מהר. יש לי עצירות, "מה חשבתי לעצמי? לאכול מטוגן?! טוב לעיכול זה בטוח לא יעשה", אני אוכלת את מה שבישלתי או יותר נכון טיגנתי. אבל גם זה ב"ה עובר. אני באה לחזור לשינה ולפתע אני קולטת שתי טיפות דם. המוח הרדום למחצה מתעורר ומתחיל להריץ ניתוח למצב, אני חוזרת למיטה ומעירה את בעלי, אנחנו מחליטים לנסוע והכי גרוע ישלחו אותנו בחזרה... אנחנו משתדלים לצאת כמה שיותר מהר כי יש לנו נסיעה לפנינו ולכן אנחנו לוקחים רק שליש מהתיק לידה (בכל מקרה ישלחו אותנו חזרה). מה לובשים? טוב, נו, נלבש את הבגדים של אתמול שמשום מה לא מצאו את הדרך לסל כביסה. התחלנו לנסוע ופתאום הסיטואציה נראית לי יותר חמורה ואני רוצה להתייעץ עם מישהו אם ללכת לבי"ח הקרוב או לבי"ח שרציתי (הבדל של כרבע שעה נסיעה כאשר הכבישים ריקים- טוב שלילה) המוקדנית של הקופ"ח שומעת את המצב ונותנת אישור ללכת לבי"ח הרחוק. בערך 5 דק' אחרי שיצאנו מתחיל קצת לכאוב לי בגב, אני לא יודעת אם זה מלחץ או שזה צירים. אני מנסה לתזמן זה מתחיל להראות צירים זה מגיע כל חמש דק' (היי, רגע, מה זה? בקורס אמרו שזה מתחיל כל 20 דק') אין לי שניות בשעון ולכן אני בודקת רק תדירות ולא אורך, זה לא ממש משנה בכל מקרה אני בדרך לבי"ח בגלל הדימום. הנסיעה מתקדמת והצירים יותר מציקים.
יתרון נוסף של הלילה החניה כמעט ריקה לא נצטרך ללכת הרבה. אנחנו הולכים באיטיות (הצירים) ומגיעים לחדר קבלה, הם עוד רגע יתפנו אלינו, אנחנו מחכים, אני שומעת ערביה נאנחת וצועקת, זה עושה לי ממש רע ואני מתחילה לפחד ומצד שני לחשוב שאין מצב שאני יולדת, אני עדיין לא מגיעה למצב של לצרוח כמוה, בגלל הדימום מחברים אותי למוניטור האחות ממש מתוקה ומתחשבת-מוניטור תקין ב"ה, אני עוברת לחדרון נוסף בשביל לבדוק פתיחה, "יש לך פתיחה של 4.5", אני בהלם, ממש לא ציפיתי, כנראה שלא חוזרים היום הביתה... אני כבר יכולה להיכנס לחדר לידה אבל כולם תפוסים. שולחים אותנו לשבת על כדור ולהמתין. אנחנו מגיעים לחדר שאמור להיות בשביל נשים עם צירים שצריכות להמתין, כל אחת וסיבותיה, החדר חשוך ושני גברים שהתעייפו מנשותיהם השכיבו את הספות והלכו לישון, אחד מהם נחמד שואל אם אני רוצה את הספה באיזשהו שלב אני באמצע ציר ואחד הבחורים שואל אותי "נכון קר" ואני רותחת מחום מכאבים וממאמץ עונה לו "לא" קצר וחותך. בחברה טובה זו אני מחכה כשעה עד שמודיעים לנו שהתפנה חדר לידה ואפשר לעבור, עד אז השתדלתי לנשום בצירים, משימה שהייתה קשה עבורי, בעלי הציע שאנסה סוג מסוים של נשימות אבל לא הייתה לי אנרגיה ליותר מנשימה פשוטה. עכשיו אפשר להודיע להורים שאנחנו בבי"ח, ההתרגשות בשיאה. האחות אומרת לי שיש עכשיו החלפת משמרות אז היא תהיה איתי עד שהמיילדת שלי תגיע. כל ציר נותן בי צורך עז ללכת לשירותים ולכן אני נשארת שם קצת יותר זמן כשאני מחליפה לחלוק, עכשיו כבר האסלה מלאה בדם. היא לא מצליחה למדוד לי חום וזה קצת לא נעים, אני יוצאת מתחברת למוניטור ועולה על המיטה, פתיחה 5. אני ממש מתאכזבת, זה מה שהתקדם כל הזמן? זה ייקח שעות אם כך, המיילדת קוראת לרופא משום שהיד שלה התמלאה בדם כשהיא בדקה פתיחה. בינתיים הגיעה המיילדת של המשמרת הבאה, היא מקבלת תקציר עליי והולכת להניח את החפצים שלה. הרופא (הממש נחמד יש לציין) מגיע בודק פתיחה וטוען שזה דווקא 6, כבר יותר מעודד.
הוא מודיע לי שצריך לפקוע לי את המים כי הוא חושש שהשיליה נפרדת, אני לא ממש רוצה כי הבנתי שכך הצירים יותר כואבים, אבל אין יותר מדי ברירה. הוא פוקע והמים באמת דמיים, לפתע אני מרגישה את הגוף שלי לוחץ בטרוף בלי שאני אעשה זאת אני מודיעה לו והוא אומר זה בסדר תלחצי את בפתיחה 10. אני לא יודעת את נפשי מרוב שמחה. הרופא שואל אם יש לנו שמן, לזכותם של הצוות יאמר שהם היו ממש יוזמים, לא תמיד הייתה לי את הפניות לבקש. הרופא מיילד אותי והאחות שואלת אותו באיזו ספינה התינוק והוא עונה לה "איזה ספינה?!" הוא מעודד אותי הנה אני רואה את השיער... וכך תוך חמש דקות והנסיך שלנו (3100) בחוץ והמזכרת קרע פנימי קטן שאם לא היו מספרים לי עליו לא הייתי יודעת על קיומו. ואז נכנסה המיילדת החדשה ומה שנשאר לה זה להלביש אותו.
כששואלים אותי איך הייתה הלידה אני עונה שלא העזתי לחלום ולבקש לידה כזאת.
