נכתבו כאן דברים יפים מאוד, במיוחד אני מציין את צדיקה אחותך, אלטנוילנד ואליסף.
הביע דעה זה פשוט מאוד, אבל להבין מה מקומך באמת כמעט ולא אפשרי, ולכן במקום להתעסק בך, עדיף להתעסק בדברים שהעלית ובדברים שאחרים העלו.
אקדים ואומר,
מי שעולמו לא נחרב עליו לא יבין.
כולנו עוברים משברים בחיים, ויש רגעים שבהם הכול נהיה שחור מכול, ואין ניצוץ של תקווה, ועובר הלילה, והשמש זורח, ואנחנו חוזרים לבית, למשפחה, לחברים, לבית ספר, ולכל הסובב.
מי שלא חווה את המוות של גוש קטיף, את הגרזן שנחת הישר על החיים וכל מה שכלול בם לא יבין.
מי מבין מה זה שאין לכם בית, שלהורים שלכם תיק עם בגדים ותו לא.
מי מבין מה זה שאין לכם חברים, כי כל אחד נזרק לחור אחר?
מי מבין מה זה שאין לכם חדר, או מקום שהוא שלכם, מבצר להתכנס בו ולהרגיש את החום והשייכות.
ואני יכול להמשיך, אך אין זה שייך.
מוות קטע את החיים, אך לא מתתם, נשארתם בעולם, ומצפים מכם להתחיל הכול מחדש. ולא ידעו מה ביקשו.
מספיק אנשים יצאו מהגוש לחו"ל אחרי הגירוש, ובשביל רבים הייתה זו חוויה בריאה וחשובה.
גם לפני הגירוש, נהגו להוציא עשרות מהילדים ונוער לחו"ל כל קיץ, בשביל שישתחררו מחיי הטרור והמוות.
מי שלא מבין את השחור של גוש קטיף מהטרור או מהגירוש, ומי שלא מבין את החוויה בחו"ל (עזבו את האידיאולוגיות שלכם לרגע), פשוט לא מבין.
אני לא יודע להעריך את מצבך הנפשי. אם קשה לך בחיי היום יום, את צריכה עזרה מקצועית. כל עוד זה אל מוגזם ולא דורש אשפוז כפוי (וזה לא!) את היחידה שיודעת מה קורה אצלך פנימה, ואם את סובלת, אם קשה לך מעבר לרגיל, אז עליך להתגבר, לאזור אומץ, ולפנות להורים שלך, או לאדם מקצועי, ולדאוג שתקבלי טיפול מקצועי, וכמה שזה ישנה את העולם הזה עבורך על כל הכלול בו.
כמו תמיד החברה החולה פוגעת בך. מה אנשים יגידו? ומי בכלל הולך לפסיכולוג? ועדיף להמשיך במצב הקיים, הרי מי רוצה משהו חדש, ואולי זה לא כזה נורא כמו שכולנו מדמיינים. לא פשוט, ולכן קשה לדרוש מאדם שיוציא את עצמו מבית האסורים שלו, וטוב יעשה שיפנה להוריו, ואם לא הם, אז לאדם שיוכל לעזור, אפילו חברה טובה במקרה הכי גרוע, בתקווה שהיא תבין לפנות לאנשים הנכונים אם יש צורך.
לדעתי, אין לזה ולו הקשר הכי קטן לדת. לצערי, ואני אומר את זה עם צער גדול, הסביבה שלך כנראה לא נתנה לך מספיק בכדי לפתח בך אישיות דתית, ועתה נותרת עם שייכות חברתית, אולי עם כמה חוטים מקשרים. ומה לעשות שהמוסד האחרון בשבילך, אחרי שהמשפחה, בית הספר והאולפנא נכשלו, זו מדרשה.
לגבי מטרות או כיוונים: זה סימן שאת נורמלית, את לא ממהרת לשום מקום, ואת לא צריכה להחליט על כלום בשביל אף אחד. לאט לאט ככל שתתקדמי בחיים הדברים הקרובים יותר יתבהרו, וחדשים ומעורפלים רק יצטרפו . החברה האנושית קבעה מעגלים שבהם על חסר האישיות ללכת, אך ב"ה ולכל האדם אישיות, וכך הוא צועד בעולם בדרך חדשה שעדיין לא הלך בה אדם לעולם...
לגבי נישואין: את צעירה, צעירה מאוד. וכן, גם בחורה בגיל 22 צעירה מאוד. נכון שזה דבר יפה ומבורך למי שמתאים לו להתחתן בגיל צעיר מאוד, ויש רבנים בציבור שלנו שמעודדים את זה למי שמתאים לו. ומאידך הכול בזמנו ובעיתו, בלי קשר לגיל. ואין זה משנה אם את בת 24 או 32, אלא להתחתן כאשר את מוכנה ומתאימה לדבר הזה, וכאשר יש הסכמה מלמעלה למהלך.
ואני מתחיל להאריך, אז אתחיל לחתור לסיכום ולסיום.
העולם הפנימי שלך גלוי לך, ורק את יודעת מה מצבך הנפשי.
במידה ואת רואה דברים שחורגים מהנורמה, כדאי לך להתייעץ עם ההורים, ולכל הפחות עם איש מקצוע.
אני לא הייתי ממליץ על טיול לחו"ל, משום שאני לא יודע מה הבעיה, בשביל להציע את הפתרון הזה. הדיון ההלכתי-אמוני על טיול בחו"ל מוכר ואינו קשור לדיון כלל. ואם האופציה תהפוך פרקטית, טוב תעשי שתתייעצו עם הרב של ההורים שלך (וההלכה אינה כפי שזרקו פה בשרשור).
לאחר שתבהירי לעצמך איפה את עומדת, תוכלי לראות אם מתאים לך גם להתחתן.
אומנם להיות בקשר עם בחור זה נהדר, ובמיוחד בעולם שבו יש מספיק רע לבודד, ומאידך, אל תחשבי רק על הקשר, אלא גם עולם הנישואין, ועל העתיד שאת רוצה לבנות, ולא רק על סיפוק צרכי ההווה.
לגבי הנ.ב. - קללת הגדולים, ככל שאדם גדול יותר יצרו גדול יותר, ואתגרו גדול יותר, וזה יכול להיות נורא מבאס, אם לא זוכרים שגם הפוטנציאל גדל
זהו לעת עתה. ויש לי תחושה, שאגיב עוד בצורה כזו או אחרת.
) עם הבעל..... 
!