הקב"ה כבר שמע כופרים גרועים מכל מה שתוכלי לדמיין, הוא לא נבהל.

אולי פשוט הקב"ה הוא לא אבא? אולי הוא משהו אחר, א-ל גדול ונורא למשל?

אולי הוא אבא, אבל מה הוא יעשה שבני אדם גורמים לעצמם נזקים כמו שריפות?

ואולי הוא יצר רוע, שהתפקיד שלנו זה להלחם בו, ולהפסיד בכבוד כשנכשלים?

בס"ד לק"י

תיראי, אני יכולה לנסות למצוא לך תשובה, ויש עוד לפני שענו השערות למה זה קרה.

אבל בתכלס, חשבונות שמיים.

אנחנו לא יכולים לדעת באמת למה זה קרה, ולמה הרגו את האלפים היהודים הצדיקים בסבל נוראי,

כמובן אנחנו מנסים לשער כדי להרגיע את השכל המצומצם שלנו ולהשתיקו.

אך אם מביטים בראיה אמונית, שוב, חשבונות שמיים.

כלומר, א-להים ברא עולם נפלא ובני האדם קלקלו. מה לנו כי נלין על הקב"ה? זה מזכיר לי שהייתי שבת בשדרות, ואחד התושבים כעס על א-להים שלא עושה כלום בשעה שממטירים עליהם קאסמים (זה התרחש בתקופה קשה במיוחד). עניתי לו בשפה רפה שהאשמים הם חברי הממשלה או רוצחי חמאס, לא א-להים. ההיפך, הקב"ה העניק לנו כזה כוח שאנו מסוגלים למחוץ את חמאס, הבעיה היא שאנחנו לא מנצלים את ההזדמנות.

זו תשובה קצת רציונלית, אבל היא טובה בעיני לרוב הדברים בחיים. בעיקר בגלל שהיא לא פוטרת אותך מלתהות "אז מה אני עושה עם זה". מה שכן, לא הייתי מסביר באמצעות תשובה כזאת את השואה - זה נראה לי גדול מידי.

לעתיד לבוא כולם יאמרו תודה לה' על כל הצרות שהם עברו, כי יראו שזה באמת טוב אמיתי למי שזה קרה

ומצ שני אסור להצדיק את הדין כל פעם, ובמיוחד אחרי השואה האיומה שאין לה הסבר כלל וכלל.

רק כל זה צריך לעורר אותנו לבקש יותר ויותר את הגאולה

מאדמו"ר הרייץ:

שפעם הגיע אליו משכיל ושאל את השאלה הנ"ל

אדמו"ר הרייץ אמר לו: שכשרוצים להוכיח מישו נותנים לו סתירה במקום הכי כואב והכי משפיל לעיני הכל- בפרצוף!!

ועוד עניין:

שאלי ויזל בא אלח הרבי שליט"א מה"מ ושאל אותו את השאלה הנ"ל.

הרבי ענה לו: זוהי גזירה שאין עליה הסבר בשום מקום בעולם ומי שינסה לתירץ רק יגמד מהעניין.

ואלי ויזל הוסיף: ששאל הרבה רבנים בעניין ורולם ניסו לתרץ שזה בגלל ההשכלה ובגלל כל מיני דברים והוא ניכנס איתם לויכוח רציני ולא קיבל זאת.

אבל כשהרבי אמר לו שזה דבר לא מובן מעל לשל אנושי ולטעם ודעת זה התיישב לו מצויין.

והנה עוד משו קטן

בשיחותיו ובכתביו הרבים בנושא זה, דחה הרבי כל הסבר תיאולוגי לשואה. הוא הסביר כי לא ניתן למצוא הסבר להירצחם תוך סבל מזעזע ועינויים נוראים של מיליוני אנשים, נשים וטף חפים מכל פשע וכל שאנו יכולים הוא רק להודות, שיש במציאות אירועים שמעבר להשגתנו. הרבי נהג להוסיף ולצטט בהקשר זה את דבריו של חמיו - הרבי הקודם רבי יוסף-יצחק: אין זה מתפקידנו להצדיק את הנהגתו של ה'. הקדוש-ברוך-הוא ורק הוא יכול 'להסביר' כיצד איפשר לזוועה כזו להתרחש. ההסבר שנוכל לקבל, נוגע אך ורק בחיסולה של הזוועה: האמונה בגאולה האמיתית והשלימה, היא-היא שתמחה את הרוע מעל פניו של כדור-הארץ ותביא את האור ושלימות המידות לעולם כולו.

לאלה שטענו כי השואה 'מוכיחה' שאין מנהיג לעולם, הרבי היה משיב: בדיוק להיפך. אם ניתן ללמוד משהו מן השואה, הרי זו העובדה שלא ניתן כלל להסתמך על מוסריות המבוססת על שכל אנושי בלבד. האם לא היו אלה דווקא אותם אנשים שייצגו את המתקדמת בתרבויות העולם מבחינה מדעית, אמנותית ופילוסופית, שחוללו את הזוועה הנתעבת והאכזרית ביותר בהיסטוריה האנושית? - השואה הוכיחה, אם כן, שהמוסר יכול להתקיים רק באם הוא מבוסס על כוח אלוקי עליון.

לאלה ששאלו את הרבי היכן היה ה' בזמן השואה, הרבי היה עונה כי עצם העובדה שאנו שואלים את עצמנו את השאלה הזו, מהווה את ההוכחה הניצחת לכך שאנו אכן מאמינים בה' ובמשפט "אין רע יורד מלמעלה". אם לא היינו מאמינים, אמר הרבי, מדוע אנו מתמרמרים ועל מי אנו כועסים - האם על שרשרת אירועים מקרית?... על צירוף אקראי של קווארקים שיצר את עולמנו?... דווקא משום שאנו מאמינים בה' ודווקא משום שאנו משוכנעים שבעולמנו קיימים 'טוב' ו'רע' ומאמינים עמוקות גם בכך שה'טוב' 'ינצח' בסופו של דבר את ה'רע' - רק מתוך אמונה זו אנו מסוגלים לצעוק כפי שצעק בשעתו משה רבנו - "עד מתי הרעותה לעם הזה".

עם כל אלה, היחס החשוב ביותר לשואה בעיני הרבי, לא היה בהבנתה או באי הבנתה ואפילו בהנצחת זכר הנספים, אלא בתגובתנו לשואה - כיצד עלינו לנהוג בעקבותיה: אם נאפשר לכאב ולייאוש לרפות את ידינו מהמשימה החשובה העומדת לפנינו - גידולו של דור חדש שיחוש קשר עמוק ומשוחרר אל יהדותו - אזי 'הפתרון הסופי' שהגה היטלר אכן יתגשם, רחמנא ליצלן. אם נבנה את קיומנו מחדש ונגדל דור גאה ובטוח בתורתו וביהדותו - ננצח במערכה.

.

מה ענה לו הרבי ביחידות על שאלה זו:

סוף סוף הובילו אותי לחדרו של הרבי. לאחר 'שלום עליכם' קצר מימין לשמאל, הבחנתי כיצד מתוך כל שלושת הסטודנטים שנכנסנו יחד, ממקד הרבי את מבטו עלי.

"מנין הגעת?" - שאל אותי הרבי באידיש.

"מגרמניה" - עניתי קצרות.

ניצלתי במהירות את ההזדמנות, ובצורה ישירה אך מנומסת ניגשתי לענין: "רבי, מייסרת אותי מאוד השאלה של החורבן האחרון, כיצד ניתן להסביר מנקודת מבט יהודית-דתית את השחיטה של ששה מליון אנשים, נשים וטף; צדיקים, קדושים וטהורים? כיצד התאפשר הדבר שדמם השפוך ודמעותיהם הרותחות לא קרעו את כל שבעת הרקיעים? הנני דורש מענה ברור שאינו משתמע לשתי פנים, ממך, רבי!"

הרבי הקשיב לי בתשומת לב מרובה, ואז ענה לי ברוגע:

"האם הנך מתמצא בכללים בסיסיים במתמטיקה?"

"אני יודע משהו", עניתי.

הרבי לקח מיד עט ושרטט קו אלכסוני על דף חלק, ובקצהו השמאלי העליון של הקו - סימן נקודה.

"אמור לי" - פנה אלי - "מהו היחס המתמטי בין הקו הזה ובין הנקודה?"

"אפס" - עניתי.

"הנה, זהו המענה על כל השאלות שלך" - אמר הרבי. ואז הסביר פחות או יותר כך:

"כפי שהנך יודע, קו גיאומטרי מכיל רק מימד אחד. מבחינה מתמטית לא ניתן לתחום קו, משום שהמאפיין שלו הוא אורך אינסופי. בשונה מכך נקודה, מבחינה גיאומטרית, היא חסרת הגדרה ומימד לחלוטין, משום שלא ניתן לראותה; אין לה קוטר, אורך, רוחב או נפח.

והמוסר-השכל שלו היה: "אם הנך מבין את המושג הגיאומטרי הזה, הרי עם הזמן תבין גם, אשר מה שאירע עם היהודים באירופה, הוא "נקודה" בזמן ובמרחב; אבל הקו, הכיוון, הנו ועודנו ממשיך ללא גבול..."

למרות שהתפעלתי מהניתוח המעמיק של הרבי, בכל זאת, אומר את האמת, הייתי קצת מאוכזב מההשוואה שלו.

"רבי" - המשכתי לתבוע - "6 מיליון נשמות יהודיות הינם רק 'נקודה'? נקודה זעירה בזמן ובמרחב? ומה בנוגע ל"השגחה פרטית", "אב הרחמים" "שומע תפילות", ו"אין אדם נוקף אצבעו מלמטה" וכו' וכו'?"

הרבי כמדומני הסכים, שאכן, התייחסות פילוסופית-גיאומטרית מופשטת אינה מתיישבת עם מבוכה וסערת נפש כה אמוציונלית. הוא תיכף העיר, שלכזו טרגדיה חסרת-תקדים אי אפשר לאמיתו של דבר להעניק הסבר מספק. אך בכל זאת, "יהודי מאמין יבין זאת במוקדם או במאוחר..."

דברי הסיכום של הרבי לנושא נגעו ללבי: הרבי דיבר אז על השכר של הנשמות, הקדושים, על נצחיות הנפש היהודית וכו' - אך מחשבותי שוב נדדו, והפעם, למחנות הריכוז, לשבעת מדורי הגיהנום...



מול עיני עמד אבי ז"ל בדרכו האחרונה, כאשר נפרדנו לנצח: הוא עם ילדיו הקטנים, אחותי הקטנה ואחייניתי. זכורות לי היטב מילותיו: אברה'טשע, קח איתך את "הטלית הזאת" - אמר בתחינה. "והשם יתברך ישמור אותך... זוהי הירושה היחידה שהנני יכול להשאיר לך...".

שמרתי את צוואתו. בהיותי במחנה התעטפתי בטליתו של אבי ואמרתי קדיש... אחיי המעונים גם הם השתמשו בטלית שלי ואמרו קדיש. הטלית הזו ליותה אותי ארבע מחנות ריכוז, עד שנשרפה ביחד עם מליוני יהודים באושוויץ.

אבל, רוחה של הטלית ריחפה תמיד באויר ("גוילין נשרפין ואותיות פורחות"...). מיד כשחמקתי מצפורניו של מלאך המות, מנגלה ימח-שמו, אמרתי שוב קדיש; התפללתי כל נדרי באושוויץ ואמרתי קדיש; צמתי יום כיפור באושוויץ ואמרתי קדיש. השקופיות שרצו במוחי הובילו אותי עד לתרועת-הנצחון של פישל בעל-עגלה.

היה זה בזמן "מצעד המות" השני, מהשאול-תחתית של מטהאוזן באפריל 1945. נסחבנו ביחד עם אלפי פגרים-חיים, כשלפתע שמתי לב שקוראים בשמי. הפניתי את מבטי וראיתי את בן-עירי פישל פרלגריכט, הבעל-עגלה. הוא היה שכן שלנו בעיירה, וכשהייתי ילד נהג לקחת אותי לסיבוב על העגלה - בתמורה לכך שאשיר לו "שיר המעלות". הוא עבד קשה מאוד לפרנסתו...

עתה השמים בכו עם גשם קר וקפוא... אבל העינים המיוסרות שלנו יבשו מזמן. הלילה ירד, האנשים התשושים נפלו כזבובים על האדמה הלחה והסלעית, ורבים קפאו לנצח... אבל, פישל לייזערס לקח והכניס אותי בינו לבין חבר שלו, וכך התחמם גופי כל הלילה. למחרת המשכנו ב"מצעד המות", ובמהומה הכללית איבדתי אותו.

ואז הגענו ליער גונצקירכן - כולו מלא ביצות, רעב מוחלט, מחלת הטיפוס משתוללת, מות ו... רגע השחרור. פישל לייזערס, המלאך הגואל שלי, שוב צץ כמו מתחת לאדמה.

"הבה נצא מהר מהגיהנום, בוא, אברה'מטשע".

"אבל איך? - מלמלתי - "אין לי כח ללכת".

פישל אוחז בידי, וביחד קירטענו כמו צללים בערך חמישים מטר.

פתאום פישל קורא: "אברהם, הקשב: לפני שאני עוזב את המקום המקולל, אני רוצה לומר קדיש".

בקושי הבנתי מה כוונתו.

"קדיש?" "למה, למי, על מי"? התפלאתי.

"אברהמ'טשע, אני רואה שאינך מבין. הבט מסביבך וראה כיצד מאות גופות מתגוללות בבוץ. אני חייב לומר קדיש, מחובתי להשלים תפקיד חשוב, שתמיד ביקשתי מתי יבוא לידי. הנני מבקש ממך לעזור לי. הרי למדת פעם תורה, הלא כן?"

"באופן מיוחד, איבדתי את אשתי וילדי... ברצוני לומר קדיש אחריהם - ואחרי בעצמי. אני מבקש שתאמר אחרי אמן"...

פישל פלט אנחה, במתינות גדולה התכופף לאדמה, כשהוא מתחכך עם קרקעית היער...

"מה אתה עושה, פישל?"

"אני רוצה לרחוץ את ידי".

הוא שיפשף את ידיו בעשב הלח, נעמד שוב, ובקול חלש ושבור התחיל לומר "יתגדל ויתקדש שמה רבה"..

בכל פעם עניתי "אמן".

כשסיים את הקדיש, חשתי לפתע בושה פנימית, איך הדבר כלל לא עלה על דעתי... מי תיאר לעצמו שפישל לייזערס הבעל-עגלה, שבקושי מישהו הסתכל עליו או התחשב בו, יכול להתעלות לכזו מדריגה נעלית - "אם לא למעלה מזה"...

הרגשתי איך דמעות רותחות זולגות מעיני המיובשות. הם התגלגלו על פני-השלד המצומקות שלי, נפלו על הדשא, שם התערבו עם טללי הבוקר שעל האדמה המקוללת... הרגשתי התעלות מסויימת, ובעיני רוחי ראיתי כיצד השמים נפתחים, והמלאכים במקום לומר "קדוש קדוש" - מצטרפים ואומרים ביחד עם פישל בעל-עגלה "קדיש".

פישל עוד הצליח במשימתו למסור אותי, כמעט מת, לבית-הרופאה בוויילס שבאוסטריה עילית, ומאז נעלם. לא ראיתי אותו יותר אף פעם, אבל מול עיני מרצד תמיד ה"יתגדל ויתקדש שמה רבא" שלו.



הרבי מליובאוויטש המשיך בהסבריו, אך בקולו שמעתי את ה"קדיש" של פישל לייזערס. בלי שום קושיא ובפשטות הוא העמיד את הנקודה הקטנה בין שאר הנקודות - והאריך את הקו הגיאומטרי של הניצוץ היהודי*. הוא הוכיח שוב את הסוד הנצחי של נצח ישראל, את קיומו של הקו הארוך האינסופי, שלא ניתן לתחום אותו או להסבירו בשכל הפשוט.

האם זו הייתה כוונתו של הרבי? האם הבנתי בזמנו את הסבריו של הרבי? כנראה שלא. האם באופן בלתי ישיר דירבן אותי הרבי עד שהחזיר לי את זכרונותי אודות רוממות נפשו של פישל לייזערס בעל-עגלה? אני מאמין שכן.

כך או כך, הנני אכן אומר קדיש!



 

אנחנו בני אדם!

אנחנו מוגבלים!

"בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם ריחמתיך"

כן יש הסתר פנים!

צריך להבין מה המהות של הצרות, מה הם מסמלות. ובכלל מה זה כל בגלות.

לשבת ללמוד הכל מסודר מהתחלה(נצח ישראל למהר"ל עוסק ממש בזה, אורות המלחמה) וגם אז אנחנו לא מבינים הכל!

אבל בלי ללמוד רק תשובות לשאלות?

הוא התחייב באישהוא מקום להסביר לנו איך הוא מנהל את העולם? אני לא מכיר הבטחה כזאת בשום מקום(אם למישהו יש מקור אני ישמח)

אמונה לא צריכה להיות מבוססת על זה שכיף לי אז אני מאמין ושלא כיף לי אז אני לא מאמין!

אמונה זה ללמוד על המציאות שלו!

לדעת!

ד.א. ברמב"ם יש מצווה ללמוד שיש ה' אין מצווה להבין את היסורים אם לומדים טוב יש תשובות להרבה דברים(וגם אז במפורש לא להכל גפ שלמה שהיה חכם מכל אדם לא ידע הכל ובכל זאת האמין!) 

ברור שאם היה שואל את זה מישהו שהיה שם לא הייתי עונה ככה אבל שאנחנו מבחוץ חוקרים ולומדים את ההיסתוריה(ככה כתב הרב קוק ופה אני כותב ככה בכוונה 'הסתר י-ה') ככה אנחנו צריכים להתייחס לאירועים לימוד מעמיק מסודר לא רצון לקבל ככה תשובות בשלוף כי זאת גם תהיה הרמה שלהם.

הקב"ה מנהל היסתוריה!

הרב עמיטל זצ"ל שהיה בשואה היה עונה על זה "ואם נגיד שאין א-לוהים אז יהיה לנו הסבראיך זה קרה?' (לצערי לא מדויק הספר לא לידי)

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!

לספור את העומר 49 יום