ביתי המקסימה בת שנתיים וארבעה חודשים, מפגינה ותיקה בגזרת בני השנתיים.
לפעמים מדובר בהפגנות כעס היסטריות ולפעמים בהפגנת עלבון.
אנחנו, ההורים ובגן משתדלים לנשום עמוק ולא לתת לה להרויח מההפגנות.
בזמן האחרון הגברת הקצינה את ענין ההפגנות, בפרט בגן
בבית אני לא רואה שינוי, (בבית היא נוטה להפגין כשהיא עיפה/ רעבה)
השינוי חל בגן: היא לא מוכנה שיגעו בה , כשילד בגן נוגע בה בטעות היא מפגינה בכעס
כשלוקחים לה משהו מהיד שוב הפגנות היסטריות
כשהיא צריכה לחכות עד שיביאו לה משהו היא היסטרית
ולפעמים גם הפגנות שקטות, היא פשוט עומדת בפינה בגן עם מבט כעוס ולא מוכנה לדבר.
בצהריים אני מגיעה לקחת אותה מהגן והיא רצה אלי בהתלהבות ומחבקת אותי
אני שואלת אותה איך היה בגן? עם מי שיחקת?
והיא מספרת לי על ילדים שנתנו לה מכות, היא מפרטת את השמות של כל הילדים שהיכו אותה ומסכמת:
"כולם מכה בגן את מיכלי"
בזמן האחרון היא מספרת לי בכל יום על הגננת שנותנת לה מכות "כל היום מכות מיכלי"
אגב, ללוש שלי היא ילדה עם סיפורים מדהימים,
אתמול למשל היא ספרה לי על הכלב שלה: " הכלב הלך פלל בית כנסת , מכאל נתן לו מכה, כלב בכה בכה, עסוב"
או " מכאל נתן מכה חתולה, חתולה בוכה , עסובה" או " כדור סוחקת, שמחה"
הגננת מספרת לי סיפור קצת שונה על ילדה מפונקת והיסטרית.
אני אשמח לשמוע מה דעתכן על ילדה שמספרת סיפורי מכות (לא רק, אבל בעיקר)
וגם על הפגנות ודרכים חכמות להתמודד
להציב גבולות ולהיות אמפטים.