ראשית, אני חותמת בשתי ידיים על מה שיוקטנה כתבה.
שנית-
יש תינוקות שרגישים לדבר מה שאמא אוכלת. יש רגישים יותר ויש רגישים פחות. ייתכן וחוסר השקט נובע מרגישות כזאת. ניתן לבדוק בכמה דרכים לא פולשניות - בי-קום B-COM, קרניו-סקרל CRANIO-SACRAL, אייפק IPEC
בל השיטות טובות לאבחון, קרניו סקרל ואייפק יכולות גם לטפל על מנת להקטין או להעלים את הרגישות. גם הבדיקה וגם הטיפול אינם פולשניות.
ישנה גם אפשרות שהלידה היתה לא נעימה לתינוקת, רעש, המולה, צירים למשך שעות על גבי שעות ועוד כהנה וכהנה. יתכן גם שמהלך ההריון היה לחוץ, מתוח וכד'. מדהים לדעת שכל הדברים האלה יכולים לגרום לתינוקות לרצות להיות כל היום על הידיים! הפתרון הוא מספר טיפולים לא גדול באייפק או קרניו סקרל.
וגם אם לא "פותרים את הבעיה", חשוב שלאמא יהיו הכוחות להחזיק את התינוק או לדאוג למישהו אחר שתפקידו\ה יהיה להחזיק את התינוק.
א י ן ד ב ר כ ז ה פינוק בגיל הזה, גם לא בגיל גדול יותר.
התינוק לא רוצה לבכות. הוא בוכה כדי להעביר לנו מסר, כך הם מדברים. זה מאוד לא כיף לבכות.
לגבי שינה עם התינוק - חובה לאמא במצב כמו שאת מתארת!!!!!!
כך תשרדי בקלות רבה יותר, מנסיון!
וכמו שיוקטנה כתבה, אמא לא שתויה ולא מסוממת ולא סובלת מעודף משקל של 200 ק"ג,
לעולם לא תתגלגל על תינוקה!!!!
הדבר שיש להקפיד עליו הוא שהתינוק נמצא בינך לבין הקיר, ואין רווח בין המזרון לקיר. אפשר לשים שמיכה\ כרית בינו לבין הקיר.
ככה תחזיקי אותו וגם תנוחי - פתרון פלא לאמא הקורסת.
אגב, לפני שנים רבות הבכורה שלי היתה בדיוק כפי שאת מתארת את תינוקך. היא בלתה את כל היום על הידיים וכו'. כיום היא הילדה הכי עצמאית שיש, פועלת, נמרצת וכו' וכו'.
מכיוון שהיא קבלה את מה שהיתה זקוקה לה כשהיתה תינוקת, היא כעת עצמאית לחלוטין (וחלילה לא תלותית... עיין ערך שגוי שמכנים "פינוק". א' - למה פינוק הוא דבר שלילי? אני אוהבת כשמפנקים אותי, ונראה לי שכל אחד אוהב את זה. ב' - אם כתינוק נמלא את כל צרכיו, הוא לא יזדקק למילוי צרכים אלו בגיל מבוגר יותר...)
לסיכום - מצאי עזרה ותמיכה, איכשהו, וחוץ מזה - כנסי למטה עם הקטן והחמוד, ותהנו מהמנוחה ביחד, הכלים והספונג'ה יחכו בסבלנות, הם גם יחכו בשקט....
עצה נוספת שקבלתי כשהיית אמא טריה -
כשהמצב נראה בלתי אפשרי, ולא ניתן (כביכול או שלא) להמשיך, לא לחשוב על כל היום הארוך שעוד מחכה לי, אלא להתמקד בלשרוד את חמשת הדקות הבאות. בדרך כלל ניתן לשרוד חמש דקות. בגמר דקות אלה, לתת לעצמנו טפיחה גדולה על השכם, ולהחליט לשרוד רק עוד חמש דקות, וכו' עד גמר היום.
יהיו גם ימים שלשרוד דקה אחת נראה בלתי אפשרי לגמרי. במצב כזה יש לכוון לשרוד רק עוד 60 שניות. לטפוח על השכם אחרי ההצלחה - לא לזלזל בהצלחה - ולהמשיך עוד 60 שניות.
אני עדיין זוכרת שהסתכלתי על השעון עם הגדולה שלי, והעובדה ששרדתי באמת נתן לי כח להמשיך לשרוד את אותו יום וגם את הימים הבאים, למרות שטיפוס האברסט היה נראה כפשוט יותר.......
הרבה חיבוקים,
פיגא
(במיוחד שתכננתי להיניק שנתיים לפחות, אבל הקטנה הנוכחית וגם זו שלפניה לא השתתפו איתי ברצון הזה
)