פיתחה לה איזושהיא תחושה תת מודעת שאם היא לא במרכז העניינים, אף אחד לא סופר אותה.
אנחנו מנסים להתמקד בטוב שבה ולהחמיא לה בכל הזדמנות אבל היא דואגת שלא יהיו הרבה הזדמנויות, ובעצם מנסה להוציא מאיתנו רק גערות וצעקות, וחץ מלומר "בבקשה תנו לי כאפה" היא עושה הכל כדי לקבל אותה..
החלק הכי קשה הוא שפעם לא עמדתי בזה, והבאתי לה חתיכת מכה שייסרה אותי שבועיים, אבל אחריה היא הפכה למותק של ילדה. (לפחות לאותו יום...)
לא רוצה להגיע למצבים כאלה. אבל זה שזה עובד גורם לי לחשוב שאולי זה לא כ"כ נורא?
איך אפשר לשדר לה שהיא נבונה ומקסימה גם אם כרגע אני מחמיאה לאחיה הקטן?
לדעתי כדאי לחשוף אותה לנוכחות טבעית בחייה כמה שיותר, ולא להיפך. הוא יכול להיות נוכח בכל פעילות של ההורים איתה: סיפור, טיול... הוא איתכם, בזרועות אמא, או במנשא על אמא, או בעגלה במרחק נגיעה. ואם פתאום הוא זקוק לתשומת לה: האכלה או החתלה - בכיף! להתייחס לכך בטבעיות, ולא כאל גזל, חלילה: "אוי אני רואה שהקטן צריך עכשיו את אמא. בואי ננסה לראות מה הוא צריך ולעזור לו!".
ואני נכנסת לסרטים שהם יהיו ככה כל החיים, ושהדברים ה"מרושעים" שהם עושים אחד לשני טובעים חותם בל ימחה!
). ואם למישהי מאיתנו נשארה "שריטה" (פנימית - לא חיצונית), זה כנראה רק בגלל ההורים שלנו, ולא בגלל הריבים שלנו (אבל זה כבר בכלללל לא קשור לשרשור הזה!).