מה זה משנה לנו עכשיו מי אשם ומי משקר? לה זה משנה, ודאי.

אבל אנחנו, בשורה התחתונה, צריכים ללמוד מזה כמה חשוב להיזהר עם תינוקות.

נכון, הכל בסופו של דבר משמיים. קורים אסונות גם לזהירים ביותר (כמו דליקה שהתלקחה אצלנו, מאמצעי חימום שהשתמשתי בו דווקא כי חשבתי שהוא בטיחותי במיוחד), ומנגד - קורים נסים ויש שמירה גם למי שמתרשל (וצריך לדעת שזה מוריד לו מזכויותיו).

מוטלת עלינו חובת השתדלות לשמור על ילדינו! וזה כולל לא רק לא להגיש להם מאכלים מסוכנים, אלא גם לא להשאיר אותם בהישג יד. קערית מרק שנשארת על השולחן כשאמא הולכת "לשניה" רק להרים טלפון - עלולה לגרור תוצאות חמורות, לא עלינו ומנסיון

אני מאוד מתפלאת לראות אמהות שלא קושרות את הילדים בכסא הבטיחות ולא מקפידות שיחגרו, בנסיעה עירונית (על בין-עירונית אני בכלל לא מדברת!). סתם, בלי סיבה! סתם מעצלנות. ואני בכוונה כותבת בחריפות גדולה.

לא אכנס עכשיו לדילמות, כשצריך להגיע למקום מסויים ואין מקום לכולם באוטו, או כשנוסעים בטרמפים וצריכים להיסחב עם כסא בטיחות ענק. זה באמת קשה לנסוע בבטיחות במצבים אלה.

אבל מצב שנכנסים כולם לאוטו, וסתם לא נחגרים, בלי שום סיבה - את זה אני לא מבינה, וזה מכעיס ומעציב אותי.

ומדין ונשמרתם לנפשותיכם.

מכיר משפחה יקרה, שהילדה היחידה שלא היתה קשורה  ברכב - בגיל גן - סיימה ל"ע את חייה ב"התנגשות" קלה ביותר, איני יודע אם נגרם אפילו נזק לרכב, אבל היא עפה ממקומה..

לא הייתי כותב, אם לא הסיכוי שאולי עוד משפחה אחת אפילו, תקפיד יותר בנושא זה של חגירת ילדים; כשם שגם עלי זה השפיע להחמרת יתר בכך..

לפני שנים שמעתי על גישה שונה בגידול ילדים, במה שנוגע לסכנת חנק בקרב תינוקות ופעוטות. אצלי זה התחבר והרגיש נכון, ואני נוקטת בגישה הזו עם ילדי.

בגיל מסוים, כמה חודשים בדרך כלל, התינוקות מתחילים לתפוס דברים ביד, ומכל טוב הם מכניסים לפיהם. בחודשים הראשונים, רפלקס זה "מתנגש" (לכאורה) עם רפלקס אחר מוכר: הלשון של התינוק דוחפת החוצה כל מה שנכנס! רפלקס זה קיים מגיל 0 ועד שמערכת העיכול של התינוק מבשילה לכדי טיפול במה שאנו קוראים "מוצקים" (כל מה שאיננו חלב אם).

מדוע שהטבע יאפשר לתינוקות לסכן את עצמם? האמנם קיימת סכנה בדבר? האמנם מגיל זה והלאה (למשך מספר שנים, שלאחרונה "גדל" מ-3 ל-5) על ההורים לשמור על בית "סטרילי"? בלי פירורי מזון ברחבי הבית בשום שעה? בלי חלקי צעצועים של האחים הגדולים מתחת לשטיח או לספה? בלי ציפורניים גזורות (שקופות!) על הרצפה? ומה עם כל האבנים הקטנות אשר בגן השעשועים? האמנם אסור לנו להסיר עינינו אפילו לשניה מהפעוט, ומי שעושה כן היא אמא מזניחה? האם הגיוני שנפרוס לאורך נקנקיה לילד בן 5, ונמעך בננה לבן 4? האם הגיוני לדחוף אצבעות לתוך הפה של הילד ולחלץ משם מזונות וחפצים קטנים השכם והערב? הקשיבו כיצד התינוקות והפעוטות מתרעמים ומוחים על כך בעלבון (ולפעמים גם בכאב, כשהם "זוכים" בשריטה יפה בתוך הפה תוך כדי התהליך. יש אימהות שמצליחות לשמור על ציפורניים מטופחות).

הגישה שאני הולכת לפיה, טוענת שהתייחסות כזו איננה טבעית, ושהרפלקס של הבאת דברים אל הפה נועד ללמד את התינוק כיצד לשמור בפיו את הדברים, ולהגן על קנה הנשימה שלו. הגישה טוענת, שבכך שאנחנו מונעים התנסות חשובה של התינוק, שנועדה להגן עליו בשנים הראשונות של התנסות עם מזון.

מה שאני עושה: מתבוננת. רואה איך התינוקות נהנים לשחק בפיהם עם אבן קטנה, ולאחר מספר דקות פולטים אותה (זה לא אוכל - הגאונים שלי מבינים בסוף ). עד היום, הילד היחיד שנאלצתי לסייע לו בחילוץ חפץ זר מקנה הנשימה (או סוך לו, ב"ה), הוא הילד הבכור שלי (עם הילד הזה לא נקטתי בגישה המאפשרת שתיארתי). כשהיה בן שנתיים בערך (קשה לזכור), הוא מצא שקל בין הכריות של הספה (אמא ממש מזניחה שכמוני לא בדקה שאין שם חפצים זעירים שיסכנו את הילד). ואכן עד מהרה השקל החליק במורד גרונו של הילד. הפכתי אותו על הברך שלי, שתי טפיחות קלות על הראות, והשקל היה ביד שלי ב"ה! הילד השלישי שלי גם הוא שיחק עם שקל בפיו יום אחד, והשקל נכנס מעט עמוק מדי - הילד הצליח תוך שניה וחצי להחזיר את השקל אל הלע ולפלוט אותו בעצמו! 

אני מאמינה שהרבה פעמים הדרך הקלה היא גם הדרך הנכונה, ואני מאמינה שאם תינוקות מכניסים דברים לפה בגיל כל כך צעיר - יש לכך סיבה הגיונית יותר מאשר להעביד את ההורים הפרך במשימות סיזיפיות במקרה הטוב, ובלתי אפשריות ברוב המקרים.

אבל ליישם את זה זה ממש מסוכן

שקל יעוף,

סוכריה- תעוף.

האם אמהות יודעות מה יקרה אם יתנו לתינוק שלהן טופי או מסטיק ( שמשום מה מישהו החליט שזה פחות מסוכן כי זה לעיס...) - הוא י-ד-ב-ק! ותדפקי כמה שאת רוצה על הגב הסיכוי שלו לצאת- נמוך בהרבה.

ואת יודעת מה יקרה כשצוות טיפול נמרץ ינסה להכניס טובוס לתינוק כזה? ( סליחה על התאור, נסיון מר מר מר מהצד של המטפל ב"ה) - הטופי יתמרח על קצה צינור ההנשמה ויקשה מאד על החדרתו...

אז אם כבר אמהות יקרות- רק רק רק סוכריות סודה!!! ( ואפשר גם בלי. הם יגדלו גם ככה)

וגם אני לא נלחצת מכל דבר שהם מכניסים לפה. בעיקר לא מאבנים.

אבל עובדה! ילדים נחנקו מנקניקיות!

הבן שלי כמעט נחנק פעם מגולה! ופעם כמעט מקרח! וזה אותו בן... (אולי הוא נולד בלי הרפלקס הזה?)

כך או כך חייבים תמיד להיות ערניים.

יצאתי מהעבודה, מול מקום העבודה יש מפרץ חניה שהיה כולו מלא.

גברת נחמדה שבסב"כ רצתה להציע טרמפ למזכירה אצלנו עצרה ב"חניה כפולה" ושאלה אותי אם המזכירה הזו עדיין בפנים. עניתי שכן והייתי שמחה ללכת לקרוא לה אלא שפתאום קלטתי שהיא יצאה מן הרכב בעצמה כדי לקרוא למזכירה והשאירה רכב מותנע, בחניה כפולה והיה נדמה לי שאני רואה ילדים מאחורה!!! "את הולכת לקרוא לה?" שאלתי, "כן, אני ממהרת הילדות ברכב" ואני רק חשבתי- אם הן ברכב זו ב-ד-י-ו-ק הסיבה שבגללה אסור לך ללכת... נעמדתי מיד ליד הרכב לראות מה שלום הבנות כי ממש לא הספקתי לענות לה, יותר מהרתי לראות מה שלום הבנות, הרכב, שתבינו, היה במרחק של פחות מ2 מטר ממני, ב2 וחצי צעדים שעשיתי לכיוון הרכב פתאום קלטתי שהילדה בת 4 בערך יצאה מהרכב לכביש!!!!! מה שאומר שהיא כנראה גם לא היתה חגורה, אבל זה כבר סיפור אחר. ממש רצתי לתפוס אותה וקראתי לאימה לחזור, ושהילדה יצאה מן הרכב בוכה כי אמא שלה הלכה ( כמה טבעי שזה מה שהילדה תעשה...)

אז הפעם נמנע אסון. זה יכל להגמר מאד רע. ילד קטן שיוצא מהרכב למרכז הכביש בלילה- זה רע מאד.

אמהות יקרות- זהירות, בבקשה מכן- זהירות!!! אלף עיניים ותמיד לחשוב צעד אחד קדימה.

כנראה שבעקבות התקנה או המקרה, בסופר היתה מודעת אזהרה גדולה מעל למדף הנקניקיות (הבשריות, שממילא מהוות סכנה לאוכל אותן, גם אם עבר גיל 5....).

ויש חבילות של פיצוחים שעליהן כתוב שיש סכנת חנק מתחת לגיל 5.

יש מאכלים בהם צריך להיזהר עד גיל 3, אבל בעצם הכל צריך להיות לפי הילד כי יש ילדים שלא מתמודדים יפה גם עם מאכלים אחרים. למשל, לפני מספר שנים ילד בן 5 אכל פופקורן בקולנוע כשישב עם הוריו בקולנוע (בארה"ב) ופתאום שמו לב שהוא נחנק ל"ע (ומת).

הידעתם שחובה לחצות ענבים לשתיים?

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....