הוא מספר על הפחד? מדבר עליו? מבהיר ממה הוא פוחד?

באופן כללי כדאי לשוחח על כך בצורה פשוטה, להסביר לו שאתם עושים הכל בשביל לשמור עליו ושהקב"ה שומר מלמעלה, שיש מזוזה ובעזרתו יהיה בסדר. לשמוע על החששות, לחבק, להכיל, לצאת לקראתו -- ללוות לשירותים, להשאיר אור דלוק, לשבת איתו עם סיפור לפני השינה. אלו דברים שיוכלו לחזק אצלו את תחושת הביטחון ובעזרת ה' יחזור ויבנה עם הזמן.

בסך הכל הפחד שלו הוא הפחד של כולנו-

מי שאמורים להיות המגינים והמגוננים הפכו לחסרי אונים ואמון הילד בטבעו של עולם וביכולת ההורים לשמור עליו-- התרופף ואולי אפילו התפרק . לכן המחוות האלו והחיזוקים הקטנים יחזירו לאט לאט את הרוגע הפנימי ומאוד חשוב-- לשוחח ולשוחח. לשמוע אותו, לענות לו תשובות וביחד-- להתפלל.

שתמיד נבשר ונתבשר בשורות טובות!

בתי בת ה10 ישנה איתנו לסירוגין כבר לילה רביעי ( הלילה פשוט נדדתי אני למיטה שלה, כי לישון במיטה זוגית, 3 נפשות יחדיו עם בטן של חודש שמיני זה לא להיט ממש) כשהיא באה למיטה שלנו- היא אמרה שהיא צריכה לשירותים אבל לא מפחדת  ללכת לשם בלילה .

עכשיו- תסבירי שיש מזוזה, ואצל פוגל לא היה???

וה' שומר עלינו- ועל פוגל לא שמר??

ואנחנו אומרים קריאת שמע, ואם היא רוצה וחשה פחד- מותר לה להגיד שוב...- ופוגל לא אמרו?

אז זה נכון שאלו התשובות שלנו, אבל צריך לדעת שלכל תשובה שלנו יש להם עוד שאלות עליה. ואלו שאלות שאפילו לנו כמבוגרים לא תמיד יש את התשובה... נכון?

אתמול הייתי בשיעור על מגילת אסתר, שם דיברו על מסירות נפש, לא חשוב כל המסר ( או אולי כן, אבל לא כאן) בסוף השיעור כשדיברו על איך מתגברים על הפחד- שאלה אותי חברה אם אני מפחדת יותר מאז הרצח. כחשבתי על זה- התשובה היא שלא ממש. יותר נזהרת. קצת יותר חוששת בשעות החושך לצאת- כן. אבל אין פחד של ממש. כל העולם הזה רועד- צונאמי, שריפות, רעידות אדמה, דליפות רדיואקטיביות, תאונות מזעזעות..... ואני אחשוש יותר מכל אחד אחר? מסתבר שלא.

אבל הילדים שלנו, שהיו כל כך קרובים לארוע, וראו את הוריהם בוכים וכואבים, להם, בנוסף לכאב שהם לא יכולים לעכל בכלל, יש פחד אדיר- המשפחה היא כל עולמם. אין לילד דבר פרט לאהבת הוריו. כל עולמו נבנה מזה, כולו תלוי בזה. בוודאי שחרדתו גדולה מאד.

אז גם אנחנו, כרובי, מקבלים את הילדים לחדרנו בינתיים. מאמינים שזה ירגע עם השגרה הבריאה. כשביתי פחדה ללכת לשירותים בלילה ( היא בת 10 - זה כמובן משתנה מגיל לגיל ומילד לילד) אמרתי לה שאמנם יש פחד, אבל על פחד גם חייבים להתגבר- הכל נעול והכל מואר, ועכשיו גם ההורים ערים- היא יכולה ללכת בשלווה. והיא התגברה והלכה. אני מניחה שהזמן יעשה את שלו. לכאבי - זו לא הפעם הראשונה שילדינו מתמודדים . נקווה רק שזה יצמיח מהם אנשים חזקים יותר.

כשאני הייתי ילדה, אחד מהישוב שלי נרצח..

וגם אני פחדתי ממש להסתובב בבית בלילה, לקום לשרותים,

ואני זוכרת את אבא שלי בחרוף נפש היה קם איתי כל פעם בסבלנות לשרותים, ולפני שהלכנו לישון הוא היה עושה איתנו סיבוב בבית כדי שנסגור כולנו את כל החלונות, הדלתות, להראות לנו שאין סיכוי שמישהו יכול להכנס..

הייתי קמה באמצע הלילה לבדוק שההורים שלי במיטות שלהם ובד"כ גם הייתי נוגעת בהם כדי לבדוק שהם זזים...

זו היתה טראומה, אבל ההורים שלי הכילו את הפחדים והם גם הסבירו לי שנכון שקורים דברים והם לא בשליטה שלנו, וזה מפחיד ושהם גם מפחדים, אבל מאמינים בקב"ה שהכל יהיה בסדר.. ולא יקרה כלום.

הייתי בת 7 אני חושבת..

לקח לי איזה שבוע אבל חזרתי לעצמי..

אז דעתי- להסביר להם את האמונה, ומותר גם להגיד, "אני לא יודעת חמוד, אנחנו לא יודעים מה החשבונות של הקב"ה, אבל אני מאמינה שהכל יהיה בסדר ושהקב"ה ישמור עלינו.."

להחזיר לו את הביטחון בה', כי באיזה שהוא מקום גם הביטחון של הילד בקב"ה נפגע כי הוא בטוח שהקב"ה שומר על כולם ופתאום זה לא ככה...

ולכן צריך לחבק ולאהוב בפשטות ולהרגיע. להתפלל ולקוות לטוב..

לחזק גם אצל הילדים את מידת הביטחון ונראה לי שאתם עושים את זה בגבורה וברגישות ובנחישות.

וצר לי אם הכאבתי לך

בשורות טובות!

לא , את לא הכאבת. היה איזה רשע שדאג לעשות את זה ... ( רשע זו מחמאה לתת אנוש שכזה, לא?)

כמו שאמרו כאן, גם אני חושבת שהזמן ירפא את הכאב והפחד. אני חושבת שלא כדאי לשכנע אותו להתגבר, אלא לתת לו כמה שיותר משענת ובטחון בשלב זה.

בנוסף, אני חושבת שילדים זקוקים לפרוק את המטען הזה, אם באמצעות ציור ו\או משחק.

נכון שבאופן רגיל אני ובטח גם אתן לא מתלהבות לתת להם רובים ומשחקי מלחמה. גם הרבי מליובאוויטש דיבר נגד צעצועים כאלה. אבל יש תקופות שבהן זה משמש ממש כאמצעי טיפולי.

אני באופן אישי לא יזמתי משחקים כאלה, אבל כשהיתה מלחמה בדרום, והבן שלי ביקש את זה - אז סיפקתי לו את חיילי הפלסטיק הקטנים (שהיו קבורים גבוה בארון מאז שסבתא הביאה אותם), ואפשרתי לו לשחק בהם כאוות נפשו.

אם ההורים בעצמם נמצאים בחרדות, אז כמובן שצריך לטפל קודם כל בזה, וסביר להניח שזה יפתור גם את הבעיה של הילד.

הרבה בריאות ושמחה.

לילה טוב 

תודה על ההשקעה שלכם

רק שבעלי לא בבית שאני אבדוק אם הוא זז בלילה...

וזו הסיבה שאני טרוטת עיניים כבר כמה ימים....

למסדר האמהות-ילדות...

כרובי, אני בת שלושים וגם מפחדת ללכת לישון ולשירותים מאז..

מה למשל אני עושה בפורום בשעה כזו אחרי יום ארוך כזה??

תוך כמה זמן זה עובר? שאוכל להרגיע את עצמי...

בסביבות גיל 11, כתגובה לחדירות שהיו אז "במודה"...

דווקא לא דיברתי עם ההורים על זה, היה לי מאוד קשה לבטא.

אבל הם ממש הכילו- אבא הקפיד לבוא לחדר שלי אם הוא חזר אחרי שהלכתי לישון ולהודיע שהוא נמצא (משום מה, למרות שגם לאמא היה נשק, זה הרגיע אותי) ואם ניגשתי בלילה להעיר אותם (בדר"כ כשאבא לא אמר לי שהוא הגיע) כדי שאני אעז ללכת לשרותים, הם היו מחבקים ומחכים בסבלנות...

אחרי כמה זמן זה עבר- המשכתי לפחד, אבל הייתי מסוגלת לשמור על רציונליזציה וללכת לשרותים לבד...

ואחרי חצי שנה- גם הפחד עבר.

אם אפשר להכיל ולתמוך, כמו שההורים שלי עשו- זה הכי טוב. אין לי מושג מה עושים עם ילדים קטנים יותר...

ההתלבטות שלי היתה אם זה נכון לנצל את ההזדמנות כדי ללמד אותו להתגבר על הפחד.

כי באיזשהו מקום, ההכלה והעטיפה יכולות גם להביא אותו למקום מחליש וחסר אונים, שהוא מרגיש שהוא לא יכול להתמודד.

מצד שני, הוא ממש רגיש, ואני חוששת להזיק לו, לא למתוח מידי...

אפשר להוסיף אור (פרוז'קטור) בכניסה לתקופה הקרובה בלילה, כדי לתת תחושה שיש אור ואף אחד לא יכול להסתתר (יש גם תאורה שברגע שמישהו מתקרב- נדלקת, זה יכול להוסיף לבטחון שלכם ושל הילדים.

ו- אפשר גם להוסיף מנורת לילה קטנה מעל השירותים, כדי שמי שקם בלילה יראה שאין שם אף אחד (בנוסף לחיבוקים הנחוצים בזמן הקרוב (וכמובן, לא לתת לשתות שעתיים לפני השינה, כדי שלא יקומו לכם כל רגע מישהו אחר..).

כמו כן, אפשר לשחק בתאטרון בובות (לקטנים -בובות ולגדולים בובות אצבע, אפשר גם להכין לבד) ולתת לכל ילד בובה ולהציג איך הבובות הולכות לישון, מה הן חושבות, איך הן בודקות שהדלת נעולה וגם החלונות (או שיש סורגים) איך הן הולכות לשירותים בלילה למרות שיש להן מחשבות שונות.

אפשר גם לתת להם לצייר את המשפחה ואת עצמם ולשים לב אם יש משהו חריג...

קראתי פעם על דרך לטיפול בתופעות רגשיות כמו חרדות וכדו' - דרך פלסטלינה, זה משחרר בצורה בלתי רגילה.

אני לא זוכרת בדיוק אבל העקרון היה לעבוד יום עם פלסטלינה צבעונית בלבד, לתת ליצור מה שרוצים,

ויום עם פלסטלינה לבנה בלבד - ללכת על סגנון של אותיות וכדו' - ליצור מילים.

יש מישהי שיודעת? נראה לי שזה יכול מאד להועיל, וזה זמין בבית ולא מצריך מדי הרבה השקעה...

ומי שלא מוסמך, עדיף שלא ייכנס לנבכי הנפש.

כשנכנסים, ולא יודעים אפשר להשאיר יותר טראומות מתיקון.

אם את מבינה בנושא, אולי תוכלי לכתוב כאן דרכים לעזור לילדים להתבטא ולפרוק את רגשותיהם, בלי להכנס לנבכי הנפש?

הרי ילדים רבים נפגעו ברמה זו או אחרת מהידיעה המרה, אך לא עד כדי כך שיילקחו בעקבות זאת לטיפול מקצועי.

לילה טוב 

תודה על ההשקעה שלכם

תקראי קצת פה: יש לה עולם שלם של אתגרים שהקריאה היא רק חלק ממנו.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

(סיכוי טוב מאוד שגם את בקטגוריה או האבא של הילדה, זה עובר בתורשה הדבר הזה).

הוא יותר פעיל.

בהצלחה!!

אם מישהו מרגיש שהייעוץ הזה אינו מדבר גם אליו - אפשר לחפש מישהו אחר.

יתכן שאחרי ששמע בתחילה את אשתך, הבין כאילו הבעיה נמצאת רק בהרגשה שלה - ולא גם בהרגשה שלך.

כמובן, לאידך, שייעוץ טוב אינו אמור להיות זירת טענות הדדיות. זה לא לחפש "מי אשם", אלא איך בונים בטוב יותר את ההדדיות.

אז עצות של הפתעות קטנות, עזרות, התעניינות בשלום השני - הן טובות מאד. אבל זה לא מספיק, כשהן מופנות באופן בולט רק לכיוון אחד.

לגבי להקשיב מה מפריע לך, בחיים, בעבודה וכו' - זה דבר חשוב מאד. אלא שמישהו כזה, לפעמים יתמקד במה שבין בני הזוג, ופחות במה שמעבר לכך.

אני יכול לשלוח לך בפרטי, שם של מישהו (קרוב משפחה) מנוסה מאד, חביב וישר, מייעץ בהירות ובפשטות - ותוכל להתקשר אליו, להסביר מה הבעיה שמצאת בייעוץ הנוכחי - ולשאול אם יש לו רעיון...

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.