הוא מספר על הפחד? מדבר עליו? מבהיר ממה הוא פוחד?

באופן כללי כדאי לשוחח על כך בצורה פשוטה, להסביר לו שאתם עושים הכל בשביל לשמור עליו ושהקב"ה שומר מלמעלה, שיש מזוזה ובעזרתו יהיה בסדר. לשמוע על החששות, לחבק, להכיל, לצאת לקראתו -- ללוות לשירותים, להשאיר אור דלוק, לשבת איתו עם סיפור לפני השינה. אלו דברים שיוכלו לחזק אצלו את תחושת הביטחון ובעזרת ה' יחזור ויבנה עם הזמן.

בסך הכל הפחד שלו הוא הפחד של כולנו-

מי שאמורים להיות המגינים והמגוננים הפכו לחסרי אונים ואמון הילד בטבעו של עולם וביכולת ההורים לשמור עליו-- התרופף ואולי אפילו התפרק . לכן המחוות האלו והחיזוקים הקטנים יחזירו לאט לאט את הרוגע הפנימי ומאוד חשוב-- לשוחח ולשוחח. לשמוע אותו, לענות לו תשובות וביחד-- להתפלל.

שתמיד נבשר ונתבשר בשורות טובות!

בתי בת ה10 ישנה איתנו לסירוגין כבר לילה רביעי ( הלילה פשוט נדדתי אני למיטה שלה, כי לישון במיטה זוגית, 3 נפשות יחדיו עם בטן של חודש שמיני זה לא להיט ממש) כשהיא באה למיטה שלנו- היא אמרה שהיא צריכה לשירותים אבל לא מפחדת  ללכת לשם בלילה .

עכשיו- תסבירי שיש מזוזה, ואצל פוגל לא היה???

וה' שומר עלינו- ועל פוגל לא שמר??

ואנחנו אומרים קריאת שמע, ואם היא רוצה וחשה פחד- מותר לה להגיד שוב...- ופוגל לא אמרו?

אז זה נכון שאלו התשובות שלנו, אבל צריך לדעת שלכל תשובה שלנו יש להם עוד שאלות עליה. ואלו שאלות שאפילו לנו כמבוגרים לא תמיד יש את התשובה... נכון?

אתמול הייתי בשיעור על מגילת אסתר, שם דיברו על מסירות נפש, לא חשוב כל המסר ( או אולי כן, אבל לא כאן) בסוף השיעור כשדיברו על איך מתגברים על הפחד- שאלה אותי חברה אם אני מפחדת יותר מאז הרצח. כחשבתי על זה- התשובה היא שלא ממש. יותר נזהרת. קצת יותר חוששת בשעות החושך לצאת- כן. אבל אין פחד של ממש. כל העולם הזה רועד- צונאמי, שריפות, רעידות אדמה, דליפות רדיואקטיביות, תאונות מזעזעות..... ואני אחשוש יותר מכל אחד אחר? מסתבר שלא.

אבל הילדים שלנו, שהיו כל כך קרובים לארוע, וראו את הוריהם בוכים וכואבים, להם, בנוסף לכאב שהם לא יכולים לעכל בכלל, יש פחד אדיר- המשפחה היא כל עולמם. אין לילד דבר פרט לאהבת הוריו. כל עולמו נבנה מזה, כולו תלוי בזה. בוודאי שחרדתו גדולה מאד.

אז גם אנחנו, כרובי, מקבלים את הילדים לחדרנו בינתיים. מאמינים שזה ירגע עם השגרה הבריאה. כשביתי פחדה ללכת לשירותים בלילה ( היא בת 10 - זה כמובן משתנה מגיל לגיל ומילד לילד) אמרתי לה שאמנם יש פחד, אבל על פחד גם חייבים להתגבר- הכל נעול והכל מואר, ועכשיו גם ההורים ערים- היא יכולה ללכת בשלווה. והיא התגברה והלכה. אני מניחה שהזמן יעשה את שלו. לכאבי - זו לא הפעם הראשונה שילדינו מתמודדים . נקווה רק שזה יצמיח מהם אנשים חזקים יותר.

כשאני הייתי ילדה, אחד מהישוב שלי נרצח..

וגם אני פחדתי ממש להסתובב בבית בלילה, לקום לשרותים,

ואני זוכרת את אבא שלי בחרוף נפש היה קם איתי כל פעם בסבלנות לשרותים, ולפני שהלכנו לישון הוא היה עושה איתנו סיבוב בבית כדי שנסגור כולנו את כל החלונות, הדלתות, להראות לנו שאין סיכוי שמישהו יכול להכנס..

הייתי קמה באמצע הלילה לבדוק שההורים שלי במיטות שלהם ובד"כ גם הייתי נוגעת בהם כדי לבדוק שהם זזים...

זו היתה טראומה, אבל ההורים שלי הכילו את הפחדים והם גם הסבירו לי שנכון שקורים דברים והם לא בשליטה שלנו, וזה מפחיד ושהם גם מפחדים, אבל מאמינים בקב"ה שהכל יהיה בסדר.. ולא יקרה כלום.

הייתי בת 7 אני חושבת..

לקח לי איזה שבוע אבל חזרתי לעצמי..

אז דעתי- להסביר להם את האמונה, ומותר גם להגיד, "אני לא יודעת חמוד, אנחנו לא יודעים מה החשבונות של הקב"ה, אבל אני מאמינה שהכל יהיה בסדר ושהקב"ה ישמור עלינו.."

להחזיר לו את הביטחון בה', כי באיזה שהוא מקום גם הביטחון של הילד בקב"ה נפגע כי הוא בטוח שהקב"ה שומר על כולם ופתאום זה לא ככה...

ולכן צריך לחבק ולאהוב בפשטות ולהרגיע. להתפלל ולקוות לטוב..

לחזק גם אצל הילדים את מידת הביטחון ונראה לי שאתם עושים את זה בגבורה וברגישות ובנחישות.

וצר לי אם הכאבתי לך

בשורות טובות!

לא , את לא הכאבת. היה איזה רשע שדאג לעשות את זה ... ( רשע זו מחמאה לתת אנוש שכזה, לא?)

כמו שאמרו כאן, גם אני חושבת שהזמן ירפא את הכאב והפחד. אני חושבת שלא כדאי לשכנע אותו להתגבר, אלא לתת לו כמה שיותר משענת ובטחון בשלב זה.

בנוסף, אני חושבת שילדים זקוקים לפרוק את המטען הזה, אם באמצעות ציור ו\או משחק.

נכון שבאופן רגיל אני ובטח גם אתן לא מתלהבות לתת להם רובים ומשחקי מלחמה. גם הרבי מליובאוויטש דיבר נגד צעצועים כאלה. אבל יש תקופות שבהן זה משמש ממש כאמצעי טיפולי.

אני באופן אישי לא יזמתי משחקים כאלה, אבל כשהיתה מלחמה בדרום, והבן שלי ביקש את זה - אז סיפקתי לו את חיילי הפלסטיק הקטנים (שהיו קבורים גבוה בארון מאז שסבתא הביאה אותם), ואפשרתי לו לשחק בהם כאוות נפשו.

אם ההורים בעצמם נמצאים בחרדות, אז כמובן שצריך לטפל קודם כל בזה, וסביר להניח שזה יפתור גם את הבעיה של הילד.

הרבה בריאות ושמחה.

כל מה שאתן- אחותו ואבילמז מתארות א\, אצל ילדים,  בדיוק עובר אצלי...

יש דברים נסתרים לא נבין לא נדע......

רק שבעלי לא בבית שאני אבדוק אם הוא זז בלילה...

וזו הסיבה שאני טרוטת עיניים כבר כמה ימים....

למסדר האמהות-ילדות...

כרובי, אני בת שלושים וגם מפחדת ללכת לישון ולשירותים מאז..

מה למשל אני עושה בפורום בשעה כזו אחרי יום ארוך כזה??

תוך כמה זמן זה עובר? שאוכל להרגיע את עצמי...

בסביבות גיל 11, כתגובה לחדירות שהיו אז "במודה"...

דווקא לא דיברתי עם ההורים על זה, היה לי מאוד קשה לבטא.

אבל הם ממש הכילו- אבא הקפיד לבוא לחדר שלי אם הוא חזר אחרי שהלכתי לישון ולהודיע שהוא נמצא (משום מה, למרות שגם לאמא היה נשק, זה הרגיע אותי) ואם ניגשתי בלילה להעיר אותם (בדר"כ כשאבא לא אמר לי שהוא הגיע) כדי שאני אעז ללכת לשרותים, הם היו מחבקים ומחכים בסבלנות...

אחרי כמה זמן זה עבר- המשכתי לפחד, אבל הייתי מסוגלת לשמור על רציונליזציה וללכת לשרותים לבד...

ואחרי חצי שנה- גם הפחד עבר.

אם אפשר להכיל ולתמוך, כמו שההורים שלי עשו- זה הכי טוב. אין לי מושג מה עושים עם ילדים קטנים יותר...

ההתלבטות שלי היתה אם זה נכון לנצל את ההזדמנות כדי ללמד אותו להתגבר על הפחד.

כי באיזשהו מקום, ההכלה והעטיפה יכולות גם להביא אותו למקום מחליש וחסר אונים, שהוא מרגיש שהוא לא יכול להתמודד.

מצד שני, הוא ממש רגיש, ואני חוששת להזיק לו, לא למתוח מידי...

אפשר להוסיף אור (פרוז'קטור) בכניסה לתקופה הקרובה בלילה, כדי לתת תחושה שיש אור ואף אחד לא יכול להסתתר (יש גם תאורה שברגע שמישהו מתקרב- נדלקת, זה יכול להוסיף לבטחון שלכם ושל הילדים.

ו- אפשר גם להוסיף מנורת לילה קטנה מעל השירותים, כדי שמי שקם בלילה יראה שאין שם אף אחד (בנוסף לחיבוקים הנחוצים בזמן הקרוב (וכמובן, לא לתת לשתות שעתיים לפני השינה, כדי שלא יקומו לכם כל רגע מישהו אחר..).

כמו כן, אפשר לשחק בתאטרון בובות (לקטנים -בובות ולגדולים בובות אצבע, אפשר גם להכין לבד) ולתת לכל ילד בובה ולהציג איך הבובות הולכות לישון, מה הן חושבות, איך הן בודקות שהדלת נעולה וגם החלונות (או שיש סורגים) איך הן הולכות לשירותים בלילה למרות שיש להן מחשבות שונות.

אפשר גם לתת להם לצייר את המשפחה ואת עצמם ולשים לב אם יש משהו חריג...

קראתי פעם על דרך לטיפול בתופעות רגשיות כמו חרדות וכדו' - דרך פלסטלינה, זה משחרר בצורה בלתי רגילה.

אני לא זוכרת בדיוק אבל העקרון היה לעבוד יום עם פלסטלינה צבעונית בלבד, לתת ליצור מה שרוצים,

ויום עם פלסטלינה לבנה בלבד - ללכת על סגנון של אותיות וכדו' - ליצור מילים.

יש מישהי שיודעת? נראה לי שזה יכול מאד להועיל, וזה זמין בבית ולא מצריך מדי הרבה השקעה...

ומי שלא מוסמך, עדיף שלא ייכנס לנבכי הנפש.

כשנכנסים, ולא יודעים אפשר להשאיר יותר טראומות מתיקון.

אם את מבינה בנושא, אולי תוכלי לכתוב כאן דרכים לעזור לילדים להתבטא ולפרוק את רגשותיהם, בלי להכנס לנבכי הנפש?

הרי ילדים רבים נפגעו ברמה זו או אחרת מהידיעה המרה, אך לא עד כדי כך שיילקחו בעקבות זאת לטיפול מקצועי.

ב"ה שיש לנו מענה תורני,לעמלק הזה -שפוגע בחלשים,שזורע פחד וספק בביטחון בה'. חז"ל אמרו "האמנתי כי אדבר" כדי לחזק בתוכנו את האמונה והביטחון ,כדי להכניס ללב את כל הפסוקים היפים ,שלא נשאר עם סיסמאות בראש ופחד בלב,טוב לדבר דיבורי אמונה לאחרים ולעצמנו,בזמנים כאלה לספר להם ולעצמנו סיפורים מחזקים באמונה ובהשגחה פרטית ,מהתנ"ך ועד עכשיו, ב"ה יש בלי סוף. ולומר ברור ,גם אם זה נראה פשוט ,שה' איתנו ,שהם לא ישברו אותנו וכו' להרים גז בדיבורים מחזקים ואמונה.

על עצמי חוויתי איך מחשבה טובה יכולה אפילו להעלים מצוקה גופנית שחשבתי שכבר תשאר איתי שנים.

אבל כדי שזה יפעל וירגיע את הלב ,צריך להזהר שזה לא בא ממקום של הטפה ונאומים שלא מחוברים למקום ולמציאות ,אלה ממקום אמיתי  ומכיל,מבין ומחובר לכאב ולפחד ועם כל זה עולה משם.

פחדים עמוקים לא נעלמים צ'יק צ'ק צריך סבלנות,לאט ,לאט לטפטף עוד אמונה ועוד ביטחון.

זה S O S בזמנים כאלה.

הילדים שלי גם מפחדים,וגמאני  ובאמת אנחנו מקפידים יותר לסגור את החלונות והכל וחושבים להביא כלב לחזית הבית , ואני אומרת להם לפני שהולכים לישון שיתפללו על זה,שלא יהיו להם חלומות רעים ופחדים ושיתפללו על כל מה שמלחיץ אותם (את זה לא כדאי יותר מידי,כדי לא להתבחבש מידי בדברים השליליים)

וסיפורים מחזקים ושמחים לפני השינה כמובן.

שה' ישמור על כולנו וגאל אותנו כבר מהישמעלים האלה.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....