אנחנו עושים השתדלות, כל מה שאנחנו יכולים, נכון שאנחנו קטנים וכוחות הרשע גדולים אבל אנחנו עושים כל מה שביכולתנו, כמאמר חז"ל "לא עליך המלאכה לגמור" אנחנו יודעים שיכול להית שלא נספיק לעשות את כל מה שצריך אז הדור הבא ימשיך, זה כמו שהלח"י והאצ"ל הקימו את המדינה והיום אנחנו ממשיכים אותם...ככה זה זה העולם,

וגם ידוע על פי הנבואות ועפ"י הגר"א בספר קול התור שאחד מעיר ושנים ממשפחה, זה קשה בדור הגאולה זה ל קל,

זה כמו שבגמרא אמוראים אמרו 

אמר עולא ייתי ולא איחמיניה וכן אמר רבה ייתי ולא איחמיניה רב יוסף אמר ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה 

(סנהדרין צח

רק רב יוסף אמר ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה- בצל הרעי של חמורו כלומר אפילו בכך אני רוצה ובלבד שאראנו(ע"פ רש"י).

בעיני זה באמת שאלה של כמה משקיעים בעניין, וכמה משאירים את הראש בתוך כל המאבק.

אם לא מתעסקים בזה- זה נשכח מלב ומקבל חשיבות משנית, לאט לאט גם האידיאל הגדול מאחורי זה נעלם.

אז יש כאלו שפשוט הניחו את העניין בצד - והאש הפנימית שלהם דעכה.

ויש כאלו - שזה סתם יאוש!

ויאוש מעולם לא נחשב דבר חיובי.

כל כך הרבה אומרים לי "על מה עוד את ממשיכה להילחם? להתחרפן? לבזבז כוחות? עבר. נגמר. לא יעזור"

זה כזו גישה של מבוגרים..

לקבל את המציאות, את העולם כמות שהוא.

מסבירים לך שגם הם חלמו פעם לתקן את העולם. היום הם מבינים שזה לא עובד ככה!

ביהדות- תמיד צריך להיות חיות של ילדים!!

נכון יש לי אופי של חמשושית בנשמה!

אכפת לי! מאמת ומתורה!

ואני לא מתייאשת!

זו נראה לי התשובה..

אנשים מזדקנים באופיים..

ואנחנו משתדלים להישאר ילדים במרץ ובכוחות!

ובאמונה הפנימית שיכול להיות טוב יותר-

בעזרתו יתברך ובהשתדלותנו!

הרבה אנשים הולכים לדברים כאלה כי חסר להם אקשן בחיים[ועל הדרך אידיאולגיה] = וזה לא נכון,

לעומת הרבה אנשים מבוגרים שבאו מכ'ח חזק, תורה = וזה נשאר לכל החיים.

נראלי שאם למישהו יש בסיס חזק, הוא ימשיך בדרך הזאת.. 

לעומת זאת מישהו שעושה את זה בשביל האקשן/פוזה/נסיון לעשות משהו חשוב בלי באמת להבין למה .. במוקדם או במאוחר זה ידעך לו... 

השאלה היא מאיפה מגיע הייאוש הזה של "אין מה לעשות, זה תמיד יישאר ככה" כשפעם זה היה "בואו נפעל ונעשה ונבנה" ולפעמים אפילו יש קצת זלזול במי שעדיין פועל למען עתיד טוב יותר, במי שעדיין לא 'יצא מהסרט'.. 

כי בוודאות - לצאת להפגנות, לחסום כבישים, לבנות מאחזים חדשים , משפיע הרבה יותר מלא לעשות כלום (גם אם כביכול זה לא משפיע כ"כ הרבה..)

לא כל מי שלא מסכים איתך הוא "מיואש"  או "חסר בסיס חזק" או "האש הפנימית שלהם דעכה"

ולא כל מי שעוזב את הגבעות נהיה חילוני, לרוב פשוט משקיעים כוחות באפיקים אחרים שלדעתם

חשובים.

לפחות במקרים שאני מכיר, אנשים התבגרו והגיעו למסקנה שלא זו הדרך. 

דווקא מי שאני מכיר זה בגלל שאין להם עוד כח.

ודווקא הם מוכנים לעזור מדי פעם כשצריך.

לא הבנת אותי נכון

התכוונתי בסיס חזק בעניין הספציפי הזה... אם למישהו יש בסיס חזק באהבת הארץ ואמונה אמיתית שצריך ליישב כל חלק בה- אז הוא ימשיך בדרך הזאת..

אני אישית דברתי על מישהי ספציפית, שפשוט נראתה לי מיואשת..

ואני לא חושבת שלגור בגבעות קשור בכלל לדת אז אני לא יודעת איך הגעת לזה...

נראלך כל האלה שהתברגנו היו חסרי עמוד שדרה אמיתי, פנימי בפעילות? הרבה היו אידאלסטיות שמסרו את הנשמה שלהם לא רק באקשן אלא הרבה הרבה גם מאחורה. זה פשוט חארטות והכללות ומתישהוא הם הגיעו להבנה אחרת אין מה לעשות, גם אני לא הבנתי את אחותי בהתחלה

כנראה מעייפות

את המאמר "להוסיף אומץ" של הראי"ה קוק זצ"ל (מאמרי הראיה חלק א' עמ' 72-73) כמדומני שיש לרב את ההסבר הטוב ביותר לתופעה המדוברת.

אני ראיתי, ואני גם מרגישה ככה קצת, שזה לא יאוש, זה פשוט המסקנה ש- הכל בידי שמיים.

אנחנו עושים את ההשתדלות הכי גדולה שלנו, וכל השאר- בידי ה'

זה נראה מבחוץ כמו יאוש אבל זה לא.

יש כאלה שגם את ההשתדלות המינימלית הפסיקו לעשות.. 

לכתובת: chalaphagvaot@gmail.com

והעשבים גדלים. זה אחד הדברים היפים בחורף.

אפילו הטחב הירוק שגדל בין המדרכות אחרי הגשמים יפה בחורף.  (אגב רואים שהנבטים בתמונה העליונה הם דו פסיגיים)

יש שם ישיבה 24/7..

עליות מאורגנות המוניות, זה בדר"כ רק כשיש איזו סכנה גדולה שמסתמנת...