טוב, אז אחרי ששמעתי עליו כ"כ הרבה, קראתי.
אוקיי, בסדר.
אבל הסוף, הסוף.
לא יודעת מה איתכם, אבל אני באמת כבר התכוננתי נפשית לסוף אחר. והיה לי עצוב אבל גם הגיוני ואולי יותר טוב ככה.
ואז פתאום בא בבום הסוף המפונצ'ר הזה. לכל הרוחים והשדות, מה זה בדיוק צריך להיות הדבר הזה? הגעתי לסוף, סגרתי את הספר, והרגשתי שבא לי לצעוק על הסופרת: כאילו ראבאק מה עשית? מה היה דחוף לך ל_______ דווקא את _______ ? הגזמת לגמרי, הפכת את זה לטלנובלה.
וגם: כמה טלטלות יכולות להיות בספר אחד? גם האחות הגדולה, גם הקטנה, גם האח, גם העו"ד, גם החברה שלו, גם האבא, גם האמא ובטח שכחתי מישהו, כולם מתפרקים, פיזית ונפשית. זה עומס רגשי בלתי סביר! בטח תגידו: סליחה, זה סיפור שהיה יכול לקרות במציאות, הוא חצי מבוסס על סיפור אמיתי, וכבר שמענו על כל מיני מקרים בעולם. אוקיי. אבל איך שג'ודי פיקו כתבה את זה, זה כבר סחט אותי רגשית.
חוץ מזה שאני שונאת שדוחפים מילים לא נקיות בכוח, רק כדי לצאת קול ואותנטי. ועוד לא אמרתי כלום על קטעים לא נקיים שלא צפיתי מראש את בואם.
קשה לי להחליט אם אני ממליצה על הספר או לא. זה לא חד משמעי. טוב, לא לפני גיל 18 זה בטוח. מה שכן, לא יכולתי להניח אותו מהיד. וזהו לבינתיים. עיצבנה אותי הפיקו הזאת.
