[הבהרה מראש- זה מכתב לקב"ה ולא לגבר..]
______________________
באת אלי ברגע של כלום, בין דבר לדבר.
השבת נגמרה ונחתנו.
הטרדות שהתפוגגו בהדלקת נרות, צצו שוב ותקפו מבפנים.
שבוע טוב, אנחנו כאן.
התחלתי לאסוף את עצמי.
עבודות, משימות, מלווה-מלכה עם חברות.
נכנסתי לחדר להתארגן והרגשתי-
איך לא בא לי.
אין לי כוח ללכת מכלום לכלום.
אמרתי לך,
הוצאנו את השבת ועשינו מה שחייבים.
ועכשיו נתלבש יפה ונחייך יפה
ונהיה נחמדים – כרגיל.
בלי נשמה וחדווה פנימית.
ולי אין כוח.
אני יודעת, יש לי רק רבע שעה
ואין לי אפילו בקשה מוגדרת,
אבל ריק לי, אבא.
במקום הזה שבו מרגישים.
מתחת למה שהידיים זזות והרגליים הולכות והשרירים נמתחים –
במקום שאמור להכיל את הסיבה והטעם,
שם ריק.
רחוק ועמוק יש לחישה חרישית מאוד,
ואילו היה לי אומץ להגביר אותה עד הסוף,
אז ככה, בתוך הנורמליות,
ליד המייקאפ והמסקרה
הייתי שומעת אותה אומרת,
שלא בא לי לחיות.
את החיים האלה, לא בא לי לחיות.
נעלתי את הדלת, כיביתי את האור
וסגרתי חלונות ווילונות.
היינו לבד, אתה ואני, ואמרתי לך –
די כבר מהקיום המרוקן הזה, אבא.
נמאס הסתם, נמאס.
לא רוצה לבוא בין אנשים עם סתם כזה בפנים,
ועוד לקבור אותו מתחת לחיוך,
ולשוחח דא והא ולהתלהט כמו רמץ חסר משמעות,
שנולד לרגע, מהבהב ומת.
לא רוצה.
רוצה לחיות הרגע,
רוצה לחיות עכשיו!
תראה איך אני שוב עלובה,
אחרי כל מה שכבר לימדת אותי.
כל השעות שהשקעת בי
שאתפלל, שאלמד, שאתנסה, שאשכיל...
אחרי כל אלה אני שוב משרכת רגליים בחושך,
קהויה, מבולבלת, נטולת משמעות.
סליחה, אבא, שאני כזאת קטנה.
אבל מצד שני, כמו שאני,
מה אכפת לך לגאול אותי.
תן לי משהו שרק אתה יכול לתת.
תן לי משהו חי באמת.
בבקשה, אתה מקור החיים.
אצלך אין חורים שחורים, חללים פתאומיים וריקים.
אצלך כל רגע הוא רגע,
מלא ועשיר וגדוש ושמח וחי.
חי!!
אבא שלי, מה אכפת לך... בבקשה.
דממת המתנה קצרצרה
(כי הייתי חייבת לצאת ולא היה לנו זמן)
ולפתע אמרת –
בואי נרקוד.
בואי נרקוד את היותך נשמה מופלאה וקיימת,
את האהבה שאני אוהב אותך, ילדה יקרה.
בואי נרקוד את המשמעות האמיתית שמאחורי התחפושות
המשמעות שאיננה מתקטנת, גם כשאת מתכווצת מאוד,
והיא לעולם מחכה לך, ששוב תיפתחי להכיל.
בואי נרקוד את הזכרון שממתין
לזמן שתפסיקי לשכוח.
נרקוד כי הוא חי וקיים, גם כשאת ישנה.
בואי נרקוד כי תחושת הקטנות והנפילות אינה מקלקלת
את הטוב הנצחי שבתוכך.
רקדנו.
ולא הייתי עוד סטודנטית עייפה
ולא מדוייטת ממושמעת
ולא יצור מטושטש ועייף,
שהולך וחוזר ומחייך ומדבר,
מתוך חלום מבולבל של 'ככה צריך'.
רקדנו.
זו הייתה חדווה טהורה,
מאושרת,
של הרגע הזה
והנצח כולו
בשלמות.
הייתי ים וילד.
צללתי בי וצחקתי
ובכיתי.
וגשם,
שאינו ידוע כאן
ובשום מקום
שטף אותי
ומחק אותי,
כמו הייתי כתוב בחול.
וקול מתקרב
מתוך הערפל
ומתנגן בכל גופי
ובדם –
רב הסמוי והנעלם.
איבדתי דרכי, אבי,
בעולם מטורף וקר.
נכרי הייתי לבני אמי,
לאחיי – מוזר.
אתה שלימדת אותי לחתור
בחשכה הזאת,
תחת יסודות תאוותי,
להפילן,
להימלט מעריצות ממשלתן,
חתור גם אתה
אליי.
תודה על המקום לפרוק...
.
שתמיד עלתה לו בחילה מהשירים האלה ותמיד שמע בעיקר לועזי ולא ירד לפשוטי העם 