אני יודעת שיום הזיכרון הוא עוד אחרי פסח,
אולי זה המצב רוח שקמתי איתו,
ראיתי עכשיו סרטונים ביוטיוב על חיילים. סתם, סרטונים.. על סיירות, על אימונים, ו.. גם על מלחמות.
ואז,
הגעתי לאיזה קליפ אחד, שבו רואים את כל מי שנהרג במלחמת לבנון השניה..
ואני בוכה, ובוכה, ולא מבינה איך החיילים האלו, הגיבורים כל כך, אלו שנושאים נשק ואני מסתכלת עליהם בהערצה כל כך גדולה, איך פתאום הם בקבר, איך הם קבורים עמוק עמוק באדמה. אני רואה את כל החברים שלהם עומדים וצועקים, בוכים, כואבים והמומים.
איך חייל גיבור, עם נשק, פתאום נמצא בתוך ארון עטוף בדגל ישראל. איך לאט לאט מורידים אותו לאדמה, ושמים פרחים, ליפות את האבן הגדולה והאפורה הזו שמכסה אותו.
אני עוברת על התמונות, וחושבת לעצמי, שלכל אחד מהם הייתה יכולה להיות חברה, אישה, ילדים, נכדים.. להוא מתאים ללמוד רפואה, ולו מדעי המדינה, והוא בטח חלם להיות כלכלן והוא עריכת דין. בטח הוא חלם להמשיך ללמוד בישיבה, וזה רק רצה את הטיול הגדול להודו. ופתאום, הכל נקטע, בבום.
כאלו ילדים יפים, שיש להם עוד כל כך הרבה להספיק.
ופתאום אני קצת מקבלת פרופורציות.
מלחמות.
למה? באמת למה? כנראה שיש שאלות שלעולם לא נבין, ורק לו למעלה יש תשובה אמיתית.
אז נכון שהם כבר לא פה, ובטח שלא קוראים את מה שאני כותבת, אבל חשוב לי לומר לכל אחד ואחד מהם תודה.
תודה, שהקרבת את החיים שלך למען ביטחון העם שלנו.
ולכל החיילים שעכשיו משרתים, בסדיר או בקבע, לכל מי שנפצע ועדיין בתהליך שיקום מתמשך,
לא המציאו מילה שתתאר את ההרגשה שלי, אז אסתפק באחת, שקצת מתחילה להסביר את מה שאני רוצה לומר לכם,
תודה! אני באמת אוהבת אתכם, מאוד!
הלוואי שהייתי יכולה להחזיר לכם קצת מכל מה שאתם תורמים למעני.
טוב, אני אקשר קצת..
שבא לי לצאת עם חייל אידיאליסט.
