2 נקודות, חשובות ממש.
מאוד.

עשו טובה - הפעם כולם קוראים. "חול המועד",
זה יום שמותר להשתמש בחול - במחשב, בשביל קודש - למועד.
דקותיים לנשמה, מגיע לה קצת להרגיש נעים בחג, שלה.



התמונה - שאחרי הקטע שווה יותר
מאלף מילים - נמצאת בסוף הקטע.




"אמר ריב"ל, בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת -
"אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" וכו', אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".

ו - אני שואל, מישהו פה פעם שמע בחיים שלו 'בת קול'? ובכלל,
כל יום מחדש? מה זה, מה אנחנו ילדים קטנים? מה זה הסיפורים האלו...?!
ב) מי, מי אתה אומר בן חורין? מי שעוסק בתלמוד תורה?
אוי נו. בוא תראה בחור ישיבה בגיל 16, רק סובל מללמוד תורה, ואנחנו רואים
בדיוק מה הוא עושה בשעות הפנויות שלו - וזה ל-א ללמוד תורה, ממש לא...

נתחיל דווקא בשאלה האחרונה.
נכנסתי פעם למכון כושר. ווא ווא, אל תשאלו איך יצאתי משם.
תשמעו, יש לבחור שרירים, אבל בואנה, כאב. פשוט כאב.
נגנתי פעם בגיטרה של חבר. ווא ווא, הזיופים חגגו, אבל הנורא
ביותר היה שהאצבע שלי פשוט כ-א-ב-ה.
אז עזבתי. גם את הגיטרה, וגם את הכושר. השרירים לא גדלו
וחוש המוזיקה שלי לא התפתח, אבל שמעו, קבלתי חופש.
חופש? כן. מה זאת אומרת חופש?
הרי לנגן רצית, להתאמן רצית, מה עכשיו? אתה כלום.
אבל סליחה?! שאני אשבור ת'אבצע שלי בשביל לנגן? שהגוף
שלי יתפרק בשביל לחזק שרירים?! בחיים לא.
מ-ו-ו-ת-ר על המטרה. נקודה.


מאוחר יותר, שאלתי חבר לגבי הגיטרה, שאלתי את המאמן לגבי הכושר,
לשניהם הייתה תשובה חד משמעית -
"תתאמן, בהתחלה 'תשבור ת'ראש', אבל אח"כ אתה כבר תריץ".
בהתחלה לשבור ת'ראש?! אולי שלכם, אבל שלי לא הולך להשבר,
בכל מקרה, אני אסתפק בשמיעת דיסקים והליכה בערב.
בקיצור, מ-ו-ו-ת-ר על המטרה. נקודה.

===

אחלה. עד כאן 'טוב', שמדובר בתחביבים.
אבל מה שמדובר בחיים? מה שמדובר ב...
נגיד תינוק, קם - נופל. קם - נופל. קם ו - פתאום הוא אומר לנו -
"ראבק, לא קם יותר. מה, אתה נורמלים?! שאני שוב אפול?
עזבו, תנו להשאר פה על הרצפה, נמאס לי לקום"...
או נגיד אתם רואים אדם ה' ירחם חולה במחלה קשה,
נאבק על חייו שנים. פתאום הוא אומר לכם -
"די. היה נחמד איתכם, אבל אני נראה לי אפסיק להתמודד,
יש מצב אני פשוט לא בנוי לזה, ניתן לחיים לזרום, למוות"...
הרי במקרים כאלה, בחיים לא נראה ויתור על המטרה.
גם אם בהתחלה מאוד קשה, אז...
שוברים ת'ראש, משקיעים מליונים, נופלים ו - מנסים לקום.
ואם נראה אדם כזה שבדבר של 'חיים' הוא מוותר כי קשה,
זה פשוט, פשוט...
לא נורמלי. כולנו לא נוותר אף פעם, גם אם יהיה מאוד קשה.


=====

אז למה? פשוט ל-מ-ה...? זו השאלה.
הרי כולנו מכירים את הגמרא הזו - "מניין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה?
שנאמר 'זאת התורה, אדם כי ימות באהל'". כלומר, שצריך הרבה עמל ויגיעה בלימוד התורה,
שבתחילת הלימוד יכאב הראש, לא תבין כלום, תהיה מבולבל בריבוע, תרגיש קושי מטורף..
כולנו יודעים ש-ר-ק ככה, מתוך עמל זוכים למתיקות התורה, ר-ק ככה, ושמענו על זה כבר מליוני שיחות.
וגם כולנו יודעים שתורה היא - "הם חיינו ואורך ימינו", ובלי תורה לא שווים החיים, כי מי שלא מקיים
את רצון בוראו, באמת לבכות עליו, על הבזבוז שהוא עושה בנשמתו.
אז למה? למה אנחנו מוותרים על התורה כ"כ בקלות?
"למדתי כבר בישיבה וראיתי שאני לא בנוי ללמוד תורה"...
או - "אני לא אוהב ללמוד גמרא, לא מתחבר אליה"...

אתם יודעים למה אנחנו לא מתחברים לתורה, לגמרא וכו'...?!
כי..
תגיד, חשבת פעם אם אתה 'מתחבר' לאויר שאתה נושם ממש כל שנייה?
האא, ובכל זאת אתה ממשיך לנשום אותו כל רגע, למרות שאין בניכם
איזשהו 'קליל' מיוחד, ויעיז מישהו לנתק אותך מהאויר לנשימה.
כי בחיים - לא משחקים - ופשוט עושים כפי ההוראות, עד שיהיה טוב.
אבל בתורה - מה שקורה לצערינו - משחקים. ההוראות אומרות 'שבור ת'ראש ואח"כ תראה פירות',
אבל מי שם על ההוראות? כמו שלא בא לי לנגן בגיטרה אם זה דורש הרבה,
ככה גם לא בא לי ללמוד תורה אם חכמים אומרים שזה דורש הרבה עמל...
ו - "תבינו", יגיד לנו הבחור, "זה לא שאני לא מאמין לחכמים, הם בטח צודקים
שמי שישבור את הראש בתחילת הלימוד - יזכה אח"כ למתיקות,
א-ב-ל - והנה, פה שורש הבעיה - אפשר לחיות גם בלי ללמוד תורה בעמל, הנה, עובדה"...


כולנו יודעים שמתיקות התורה תגיע רק אחרי עמל,
כולנו יודעים שבן חורין יהיה רק אדם שלומד את התורה,
אז למה אנחנו לא ח-ש-י-ם את הידיעה?
בגלל, שעוד לא החדרנו עמוק עמוק לראש,
ש - "אדם בלי תורה, כדג בלי מים"...
חד משמעית. לא משנה מה אתה. גם אם אתה חיל בצבא ה',
או את בת שירות שעוסקת בחסד, "אדם בלי תורה",
מ-ת.


שנחדיר את הידיעה הזו פנימה ללב,
שנניח אותה על הלב שתחדור פנימה באמת,
אז, רק אז נזכה לדעת באמת ולא רק לצטט, שה - 'חירות'
האמיתית בעולם, היא רק להיות עסוק בלימוד התורה הקדושה.

===

לגבי 'בת קול שיוצאת בכל יום', נדבר בעז"ה בפעם הבאה,
ושם נגע בנקודה קצת יותר פנימית, במיוחד לנו.

רק, שאלה קטנה לי אלייך נערה יקרה.
את הרי בת בערך בת 16 או קרובה ל - 20 משני הכיוונים,
את לא מתביישת שאת שולטת בפייסבוק (או בלימוד לתואר..) יותר מאשר בהלכות ברכות?
את לא מתביישת שאת בעצם במצב 'מתה' כל הזמן?
לא מתוך תוכחה, קטונתי מלהוכיח, אבל באמת, מתוך...
אחי, אתה לא מתבייש שאתה דתי רק בגלל שאבא שלך כזה,
או שלא פתחת גמרא כבר כמה שבועות טובים...?
לא מתחבר? לא נמשך ללמוד תורה? לא מצליח להבין?
אז תשב, תשבור ת'ראש בלי להתחבר, תבכה, תבקש, תשלם, תעמול,
בלי שום חשבונות של זמן או רווח, אלא תעשה הכל, להתחבר.
בחיים שלך - אין 'לא בא לי' או 'לא מתחבר', שם פשוט עושים.
כי מדובר פה בין חיים למוות. חיים, 
למוות.



כשנחדיר את זה באמת עמוק ללב ש -
"אדם בלי תורה כדג בלי מים",
אז, נרגיש את מתיקות לימוד התורה,
את מתיקות החיים, את החופש האמיתי בעולם.



משעבוד,
לחירות. אמיתית.

 

הרב אליהו זצ"ל. רוצה לחיות.

אשמח אם תקפיצו את השרשור. אפילו רק לכתוב
נקודה בתגובה, שעוד אחים שלנו יקראו, לנשמה.



 

========

הוספת חיבור לשביעי של פסח:

ממש עוד 'רגע' אנחנו בתוך 'שביעי של פסח'. בואו נראה, איך היסוד הזה ממש נמצא במה שנקרא בו:
"וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים",
- דורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה. (בבא קמא פב' עמוד א')

"וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם".
- יש דעה בחז"ל, שהעץ היה של זית. מסביר בעל ה - 'כלי יקר',
"למשל על דברי תורה שתחילתה מרה, כזית זה שתחילתו מר וסופו מתוק".

- עוד שואלים, ע"י זריקת עץ - שהוא מר, לתוך מים, הם נהיים מתוקים?!
אם אתה רוצה שיהיו מתוקים, זרוק סוכר או איזה שוקולד, למה דווקא עץ?..
התשובה - תלמד אותנו בדיוק איך ה' רוצה שנמתיק את לימוד התורה שלנו. לא ע"י שום דבר אחר,
אלא רק ע"י הלימוד - ה-מ-ר בהתחלה, הקשה, המעיק, עם העמל, הלא נחמד - בהתחלה.
רק כך, בלי לחפש שום תירוצים, מתוך הלימוד המר, המר ימתיק את המר, להיות בבחינת -
"וימתקו המים", מתיקות התורה.