זה לא משל הפעם 
אני הולך ברחוב, סתם מטייל לי בנחת...
מולי עוברות חבורה של שכנות, אחת מני רבות שפוקדות את רחובות שכונתנו...
אחת מהן עם כיסוי ראש, מגיל אפס אנחנו שכנים, אני והיא,
לא דיברנו הרבה, אבל נפגשנו פה ושם לאורך הדרך,
תמיד התפדחנו אחד מהשני, לא יודע למה, ככה פשוט היה...
כן, יצא לנו לדבר פעם מעבר לגדרי ה"שכנות טובה",
אבל פרט לזה שנהננו מאוד מהשיחה עצמה לא פרח מזה משהו...
ואז היא התארסה.
ב"ה לא לקחתי קשה ואפיו לא ללב, באמת.
סה"כ עברה לי בראש הקביעת עובדה "זה לא היא."
וזהו.
גם בליל החתונה שלה לא נחמץ ליבי, באמת לא עצוב לי...
ב"ה ממש טוב לי ואני שמח 
כבר ראיתי אותה מאז החתונה, אפילו עם בעלה...
וב"ה לא היה לי רע, בכלל בכלל בכלל...
עד הרגע אפילו לא חשבתי עליה,
עד לרגע אחד לפני חצי שעה,
עד לרגע שראיתי אותה בחבורה הנ"ל,
עד לרגע שהיא דפקה לי כזה מבט,
עם עיינים גדולות, שואלות, צועקות!!!
אז נכון, יש מצב שאני סתם מאכיל את עצמי סרטים...
אבל זה היה הזוי-מפחיד-מבלבל.
ה' ישמור איך שנפל לי הלב.
אני מוכן להישבע שאני מאכל לה את כל הטוב שבעולם
ובעלה באמת בחור מדהים מדהים מדהים...
מהארוסין לא חשבתי עליה אפילו לחלקיק שניונת ...
מבטיח.
מישהו מכיר את התחושה הזו?
נשואים, תנו דברכם!
נ.ב.
אימל'ה!!!

