קודם כל אני נמנעת מלקרוא ברים עצובים, אני משתדלת לשמוח וקוראת בהתאם.

אישית, כדי להתרגש מספר, זה צריך להיות ספר מ-מ-ש טוב! וכנראה שכבר זמןרב לא נזדמן לי אחד כזה...

נדמה לי שהפעם האחרונה שבכיתי מספר היה כשקראתי את 'אשה בורחת מבשורה' של דוד גרוסמן, שהוא טרגי וכואב בצורה שלא תתואר.

אומדן בכיינות כללי: סתם כך בחיי היומיום אני נחשבת לדי בכיינית....

ספר עצום! ועצוב! במיוחד שהוא נוגע במציאות...

אבל השיא שלי היה שבכיתי פעם גם מספר פעוטות של הבת שלי (קישתא)

אפשר לדעת על מה הספר? (של הבת שלך...)

הוא נקי יחסית?

איך הוא למשל ביחס ל"יש ילדים זיגזג"? (שזכור לי כנקי יחסית) או ביחס ל"מישהו לרוץ איתו"? (ספר מדהים אבל הצטערתי שקראתי אותו..)

ספר שהוא יצירת מופת! לצערי איני דוד גרוסמן, ואין לי מילים לתאר את העומק והרחב של הספר הזה!

לגבי רמת הנקיות-

לא כ"כ הבנתי אותך, כי עד כמה שזכור לי יש ילדים זיגזג פחות נקי ממישהו לרוץ איתו...

אבל בכל מקרה אשה בורחת מבשורה הוא ספר למבוגרים. וככזה הוא כולל כמה תיאורים לא ממש נקיים...

אבל אין בו גסויות, עד כמה שזכרוני מגיע.

אם את רוצה פרטים נוספים על העלילה וכו'.. אשמח להרחיב.. בטח גם שירק תשמח.

אם הייתי רוצה לצטט ממנו בשרשור של המשפטים החכמים שהיה פה לא מזמן, הייתי צריכה להעתיק את כולו! 

הוא אכן שמאלני אבל מה שאהבתי בו שהוא לא נחרץ יותר מדי, ולא משכנע, רק מראה לך כיוון שונה ויש גם איזון ימני (או שאולי לכן הוא עלול יותר לשכנע). 

נקי הוא לא, אבל לא גס וזול יחסית לספרים אחרים, ויותר ממילים ותיאורים מה שהפריע לי לאורך כל הספר הוא חוסר הבהירות בין ידידות לזוגיות, שזה דבר שנראה לי מאד מטריד את מי שרגיל ואוהב את החיים הברורים שיש לדתיים.

זה בין קורי העכביש ועטרות זה פשוט ספרים מרגשים!!!

זה כזה כיף .

יש ספרים שממש ישבתי ובכיתי שעווות.. נגיד בשומרת אחותי, או באסופית כשמתיו מת, או בערך בכל ספר טוב שאני נכנסת אליו..

אצל מתיו דווקא לא.

לרוב זאת איזו דמעה שתיים שצונחות,

לא התייפחויות..

דיי עצוב העסק^^

אני נכנסת לספר, אבל לא מצליחה ממש לבכות ממנו.

רוצים משהו מעניין?

גיליתי שאני מסוגלת לבכות מהזדהות יתר. למשל, אם הגיבור מחליט החלטה פשוט גרועה וטפשית. אם הוא הולך למקום שאני יודעת שיינזק בו. וכד'... ;)

וכמובן, כשדמבלדור מת, לפני 3 שנים או משהו בסגנון. ופעם ה-11 שקראתי את הארי פוטר 5, כשסריוס מת.

אתם יודעים מה? פתאום הבנתי למה אנשים כ"כ מזלזלים בהארי פוטר. הוא כמעט ולא נחשב "ספרות".. יש דברים כ"כ הרבה יותר טובים!

ועדיין הוא ספר טוב להירדם איתו בשבת משמימה במיוחד.. (מלבד הנקע ביד P;)

כל פעם שאני מגיעה לקטע שכבר לו נשאר לו כלום.אפילו לו הזכרון הקלוש מאבא שלו. פשוט ספר יפיפה!

ובספרים של דבורה עומר- "אני אתגבר", ו"הבכור לבית אבי"

אני אף פעם לא בוכה מספרים... זה רק ספר

איזה עצוב...

(לא קראתי מהארי פוטר 4 בערך)

גם אני, כמו ירושלמית , די מחפשת ספרים לא מדי עצובים.

אבל פעם- חופשי- חופשי.

שמתיו מת, ושרובי גיליס, ובספר הזה, "לאהוב עד מוות" ובספר שאני לא זוכרת איך קוראים לו, על טוביה משיירת הל"ה. ובעוד מיליון ואחת ספרים.

אה, ושלום מחודש, כי לא היתי כאן הרבה זמן

הייתי אז בת שמונה! משום מה דודתי החליטה שאני כבר בשלה לספר הזה וקנתה לי אותו מתנה ליום הולדתי השמיני... את התרגום הישן היפהפה, אך הכבד מד, לבת שמונה...

הטראומהמהאובדן של מתי גרמה לי לשוב מחדש לספר רק כעבור שלוש שנים ובגרות נוספת, בגיל אחת עשרה...גם אז מיררת בבכי, אלא שזה היה מסוג הבכי הכייפי /בכי מספר, ולא הטראומתי...

בבודדה במערכה- כשדוד מת.....

איזה עצוב זה!!!

 ואני בכיתי בספריה הקודמים של אורנה בורדמן

הם ממש מרגשים,עצובים

ואוו.. נראלי בזמן האחרון הפכתי רגישה מידי!! אין כמעט ספר שקראתי ולא בכיתי בו..

(או שאולי זה פשוט כי התאהבתי בספרים טראגיים??)

ובספרים שכתתבתם- באמת בכיתי.. בבודדה במערכה היה קטע ששיא הבכיתי.. ובאסופית.. והבכור לבית אב"י..

וב'וקראתם דרור' אני בוכה כל פעם מחדש.. וקראתי את זה כבר לפחות 6 פעמים, אם לא יותר...

אתמול קראתי את הספר 'אנפה לבנה' מי שמכיר..ובכיתי כל הספר בערך..

כל הספרים על הגיבורים שנפלו במלחמות ישראל- לכן אני מנסה לא לקרוא ספרים כאלה.

אבל יוצא לי לצחוק הרבה מספרים (זה יוצר פדיחות כמו בשיעורים אבל לא קשור.........)

אבל בספר הזה כנראה זה תופעה,

הספרנית שאלה אותי- "בכית?"

אז אולי אני לא היחידה..

קוראים לו "אנפה לבנה",

והוא ספר עצוב עצוב עצוב..

אבל מדהים!

"וקראתם דרור", "שומרת אחותי" - אבל סתם כי קראתי אותם בתקופה רגישה..

זה 'כלבת הרש' של דבורה עומר.

אני לא יודע למה, אבל זה סיפור קורע לב....

אם מישהו יוע איפה אפשר להשיג אותו, אני מאוד אשמח.

( =

גם אני מהאלה שלא בוכות מכלום, ואפילו הקטעים הכי הכי בסרטים - לא מזיזים לי. אבל, אחרי הרבה זמן בלי בכי - הכל התפרץ. הספר הזה כ"כ מדהים, במיוחד בגלל שהיא אשה מדהימה לגמרי! מומלץ!!

שמשפחת פוגל הי"ד נרצחה, ולא יכולתי להפסיק לבכות....

עכשיו, אני רוצה לקרוא את זה שוב יותר בנחת ולקחת מזה לחיים.

אבל בכללי אני די בוכה מספרים.

אבל בכיתי ב "הבכור לבית אבי" של דבורה עומר. ספר מדהיייייייייים!!!

של אסתר שטרייט וורצל...

בס"ד

יתכן מאד שזה יגרום לדמעות ליזול

(צוחקת צוחקת אבל זה אמיתי..)

אבל קטע על נאמנות, מוות,וכאב בלתי נסבלל- אכן יעלו בעיני דמעות.

כותב נדיר.

לא להכל התחברתי אבל יש כמה שממש אוהבת

הערפילאים העידן הראשון מנצח 

בעבר (עד גיל 20) נהניתי מאוד. הערפילאים סדרה מצויינת ו worldbuilding טוב.

קראתי בהנאה גם את הספרים הראשונים של גנזך אורות הסער...

מסקנותיי: הוא מקצוען על, אבל אין בספריו נשמה.

מקצוען = יודע את המלאכה. מעבר לזה שיש לו שגרת כתיבה פסיכית והוא פשוט מוציא לאור עוד ועוד ספרים, הוא אלוף בטכניקות של כתיבת סיפור *מושך*.

1. איך לעשות hook קבוע שהקורא ירצה להמשיך אחרי הפרק הראשון בלי לעצור

2. מיקס דמויות מגוון - דמות עמוקה, דמות קלילה, דמות שנמצאת בסבל, דמות יפה שגורמת לקורא ריגוש, דמות מסתורית שבקושי יודעים עליה משהו (Hoid), וכו' וכו'. זו מקצוענות על, ולכן מי שיגיד שהוא סופר לא טוב הוא טמבל.

3. איך לבנות עלילה ששזורה מההתחלה ועד הסוף, שהרמזים למה שיקרה בסוף מוזכרים בהתחלה וכו'.

4. Worldbuilding עשיר, עולם מגוון, תרבויות, בעלי חיים, דתות, קסמים, מנהגים (בגנזך אורות הסער - לא לכסות את יד ימין נחשב לא צנוע

אין בספריו נשמה = דווקא בשל המקצוענות שלו,  הוא מגלם אומנות ולא אמנות.

הוא מאוד שבלוני, הדמויות שלו עוברות תהליכים קלישאתיים וידועים מראש. המונולוגים של דלינאר בגנזך אורות הסער מרגישים כל כך מטופשים ומאולצים אחרי שקוראים ספרות איכותית (ויש בשפע רב). אפילו רק במדיום של הפנטזיה אין מה להשוות מבחינת נשמה בכתיבה בינו ובין הספרים של פטריק רות'פוס (טרילוגיית רוצח המלך שטרם הושלמה, ולא בכדי), שעד היום מפעימה אותי בכמה מהאלמנטים שהובאו שם (הקריאה בשם בתור ידיעה פנימית; האופן שבו הוא מכבד את המוזיקה כל כך דרך דמותו של קוות'ה; האופן שבו הוא מתאר את ההסתחררות סביב דמותה של דנה [?]; ועוד אינספור דוגמאות לאיכות) או ספריה היפהפיים של רובין הוב (פיץ והליצן, על ארבעת הטרילוגיות) שחובה חובה חובה לקרוא ולאהוב

סרטון קומי להמחשה:

המליצו לי ממש,

וקראתי,

ונחמד. מה ההתלהבות הגדולה?
ומתי יצא הספר האחרון?

הפקטור שמניתי הוא של "נשמה"... מרגיש שלרות'פוס יש הבנות עמוקות על החיים, ואלמנטים שהוא מציג לא בהכרח יהיו הfirst pick של סופר גס / קלישאתי.

(מודה שהמיניות המוגברת בפחדיו של האיש החכם לא פשוטה ליראי שמים אבל שם הרוח נקי)

וכן, נראה לי שזו עסקת חבילה - אם אתה כותב מהנשמה ולא מהמפעל היצירה שלך תתעכב בהיעדר השראה

דווקא אחד הדברים שאני אוהב אצל סנדרסון זה שהוא נקי.

לגבי רובין הוב- קראתי חלק, כבד מאד ותרגום מזעזע

בדיוק היום סיימתי את הספר האחרון "אסון"

בכללי, ברנדון הוא סופר אחלה

אם יש לכם מנוי ל-ChatGPT אז מומלץ להשתמש במודל o3 כדי לקבל תוצאות מדויקות יותר.