http://www.flickr.com/photos/georgehenton/5716708643/sizes/o/in/photostream/

הם פשוט רוצים למות עלינו. למרות שהם עושים זאת מתוך שנאה, מכל מקום מתוך שלא לשמה בא לשמה, וכדאי שנתרכז בפן החיובי עם כל מה שיש לקדם ולהשתפר.

ויהי בדרך - מתה עליו רחל..

שימותו הערבים על מישהו אחר!

תודה מראש.

אם אפשר רק שימותו גם בארצות אחרות (אחרי שיתחפפו מכאן)  ככה לא יאשימו את ישראל ב"רצח פלסטינאים תמימים מכוון מראש"............

עשרות מיליונים, ובהם יהודים, סבלו מ"נכבה," שכללה נישול, גירוש ופליטות. רק הפלסטינים נותרו פליטים, משום שזכו להתעללות, לגזענות, לאפליה ולדיכוי מצד המדינות הערביות.

להלן סיפורה של "הנכבה" האמיתית 
 

בן - דרור ימני 

בשנת 1959 קיבלה הליגה הערבית את החלטה מספר 1457 שזו לשונה: "מדינות ערב ישללו מתן אזרחות למבקשים ממוצא פלסטיני, כדי למנוע את השתלבותם בארצות המארחות." זו החלטה מדהימה, מוזרה, המנוגדת לחוק הבינלאומי ולנורמות בענייני פליטים, בעיקר באותו עשור. 
הסיפור התחיל כמובן בשנת ,1948 ימי קרות "הנכבה" הפלסטינית. באותן שנים גירוש וחילופי אוכלוסיות היו הנורמה המקובלת. עשרות מיליונים עברו את החוויה הקשה. כולם הפכו לפליטים. היו בהם פולנים, הודים, פקיסטנים, אוקראינים, רומנים, גרמנים, יהודים וערבים. 20 מיליון באירופה בלבד בין השנים 1945 ל.1951- עד סוף 1960 זכו כל הפליטים, מהגלים שנוצרו לאחר מלחמת העולם השנייה, להתאזרחות ולהשתלבות במדינות שאליהן הגיעו. למעט קבוצה אחת. הפלסטינים. 
כל דיון בסכסוך הישראלי-ערבי מעמיד במרכזו את סוגיית "הנכבה." האצבע המאשימה מופנית כלפי ישראל, על שגירשה את הפליטים והפכה אותם לאומללים. השקר הזה הפך לנחלת רוב אנשי האקדמיה והמדיה העוסקים בנושא. במאמרים קודמים על סוגיית הפליטים כבר הבהרנו שאין שום ייחוד בעניין זה לסכסוך הישראלי-ערבי. ראשית, מדינות ערב סירבו לקבל את הצעת החלוקה, ופתחו במלחמת שמד עם מדינת ישראל, שבקושי קמה. כל התקדימים בתחום זה מגלים שמי שפותח במלחמה, ועוד בהצהרות השמדה, משלם על כך מחיר. שנית, מדובר בחילופי אוכלוסין: אכן, בין 550 אלף ל710- אלף ערבים, רובם ברחו, חלקם גורשו, בגלל המלחמה, ומספר גדול יותר של כ850- אלף יהודים גורשו או ברחו ממדינות ערב "(הנכבה היהודית" .) שלישית, הפלסטינים אינם לבדם בסיפור הזה. חילופי אוכלוסין וגירושים היו הנורמה באותן שנים. הם קרו בעשרות מוקדי סכסוך אחרים, וכ52- מיליון איש עברו את החוויה של נישול, גירוש ועקירה. 
ורביעית, בכל התקדימים של חילופי אוכלוסין שהתחוללו במהלך עימות מזוין או בסופו, או על רקע של הקמת ישויות לאומיות, או התפרקות מדינות רב לאומיות, והקמת ישויות לאומיות - לא הייתה שיבה של פליטים למחוז הקודם שהפך למדינת לאום חדשה. העקורים והפליטים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מצאו מקלט במקום שבו הם הצטרפו לאוכלוסייה בעלת רקע דומה. הגרמנים האתניים שגורשו ממרכז אירופה וממזרחה השתלבו בגרמניה, האוקראינים שגורשו מפולין מצאו מקלט באוקראינה, וכן הלאה. במובן זה, הקרבה שבין הערבים שמקורם בפלסטינה המנדטורית לבין שכניהם בירדן, בסוריה ובלבנון הייתה דומה, או אף גדולה יותר, מהקרבה שבין גרמנים אתניים רבים למדינת המקור בגרמניה, לעתים לאחר ניתוק של דורות רבים. 
מדינות ערב, רק הן, נהגו הפוך משאר מדינות העולם. הן רמסו את הפליטים, על אף שהיו בני דתם ובני האומה הערבית. הן הנהיגו משטר אפרטהייד לכל דבר ועניין. כך ש"הנכבה," צריך לזכור, לא נוצרה בעצם העקירה, שכמותה עברו עשרות מיליונים. "הנכבה" היא סיפור האפרטהייד וההתעללות שמהם סבלו הפליטים הערבים )רק בהמשך הם הפכו ל"פלסטינים" ( במדינות ערב. 

מצרים לכו לעזה

במשך יותר ממאה שנים לא הייתה הבחנה ממשית בין תושבי מצרים לתושבי מישור החוף. אלה ואלה היו מוסלמים, ערבים, שחיו תחת השלטון העותמאני. לפי החוקרת אורוב אל-עבד, בין שתי הקבוצות התקיימו קשרי מסחר, הגירה הדדית ונישואים, כעניין של שגרה. רבים מתושבי יפו הוגדרו כמצרים. הגירה מצרית ליפו החלה עוד באמצע המאה ה19- ונמשכה עד .1948 כלומר, הערבים בשטחי האימפריה העותמאנית, שהפכו לפלסטין המנדטורית, לא היו בעלי זהות אתנית או דתית שונה מזו של ערביי מצרים. 
רישומים שונים מסוף שנת 1949 קובעים שכ202- אלף פליטים הגיעו לרצועה, בעיקר מיפו, מבאר שבע וממג'דל )אשקלון .) ייתכן שהמספר מוגזם, משום שעניים מקומיים הצטרפו גם הם לרשימת מקבלי הסעד. הפליטים הגיעו למקום שבו הם היו חלק מקבוצת הרוב, בכל ההיבטים: אתנית, לאומית ודתית. 
מה עלה בגורלם של אנשי הרצועה? כיצד נהגו בהם המצרים? באופן תמוה, אין כמעט מחקרים העוסקים באותם ימים. אך קשה קצת להסתיר את העבר הלא רחוק כל כך. הרצועה הפכה למחנה סגור. היציאה מעזה הייתה כמעט בלתי אפשרית. על העזתים )המקוריים והפליטים ( הוטלו הגבלות חמורות בכל הקשור לתעסוקה, לחינוך, ועוד. כל ערב הוטל עוצר עד הזריחה למחרת. רק בתחום אחד סייעה מצרים ככל יכולתה: חומרי הלימוד כללו הסתה קשה נגד יהודים. כבר ב1950- הודיעה מצרים לאו"ם ש"עקב עומס אוכלוסייה" לא יהיה אפשר לסייע לפלסטינים באמצעות יישובם מחדש. זה היה תירוץ מפוקפק. מצרים הכשילה הצעה של האו"ם ליישב מחדש 150 אלף פליטים בלוב. גם רבים מהפליטים שברחו בשלבים מוקדמים יותר, והיו בתוך תוכי מצרים, אולצו לעבור גם הם למחנה הריכוז הענק שהלך ונוצר ברצועת עזה. למעשה, כל הצעות ההסדר ליישובם מחדש של הפליטים הוכשלו על ידי מדינות ערב. 
למרות הסגר המוחלט, יש עדויות המספרות מה קרה ברצועה באותן שנים. העיתונאית האמריקאית מרתה גלהורן ביקרה במחנות הפליטים הפלסטיניים בשנת .1961 היא הגיעה גם לרצועה. זה היה לא פשוט. גלהורן מתארת את מסע הייסורים הבירוקרטי כדי לזכות באישור כניסה לרצועה, ואת ימי ההמתנה בקהיר. היא גם מתארת את "הניגוד החריף בין החביבות של הפקידים, לבין התעמולה האנטישמית שפרחה בקהיר." "רצועת עזה איננה חור," מספרת גלהורן, "אלא כלא אחד גדול. הממשלה המצרית היא הסוהר." היא מתארת ממשל צבאי נוקשה, כאשר כל הצמרת הפלסטינית מביעה עמדות נאצריסטיות אדוקות. כך למשל, "במשך 13 שנים ) 1961-1948( רק 300 פליטים זכו לאישורי יציאה זמניים." הדבר היחיד שהמצרים העניקו לפלסטינים הוא תעמולת שנאה. 
זו אינה העדות היחידה. בשנת 1966 פרסם עיתון סעודי מכתב של אחד מתושבי הרצועה: 
"הייתי שמח אילו הרצועה הייתה נכבשת על ידי ישראל. כך שלפחות היינו יודעים שמי שמחלל את כבודנו, פוגע ומענה אותנו - הוא המדכא הציוני בן גוריון, ולא אח ערבי ששמו נאצר. היהודים בשלטון היטלר לא סבלו כפי שאנו סובלים בשלטון נאצר. כדי לצאת לקהיר או לאלכסנדריה או לערים אחרות, עלינו לעבור מסכת ייסורים." 
רדיו ג'דה בסעודיה שידר את הדברים הבאים: 
"אנחנו מודעים לחוקים שאוסרים על פלסטינים לעבוד במצרים. עלינו לשאול את קהיר, מהו אותו מסך ברזל שעבדל נאצר וחבורתו הקימו מסביב לרצועה ולפליטים? המושל הצבאי בעזה אסר על כל ערבי לנסוע לקהיר ללא אישור צבאי, שיש לו תוקף ל24- שעות בלבד. תארו לכם, ערבים, איך נאצר, שטוען שהוא החלוץ של הלאומיות הערבית, נוהג בערביי עזה האומללים שגוועים ברעב, בשעה שהמושל הצבאי וקציניו נהנים מהעושר ברצועה." 
גם בהנחה שמדובר בתיאורים מוגזמים כחלק מהמאבק בין סעודיה לנאצר, עדיין אנו נותרים עם משטר דיכוי של שני עשורים. וכדאי לשים לב לעובדה נוספת - כשהגיעה ישראל לרצועת עזה עמדה תוחלת החיים שם על 48 שנה. לאחר קצת יותר משני עשורים קפצה תוחלת החיים ל,72- ועברה את מצרים. יותר משהדברים מוסיפים נקודות לישראל, הם מעידים על עומק התהום בימי שלוט המצרים. 

ירדן אזרחות למראית עין

בדיוק כמו הזהות והאחדות בין ערביי יפו ודרום ישראל, ובין ערביי מצרים, זהות דומה קיימת בין ערביי הגדה המערבית ובין ערביי ירדן. כך למשל, הבדואים בני שבט המג'אליס )או מג'יליס( מאזור אל-קראק, הם במקורם אנשי חברון. בימי האימפריה העותמאנית היה עבר הירדן המזרחי חלק ממחוז דמשק, כמו גם חלקים אחרים ממה שהפך בהמשך לשטח חסות של המנדט הבריטי. 
המצוקה הראשונית של הפליטים בשני עברי הירדן הייתה אדירה. באזור שכם, למשל, שלטו חיילי עיראק, ועדויות מספרות על כך ש"חיילים עיראקים לוקחים את ילדי העשירים וזולתם למעשי זימה, ולמחרת מחזירים את הילדים למשפחותיהם. התושבים נאסרים לעתים תכופות." אכן, סולידריות ערבית. 
המלך עבדאללה, כך היה נדמה, התייחס באופן שונה לנתינים החדשים שלו. לפי חוק משנת ,1954 כל פליט ששהה בין 1948 ל1954- באזור ירדן קיבל זכאות לאזרחות. אלא שזו הייתה רק הפסאדה החיצונית. להלן תיאור המציאות שהייתה בעת שלטון ירדן בגדה המערבית: 
"לא שכחנו ולעולם לא נשכח את אופי השלטון שהשפיל את כבודנו ורמס את תחושותינו האנושיות. שלטון שהיה מושתת על אינקוויזיציה ועל מגפי אנשי המדבר. חיינו תקופה ארוכה בהשפלה של הלאומנות הערבית, וכואב לנו לומר שהיינו צריכים לחכות לכיבוש הישראלי כדי להיות מודעים ליחסים אנושיים עם אזרחים." 
מכיוון שהדברים עלולים להישמע כמו פרסום מעלון יחסי הציבור של שלטון הכיבוש, יש לציין שהדברים פורסמו בשם מבקרים מהגדה המערבית, בריאיון לעיתון הלבנוני "אל-חואדית," ב23- באפריל .1971 
כמו בכל מדינות ערב האחרות, לא עשתה ירדן דבר כדי לפרק את מחנות הפליטים. בשעה שישראל קלטה מאות אלפי פליטים ממדינות אירופה וממדינות ערב למחנות דומים )מעברות ,) אך עברה תהליך מייסר של שיקום, בניית יישובים חדשים ופירוק המחנות, נהגה ירדן הפוך, ומנעה כל תהליך שיקום. באותם שני עשורים לא קם מוסד אחד להשכלה גבוהה בגדה המערבית. פריחת ההשכלה הגבוהה החלה בשנות השבעים, בעקבות השליטה הישראלית. 
גם האזרחות שניתנה לפליטים הייתה בעיקר למראית עין. על אף שהפלסטינים הם יותר מ50- אחוז מתושבי ירדן, הם זוכים רק ל18- מושבים מבין 110 בפרלמנט הירדני, ולתשעה סנאטורים בלבד מתוך ,55 שממונים על ידי המלך. צריך גם להזכיר שבמהלך חודש אחד בלבד, בספטמבר ,1971 בעימות אחד, הרגה ירדן הרבה יותר פלסטינים מכל הפלסטינים שנפגעו ב43- שנות שלטון ישראלי בגדה המערבית וברצועת עזה. 

סוריה גוף זר ונחות

בשנת 1919 נערכה בירושלים ועידת העמותות הראשונה, הוועידה הערבית הפלסטינית הראשונה. בוועידה הוחלט שפלסטין, שזה עתה נכבשה על ידי בריטניה, היא סוריה הדרומית - חלק בלתי נפרד מסוריה הגדולה. במהלך שנות המנדט גברה ההגירה מסוריה אל שטחי המנדט הבריטי. למשל, משפחת אל-חוראני שהגיעה מהחורן הסורי ועוד. 
הרעיון של "סוריה הגדולה" הכולל את פלסטין המנדטורית התבטא גם במעורבות גוברת של סורים, הן במרד הערבי הגדול והן בכנופיות שבאו מסוריה לפני ובמהלך מלחמת העצמאות. הפליטים, אם כן, לא היו זרים פוליטית, דתית או אתנית. ההפך. גורלם לא היה אמור להיות שונה מגורל קבוצות אתניות אחרות, שגורשו למקום שבו הן רוב לאומי ותרבותי. 
בין 70 אלף ל90- אלף פליטים הגיעו לסוריה, רובם המוחלט מצפת, מחיפה, מטבריה ומעכו. בשנת 1954 הוענקו להם זכויות חלקיות, שלא כללו זכויות פוליטיות. עד שנת 1968 נאסר עליהם להחזיק רכוש. החוק הסורי מאפשר לכל אזרח ערבי לקבל אזרחות סורית, ובתנאי שמקום מגוריו הקבוע הוא בסוריה, והוא בעל יכולת מוכחת לקיום כלכלי. אלא שהפליטים מפלסטינה המנדטורית הם היחידים שהוצאו מתחולת החוק. 
רק 30 אחוז מאלה שעדיין נחשבים משום מה ל"פליטים פלסטינים בסוריה" מתגוררים במחנות פליטים. למעשה, הם כבר מזמן היו אמורים להיחשב לסורים לכל דבר ועניין. הם היו חלק מהזהות הלאומית הערבית, הם קשורים בקשרי משפחה, הם היו אמורים להיות משולבים בחיי הכלכלה. ולמרות זאת, בגלל שטיפת מוח פוליטית, הם נותרים בסוריה כגוף זר, חולמים בהקיץ על "זכות השיבה," ומונצחים במצבם הנחות. רובם נמצאים בתחתית סולם העבודה, בתחום השירותים 41( אחוז( ובתחום הבנייה 27( אחוז .) אך אין כמו תחום החינוך כדי להבהיר את מצבם. 23 אחוז אינם מבקרים כלל בבתי ספר יסודיים, ושלושה אחוזים בלבד זוכים להשכלה אקדמית. ניגוד אדיר ומדהים להשכלה הגבוהה הפורחת תחת השלטון הישראלי. 

לבנון הונאת הפליטים הגדולה

ברצועת עזה סבלו הפלסטינים שני עשורים בלבד בגלל השלטון המצרי. בלבנון נמשך האפרטהייד עד עצם היום הזה. התוצאה היא עוני, עזובה, אבטלה אדירה. עד שנת 1969 היו מחנות הפליטים בשליטה צבאית נוקשה של לבנון. ולמרות זאת, מרתה גלהורן מעידה על חיים סבירים במחנות בשנת .1961 השינוי הגדול התחולל עם הסכם קהיר מ,1969- שהעביר את השליטה במחנות לפלסטינים עצמם. המצב רק החמיר. ארגוני טרור השתלטו על המחנות, עובדה שהפכה אותם לזירת מאבקים, בעיקר אלימים, בין הזרמים השונים. 
מחקר חדש שפורסם בדצמבר ,2010 מציג נתונים שהופכים את רצועת עזה לגן עדן לעומת לבנון. אכן, פה ושם היו על כך פרסומים דלים. אך ככל הידוע, לא נרשמה מחאה עולמית, גם לא משט טורקי או בינלאומי. 
בניגוד לסוריה ולירדן, שבהן רוב מי שמוגדרים פליטים כבר אינם יושבים במחנות פליטים, שני שלישים מהפלסטינים בלבנון חיים במחנות, שהם "מובלעות מחוץ לשליטת המדינה." הנתון המדהים ביותר הוא שעל אף שכ425- אלף רשומים באונר"א כפליטים, המחקר מצא שרק בין 260 ל280- אלף פלסטינים חיים בלבנון. הפרדוקס הוא, שאונר"א זוכה למימון על יותר מ150- אלף איש שכלל אינם בלבנון. נתון זה לבדו היה צריך להוביל לחקירה רצינית של המדינות המממנות )בעיקר ארצות הברית ואירופה ,) אך אין סיכוי שזה יקרה. סוגיית הפליטים רוויה בכל כך הרבה הטעיות ושקרים, כך ששקר נוסף כמעט אינו משנה דבר. וכך יכולה אונר"א לדרוש מהקהילה הבינלאומית תקציב ל425- אלף איש, כאשר באתר שלה יש הפניה למחקר הקובע שמדובר בפיקציה. 
לפי נתוני המחקר, הפליטים סובלים מאבטלה של 56 אחוז. נדמה שזה הנתון הגבוה ביותר לא רק בקרב הפלסטינים, אלא בעולם הערבי כולו. גם אלה שעובדים נמצאים בתחתית סולם העבודה. רק לשישה אחוזים מקרב אלה הכלולים בכוח העבודה יש תואר אקדמי כלשהו )לעומת 20 אחוז מכוח העבודה בלבנון .) התוצאה היא, ש66- אחוז מהפלסטינים בלבנון חיים מתחת לקו העוני, שנקבע על שישה דולרים ליום לאדם. זה כפול ממספר הלבנונים. 
המצב העגום הזה הוא פועל יוצא של אפרטהייד לכל דבר ועניין. שורה של חוקים בלבנון מגבילים את הזכות לאזרחות, לרכוש ולעיסוקים בתחומים משפט, רפואה, רוקחות, חשבונאות, עיתונות ועוד. באוגוסט 2010 היה תיקון מוגבל בחוק העבודה, אך למעשה, התיקון לא הוביל לשינוי ממשי. הוראה אחרת אוסרת הכנסת חומר בנייה למחנות פליטים. יש דיווחים על מעצרים ועל הריסת בתים בגלל בנייה אסורה. האיסור החלקי והמוגבל שהטילה ישראל על הכנסת חומרי בניין לרצועת עזה, נבע מירי רקטות על ריכוזי אזרחים. ככל הידוע, בלבנון לא הוטל האיסור בגלל ירי דומה של רקטות על ריכוזי אוכלוסייה. ולמרות זאת, שוב, מעבר לדיווחים יבשים של ארגוני זכויות אדם, בבחינת "להם מותר," לא נרשמה מחאה רצינית, ולא התקיים שום "שבוע אפרטהייד" נגד לבנון. 

כוויית הגירוש מארץ הנפט

בשנת 1991 היוו הפלסטינים 30 אחוז מאוכלוסיית המדינה. יחסית למדינות ערביות אחרות, מצבם שם היה סביר. סדאם חוסיין פלש לעיראק. במסגרת ניסיונות הפשרה שקדמו למלחמת המפרץ הראשונה, העלה סדאם "הצעה" לסגת מכוויית תמורת נסיגת ישראל מהרצועה ומהגדה. אש"ף ויאסר ערפאת בראשו תמכו בסדאם. התמיכה הזאת הייתה סימן הפתיחה לאחד האירועים הקשים ביותר בהיסטוריה הפלסטינית. לאחר שחרור כוויית מהכיבוש העיראקי, החל קמפיין אנטי פלסטיני שכלל רדיפות, מעצרים ומשפטי ראווה. הסאגה הקשה הסתיימה בגירושם של 450 אלף פלסטינים. חלקם, אגב, ישבו שם עוד משנות השלושים, ולרבים מהם לא היה שום קשר לתמיכת ערפאת בסדאם. ולמרות זאת, הם זכו לעונש קולקטיבי, טרנספר בעל ממדים דומים ל"נכבה" המקורית מ1948- שבקושי זכה לאזכור בתקשורת העולמית. יש אינספור פרסומים אקדמיים על הגירוש ועל הבריחה ב.1948- יש קרוב לאפס מחקרים על "הנכבה" של .1991 
אלה המדינות העיקריות שבהן מצויים הפליטים. האפרטהייד חוגג גם במדינות אחרות. הפלסטינים ששהו במצרים גופא, ולא ברצועה, לא זכו לאזרחות, ומדי פעם הוטלו עליהם הגבלות על עיסוק במקצועות מסוימים ובתחומי החינוך. גם חוק האזרחות המצרי מאפשר לכל אם מצרית לאזרח את ילדיה, ובתנאי אחד - שהאב אינו פלסטיני. ביהמ"ש העליון במצרים דרש לבטל את האפליה. השלטונות לא ביצעו. לאחרונה התחדשה ההבטחה לשנות את המצב. 
והמצעד נמשך. ב1995- החליט שליט לוב מועמר קדאפי על גירוש 30 אלף פלסטינים, רק משום שכעס על הסכמי אוסלו, על אש"ף ועל עצם הקמת הרשות הפלסטינית. רופא פלסטיני, ד"ר אשרף אל-חזוז, בילה שמונה שנים בכלא הלובי )עם אחיות בולגריות ,) באשמת שווא של הפצת איידס. 
מדינות ערב ידעו היטב שיחסן לפליטים מפלסטינה המנדטורית הוא לא פחות מסקנדל. לשם כך, הן חתמו ב1965- על "פרוטוקול קזבלנקה," שהיה אמור להעניק לפלסטינים זכויות עבודה ותנועה, אך לא אזרחות. ללכת עם ולהרגיש בלי. אלא שכמו מסמכים רבים מהסוג הזה, גם המסמך הזה לא שינה כלום. ההתעללות נמשכה. 
ברמה השוואתית, מתברר שהקבוצה הפלסטינית שעברה את הצמיחה המשמעותית ביותר היא זו שחיה תחת שלטון ישראל - הן ערביי ישראל שזכו לאזרחות ישראלית, ומצבם הרבה יותר טוב, והן ערביי השטחים. לעומת תנאי החיים הקשים בלבנון ובסוריה, ולפני כן גם במצרים וברצועת עזה, גרם השלטון הישראלי, החל מ,1967- לעלייה קבועה ברמת החיים, בתעסוקה, בשירותי בריאות, בתוחלת חיים, לירידה דרמטית בתמותת תינוקות, ולצמיחה אדירה של ההשכלה הגבוהה. 
כך למשל, בכל השטחים שתפסה ישראל ב1967- לא היה מוסד אחד להשכלה גבוהה. בשנות השבעים החלו לקום מוסדות אקדמיים בזה אחר זה, ונכון להיום יש לפחות 16 מוסדות להשכלה גבוהה. הגידול במספר הלומדים נמשך כבר שלושה עשורים, ובכלל זה בשנות האינתיפאדה של העשור האחרון. בתוך שישה עשורים הפכו הפלסטינים, רק אלה שחיו בשלטון ישראלי, לקבוצה המשכילה ביותר בעולם הערבי. 
כך גם בתחום הפוליטי. לאחר עשרות שנים של דיכוי פוליטי, דווקא בכפוף לשלטון הישראלי צמחה התודעה הלאומית הפלסטינית. במשך שני העשורים שלאחר מלחמת העצמאות יכלו הערבים להקים מדינה פלסטינית ברצועת עזה ובגדה המערבית. הם לא עשו זאת. עד שבאה ישראל, ושחררה אותם מדיכוי של שני עשורים. זה לא הופך את הכיבוש לרצוי. זה לא אומר שלא היו גם עוולות ונישול. היו גם היו. אך נדמה כי לאחר שני העשורים הראשונים שלאחר ה"נכבה," דווקא עידן השלטון הישראלי הביא לשגשוג ולצמיחה אדירה בכל תחום. מותר וצריך לבקר את ההיבטים השליליים של הכיבוש. אבל מותר וצריך להזכיר גם את הצד המושכח. 
בעשרות השנים האחרונות טופח שוב ושוב השקר על אחריות ישראל למצוקת הפלסטינים. כך שכדאי להעמיד דברים על דיוקם. הפלסטינים עברו חוויה קשה של עקירה ופליטות. חלקם ברחו. חלקם גורשו. אך חוויה מעין זו, נאמר שוב, עברו עשרות מיליונים. ההבדל נעוץ בכך שכל עשרות המיליונים האחרים נקלטו במדינות שאליהן הגיעו. לא כך ערביי פלסטינה המנדטורית. הם עברו מסלול ייסורים של דיכוי, התעללות, שלילת זכויות. זה היה מעשה ידי מדינות ערב, שהחליטו להנציח אותם במצבם. 
הצעות רבות לפתרון בעיית הפליטים וליישובם מחדש נדחו שוב ושוב. פעם אחרי פעם טענו הערבים עצמם, שהערבים הם בני אומה אחת. הרי הגבולות בין המדינות, ועל כך אין חולק, הן פיקציה של השלטון הקולוניאלי. הרי אין הבדל, לא אתני, לא דתי, לא תרבותי ולא לאומי, בין ערביי יפו ועזה לבין ערביי אל-עריש ופורט סעיד, או בין ערביי צפת וטבריה לבין ערביי סוריה ולבנון. ולמרות זאת, הפכו הפליטים הערבים לקורבן הכפוי של העולם הערבי. 
"זכות השיבה," שהיא בעיקר המצאה תעמולתית, הפכה לדרישה האולטימטיבית. מאחורי הדרישה הזאת הסתתרה, ועדיין מסתתרת, כוונה אחת ויחידה: חיסול מדינת ישראל. שר החוץ המצרי מחמוד סלאח א-דין, הבהיר ב1949- ש"הדרישה לזכות השיבה נועדה למעשה להשיג את המטרה של חיסול ישראל." ועידת פליטים שהתקיימה ב1957- בחומס שבסוריה קבעה: "כל דיון בסוגיית הפליטים שלא יבטיח את הזכות לחיסולה של ישראל, ייחשב לחילול האומה הערבית ולבגידה." אין כאן בלבול בין "זכות השיבה" ל"זכות החיסול." מדובר באותה "זכות." דברים זהים על שיבה שמטרתה חיסול ישראל אמר ב1988- סאכר חבאש, יועצו של ערפאת. כך גם בימים הללו קמפיין הBDS- שמתחזה לקמפיין מעונב, אך מצעו תומך ב"זכות שיבה," וראשיו כמו עומר ברגותי, מבהירים שהמטרה האמיתית היא חיסול ישראל. 
כבר ב1952- אמר אלכסנדר גלאווי, בכיר באונר"א: "מדינות ערב אינן רוצות לפתור את בעיית הפליטים. הן רוצות להשאיר אותה כפצע פתוח, כנשק נגד ישראל. לשליטים הערביים לא אכפת כלל אם הפליטים חיים או מתים." ההיסטוגרפיה הפלסטינית, ובדרך כלל גם האקדמית, מחקה סדרה של התבטאויות מהסוג הזה, כפי שהיא מחקה את עובדת קליטתם של עשרות מיליוני פליטים במקומות אחרים, וכפי שהיא מחקה את "הנכבה היהודית," סיפור נישולם וגירושם של יהודי ארצות ערב, וכפי שהיא מחקה את סיפורו של האפרטהייד הערבי. אך האמת צריכה להיאמר. אכן, הייתה נכבה. אך זו נכבה שרשומה, בעיקרה, על שמו של האפרטהייד הערבי. •

אחרי החתימה - גלנט בשיא החוצפה סירב לבצע את מה שנחתם, בטענות שאי אפשר לפגוע בשיקול הדעת של המפקד והושגה פשרה שאם הפינוי משיקולים בטחוניים - זה נשאר בסמכות אלוף הפיקוד. לכן בצו ההרס של בית ענות, הוא כתב את הטענה האבסורדית ש: "המקום פוגע בשלום תושבי האזור".

אם כל הטפשים בהתיישבות האידיאולוגית שמצביעים ליכוד, היו מצביעים לצה"ד, היתה ממשלת ימין בראשות נתניהו אותו דבר- אבל ההתישבות היתה באמת בידי סמוטריץ'.

לכתובת: chalaphagvaot@gmail.com

והעשבים גדלים. זה אחד הדברים היפים בחורף.

אפילו הטחב הירוק שגדל בין המדרכות אחרי הגשמים יפה בחורף.  (אגב רואים שהנבטים בתמונה העליונה הם דו פסיגיים)

יש שם ישיבה 24/7..

עליות מאורגנות המוניות, זה בדר"כ רק כשיש איזו סכנה גדולה שמסתמנת...