יצאתי עם בחור, הרבה מאוד (מאוד מאוד) זמן.
נפרדנו שבוע שעבר.
בקשר הקודם הארוך שלי, לקח לי שנה(!) להשתקם, ולהתחיל לחשוב שוב על הדבר הזה שקוראים לו "פגישות".
במהלך הקשר שלי עם הבחור הנוכחי (או שכבר לא נוכחי 
) הציעו לי מישהו. אמרתי לאמא שלי שתגיד שאני תפוסה..
ועכשיו, פחות משבוע אחרי שנפרדנו, אני מרגישה שלא בא לי בכלל לשקוע באבל, ואני רוצה שוב לצאת. למרות שלא מספיק התאבלתי. לא מספיק כאבתי את החוסר הזה (בעצם, עם הכמות דמעות שיצאו ממני בסופ"ש הזה אולי כן?).
מצד שני, אמא אומרת שאני לוקחת את החתונה בתור מטרה, ושזה צריך לבוא מתוך רצון אמיתי ולא כי אני לא רוצה להיות לבד. מצד אחד אני באמת מרגישה שאני רוצה -ובאותה מידה מאוד מפחדת- ומצד שני כן יש את הלחץ החברתי, ויש את הלחץ שאחי הקטן מתחתן.
מה דעתכם?
לצאת? לא לצאת? ואל תענו בבקשה ש"זה אינדיווידואלי" וכל האלו.. כי אמרתי את המקרה שלי. ואני אשמח אם תוכלו להתייחס לפי מה שאמרתי.
תודה רבה לכולם 
שבוע טוב!
) אבל אני מאמינה שכשאוהב מישהו באמת, אז זה יהיה הרבה פחות מאיים..