אז רבותי, חזרתי...
רציתי לשאול אותכם על הספר (והגיוני שכבר התנהל עליו דיון פה...) "קיץ כתום" של אסתר שטרייט וורצל (בחייאת, היא לא יכלה לבחור לעצמה שם עת פחות מסובך וקשה להגהה???) מה אתם חושבים עליו??
לפי דעתי העלילה מעולה, אבל...
א. האישה הזאת לא יודעת בגרוש על דתיים, ולא רק בקטע הדתי, גם בקטע של ההווי\התרבות\ החברה (בחר את המילה המתאימה). זה אולי יכול להיות תרגיל כתיבה נחמד, לנסות לכתוב ספר שלם מעיניים של בחורה שלא חיה בדיוק באותה סביבה כמו שלך, אבל אם רוצים להוציא את זה כספר, אולי צריך לעבור על זה כמה פעמים וגם לבקש ממישהו דתי-לאומי שמבין בכתיבה לעבור על כתב היד ולערכו...
ב. הספר הזה קיטשי ברמות (במיוחד הסוף...) הכל טוב, הכל יפה, והסוף נגמר מעולה (היא מתחתנת עם אחד הבחורים הכי נחמדים בספר וחיה באושר...), אולי אין שום דבר רע בזה שהסוף הוא ככה אבל איך שהנערה נשמעת זה ממש נשמע כאילו שהכל נפלא וכו' (הייתי רוצה שיהיה לה ביטויים של כעס, תסכול, שבירה וכד'...)
-זוהי דעתי...=)-
נ.ב. כשחושבים על זה, כל הספרים שלה נגמרים ממש בקטשיות, זה כבר מתחיל לתסכל...
נ.נ.ב. מי שלא קרא את "עטרות", זה הספר הכי טוב שלה, ממש מומלץ בחום (בקרוב אכתוב עליו המלצה...)
נ.נ.נ.ב. שמתי לב שב"אורי" וב"אליפים" יש את אותו קו עלילתי שזה פשוט לא ייאמן! (הגיבור הוא מקובל חברתית, מתישהו בספר הוא חבר של החברה של הבת שבסוף היא חברה שלו [כמובן שהבת הזאת מקובלת חברתית, יפה ונהדרת...]. אחרי שהחברה-המיועדת-לו נעשית חברה של מישהו אחר וקצת זמן לאחר שהם נפרדים הגיבור חוטף מכות רציניות מהחבר לשעבר, ובסוף הוא נעשה חבר של הבת הנהדרת... וזה רק בכללי, אני בטוחה שאפשר למצוא עוד קווי דמיון...)
-סוף חפירה, הפסיפס נמצא! 
-
[אני עדיין בוכה כל פעם שאני נזכרת בסוף הספר...]) אבל רועי ממש נגמר בקיטשיות, ואורי גם כן, אבל היא סיימה את זה מעולה (כלומר היא הצליחה לכסות כמעט לגמרי את הסוף הקיטשי, אם את מבינה למה אני מתכוונת...) אגב, הקטע הזה שהיא הסופרת הכי טובה שנוי במחלוקת (לפי שתיים מההגדרות של מירב סופרת טובה היא סופרת שמסוגלים לקרוא את כל הספרים שלה בלי למות משיעמום (אהמ, אהמ, תפילת הנזיר, בני דניאל...) וגם שהסופים של הם לא קיטשים ....