זאת באמת בעיה. כאשר ילד היה רואה את ההורים שלו עסוקים בדברים "מוחשיים", היה מחקה אותם: אמא מכבסת, מגהצת, מכינה אוכל... אבא שעובד בגינה, לומד, אפילו נוהג. הילד היה רואה דבר שתוצאתו או אווירתו היא "טבעית" למעשה שנעשה.
כאשר אנו מזיזים את ה"עכבר" של המחשב התזוזה שכתוצאה איננה פיזית. זה לא דבר שדוחף דבר, אלא תוצאה וירטואלית. כך גם כתיבה במקלדת ביחס לכתיבה בעיפרון. קודם כתבו אותיות במכשיר כתיבה, אח"כ מכונת כתיבה וכעת במקלדת. בתודעה ובהרגל שלנו, ברור שהמקלדת היא "קיצור דרך" לכתיבה ביד. הדור החדש שגדל, עלול "לדלג" על השלב הזה. שבעיניו הוירטואלי יהיה ה"טבעי". אז נכון שאנחנו גם מדליקים חשמל במתג ולא נאנחים לרווחה שסוף סוף לא צריך להדליק את המדורה או מנורת הנפט... אבל אי אפשר להשוות בין הפעולות החד פעמיות האלה לשהות הממושכת על יד המחשב. לענ"ד הדילוג הזה הוא בעייתי בהתפתחות של הילד.
אמנם אפשר לומר, שיראה לפחות שיש במחשב "עולם ומלואו", אך יתכן שזו בדיוק הבעיה: קודם כל שיראה שבעולם יש עולם ומלואו.. גם ברור לי שמבחינה מוחית ההתפתחות שבאה כתוצאה מהכתיבה ביד ומה שהיא משדרת אל המוח - כלל איננה מה שבא מהלחיצה הקלה על מקשי המקלדת..
הקיצור, דעתי העניה היא שכמה שהילד יראה את ההורים שלו בפעילות/לימוד מחוץ למחשב - ובוודאי התעסקות איתו - כן ייטב.
כשילד גדל - אפשר יותר להסביר לו: זה שייך לעבודה של אבא. הוא כותב מאמרים, הוא מסכם מה שלמד, הוא קורא משהו שכתבו על... ילד מבין שיש כאן משהו תכני, פונקציונאלי, לזמן שצריכים - ולא משהו שחיים סביבו. וגם עם זה - הדברים אינם פשוטים..
זו לא "הלכה פסוקה" אלא דברים שחשבתי, וחומר למחשבה ולהתבוננות.