האם במדינה המתנהלת לפי התורה מותר להפגין?
אם זו הפגנה שקטה שאינה מפריעה למעבר אנשים, מובן שהיא מותרת, ובלבד שלא ייאמרו בה דברי לשון הרע ואונאת דברים (וגם זה מותר לתועלת, בתנאים שמופיעים בספר חפץ חיים). אם זו מחאה על עבירה כלשהי, זו אף חובה.
השאלה מתעוררת בהפגנה המפריעה לאנשים, כגון חסימת כביש. נראה שגם זה מותר, אפילו לדברים אישיים כמו דרישות שכר, אם אין דרך אחרת. זאת על סמך מנהג "ביטול התפילה" שבקהילות ישראל: אדם שנפגע מאדם אחר או מהנהגת הציבור, היה קם בבית הכנסת, ומונע מהחזן להמשיך להתפלל, או מונע את פתיחת ארון הקודש לקריאת התורה, עד בירור תלונתו.
רבנו תם (בתשובות מהר"ם מרוטנבורג, דפוס פראג, סי' קנ"ג) תיקן זכות זו למי שטוען שחייבו אותו במס גבוה מדי. בתשובות הגאונים (אסף, תש"ב, עמ' 105), נזכר שאשתו של ר' שמואל הסרדי "עיכבה תפילה בבית הכנסת ימים רבים" עד שגבתה את כתובתה.
אף שאנשים תמימים נפגעים מעיכוב התפילה, יש להניח שהם מוכנים לכך, כדי שיוכלו לנצל זאת אם יצטרכו.
כמובן, אסור להפריז בזה, כאמור בתשובות הגאונים (שם, עמ' 108), שרבינו תם אסר לבטל תפלה בשבת ויום טוב: "אם לא ביטל כבר ג' תפילות קודם". בתקופות מסוימות הפריזו בשימוש בזה, ולכן ספר חסידים (סי' ק"ז), ועמודי שש (עמוד העבודה), כתבו נגד זה. אבל בפועל מנהג זה התקיים עד הדורות האחרונים, כנזכר ברמ"א (או"ח סי' נ"ד סעיף ג'), ובשו"ת חתם סופר (או"ח, סי' פ"א). אף בדורנו התיר ר' יעקב ישראל קניבסקי, הסטייפלר (קריינא דאגרתא, חלק א', אגרת קע"ח) לעכב את הקריאה לצורך ענייני הפרט או הכלל.
בגלות, לא יכולנו "לעצור את מהלך החיים" ברחוב, מפחד הגוים. לכן נאלצנו לעשות זאת בבית הכנסת. משזכינו לעצמאות, מחאה זו עוברת למקומה הטבעי: לרחוב.