לילה טוב 

תודה על ההשקעה שלכם

התכוונתי האם עצם הכתיבה היא בשביל הסופר או הקורא.

אגיד את השיקולים שמהם צמחה ההתלבטות ואז אולי זה יהיה יותר ברור: בתור אחת שאוהבת לכתוב (ומקווה שהתוצר המגומר הוא טוב) אני שמתי לב שאין לי סיפור שאין בו משהו ממש מהחים שלי, ככל שאני כותבת יותר כך נכנסים הסיפורים לרבדים עמוקים יותר בחיים ובלב.

אני הגעתי למסקנה שיש בזה סוג של תרפיה (לא מצאתי מילה אחרת), כי כל פעם שכתבתי על נושאים שכאבו לי בהתחלה היה לי באמת קשה מאוד לכתוב ובכלל לחשוב על זה וככל שהתקדם הסיפור הרגשתי פורקן מסוים ותוך כדי סיפור מצאתי גם פיתרונות, חלקיים או מושלמים, לבעיות שלי (כי כידוע, כל קונפליקט שמתעורר בסיפור אמור להגיע לאיזושהי סגירת קצוות).

ומכאן עולה שאלתי, האם היפור עוזר בעיקר לסופר (מבחינה נפשית, להנאה וכו') או לקורא (העשרת אופקים, ללמוד להבין  את השני, רגישות למצבים מסוימים, דרכי התמדדות בחיים וכו')?

כי אם זה בשביל הסופר, אז למה בעצם צריך להפיץ את הספר? שישאר אצל הסופר ואולי יגיע גם לכמה חברים אז מה טעם להציף את השוק בכל דבר קטן שקרה לסופר והוא החליט לעשות ממנו ספר כדי לפרוק את רגשותיו? (לא שאני נגד הפצת ספרים, חלילה, אני תולעת ספרים בעלת דיפלומה אבל גיליתי שיש יותר מדי ספרים שבאים ללת פורקן לסופר ולא ממש נותנים משהו לקורא)

וסורי על החפירה. (בתור תולעת אני גם חופרת בעלת נסיון רב)

הכי חזקים והכי מיוחדים נכתבו מתוך החיים של הסופרים שכתבו אותם,

כך שאם את כותבת מהחיים שלך, ואת יודעת לחוות אותם טוב, יש סיכוי שהקוראים יתחברו לזה ביותר.

יש לי הרבה דוגמאות מפורסמות:

לשרלוט ברונטה שכתבה את ג'יין אייר היתה אהבה נכזבת בבעל האחוזה שבה היא עבדה, ובספר היא בעצם רקמה פנטזיה מושלמת, ואני בטוחה שאם לא שהחלום הזה היה כל כך עז בה היא לא היתה מסוגלת לכתוב אותו כל כך סוחף.

אסופית - כידוע, הביוגרפיה של לוסי מוד מונטוגומרי לא שונה מזאת של אן שרלי.

נשים קטנות - קורות חייה של לואיזה מיי אלקוט דומים לאלו של ג'ו, וכמוה גם היא גדלה בין אחיות.

ויותר חדש - אישה בורחת מבשורה של דויד גרוסמן, שיקוף מדהים של הסיפור האישי שלו. אמנם הספר נכתב ברובו לפני האירוע, אבל דווקא לכן זה עוד יותר מצמרר, צריך לקרוא כדי להבין למה.

אז אני חושבת שהעיקר פה זה הפורקן לסופר, לנפש ולהצדת דעותיו וכו.

קורא שמחפש העשרה כללית- יכול להסתדר באינציקלופדיה,

קורא שמחפש אקשן וסיפורים יכול גם להסתפק בסרטים.

אבל סופר- צריך ספר.

ובאמת- סיפורים אמיתיים או שמבוססים על סיפורים אמיתיים- יש להם ערך גבוה בעיניי.

ונוגה-

אם את כ"כ אוהבת לכתוב, וניכר שאת כותבת יפה, מה את עושה בעניין? איך את מפתחת את זה?

א. מאיפה בדיוק ניכר שאני כותבת יפה?

ב. מה אני עושה בעניין? איך אני מפתחת את זה? אני פשוט כותבת, יש עוד משהו לעשות?

לילה טוב 

תודה על ההשקעה שלכם

באולפנא שלי אין מגמת ספרות (למען האמת, אני לא באולפנא בכלל אלא בסמינר) וחוגים לכתיבה יוצרת אני לא מכירה

לילה טוב 

תודה על ההשקעה שלכם

אני אנסה בע"ה להשיג אבל אשמח אם תצליחי לתת לי פרטים. ושוב תודה רבה.

כך זה יהפוך מדיאלוג ביני לבין דג זהב לרב שיח. לא יותר יעיל?

ככלל ספר שכתוב הישר מליבו של הסופר, יצליח הרבה יותר, מאשר סיפור שנכתב בשיעור חיבור... או בקורס לכתיבה יוצרת, או סתם כספורט...

לדעתי הספרים הכי טובים, מכילים, כמו שאמרה שירק, חלק מחייהם האמיתיים לגמרי של מחבריהם.

אבל אם לא זה, לפחות שהנושא יגע בציפור נפשו של הסופר...(אלא אם כן אתה דוד גרוסמן, שמצליח, לדוג' בילדים זיגזג, לספר סיפורים בלי קשר לנפשו או חייו שלו, והם מקסימים ומרתקים...)

אכן יש יוצאים מן הכלל, מספרי סיפורים טובים שמסוגלים לספר סיפור]ס תם כך מהדימיון ועדיין הוא יגע בנפשות קוראיהם.

רוב הסופרים חייבים שהספר והנושא שבו, יתנגשו בחייהם שלהם על מנת להעביר את מה שרצו להעביר.

במאמר מוסגר, ברור לי שהספר עוזר קודם כל לסופר! אלאמלא כן הוא לא היה רואה אור.

סופרים אינם שליחי העם, הם קודם כל שליחי עצמם, ועל הדרך שלוחיהם של מי שנהנה מהם...

בודאי שספרים מחייו של הסופר יצליחו הרבה יותר.

השאלה היא, האם לדעתכם כתיבה היא רק תרפיה לסופר והזדמנות לפרוק או שהיא גם תרפיה וגם עזרה לקורא (נתינת ידע, לימוד על רגשות השני, העשרת שפה וכו')? מה עיקר הכתיבה?

ואם היא רק תרפיה אז מה טעם להפיץ כל ספר בהרבה עותקים? ישאיר הסופר אצלו את את הספר, יעשה עותקים בודדים לחברים ומשפחה וזהו. מה דעתכם?

אני די בטוחה שג'יי קיי רולינג לא למדה בבית ספר לקוסמים, לטולקין לא היו שום חברים הוביטים וכן עוד שלל דוגמאות. גם ספרים מחוץ לז'אנר של הפנטסיה יכולים להיות תלושים לגמרי מחייו של הסופר. לדעתי אין אף קורלציה בין "לספר על מה שאתה מכיר" לבין הצלחה.

מה שכן, בשביל לתאר את העולם שלו כמו שצריך הסופר צריך להכיר אותו כאילו הוא חי בתוכו.

ספרי פנטסיה לא נוגעים בקורא בנקודות עמוקות אצל הקורא.

ספר מוצלח באמת הוא ספר שמשפיע על הקורא (זו דעתי, בכל אופן) ועדיף לטוב.

וברור שהסופר צריך להכיר את העולם של הדמויות עליהן הוא כותב (גם מי שכותב מחייו מערבב המון דמיון ולא מביא את הסיפור כמו שהוא, בד"כ).

מי חולק איתנו את שמו של הספר הלא-ריאליסטי [אפילו סתם לא מבוסס על שום דבר במציאות] שהשפיע עליו?

והרי רשימת הספרים הלא ריאליסטים שהשפיעו עלי:

שר הטבעות בראש ובראשונה.

מכאן הסדר אקראי לפי מה שעולה לי בזיכרון

גבעת ווטרשיפ
רומח הדרקון  - רוב הסדרה. בעיקר הדמות של רייסטלין.

היתה איזו סדרה על שודדי ים שאינני זוכרת את שמה, בדיונית לחלוטין כמובן, שקראתי בילדותי והשפיעה עלי מאד. (אם מישהו זוכר איך קראו לה תזכירו לי גם! לגיבור הראשי קראו סאנדוקן והוא היה שיכור תמידית, זה כמעט הפרט היחיד שנותר בזכרוני.)

ספרי טרי פראצ'ט שינו מאד את התפיסה שלי על העולם שלנו, וכל מיני דברים שנחשבים מקובלים בחברה שלנו כפי שהיא כיום.

ספרי איזיק אסימוב גם כן תרמו הרבה להבנה שלי את העולם.

ואין מה לדבר בכלל על חוות החיות ו-1984, למרות שיש שיטענו שזה האחרון ריאליסטי מדי.

ואילו רק הספרים ששלפתי בחמש דקות, הרשימה האמיתי ארוכה הרבה יותר.

היה שם גם קמאמורי? יאנץ? זה היה על שודדי ים בהודו, על כת הטאגס החונקים, על הכובשים הבריטים?

נראה לי קראו לזה שודדי הים של מלזיה.

הנמר של מומפראסם

שני הנמרים

ועוד

זה זה עם הנמרים!

בקושי זכרתי את השמות שם, אבל בקאמאמורי אי אפשר לטעות...

הארי פוטר,אוהו כמה שהשפיע עלי.

אבל לא כ"כ בגלל הפנטזיה שבו אלא בגלל העיתוי שבו קראתי אותו ועוד דברים שאני לא אפרט כאן.

נכון, הם לא למדו בבי"ס לקוסמים, או פגשו בחייהם יצורים מיסטיים למיניהם, אבל לא צריך לחוות את זה כדי לחוות את זה.

נשמע מוזר?

בהרבה מהספרים האלה דווקא כן מסופר על חייהם של הסופרים, או חוויות שהם עברו, פשוט דרך "מסך" של פנטסיה, אישית שלהם או כללית ומוכרת. (יש סופרים שאם תשאלו אותם יגידו לכם שהם פוגשים יצורים כאלה יום-יום).

את אמרת "גם ספרים מחוץ לז'אנר של הפנטסיה יכולים להיות תלושים לגמרי מחייו של הסופר.", ואני מסכימה ומוסיפה- גם ספרים בתוך הז'אנר של הפנטסיה יכולים להיות מחוברים לחייו של הסופר.

"הסיפור שאינו נגמר" למשל, לא שייך לחיים? לא נכנס לנק' עמוקות אצל הקורא? לא פנטסיה?

מסכימה עם השורה האחרונה שלך, ורואים באמת ספרים טובים שהסופר מעיד בהתחלה על מחקר שעשה בנושא, או לפעמים מודה לאנשים שעזרו לו ב"מחקר" הזה.

אתה יכול לספר על אלף רעיונות שונים, זה לא אומר שזה לא עמוק.

אני אתן דוגמה: "סונטה ללא ליווי", אחד מהסיפורים הקצרים העוצמתיים ביותר שקראתי, לא מדבר על חוויה מחייו של הסופר במסווה מד"בי [אף אחד מעולם לא אסר על א"ס קארד לכתוב, וטוב שכך]. הוא מדבר על "מה אם" [קארד מספר שחשב "מה אם היו מונעים ממני לעשות מה שאני אוהב" ומשם נבע הסיפור]. זה עושה אותו פחות חזק? אני לא חושבת, כי בי הוא באמת נגע.

בס"ד

אבל זה ממש תלוי, יש סופרים שכותבים רק כדי לפרנס את עצמם.

רק כי הם מרגישים מחויבות לגמור את הסדרה שהתחילו, או משו' כזה...

ויש שההפך... קיצור- זה לא קבוע...

(בתגובה הראשונה או השניה שלי) וזה יסביר לך למה לא ענית לי.

זו סוגיה שהעסיקה את הכותב ובדיוק לכן היא שאובה מחייו.

חוויה מהחיים לא חייבת להיות בסגנון "יש לי ילדים מאומצים אז על זה אני כותב" אלא גם יחסים שמעסיקים אותו, סוגיות שחשובות לו וכו'.

אני די משוכנעת שגרוסמן משלב אפילו ביש ילדים זיגזג חלומות שלו, או סוגיות שחשובות לו או דברים שמפחידים או הפחידו אותו כילד וכו'.

לא יודעת אם כל סופר זה ככה, אבל ספרים שנוגעים, אני בטוחה שהם יוצאים ממקומות אמיתיים.

לא שאלתי איזה ספר יותר נוגע, שאלתי מה המטרה של כתיבת ספר

ההתחלה והחלפתי בחנות לספר אחר. זה מתחיל כמו כל ספר מתח, עם רצח וכאלה.

במה זה שונה בעצם? מה הנהייה אחרי הספרים האלה? אולי לא הבנתי. אולי המגיבים

כאן לא קראו ספרי מתח. באמת אני תוהה. לא בציניות.

אינני אוהבת ספר מתח שהקשר היחידי שלהם לרוח ישראל סבא הוא

מדי פעם "בעזרת השם" או תפילת מנחה....סליחה. את ספריה לא

מכירה, אולי אני טועה לגביה, בגלל ההתרשמות הראשונה שלי.

אמרו לי פעם שזה מדע דימיוני; מההתחלה של הספר, זה לא נראה

לי כך.

אולי זה לשון הרע מה שכתבתי. אני צריכה לעשות תשובה, לא יכולתי להתאפק

כי ציפיתי למשהו אחר לחלוטין. סליחה.

אחרי בת-שאול ברחתי כל עוד רוחי בי.

אחרת אני שוב אתמכר. לא ולא אדוני.

אחזור רק בעוד זמן ואשלים בבינג'.

הוא אכן סופר מרענן ומקורי. אמנם לפעמים הוא קצת הולך לקצה הגרפי של כל מיני זוועות, אבל בסך הכל מרתק ומוצלח ומפתיע.

יש לך רק 20 ומשהו פרקים של הסיפור החדש להשלים

אני מבין שהוא לא פיתח בסוף את ליה, אה?

אבל ממתי אני הדוברת שלו? לך תראה בעצמך מה הוא כתב היום

שלושה פרקים רק עליה, שהיא נוסעת לצפון למצוא להקה. וגם הוא הודיע שכמראה היא תהיה הדמות הראשית בספר הבא.

אין פרק היום, אז בינתיים קבלו תמונה של ליה שמחכה כבר לספר הבא שיוקדש לה - "מלכת הערוב"

לחסוך לאנשים שפחות אוהבים אימה ופעולה וכאלה...

לא קוראת ספרות ישראלית. משום מה לא נראית לי טובה. וגם לא נקייה. כאילו בלי זה,

הספר לא ייקרא.

קראתי את אהרן אפלפלד (אני מתכוונת לסופר שכותב על השואה);

כותב טוב לדעתי, אבל מה, מדכא....

ספרי אימה - לא מספיק מה שקורה מסביב? במציאות שלנו? זו לא אימה מספקת?

אבל אולי סוג כזה של ספרות דווקא משחרר קצת. כמו ספרי מתח וכאלה.

אגב מי שאוהב ספרים העוסקים בבעלי חיים (אני חוזרת לנושא האהוב עלי בכפייתיות...)

אז:

ג'יימס הריוט. וטרינר אנגלי בשנות לפני ובזמן מלחמת העולם השנייה, בבריטניה.

לא קשור למלחמה בכלל (מלבד ספר אחד שבו גוייס לצבא בפרוץ מלחמת העולם)

מתוק. אנושי. חוש הומור. מקסים. צפון אנגליה, עם הנוף החורפי הצרוב הקשה

שלה, כשהוא מתבוסס בשלג כדי להגיע לאיזו רפת, והאיכר לא מבין בכלל על מה

ולמה ההתנשפות..... למי שרוצה מצב רוח טוב ופרצי צחוק....מומלץ!

לא יודעת איזה איך היה כוטרינר אבל כסופר, מוכשר מאוד. הוא התפרסם

מאוד בזכות ספריו וזוכרת שהודיעו על מותו גם בחדשות.

יש סופר אימה אמריקאי בשם קינג. רק מקריאת תמצית מינימלית

של ספר שלו, אוחזת בי צמרמורת ונטייה לבדוק מתחת לארון

אם יש שם משהו, ולמחרת כולי עצבנית. פחד.

אישית אני לא מתחבר לז'אנר של אימה וחיות, אבל למה לזלזל בסגנון הספרותי שאנשים אחרים אוהבים????

פשוט תמהתי; הרי זה מפחיד!

דרך פעולה ודרמה, וכלה באימה ופלצות... אני אישית לא אוהב "אימה" כז'אנר, אבל כן את איך שמשה רט כותב אתזה..

וגם להזדהות עם הפחדים הכי עמוקים וקמאיים שלהם... לכן בדר"כ אנשים שהם אולטרא פילוסופיים ורציונליים לא מתחברים למיתולוגיות וכדו'...

אכן, ספרות ישראלית הרבה פעמים, (יותר מידי) לא לטעמי מבחינת רמה. קללות, גסות, תיאורים גרפיים יותר מידי, ופריצות...

את משה רט ספציפית, את מכירה? אתחיל ואקדים הוא דתי. אמשיך דרך זה שיש לו הסמכה לרבנות, ונסיים בזה שהוא פילוסוף אם זה משמח מישהו (פילוסוף גרוע וסופר נהדר לענ"ד).

לגבי הז'אנר: אנשים אוהבים ספרים, סרטים שהם מוצאים בהם את עצמם, את היום יום שלהם. את השאיפות שלהם. ו,כן גם את הפחדים שלהם... אם את לא מתחברת, אז באמת אני שמח שציינתי את כל שציינתי - חסכתי לך לבדוק אותו...

תודה!

שיש בהן גם ספרים באנגלית.

ויש גם חנות שיש בה רק או בעיקר ספרים באנגלית, שנקראת sefer and sefel כמדומני. הייתי שם פעם אחת לפני שנים, אז לא יודעת להסביר לך איך מגיעים. רק זוכרת שזה באחד הרחובות הפנימיים באזור רחוב הלל...

כמו ש @מתואמת כתבה

יש את דני ספרים, שיש להם הרבה יד שניה וגם באנגלית

הולצר ספרים

שתי החנויות האלה נמצאות בין הדוידקה ליפו מרכז

ועוד חנות אחת ששכחתי את שמה אבל בטוחה שגם שם יש ספרים באנגלית- נמצאת בין הרכבת הקלה של יפו מרכז לעיריה. פעם מצאתי שם ספר נדיר

לשנים יש אחלה אתר

בסיפור חוזר כל הספרים ב20

בסמניה זה אנשים פרטיים לאנשים פרטיים כך שכל ספר הוא במחיר אחר

בת הדיין היה ספר שנתן רגש ועומק שלא התכוננתי אליו, ושנגע בי ממש.

לעומת כל מה שביננו שהיה גם קצת שחזור של העלילה של בת הדיין מצד הקונספט, וגם זכור לי פחות סוער ויותר קצר בחוויה שבו, למרות שגם ממנו ממש נהנתי.

בת הדיין קראתי ברצף גמרתי אותו בחצי ים בערך והוא נכנס עמוק ללב... ברמה שקראתי אותו עוד מלא פעמים כבר

וכמה ימים אחרי קראתי את כל מה שביננו והתאכזבתי.. כי כמו שאמרת אותו קונספט וגם בגלל שהפעם זה חרדי- חילוניה זה פחות עניין אותי..

מעניין, למה חרדי-חילוניה פחות מעניין אותך מההפוך?

ואי לא יודעת איך להסביר....

הדיון על חילוני על פני דיון על חילונית הוא הרבה יותר פרוץ, כי דיון על בנות הוא תמיד יותר פרוץ בפרט אם היא חילונית...

ובשניהם הרקע הוא לא שז"ז לגמרי, כל ספר והנקודה שלו.

(*שז"ז = שמן זית זך)

נכון שבשתיהם יש בנות, אבל דיון על בת חילונית הוא יותר פרוץ על כל הלבוש וצורת החיים.

אתה מאנ"ש שלומבה?

אבל גם בראשון יש כל מיני ביטויים וכדו'

מכיר את האנ"ש...

לא נעים להגיד, אבל בדרך כלל האלה היותר נקיים פחות מעניינים 🙈

(זה יכול להיות מכמה סיבות..)

מעניין ו...נקי.

לא אפרט יותר, במקרה שמישהו יקרא.

(וגם יש הבדל אם הסופר מכניס לא נקי לשמה, או שמתוקף

הנסיבות, כחשוב לסיפור. וגם אז, אפשר תמיד לעשות זאת

בצורה מרומזת ועדינה. זה נכון, שלא כולם מתאמצים לעשות זאת. וחבל).

לכותבת קוראים תמר וייזר. וזה הסיפור האישי ש ל ה.

סיפור מרתק, עשוי היטב, משאיר טעם של עוד, וואווו!

גם אצלי נכנס עמוק בלב ובנשמה!

לפני שנים, בישיבה, מישהו סיפר לי שחבר חדר שלו מקריא לו סרנדות לפני השינה.

תנסה מקטרת.

להקריא שירה עם מקטרת נשמע מקסים.

רק בגלל הפסקות עישון....

צריך לעשות הפסקות לא עישון.

זה לא משנה.

לא כיף לצפות עם כל המעברים לקלוז־אפ קיצוני ומטריד.

עוד סיבה להעדיף חתולים על־פני אנשים.

וזכרתי את הרעיון הכללי. אז...

לא אכפת לי