מה זאת אומרת "עוזר"?

ואם הבנתי נכון, אז תשובותיי הן:

אולי לשניהם:

לסופר זה עוזר להציג את יצירתו לעולם, או את דעתו ולעורר שינוי, וכן לצורכי פרנסה זה עוזר.

ולקורא- הספר עוזר לקבל ידע בתחומים שונים ולהעשיר את עולמו הפנימי ע"י הקריאה.

כך שגם הסופר וגם וקורא יוצאים נשכרים

התכוונתי האם עצם הכתיבה היא בשביל הסופר או הקורא.

אגיד את השיקולים שמהם צמחה ההתלבטות ואז אולי זה יהיה יותר ברור: בתור אחת שאוהבת לכתוב (ומקווה שהתוצר המגומר הוא טוב) אני שמתי לב שאין לי סיפור שאין בו משהו ממש מהחים שלי, ככל שאני כותבת יותר כך נכנסים הסיפורים לרבדים עמוקים יותר בחיים ובלב.

אני הגעתי למסקנה שיש בזה סוג של תרפיה (לא מצאתי מילה אחרת), כי כל פעם שכתבתי על נושאים שכאבו לי בהתחלה היה לי באמת קשה מאוד לכתוב ובכלל לחשוב על זה וככל שהתקדם הסיפור הרגשתי פורקן מסוים ותוך כדי סיפור מצאתי גם פיתרונות, חלקיים או מושלמים, לבעיות שלי (כי כידוע, כל קונפליקט שמתעורר בסיפור אמור להגיע לאיזושהי סגירת קצוות).

ומכאן עולה שאלתי, האם היפור עוזר בעיקר לסופר (מבחינה נפשית, להנאה וכו') או לקורא (העשרת אופקים, ללמוד להבין  את השני, רגישות למצבים מסוימים, דרכי התמדדות בחיים וכו')?

כי אם זה בשביל הסופר, אז למה בעצם צריך להפיץ את הספר? שישאר אצל הסופר ואולי יגיע גם לכמה חברים אז מה טעם להציף את השוק בכל דבר קטן שקרה לסופר והוא החליט לעשות ממנו ספר כדי לפרוק את רגשותיו? (לא שאני נגד הפצת ספרים, חלילה, אני תולעת ספרים בעלת דיפלומה אבל גיליתי שיש יותר מדי ספרים שבאים ללת פורקן לסופר ולא ממש נותנים משהו לקורא)

וסורי על החפירה. (בתור תולעת אני גם חופרת בעלת נסיון רב)

הכי חזקים והכי מיוחדים נכתבו מתוך החיים של הסופרים שכתבו אותם,

כך שאם את כותבת מהחיים שלך, ואת יודעת לחוות אותם טוב, יש סיכוי שהקוראים יתחברו לזה ביותר.

יש לי הרבה דוגמאות מפורסמות:

לשרלוט ברונטה שכתבה את ג'יין אייר היתה אהבה נכזבת בבעל האחוזה שבה היא עבדה, ובספר היא בעצם רקמה פנטזיה מושלמת, ואני בטוחה שאם לא שהחלום הזה היה כל כך עז בה היא לא היתה מסוגלת לכתוב אותו כל כך סוחף.

אסופית - כידוע, הביוגרפיה של לוסי מוד מונטוגומרי לא שונה מזאת של אן שרלי.

נשים קטנות - קורות חייה של לואיזה מיי אלקוט דומים לאלו של ג'ו, וכמוה גם היא גדלה בין אחיות.

ויותר חדש - אישה בורחת מבשורה של דויד גרוסמן, שיקוף מדהים של הסיפור האישי שלו. אמנם הספר נכתב ברובו לפני האירוע, אבל דווקא לכן זה עוד יותר מצמרר, צריך לקרוא כדי להבין למה.

אז אני חושבת שהעיקר פה זה הפורקן לסופר, לנפש ולהצדת דעותיו וכו.

קורא שמחפש העשרה כללית- יכול להסתדר באינציקלופדיה,

קורא שמחפש אקשן וסיפורים יכול גם להסתפק בסרטים.

אבל סופר- צריך ספר.

ובאמת- סיפורים אמיתיים או שמבוססים על סיפורים אמיתיים- יש להם ערך גבוה בעיניי.

ונוגה-

אם את כ"כ אוהבת לכתוב, וניכר שאת כותבת יפה, מה את עושה בעניין? איך את מפתחת את זה?

א. מאיפה בדיוק ניכר שאני כותבת יפה?

ב. מה אני עושה בעניין? איך אני מפתחת את זה? אני פשוט כותבת, יש עוד משהו לעשות?

(נוגה עם ו' או בלי? =)

א. תחושה כללית- את כותבת במשלב לשוני לא נמוך/גבוה, מתנסחת יפה ועוד. (וזה רק מקריאת ההודעה השניה שלך!) סתם, התרשמות שלי.

ב. אפשר להיות במגמת ספרות, אם יש באולפנא, או ללכת לחוג של כתיבה יוצרת.

טוב מאוד שאת כותבת, אבל אני חושבת שאם יש לך באמת כישרון לכתיבה, כדאי לעשות מעבר לסתם לכתוב.

אני לא יודעת ממש מה יש בתחום, כי כתיבה זה לא התחום שלי(למען האמת לא ניסיתי כ"כ) אבל חבל לא להשקיע בכישרון.

באולפנא שלי אין מגמת ספרות (למען האמת, אני לא באולפנא בכלל אלא בסמינר) וחוגים לכתיבה יוצרת אני לא מכירה

הייתי אצל סבתי בשבת, ויש לה עיתונים חרדיים.

באחד מהם, אם אני לא טועה "הבית שלנו" של יתד נאמן, היתה פרסומת לבנות סמינר על מחנאות כתיבה יוצרת בחופש הגדול.

ישר חשבתי עליך!

אז שמתי את זה בצד, כדי שבמוצ"ש אני אקח את זה הביתה- אבל... שכחתי...

אז אולי תצליחי להשיג את העיתון ולראות במה מדובר.

ואני אנסה בל"נ להשיג מסבתא שלי את העיתון ולהביא לך פרטים.

מעוניינת?

אני אנסה בע"ה להשיג אבל אשמח אם תצליחי לתת לי פרטים. ושוב תודה רבה.

כך זה יהפוך מדיאלוג ביני לבין דג זהב לרב שיח. לא יותר יעיל?

ככלל ספר שכתוב הישר מליבו של הסופר, יצליח הרבה יותר, מאשר סיפור שנכתב בשיעור חיבור... או בקורס לכתיבה יוצרת, או סתם כספורט...

לדעתי הספרים הכי טובים, מכילים, כמו שאמרה שירק, חלק מחייהם האמיתיים לגמרי של מחבריהם.

אבל אם לא זה, לפחות שהנושא יגע בציפור נפשו של הסופר...(אלא אם כן אתה דוד גרוסמן, שמצליח, לדוג' בילדים זיגזג, לספר סיפורים בלי קשר לנפשו או חייו שלו, והם מקסימים ומרתקים...)

אכן יש יוצאים מן הכלל, מספרי סיפורים טובים שמסוגלים לספר סיפור]ס תם כך מהדימיון ועדיין הוא יגע בנפשות קוראיהם.

רוב הסופרים חייבים שהספר והנושא שבו, יתנגשו בחייהם שלהם על מנת להעביר את מה שרצו להעביר.

במאמר מוסגר, ברור לי שהספר עוזר קודם כל לסופר! אלאמלא כן הוא לא היה רואה אור.

סופרים אינם שליחי העם, הם קודם כל שליחי עצמם, ועל הדרך שלוחיהם של מי שנהנה מהם...

בודאי שספרים מחייו של הסופר יצליחו הרבה יותר.

השאלה היא, האם לדעתכם כתיבה היא רק תרפיה לסופר והזדמנות לפרוק או שהיא גם תרפיה וגם עזרה לקורא (נתינת ידע, לימוד על רגשות השני, העשרת שפה וכו')? מה עיקר הכתיבה?

ואם היא רק תרפיה אז מה טעם להפיץ כל ספר בהרבה עותקים? ישאיר הסופר אצלו את את הספר, יעשה עותקים בודדים לחברים ומשפחה וזהו. מה דעתכם?

אני די בטוחה שג'יי קיי רולינג לא למדה בבית ספר לקוסמים, לטולקין לא היו שום חברים הוביטים וכן עוד שלל דוגמאות. גם ספרים מחוץ לז'אנר של הפנטסיה יכולים להיות תלושים לגמרי מחייו של הסופר. לדעתי אין אף קורלציה בין "לספר על מה שאתה מכיר" לבין הצלחה.

מה שכן, בשביל לתאר את העולם שלו כמו שצריך הסופר צריך להכיר אותו כאילו הוא חי בתוכו.

ספרי פנטסיה לא נוגעים בקורא בנקודות עמוקות אצל הקורא.

ספר מוצלח באמת הוא ספר שמשפיע על הקורא (זו דעתי, בכל אופן) ועדיף לטוב.

וברור שהסופר צריך להכיר את העולם של הדמויות עליהן הוא כותב (גם מי שכותב מחייו מערבב המון דמיון ולא מביא את הסיפור כמו שהוא, בד"כ).

מי חולק איתנו את שמו של הספר הלא-ריאליסטי [אפילו סתם לא מבוסס על שום דבר במציאות] שהשפיע עליו?

והרי רשימת הספרים הלא ריאליסטים שהשפיעו עלי:

שר הטבעות בראש ובראשונה.

מכאן הסדר אקראי לפי מה שעולה לי בזיכרון

גבעת ווטרשיפ
רומח הדרקון  - רוב הסדרה. בעיקר הדמות של רייסטלין.

היתה איזו סדרה על שודדי ים שאינני זוכרת את שמה, בדיונית לחלוטין כמובן, שקראתי בילדותי והשפיעה עלי מאד. (אם מישהו זוכר איך קראו לה תזכירו לי גם! לגיבור הראשי קראו סאנדוקן והוא היה שיכור תמידית, זה כמעט הפרט היחיד שנותר בזכרוני.)

ספרי טרי פראצ'ט שינו מאד את התפיסה שלי על העולם שלנו, וכל מיני דברים שנחשבים מקובלים בחברה שלנו כפי שהיא כיום.

ספרי איזיק אסימוב גם כן תרמו הרבה להבנה שלי את העולם.

ואין מה לדבר בכלל על חוות החיות ו-1984, למרות שיש שיטענו שזה האחרון ריאליסטי מדי.

ואילו רק הספרים ששלפתי בחמש דקות, הרשימה האמיתי ארוכה הרבה יותר.

היה שם גם קמאמורי? יאנץ? זה היה על שודדי ים בהודו, על כת הטאגס החונקים, על הכובשים הבריטים?

נראה לי קראו לזה שודדי הים של מלזיה.

הנמר של מומפראסם

שני הנמרים

ועוד

זה זה עם הנמרים!

בקושי זכרתי את השמות שם, אבל בקאמאמורי אי אפשר לטעות...

הארי פוטר,אוהו כמה שהשפיע עלי.

אבל לא כ"כ בגלל הפנטזיה שבו אלא בגלל העיתוי שבו קראתי אותו ועוד דברים שאני לא אפרט כאן.

נכון, הם לא למדו בבי"ס לקוסמים, או פגשו בחייהם יצורים מיסטיים למיניהם, אבל לא צריך לחוות את זה כדי לחוות את זה.

נשמע מוזר?

בהרבה מהספרים האלה דווקא כן מסופר על חייהם של הסופרים, או חוויות שהם עברו, פשוט דרך "מסך" של פנטסיה, אישית שלהם או כללית ומוכרת. (יש סופרים שאם תשאלו אותם יגידו לכם שהם פוגשים יצורים כאלה יום-יום).

את אמרת "גם ספרים מחוץ לז'אנר של הפנטסיה יכולים להיות תלושים לגמרי מחייו של הסופר.", ואני מסכימה ומוסיפה- גם ספרים בתוך הז'אנר של הפנטסיה יכולים להיות מחוברים לחייו של הסופר.

"הסיפור שאינו נגמר" למשל, לא שייך לחיים? לא נכנס לנק' עמוקות אצל הקורא? לא פנטסיה?

מסכימה עם השורה האחרונה שלך, ורואים באמת ספרים טובים שהסופר מעיד בהתחלה על מחקר שעשה בנושא, או לפעמים מודה לאנשים שעזרו לו ב"מחקר" הזה.

אתה יכול לספר על אלף רעיונות שונים, זה לא אומר שזה לא עמוק.

אני אתן דוגמה: "סונטה ללא ליווי", אחד מהסיפורים הקצרים העוצמתיים ביותר שקראתי, לא מדבר על חוויה מחייו של הסופר במסווה מד"בי [אף אחד מעולם לא אסר על א"ס קארד לכתוב, וטוב שכך]. הוא מדבר על "מה אם" [קארד מספר שחשב "מה אם היו מונעים ממני לעשות מה שאני אוהב" ומשם נבע הסיפור]. זה עושה אותו פחות חזק? אני לא חושבת, כי בי הוא באמת נגע.

בס"ד

אבל זה ממש תלוי, יש סופרים שכותבים רק כדי לפרנס את עצמם.

רק כי הם מרגישים מחויבות לגמור את הסדרה שהתחילו, או משו' כזה...

ויש שההפך... קיצור- זה לא קבוע...

(בתגובה הראשונה או השניה שלי) וזה יסביר לך למה לא ענית לי.

זו סוגיה שהעסיקה את הכותב ובדיוק לכן היא שאובה מחייו.

חוויה מהחיים לא חייבת להיות בסגנון "יש לי ילדים מאומצים אז על זה אני כותב" אלא גם יחסים שמעסיקים אותו, סוגיות שחשובות לו וכו'.

אני די משוכנעת שגרוסמן משלב אפילו ביש ילדים זיגזג חלומות שלו, או סוגיות שחשובות לו או דברים שמפחידים או הפחידו אותו כילד וכו'.

לא יודעת אם כל סופר זה ככה, אבל ספרים שנוגעים, אני בטוחה שהם יוצאים ממקומות אמיתיים.

לא שאלתי איזה ספר יותר נוגע, שאלתי מה המטרה של כתיבת ספר

כותב נדיר.

לא להכל התחברתי אבל יש כמה שממש אוהבת

הערפילאים העידן הראשון מנצח 

בעבר (עד גיל 20) נהניתי מאוד. הערפילאים סדרה מצויינת ו worldbuilding טוב.

קראתי בהנאה גם את הספרים הראשונים של גנזך אורות הסער...

מסקנותיי: הוא מקצוען על, אבל אין בספריו נשמה.

מקצוען = יודע את המלאכה. מעבר לזה שיש לו שגרת כתיבה פסיכית והוא פשוט מוציא לאור עוד ועוד ספרים, הוא אלוף בטכניקות של כתיבת סיפור *מושך*.

1. איך לעשות hook קבוע שהקורא ירצה להמשיך אחרי הפרק הראשון בלי לעצור

2. מיקס דמויות מגוון - דמות עמוקה, דמות קלילה, דמות שנמצאת בסבל, דמות יפה שגורמת לקורא ריגוש, דמות מסתורית שבקושי יודעים עליה משהו (Hoid), וכו' וכו'. זו מקצוענות על, ולכן מי שיגיד שהוא סופר לא טוב הוא טמבל.

3. איך לבנות עלילה ששזורה מההתחלה ועד הסוף, שהרמזים למה שיקרה בסוף מוזכרים בהתחלה וכו'.

4. Worldbuilding עשיר, עולם מגוון, תרבויות, בעלי חיים, דתות, קסמים, מנהגים (בגנזך אורות הסער - לא לכסות את יד ימין נחשב לא צנוע

אין בספריו נשמה = דווקא בשל המקצוענות שלו,  הוא מגלם אומנות ולא אמנות.

הוא מאוד שבלוני, הדמויות שלו עוברות תהליכים קלישאתיים וידועים מראש. המונולוגים של דלינאר בגנזך אורות הסער מרגישים כל כך מטופשים ומאולצים אחרי שקוראים ספרות איכותית (ויש בשפע רב). אפילו רק במדיום של הפנטזיה אין מה להשוות מבחינת נשמה בכתיבה בינו ובין הספרים של פטריק רות'פוס (טרילוגיית רוצח המלך שטרם הושלמה, ולא בכדי), שעד היום מפעימה אותי בכמה מהאלמנטים שהובאו שם (הקריאה בשם בתור ידיעה פנימית; האופן שבו הוא מכבד את המוזיקה כל כך דרך דמותו של קוות'ה; האופן שבו הוא מתאר את ההסתחררות סביב דמותה של דנה [?]; ועוד אינספור דוגמאות לאיכות) או ספריה היפהפיים של רובין הוב (פיץ והליצן, על ארבעת הטרילוגיות) שחובה חובה חובה לקרוא ולאהוב

סרטון קומי להמחשה:

המליצו לי ממש,

וקראתי,

ונחמד. מה ההתלהבות הגדולה?
ומתי יצא הספר האחרון?

הפקטור שמניתי הוא של "נשמה"... מרגיש שלרות'פוס יש הבנות עמוקות על החיים, ואלמנטים שהוא מציג לא בהכרח יהיו הfirst pick של סופר גס / קלישאתי.

(מודה שהמיניות המוגברת בפחדיו של האיש החכם לא פשוטה ליראי שמים אבל שם הרוח נקי)

וכן, נראה לי שזו עסקת חבילה - אם אתה כותב מהנשמה ולא מהמפעל היצירה שלך תתעכב בהיעדר השראה

דווקא אחד הדברים שאני אוהב אצל סנדרסון זה שהוא נקי.

לגבי רובין הוב- קראתי חלק, כבד מאד ותרגום מזעזע

בדיוק היום סיימתי את הספר האחרון "אסון"

בכללי, ברנדון הוא סופר אחלה

אם יש לכם מנוי ל-ChatGPT אז מומלץ להשתמש במודל o3 כדי לקבל תוצאות מדויקות יותר.