אני ממש מתפללת שהקב''ה ישלח לי את המילים הנכונות להגיב לך.
דבר ראשון, באמת שולחת לך חיבוק!
דבר שני, את באמת מתארת פה התחבטות נפשית מאוד גדולה, ואני רוצה לאחל לך בהצלחה רבה! בעז''ה את תצאי מהדבר הזה מאוד מחוזקת וקרובה. השאלה היא איך תצאי.
אז כפי שאת בוודאי יודעת ככל שגדלים מפתחים אישיות אישית וכל בן אדם מתפתח לכיוון שלו, וחווה דברים בצורה שלו. ולכן תשובה אחת אין, הייתי שמחה ממש להכיר אותך ולנסות לעזור. אבל בינתיים אנסה לענות בכלליות יותר לפי מה שאמרת.
דיברת על זה שיש לך תחושה מגעילה, מעין חוק מרפי קטן שיושב לך בראש ומאותת לך שמשהו כאן יגמר לא טוב. אני מאוד יכולה להזדהות עם זה. אני חושבת שלהרבה אנשים לפעמים יש איזשהו קול קטן שאומר להם שזהו. אז שתדעי שאת ממש לא לבד, כנראה זה איזשהו קול שהקב''ה שולח עם מטרה.
הקול הזה מצד אחד דוחף ומדרבן, לפעול, לעשות, להספיק. ומצד שני הוא כל כך מרפה ידיים, הפחד הזה במקום לקדם ממש סוחט את כל המיץ.
אומרים שלעולם יקדים אדם תפילה לצרה. ואיך ידע שיש צרה? איך ידע להתפלל לפני שבאה צרה? מה יש לו גלאי צרות? לא. הפחד מגיע לפני צרה ואז אדם צריך להתפלל, הפחד מאותת לו. ואם יתקדם וישתפר- הצרה כבר לא תהיה צרה בעיניו. אז יש טוב בפחד, יש לה יכולת קידום כשהיא מתקיימת במידה מאוזנת. ומה עושים כשהיא יוצאת מאיזון?
דבר ראשון, אני חושבת שהפחד גורם לך לחפש סימנים, השבט בנפילה, זה שאני מתעוררת כל שעה, דברים בבית. הדברים האלה הם חלק מתוכנית אלוקית ויכול להיות שהם סימנים מלמעלה ויכול להיות שלא. לדעתי מבחינתך את לא צריכה להתלבט האם הם סימנים או לא. אלא לראות את הדברים וללמוד מהם. בצורה פשוטה יותר, נטולת החישובים האלה שנורא מכאיבים לך ומייסרים אותך.
את רוצה לדעת מה הקב''ה מנסה לומר לך, איזה סימנים הוא מנסה לאותת. את מבינה שיש תשדירים שבאים ארצה ואת רוצה להבין אותם. וזה טוב, אני ממש זוכרת את עצמי באותו מצב. וזה היה מפחיד, זה היה מרפה ידיים, כי בסופו של דבר אני לא יכולה לדעת למה הקב''ה מתכוון. אני יכולה לנחש, אני יכולה לנסות להבין אבל אני לא יכולה להיות בטוחה. ואם זה היה עושה לך טוב, הייתי אומרת לך מעולה- זה מצויין שאת בכזה חיבור לקב''ה. אבל אני שומעת פה זעקה שאומרת שקשה לך צורת החשיבה הזאת. אמרת שאת מאמינה וזה לא מרפה אותך מהבחינה הזאת. והנה ממש מבחן האמת. האם האמונה הזאת מתבטאת. לי בתקופות שבהם הייתי ממש בטוחה שהאמונה שלי חזקה ויציבה באו דברים שדרשו ממני עוד יותר לחזק אותה. חשבי עם עצמך איך את מתחזקת בביטחון שהכל מה' יתברך, שהוא מסדר את הדברים, איך את נקשרת אליו ובוטחת בו. זה קל מאוד להגיד, אבל זה מאוד קשה לעשות. אנחנו מאוד נוטים להיות חזקים ולא להישען על אף אחד. העצה היחידה שיש לי כיצד לעשות את זה- עולה לי השיר "דבר אליו, דבר אליו אליו, דבר עם ה', דבר עם ה". דברי איתו. "בצרה קראת ואחלצך." יש מצווה להתפלל לקב''ה מתוך הקושי. כי הקושי ניתן למטרה, וכדי לעמוד במטרה הזו- צריך להיות בקשר ישיר עם הקב''ה. כי הרי הקושי ניתן ממנו.
ולא! כל זה לא הופך אותם לאדם דכאוני, אלא לאדם ער לעצמו, ער לרגשותיו, ער למחשבותיו.
לפעמים יש לנו כשלונות, לפעמים דברים שאנחנו בונים נהרסים. הבל הבלים אמר קוהלת. לא? אבל, "סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור זה כל האדם". יש לנו את התכלית פה. נכון שלפעמים דברים נהרסים, ונכון שזה ממש קשה ליפול עוד פעם ועוד פעם!
את לא רוצה להגיע למצב של קריסה נפשית אז את לא תגיעי למצב של קריסה נפשית, אבל עם עבודה- תפני למישהי שיכולה לעזור לך. תפני להורים, ליועצת, לפסיכולוגית כלשהי. לפעמים הנפש צריכה סדר ועזרה וזאת לא בושה לבקש אותה.
הדבר הבא שאמרת, את רוצה לדעת מה הדרך שאת צריכה ללכת בה. זהו רצון חיובי וטוב מאוד! אבל לא תמיד קל להגיע לדרך האמיתית. אנשים בגילאים 30-40 עדיין מתחבטים עם השאלה מה האמת.
השאלה כשלעצמה היא נהדרת. את רוצה לדעת מה לעשות, מה הייעוד, מה המטרה שלי ומה המטרה בכלל. וזאת שאלה טובה! שכמובן עם הזמן תהיה לך תשובה אליה.
עכשיו אני מאוד מזדהה עם ההתחבטות הזאתי, אני בעצמי עדיין באמת לא מבינה. הכל נראה כ''כ נכון. גם הצד הזה, וגם הדרך הזאתי, וגם הדעה הזאת. אבל חייבת הרי להיות אמת אחת. אם כן, מהי?!
כשאני התחבטתי בשאלה הזו בזמנו, התשובה שנתתי לעצמי היתה תשובת בינתיים- ז''א, משהו זמני עד שאני אוכל להתמודד יותר עם השאלה. אני החלטתי שבהכל יש אמת, אני צריכה לבדוק במסגרת ההלכה מה האמת שלי. ובשביל זה להישאר ערה ורגישה למה שאני עושה. אני רוצה להיפתח, בסדר- להיזהר איך. אני רוצה ללמוד דברים מסויימים- סבבה, אבל איפה? אני רוצה חֶברָה מסויימת- מעולה, רק לראות שאני יכולה להתמודד איתם.
זה לא נכון שאם לא תנסי לא תדעי. תסתכלי שניה על כל הדברים שהם כן בטוחים לך. ברור לך שלגרש יהודים מהאדמה שלהם זאת טעות. ברור לך שלרצוח זה עוול שלא יעשה. ברור לך שגניבה זה שפל מוסרי. ברור לך שלקחת שוחד זה איום ונורא. נכון? מעולה! אז יש לך אמות מוסר בסיסיות. ומעליהם את בונה עוד מוסר. המוסר האלוקי שמתערב עם איך שאת תופסת את העולם ויחד יוצר השקפה. השקפה זה ממש לא משהו שנבנה ביום אחד. אבל זה ממש לא משהו שצריך לטעום את כל העולם בשביל להגיע אליו. (יש אנשים שצריכים לטעום, את מכירה את עצמך ויודעת האם את אחת כזאת). מספיק מודעות והסתכלות. את רואה איך אנשים חיים סביבך, את רואה דעות שונות ואידאות מנחות אחרות. ואת יכולה ע''י זה לבנות את עצמך.
ושוב פעם, לא לפחד. גם אם תלכי בדרך אחת תוכלי לחזור ממני, אין בעולם הזה משהו מוחלט- רק הקב'ה. אבל תחשבי לפני כמובן.
את לא צריכה לפחד חביבתי, לא לפחד מהפחד, לא לפחד מחוסר הידיעה. (עוזר, נכון? 
)
הדבר הבא שתיארת זה החוסר נוכחות, תחושה משונה שאת לא מכירה של לא כאן. משהו שקצת קשה להסביר אבל שאת מרגישה אותו חזק. אז נכון אני לא בטוחה במאה אחוז שהבנתי, אבל אני מבינה שאת מרגישה מוזר.
חשבי, למה את לא מאמינה לאנשים כשהם אומרים לך כל הכבוד? לי הייתה סיבה שבגללה היה לי קשה לשמוע כל הכבוד, אני משערת שהסיבה שלך שונה משלי, אבל אולי מה שאמרתי לעצמי יכול לעזור לך- אנשים שאומרים כל הכבוד הם ממש ממש שליחים של הקב''ה, הקב''ה נתן להם את הפירגון בפה כדי לחזק אותך. בין אם מגיע לך או לא. את צריכה לשמוע את הפירגון הזה כדי להתחזק. הקב''ה עוזר לך בכזאת קלות להתקדם, אל תדחי את זה!
מאיפה זה בא לך? תשובה אין לי. אני תמיד אומרת שדברים כאלה מגיעים בגיל ההתבגרות כי זה גיל של גיבוש עצמי. ולפני גיבוש הרבה פעמים יש קצת פירוד, סמטוחה בלע''ז.
אל תיכנסי לעצבות, הישארי חזקה! את חזקה!
אשמח מאוד לדבר איתך באישי, ומקווה שנגעתי ולו בקצת בנקודות שהעלת.
ב''הצלחה רבה יקירתי!
" זמן הוא דבר יחסי (מעניין מי אמר את זה) כשמנצלים אותו כראוי יש ממנו הרבה ,כשלא מנצלים אותו הוא חולף בין רגע.
