כל הכבוד על היוזמה!

שמחה על ההזדמנות להיות כאן איתכן הערב. אנסה לענות באופן בהיר ומעשי, עם זאת, חשוב לי להדגיש כי לכל אחת הדרך שלה ובאימון זה המקום שלי לברר מה נכון לכל אחת.

בתהליך אימון יש כלים רבים שמשתלבים בו, אבל הכלי הכי חשוב בעיניי הוא "אומנות שאלת השאלות" – לדעת אלו שאלות לשאול ואיך, שאלות מדויקות, שפותחות את האפשרות לראות עוד זווית, עוד דרך...

כיוון שאנחנו בפלטפורמה וירטואלית – אשתמש הרבה בכלי של השאלות שיאפשר לכן חשיבה מחודשת.

במידה ותתעוררנה לכן שאלות בהמשך, אהיה זמינה בניידים ובמייל.

תהנו.

דבורי.

1. אם באימון יש דגש על הצד המעשי? מה אעשה כדי שאגיע למטרה X ?

או יותר על הצד המחשבתי, הדמיוני?

2. היכן נכנסת האמונה בכל תהליך האימון? אני יודעת שיש אימון תורני - דתי. האם הוא חלק אינטגרלי בתוך האימון?

תודה!

שלום לך, עובדת השם.

שאלותייך אולי כלליות אבל מאד מאד מהותיות. תודה לך.

1. האימון הוא קודם כל – הוצאה מן הכח אל הפועל, קרי: מעשים. תובנות, כמה גדולות ומדהימות שהן, אם הן לא "יורדות ליום יום" כלומר, למעשים אפשריים – הן פורחות באוויר ומתאיידות.

אני נוהגת לומר, שלפעמים יש לנו שיחות עומק עם חברות נפש ואנחנו יוצאות מהשיחה עם תובנות חדשות, אבל מה קורה כשאנחנו סוגרות את השיחה או נפרדות? כלום. היום-יום מאלץ אותנו להמשיך במירוץ היום יומי. מאמנת טובה תסיים כל שיחת אימון עם מטלה ליישום עד לשבוע הבא, מה שאני נוהגת לקרוא "אימוני בית" וכך היא מטמיעה את התובנות והופכת אותם ממחשבה למעשה.

חשוב לציין, שכדי להגיע למעשים צריך לברר את המכלול של רגשות, תחושות, פרדיגמות (תבניות מחשבה) וכו' אבל התרגום שלהם יתבטא תמיד במעשים.

כדי להגיע אל המקום אליו את שואפת יש לך יותר ממטרה אחת. באימון אנחנו הופכות את החלום הגדול, הנקרא "חזון" למטרות קטנות מעשיות ואפשריות. כשאת מסיימת מטרה אחת ומטמיעה אותה ביום יום (נניח: מטרה להיות אמא סבלנית יותר. אי אפשר להטמיע את ההתנהגות החדשה תוך שבוע או תוך חודש. מדובר בתהליך ובכל פעם נמצא עוד משהו שיעזור לך להיות יותר סבלנית במשך היום עד שזה יהפוך להרגל) אנחנו עוברות למטרה הבאה ומוודאות שההשגים הקודמים ממשיכים ולא מתפוגגים.

2. השאלה השניה שלך, איפה האמונה נכנסת, מתייחסת לכלי מדהים שאני נוהגת להשתמש בו המון, במיוחד באימון על אמהות, הנקרא "ערכים". הערכים משתנים בין אדם לאדם, ואין להם קשר כלל לדת או השתייכות מגזרית, אלא לעולם הערכים האישי הפנימי. מבחינתי, לא יכול להתקיים אימון טוב אם אין בו התייחסות לערכים, ולכן אני נוהגת לשלב אותם בתוך התהליך.

אמונה היא ערך אבל כל אחד מתרגם אותה אחרת. אם תעצרי 5 אנשים ברחוב ותשאלי למה הכוונה אמונה, כל אחד יתן לך תשובה אחרת, לדוגמא: אמונה דתית, אמונה בעצמך, אמונה שאפשר, אמונה זה להאמין שהכל לטובה וכו'. באימון אני אברר איתך למה את מתכוונת כשאת אומרת אמונה. נוריד את המושגים הגדולים שכולנו נוהגות להשתמש בהם בלי בכלל חשוב מה הם בשבילך, נפרק אותו לגורמים ונראה האם הוא מתבטא ביום-יום שלך או לא.

ספציפית לגביי, אני מאמנת מכל המגזרים ומאפשרת לכל אחד לחיות על פי אמונותיו.

יש לי תחושה שאימון תורני-דתי שציינת הוא יותר גימיק שיווקי הפונה לקהל דתי, אך זו דעתי בלבד.

שאלה לאורחת הפורום:

מה עושים עם ילדה שמקנאה. היא בת 6 יש לה אחמעליה בן 8 ואחות מתחתיה בת 3 ועל כל צעד ושעל שנעשה איתם היא מקנאה... בוכה... מתעצבנת... למה רק להם... וכו'... ואפשר לחשוב שהיא מה זה מסכנה!!! היא מקבלת 100 אחוזים של תשומת לב...

תודה רבה

אנסה לחשוב על ניסוח לדברים ספציפיים לרגל ההזדמנות היקרה...

תודה לך יפעתוש!

כיצד אהיה אמא טובה?

יש לי מן פחד כזה,

שלא אדע לתת לבני את הצרכים שהוא זקוק להם-

תשומת לב ואהבה.

לעיתים אני מוצאת את עצמי מתעצבנת עליו,

ולא שזה מגיע לו. הוא בסכ"ה

בן 4.5 חודשים..

אבל לפעמים הוא בוכה ללא הפסקה,

ככה שזה יכול לשגע,

ואז אני נהיית עצבנית.

 מה אני יכולה לעשות כדי שזה לא יקרה?

כיצד אני יכולה להפגע פחות מבעלי?

יש הרבה דברים שהוא אומר,

שאני מפרשת את זה כביקורת עלי,

או שהוא לא אוהב אותי.

אני יודעת שהבעיה בי,

ולעיתים מצליחה לעבוד על כך,

אבל המון פעמים- לא.

ואז יוצא שהוא מרגיש אשם,

וזה כ"כ לא נכון!

יום השביעי יקרה, שלום.

בחרת להתייחס לנושאים הקשורים ליחסים. יחסים עם הבעל (זוגיות) ויחסים עם הילד (אמהות). ואני מבינה ממך שתחומים אלו בחייך חשובים לך מאד.

שאת מבינה שצרכים של תינוק הם גם צרכים רגשיים וחשוב לך שיהיה לו אותם, שהוא ירגיש אהוב ושיש לו מקום בחייך. זה כבר מלמד אותי שאת אמא איכפתית, שלא לוקחת את האמהות כמובן מאליו. אמא שמוכנה ורוצה להשקיע.

הפחד שלך טבעי, אנושי וחיובי. פחד מסוג כזה שומר עליך להיות אמא כפי שאת רוצה להיות.

אני מציעה לך קודם כל, לפני שאת ממשיכה לקרוא את התשובה שלי, לעזוב את המחשב, לקחת דף (גדול!) וכלי כתיבה ולכתוב ממה את מרוצה ממך כאמא. מה את כן עושה עם הבן שלך, מה את כן נותנת לו. כתבי לפחות עשרה דברים. הקדישי לכך מחשבה.

בנוסף, הכיני רשימה של הצרכים שלדעתך הבן שלך זקוק להם ומה מתוכם הוא כבר מקבל ממך.

משסיימת, שאלתי את עצמך מה עוד והוסיפי עוד 3 דברים.

לאחר מכן חזרי לקרוא את המשך התשובה, ולמה? כי אנחנו כאמהות שוכחות באמת ובתמים לראות מה אנחנו עושות מצוין, כמה אנחנו נפלאות כאמהות, במה אנחנו כן טובות, ואז הפחות טוב מתעצם מאד ונותן לנו להרגיש שאנחנו לא "אמהות טובות".

שימי לב, כתבת "לפעמים". לפעמים את לא סבלנית אליו, לפעמים קשה לך איתו. אבל תמיד איכפת לך ממנו, ותמיד תמיד את קודם כל רק בנאדם, וגם לך יש רגעים שהסבלנות נגמרת.

אני מציעה לך לבחון מתי זה קורה לך. מה עוד קורה כשהתינוק שלך בוכה שגורם לך להיות עצבנית, האם זה רק כשהוא בוכה מעבר למה שאת יכולה לשאת? (כמה את יכולה לשאת?), האם את גם עיפה באותם פעמים? האם היה לך יום קשה או שמספיק שהוא בוכה בלי הפסקה ואת משתגעת?

יכול להיות שתגלי שאם את גם עיפה, גם לא רגועה, וגם לא מתייחסת אליו כמו שהוא רגיל – הוא בוכה בלי הפסקה (הרי ידוע שילדים מרגישים את אמא שלהם...)

למה שלב זה חשוב כל כך? כי שאנחנו יודעות לזהות את הנקודה שכשדורכים עליה היא גורמת לנו לצאת מדעתינו – קל יותר להתמודד איתה אחר כך או להרגיש מתי זה עומד לקרות ולהכין תרופה למכה.

וזה עונה על השאלה "מה אני יכולה לעשות כדי שזה לא יקרה?":

1. תתחילי להבין מה כן טוב וזה כבר יתן לך תחושה טובה לגבי האמהות שלך
2. תביני אלו צרכים את כבר ממלאת, וגם זה יעזור לך
3. תזהי מתי את עצבנית על הבן שלך במיוחד, ואז יהיה לך קל יותר למצוא דרך להתמודד.
4. כמובן שאם היה מדובר באימון אחד על אחד היינו עושות את זה יחד, אך התשובות שלך יכולות לעזור לך להתקדם.

לגבי השאלה: "כיצד אהיה אמא טובה?" אני אשלח אותך לעשות "שיעורי בית" שיקלו עלייך. אם זה באמת חשוב לך, צאי לדרך וחזרי עם תשובות:

• מה זה אמהות בשבילך?
• מה את צריכה להיות כדי להיקרא "אמא טובה"?
• איך תיראי כשתיהי ה"אמא הטובה" עליה את מדברת?
• מה הם הערכים האימהיים שצריכים להתקיים כדי להיות "אמא טובה"?
• חשבי על מישהי שהיא בעינייך "מודל האמא הטובה", וצייני בזכות מה.
• נשמע שבעינייך יש קשר ישיר בין היכולת שלך להיות "אמא טובה" לעובדה שאת לפעמים מתעצבנת על הבן שלך. האם את יכולה להיות אמא טובה וגם לפעמים להתעצבן על הבן?

שתפי אותי איך היה לך לענות על השאלות ומה התובנות שעלו בך. זו עבודה רבה בתור התחלה J

לעניין הזוגיות:

עלית על נקודה מאד משמעותית בעצמך. ציינת, אולי מבלי לשים לב, שאת מפרשת הרבה דברים שבעלך אומר לך "כביקורת עלי". כלומר, את מבינה שיכולים להיות פירושים נוספים אבל את מפרשת דווקא כביקורת.

ישנו מודל שנקרא אפר"ת. ר"ת – אירוע, פירוש, רגש, תגובה. כלומר, כשקורה אירוע מסוים (כשהוא אומר לך איקס), את בוחרת לפרש בצורה מסוימת (ביקורת, או אי אהבה), את מגיבה (בתחושת פגיעה), והתגובה... לא מאחרת לבוא. (לא פירטת אבל אני יכולה להניח שהתגובה היא: כעס, זעם, תיסכול, התרחקות, שתיקה רועמת וכו'.)

באימון את יכולה לבדוק את המודל ואיפה הוא עוד מתקיים (אירועים), לבחור דרכים חדשות לפרש, לזהות רגשות חדשים וכמובן, להגיב לגמרי אחרת.

כל מה שקשור לפירוש אישי הוא תלוי רק בך, כפי שציינת "אני יודעת שהבעיה היא בי", כך שהבשורה הטובה היא – שבידייך לשנות את זה J.

העובדה שאת כבר עובדת על עצמך מעידה על יכולתך להצליח, לשים לב, לא לוותר לעצמך (שהרי יכולת להפסיק לנסות שוב ושוב) ועל כך שאת יודעת מה נכון רק זקוקה להכוונה, "איך".

לגבי מה הוא מרגיש – והפעם אני אייעץ ולא אשאל, כי גם ככה יש לך עבודה רבה – אני מציעה לך לשבת איתו לשיחה. להסביר לו מה את מרגישה, לשמוע מה הוא אומר, לקחת אחריות רק על הצד שלך ולדבר במסר של אני ("אני מבינה ממך שאתה מרגיש אשם כשאני מפרשת את הדברים שלך כביקורת. אני שומעת ממך שאין בכוונתך לבקר אותי..." ובקשי ממנו עזרה, גייסי אותו לעניין ("יעזור לי מאד אם תוכל להזכיר לי כשאתה אומר לי _______ שזה כדי ______ ולא כדי לבקר אותי"... כמובן שאת מוזמנת למצוא את הדרך והניסוח שמתאים לך. אני מקווה שהוא ילמד מך להתחיל לדבר ב'מסר של אני', מה שיעזור לך להרגיש שהוא פחות מבקר אותך.

בהצלחה רבה.

ומשהו יפה על המושג "אמא טובה" שלמדתי בתחום הנחיית זוגות, וממליצה לכל אחת מכן לקרוא:

"אמא טובה דיה": http://www.mamy.co.il/article.aspx?IDP=7053

שלום לך,

יש לנו חמישה ילדים, הגדול בן 8.5. הוא ילד טוב ומתוק אבל יש משהו מציק בהתנהגות שלו. כאשר הוא מאוכזב ולפעמים כשהוא לא מקבל את מבוקשו הוא מתחיל להתבכיין ולהתלונן מ-א-ו-ד! גם כשהוא נדרש לפעמים לוותר (לא על משהו גדול במיוחד) קשה לו מאוד. למשל, באיזה בוקר אחד השבוע אמרתי לו שהוא יקבל תה מיד אחרי אחותו. הוא התחיל סצנה שלמה: למה אני שני למה אני צריך כל הזמן לוותר? אמרתי לו: אתה לא מוותר, אתה תקבל מיד אחריה. אבל שום דבר לא עזר הוא התעצבן וכעס שהוא כל הזמן מוותר ושגם אתמול בארוחת ערב הוא ויתר ולא קיבל ראשון חביתה, אז עכשיו מגיע לו להיות ראשון וכו' וכו'...

באותו בוקר עלו לי כל הפיוזים מההצגה הזאת ונתתי לו בסוף עונש לא נעים במיוחד. הוא היה אמור להשתחרר מוקדם מהלימודים (הוא לומד בתלמוד תורה שיש בו לימודים במשך כל השנה) וללכת לחוג שחייה. הודעתי לו שהוא לא הולך לחוג ונשאר עד סוף היום בלימודים. כמובן שהוא התעצבן אבל אני לא ויתרתי.

לפעמים זה ממש מעצבן: מה כבר קרה, תתגבר! האחיות הקטנות שלך מצליחות להתמודד אז למה אתה לא? הרבה פעמים אני לא מתייחסת לתגובות האלו אבל גם אז הוא ממשיך לחפור ולחפור, להתחנן ולבקש שנוותר לו או שנרשה לו למרות שעמדתנו ברורה ונאמרה מראש.

ההתנהגות הזו אינה רק בבית אלא רק בכיתה. הרב שלו אמר שהוא היחיד שמתנהג ככה. זה מעציב אותי: זה גורם לילדים לזלזל בו ולראות בו חלשלוש שאינו מסוגל להתמודד. גם אם ילד קצת מציק לו הוא מגיב באופן מוגזם. הרב שלו אמר שעל כל מיני התנהגויות שילדים אחרים היו 'מחליקים' הוא מגיב ומתעצבן. 

במוצאי שבת קניתי לו פנקס ואמרתי לו הוא אחראי שאחרי כל פעם שהוא התגבר/לא התבכיין אפילו שהוא ממש רצה, הוא יסמן לעצמו נקודה ואחרי כל כמה נקודות אני אצ'פר אותו. הרעיון הזה היה נראה לו אבל לא הלהיב אותו במיוחד. הבוקר עדיין לא היו שום סימונים בפנקס.

אני חייבת לציין שההתנהגות הזו אינה כל הזמן. זה יכול לקרות פעמיים ביום או פעמיים בשבוע וחוץ מזה הוא ילד מתוק שמכבד את ההורים ומקשיב לנו וכו'.

תודה!!!

היי פטריה,

יש משהו מאד מיוחד באופן ראייתך את התנהגות בנך. את מציינת שהוא טוב ומתוק והקושי שלך מולו זה ש"לפעמים קשה לו לוותר".

שמת לב מה כתבת? קשה לו. לא אמרת שהוא ילד קשה, לא ציינת שהוא לא וותרן, או עצבני, או נודניק. פשוט הבנת שקשה לו במשהו מסוים ושזה לא מה שהופך אותו למכלול של ילד קשה.

אולי לך זה ברור אבל יש לי כאן הזדמנות קטנה לגעת אולי בעוד אמהות. חשוב מאד לשים לב שכשילד מתנהג בצורה לא נאותה – אנחנו לא פוסלים את כולו. צריך להפריד בין מעשה לעושה. למשל: אם הילד היכה את אחיו - "עשית מעשה רע!" ולא "אתה ילד רע". זה הבדל גדול מאד עבור ילד, וגם עבורינו כמבוגרים ועל כך סמני לעצמך נקודה אדומה וזוהרת J

1. ציינת שהוא ילד חיובי. תעודדי ותגדילי את החלקים האלו עוד ועוד.

אני מבינה מדברייך שאת בוחרת לא להיכנע לילד ושיש פעמים שאת לא מוותרת. את ברורה ושומרת על הגבולות שלך.

2. האם ישבת לשיחה עם הילד הגדול, הסברת לו מה יקרה כשהוא ישמע בקולך ומה יקרה כשלא?

האם פינית זמן כדי לשבת איתו לשיחה בזמן ששניכם רגועים ולברר מה הוא מרגיש או חושב?

האם שיקפת לו שאת מבינה שקשה לו? שאת מבינה שהוא מאד רוצה עכשיו תה? או שישר הגבת בכעס או בחוסר סבלנות?

3. כתבת שהרבה פעמים את לא מתייחסת לתגובות שלו. אני לא בטוחה שזה נכון. יחס הוא משהו שהילד זקוק לו. זה עדיין לא אומר שאת חייבת להענות לבקשתו. יתכן שאמפתיה, שיקוף, או הסבר יכולים להקטין את הכעס שלו. זה כמובן לא יקרה ביום אחד אבל שווה בדיקה.

את מכירה את האמהות שצועקות על הילד בפעם המליון "זו הפעם האחרונה שאני אומרת לך להיכנס לאמבטיה!" וזה אף פעם לא עובד? ההמלצה היא לנסות דרך נוספת, אחרת, ועדיין לשמור על הערכים שחשובים לך. נסי.

4. מזמינה אותך לעשות בירור עם עצמך, מה כל כך מפריע לך שהוא לא יכול להתגבר.
5. דבר נוסף ואחרון, אני מזהה קצת נטיה לקורבנוּת: "עשו לי, שתו לי, אכלו לי". מכירה את המושג הזה?

תני לו לבחור תפקיד משמעותי בבית, משהו שהוא אחראי עליו לגמרי, שאת לא מזכירה לו ולא מבקרת אותו עליו. תני לו כח. תני לו להרגיש גדול באופן הזה. זה יעזור לו ללמוד לקחת אחריות.

וכמובן, ממליצה לך בחום להצטרף לקבוצת הורים במסגרות ייעוץ שונות שתתן לך הרבה כח וכלים נוספים להתמודדות.

מקווה שעזרתי. בהצלחה.

בהחלט נתת לי חומר למחשבה. בע"ה אתן לבעלי לקרוא את מה שכתבת ונדבר על זה.

יישר כוח!

1. בני הבכור בן 4.5, ילד עצמאי ובוגר יחסית לגילו, ב"ה ב"ה.

הוא חברותי, בעל בטחון עצמי - או כך לפחות נראה לי עליו בגילו הצעיר.

בתקופה האחרונה, אפשר לומר חצי שנה אולי, אני רואה שהוא מפנה את הבטחון הזה גם אלינו, ההורים...

איך?

שכאשר הוא כועס, מתוסכל או מאוכזב הוא גם מתעקש מאד, וגם מדבר אלינו בבטחון עודף...

למשל - אם אני אומר לו משהו כמו:

אתה לא יכול לדבר אלי ככה, זו לא דרך ארץ - הוא יכול להשיב - גם את לא יכולה לדבר אלי ככה!!!

או דוגמה אחרת:

אני - לא נוגעים בדברים של אמא ולא מוציאים לה דברים מהתיקים! רק אמא או אבא נוגעים בדברים כאלו.

הוא - אם אתם לא מרשים לנו לגעת בדברים שלכם, אז אנו לא נרשה לכם לגעת בדברים שלנו!

וזה יכול להחריף בזמן עימות איתי, לדברים קיצוניים יותר...

אני מציינת שהוא בד"כ ילד מאד חיייכני ונעים, זה ממש לא תמיד, רק כשהוא 'טעון' מאד, לא שתמיד ברור לי על מה - אבל מקובל עלי שגם לבן ארבע יש מצבי רוח או אפילו 'קפריזות' .

ניסיתי ואני מנסה בכל פעם, תוך כדי או לאחר מעשה כשנרגעים, להסביר לו קצת מה ההבדלים בין הורים לילדים, מה חובת הציות של כל צד וכו', אך איני בטוחה שדי בכך...

האם בגלל היותו בכור הגבולות בינו לביננו אינם ברורים לו?

כיצד מבהירים זאת לחמוד שלי?

2. עד כמה כדאי להפגין חיבה בין ההורים - פיסית - ליד הילדים? ועד איזה גיל - אם יש הגבלה?

כיום כשהם בני 4.5 ו2.5 זה עוד מרגיש לי בנוח - נשיקה או חיבוק לידם,

אך האם כדאי להרבות או להמעיט?

בעיני, אגב, זה בסדר וזה בריא, במיוחד כדי לאזן ולמתן גם אי הסכמות וויכוחים שיש מידי פעם.

כלומר - אם לא מבודדים אותם (לא תמיד מצליחים...) מהפחות נעים, למה שלא יחשפו גם לחלק הנעים?

מה בעניין הזה, כדאי או לא?

תודה רבה!!!

שלום דבורי!

רציתי לקבל ממך עצה איך להיות שלמה עם בחירות בחיים. בדרך כלל אחרי שאני בוחרת דברים,במקום פשוט להיות בהחלטה שלי, אני תמיד בבדיקה של האם החלטתי את הדבר הנכון בשבילי, אולי יש משהו יותר טוב, אולי אני עושה טעות, אולי ואולי ואולי... וזה פשוט משגע! אני רוצה להיות שלמה עם המקום שאני נמצאת בו ולא כל הזמן לחפש מה אולי יכול להיות יותר טוב. 

ועוד בנושא ההחלטות-כרגע אני בהתחבטויות בנושא הלימודים-אם מה שאני לומדת והיכן שאני לומדת זה באמת הכי טוב לי ולמשפחה... איך אפשר להגיע בכוחות עצמי לתשובות?

תודה!! 

היי פטל8.

את נוגעת בנקודה משמעותית מאד ואני מודה לך שהעלת אותה.

כולנו רוצים להרגיש תחושה של שלמות עם הבחירות שלנו וזה נראה שיש קשר בין תחושת השלמות לבין הבחירה בדרך הנכונה (אם יש כזו).

איך תדעי מה התשובה הנכונה?

אם היה לנו זמן לדבר הייתי נותנת לך זמן לענות, אבל אין לנו את האפשרות כרגע ולכן אני ממשיכה: הרי אם תבחרי באיקס, לעולם לא תדעי מה היה קורה לו בחרת Y, וכן הפוך. יש דברים שלעולם לא נדע. השאלה היא האם את מוכנה לוותר על משהו, ומתוך דברייך אני שומעת שאת פשוט לא רוצה לוותר על כלום, או במילים אחרות: את רוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אני לא מכירה מישהו שהצליח בזה, אני כן שומעת מכל מי שמנסה על אכזבה שזה לא מצליח.

אז אשאל אותך:

האם את מוכנה לוותר?

על מה את מוכנה לוותר?

מה זה ויתור בשבילך?

מה המחיר שאת משלמת כשאת לא מחליטה? (ציינת מעט: התחבטויות, תחושה של החמצה, "זה פשוט משגע"...)

אשאל אותך עוד שאלה, שעשויה להפתיע אותך, ויתכן שאף תחשבי שאני כנראה לא מבינה אותך:

מה הרווח שלך מאי קבלת החלטות, מהתלבטות קבועה?

כדי להסביר אתן דוגמא מעולם אחר:

באה אלי מתאמנת שהסבירה לי כמה קשה לה המשקל העודף, כמה הבריאות שלה נפגעה ולאיזה מצב גרוע היא הגיעה. כששאלתי מה היא מרוויחה מהצב הזה, היא כמעט לקחה את התיק והלכה. איך יכול להיות שאני חושבת שהיא מרוויחה משהו ממצב כל כך רע??? אבל לא ויתרתי. אחרי תהליך לא פשוט היא הסכימה לומר שהיא מרוויחה המון: טעם טוב, בריחה אל מקום אהוב, ועוד הרבה דברים שהיא מרוויחה מהנושא בתחום הזוגיות שלא היו קורים אחרת (בעל שכך היא משיגה את תשומת ליבו – על הדרך השלילית) ועוד.

וחזרה אליך - שימי לב שאת מרוויחה בכל פעם שאת לא בוחרת.

לגבי "הבחירה המושלמת": באימון תתבקשי לעשות חזון שהיא המציאות המיטבית בה את רוצה להיות. לפיו תוכלי לבחון מה יהיה הכי טוב *בשבילך*! כשאת לא יודעת מה את באמת רוצה, קשה לך גם לבחור כי את לא ניתבת לעצמך דרך. כשתדעי לאן, תסלילי את המסלול ואת הכלי להגעה אל המקום הרצוי וכך יהיה לך קל יותר לבחור (לדוגמא: אם את רוצה להגיע לאילת, תבחרי את המסלול ואת הכלי: מטוס ישיר, אוטובוס עם עצירה במקום ברור כי זו חברה שאת יודעת את מסלולה, מכונית פרטית עם טיולים על הדרך, או אופניים (ואולי ברגל). תבדקי מה היתרון ומה החיסרון של כל צד, תסכימי לוותר על משהו (את מוכנה לנסוע באוטובוס כי זה יחסוך לך הרבה דלק ואפשרות לישון בזמן הנסיעה בלי לנהוג ולהיות רענית, מה שיתן לך כח לצאת ישר לקניות באילת ולא להיכנס למיטה ולבזבז זמן בשינה) ותצאי לדרך.

לענין הלימודים ספציפית – כתבי לך את סדרי העדיפויות בחייך. זה יעזור לך קצת לעשות סדר.

מקווה שנתתי לך כלים לתחילת עבודה עם עצמך, כפי שביקשת.

בהצלחה.

השאלה שלך כל כך נכונה. כשאמצא את התשובות אליה -מה לעשות איתן?

התשובות יבואו מתוכך ויתכן ולא תצטרכי אותי יותר

במידה וכן, אני זמינה במייל המצ"ב, בניידים ובמסרים.

לבני הגדול - הנ"ל בן ה4.5 - יש חבר טוב מהגן. הוא מזכיר אותו הרבה והם משחקים יחד בגן וגם בבתים מידי פעם.

יש לי תחושה, שהוא לא משפיע עליו טוב...

זו באמת רק תחושה, אחרי הכל אלו ילדים קטנים - החבר אולי מעט גדול יותר, לא משמעותי,

אבל נראה לי שאחרי שהוא מבלה איתו הוא מתנהג פחות יפה -

יכול להעליב או להתנהג בזלזול לאחיו הקטן או לחבר אחר, לדבר אלי לא יפה ולא להיענות לבקשותי.

כל זה מעבר לקצת מושגים מספרים או סרטים (שאנו לא נותנים כלל לידינו) שהם לא בדיוק לרוח הבית שלנו, ומטרידים בעיקר את בעלי .

שאלתי היא:

האם בגיל כזה יש כבר משמעות רבה לחברים?

אני ממש לא מעונינת 'לנתק' את בני מהחבר, זה דרסטי, והם הרי נפגשים כל יום ואין לי שליטה על רמת הקשר בינהם.

איך אוכל למתן את השפעתו של החבר בכל זאת?

תודה רבה!

דבורי ערב -טוב,

בני בן 11.5 מאובחן כלקוי למידה עם ADD , מאז אובחן נסינו לתת מענה בביה"ס, ללא הועיל, גם שילוב ריטלין או קונצרטה לא עזר וגרם לו לכאבי בטן. הפסקנו.

כתוצאה מן המצב הוא כועס מאוד מאוד, כל שיחה פשוטה הופכת ויכוח טעון מאוד

אנחנו מאוד רוצים לעזור לו להתקדם הלאה,

אשמח לעזרתך

אמא ל 5 יקרה.

נראה שאת ובעלך משקיעים בילדכם מאד. הוא חשוב לכם ואתם מנסים דרכים שונות כדי לעזור לו.

אני לא אוכל לעזור בנושא הזה כיוון שאין לי התמחות בתחום לקות למידה ו\או ADD.

לצערי, אני גם לא מכירה מישהו אחר שאוכל להפנות אותך, אך יודעת שיש התמחות ספציפית בנושא. חיפוש באינטרנט בוודאי יעלה אפשרויות מתאימות.

לגבי הכותרת: ילד מתוסכל-הורים מתוסכלים

הכי פשוט זה לכתוב שאת צודקת כי זה באמת לא פשוט, אבל תזכרי שהילד מעתיק את ההתנהגות מכם. הורים שמבטאים את תסכולם באופן מסוים מלמדים במודעות או ללא מודעות את ילדם להגיב באופן דומה. נקודה למחשבה.

מאחלת לכם שתמצאו את הדרך הטובה והנכונה בשבילו ושתראו שמאמציכם נושאים פרי.

את מעלה סוגיה הורית לא פשוטה וכזו שכהורים אנו נתקלים בה לא מעט, בצורה כזו או אחרת:

האם ללכת עם התחושות שלי?

אין לזה תשובה אחת. על השאלה הזו יכולות להיות הרבה תשובות, אבל אם המקום של האינטואיציה הוא כלי חשוב אצלך – אז לכי עם זה, תוך כדי בירור אמיתי, האם יש להם בסיס.

במקרה הזה אני שומעת מדברייך שלא מדובר רק בתחושה אלא גם בעובדות: הבן שלך מתנהג פחות יפה אחרי השהות במחיצת חברו, ומושגים חדשים שאת לא רוצה בבית שלך מתחילים לחדור הביתה. זו השפעה ברורה, לטוב או לרע – זה בהתאם להסתכלותך.

ציינת שאת רוצה להקטין את השפעת החבר על הבן שלך, מה שאומר שברור לך מה את בטוח לא רוצה – שהם יהיו קרובים כל כך באופן שתיהיה על הבן שלך השפעה. האם זה עונה לך על השאלה ששאלת: "האם בגיל כזה יש השפעה רבה לחברים?"

מצד שני כתבת שאת לא רוצה לנתק ביניהם, כי זה דרסטי, כלומר: את לא רוצה לפגוע בבן שלך.

עכשיו זה המקום לברר מה ייחשב בעיניך פגיעה בבן שלך? האם ניתוק מחבר בטווח הקרוב כדי למנוע השפעות מסוימות בטווח הרחוק, או אי ניתוק מחבר בטווח הקרוב ולקיחת סיכון על השפעה לא חיובית בטווח הרחוק. התשובה שלך היא זו שתכריע מה נכון לך, כאמא, לעשות עכשיו. (וקצת ענית בשאלתך האחרונה: איך אוכל למתן את השפעתו של החבר בכל זאת?")

העובדה שאת מבינה שהצעד עשוי לפגוע בילד שלך כך או אחרת מלמדת אותי שאת חושבת שהילד שלך בהחלט נתון להשפעת חברים. הוא זקוק לחברה, הוא מושפע מחברה ויש לו רגשות שפועלים כשמשהו חיובי או שלילי קורה עם החברה שסביבו.

אז אחזיר את השאלה אליך: האם בגיל 4.5 יש משמעות רבה לחברים?

הרשי לי להמשיך בקשר ישיר לעובדה שציינת "אין לי שליטה על רמת הקשר ביניהם". אני מזכירה לך שהבן שלך בן 4.5: האמנם אין לך שליטה? ואם בגיל 4.5 את מרגישה ככה, מה יהיה כשהוא יגדל ויגיע ל 14.5?

מקווה שמתוך השאלות תגיעי להחלטה ברורה, תעמדי בה ותרגישי שעשית את הדבר הנכון.

לזה התכוונתי ב'אין שליטה', שדווקא בגלל גילו הצעיר איני חושבת שיש ביכולתי - אם אחליט על כך - להסביר לו או להורות לו לא להתחבר יותר עם ידידו,

כי הרי זה יהווה סוג של 'עול' מאד כבד לילד כה רך, כך אני מרגישה.

פתאום לא לשחק ביחד,  לדבר איתו פחות וכו'. יותר מזה - ניתוק כזה דורש המון כוחות נפש ושליטה עצמית, שלדעתי גדולים על כתפי ילדי בן הארבע.

לכן חיפשתי דרך שבה א-נ-י עצמי אוכל להשפיע עליו יותר, למתן באמצעים עקיפים או חלופיים את השפעת החבר, שכפי שהבהרת לי יפה - היא כנראה פשוט קיימת כאן.

בכל אופן, תודה מקרב לב על התגובה המושקעת והנבונה, הארת לי בהחלט נקודות חשובות

אוקיי, אז ככה - אני בן אדם ביקורתי.. אפילו מאוד ביקורתי .. והבעיה היא שלצערי ממש לא הייתי מודעת עד כמה אני אדם ביקורתי עד שדברים מסוימים השתנו, בעיקר בהתנהגותו של בעלי.. זה פשוט השפיע עליו, הוא בן אדם כל כך טוב וכל כך חיובי שהוא פשוט היה שומע ואף פעם לא מעיר לי....   קשה להגדיר בדיוק מתי אבל בשלב מסוים בנישואים פשוט קלטתי עד כמה אני מבקרת אותו, מבקרת כל צעד שהוא עושה , כל החלטה שהוא מחליט ופתאום כאילו בבום הבנתי עד כמה זה הרסני...    אני יודעת שזה נשמע נורא אבל פשוט לא הייתי מודעת למעשי לפני כן....  ואני פשוט אוכלת את עצמי על זה ......

ועכשיו אני ככ מנסה ומנסה לעבוד על עצמי, ואמנם אני הרבה פחות ביקורתית אליו, אך לפעמימם מתוך הרגל זה פשוט יוצא לי....

שאלתי היא, איך אני מאמנת את עצמי ומרגילה את עצמי לא לבקר כל דבר, להוריד ממני את הביקורתיות ההורסת הזו, בעיקר כלפי בעלי וגם כלפי ביתי וילדי שיהיו בע"ה...

ערב טוב, צהובה.

כתבת שאת אדם ביקורתי ואת מתייחסת כרגע לביקורת בזוגיות.

אני מעריכה את הכנות שלך.

מדברייך אני מבינה שעשית דרך משמעותית בנושא. שלמדת מטעויות, ששיפרת, שהתקדמת ושאת אפילו מצליחה.

האם חוץ מלדעת את זה את מצ'פרת אותך? מוחאת לעצמך כפיים? מזכירה לעצמך שעבורך זה לא מובן מאליו? יש לי תחושה שלא. ולכן, זו ההזדמנות שלך להחליט שאת מפרגנת לעצמך משהו בכל פעם שאת מצליחה לעמוד בשינוי שלקחת על עצמך. לא צריך משהו גדול, אבל משהו שיתן לך כח. מגיע לך. זה גם יעזור לך לרצות לבקר פחות .

את מבקשת למצוא דרך להקטין את מספר הפעמים שאת פועלת מתוך ההרגל.

אני מציעה לך לבחור משהו שיזכיר לך מי את רוצה להיות ללא ביקורת: דמות, חפץ, דימוי... הסבירי לעצמך מדוע בחרת באותו הדבר וקני לך אותו. שימי במקום שיזכיר לך בכל פעם למה בחרת בו. לדוגמא: צמיד עדין שתענדי, שיזכיר לך שאת רוצה להיות גמישה, עגולה, בלי קצוות, בלי חודים שדוקרים, אלא מכילה, רכה...

את מספרת על בעל טוב, מקבל, חיובי, לא מעיר... גייסי אותו לעזרתך. בחרו סימן שהוא יעשה כדי להזכיר לך בפעמים שאת פחות מצליחה. משהו שלא יפגע בך אלא יעודד הלאה. ובנוסף, אם לא אמרת לבעלך עד כה מה את חושבת עליו  - זה הזמן J. (זה יעודד אותו לעודד אותך).

אל תצטערי על מה שהיה. תתחילי מעכשיו מחדש. יכולת באותה המידה לא להבין לעולם ולהמשיך לנהוג באופן שאת לא רוצה. תזכרי שהצלחת לצמוח מהטעות וזה לבד רווח נקי.

את ראויה להערכה על כך שאת עושה כבר עבודה עם עצמך כדי להיות אמא פחות ביקורתית גם כלפי הילדים שאי"ה יבואו.

בהצלחה רבה בהכנסת החום לביתך-ם.

כיצד מעניקים לילדים גבולות בצורה נכונה שמצד אחד הילדים יוכלו לעמוד בהם ומצד שני שהגבולות לא יהיו חונקים מידי?

וכיצד "גורמים" לילדים להקשיב למה שמבקשים מהם?

הגדול שלי בן 4, הרבה פעמים הוא עושה מה שהוא רוצה ורוב הפעמים שאני מבהקשת ממנו להפסיק הוא ממשיך- כמו לגשת לאמבטיה ולפתוח ברז וכשאני מבקשת ממנו לסגור הוא לא שומע, כשאני יכולה אני ניגשת אליו, אבל אני לא תמיד פנויה (יש לי תינוק בן 3 חודשים), ואם אני אשאל אותו הוא ידע להגיד שאסור לגשת למים ולפתוח לבד ושהוא לא התנהג בסדר.

בד"כ אחותו בת 2.5 מצטרפת אליו, לפעמים היא עצמה ניגשת לברז והגדול אחריה.

יש ביניהם שיתוף פעולה מלא

יש לו גם קושי בדחיית סיפוקים, למשל- אתמול הוא רצה איגלו ושכחתי להקפיא מראש, במשך שעתיים- שעתיים וחצי עד שהאיגלו קפא הוא כל כמה דק' שאל אם האיגלו מוכן וכל פעם הוא שאל שוב ושוב למרות שכל הזמן עניתי לו את אותה תשובה- "עדיין לא ייקח לזה הרבה זמן". אני יודעת שמבחינתו אין לו מושג של זמן וכמה דק' זה הרבה זמן בשבילו, אבל גם מיד אחרי שעניתי לו תשובה הוא שאל מיד שוב ואמר שהוא רוצה.

שאלה נוספת על שיטת אדלר:

בגדול שמעתי על השיטה הזאת. הרושם שקיבלתי הוא שהילד לא יודע מה טוב לו ואני ההורה צריך ללמד אותו מה טוב. המבוגר אחראי על הילד והילד לא אחראי למעשיו, אם ילד לא אחראי למעשיו כיצד הוא ילמד התנהגות נאותה?

בנוסף כשילד מראה עצבים או תסכול אני כאמא צריכה להתעלם- לפי השיטה וקשה לי עם זה, אמנם אני לא אכנע לדרישות, אם הם מוגזמות בעיני או שילד מבקש בצורה שלא מקובלת עלי, אבל מצד שני אני לא אתעלם ממנו לגמרי, אני תמיד מחפשת את הדבר שיעזור לו להרגע, או להרחיק אותו מעט ממני תוך אמירה שהוא צריך להרגע ואם הבכי מאוד היסטרי אז אני אחבק וארגיע, אבל לעולם לא אתעלם ממנו לגמרי ואחרי שהילד נרגע אאפשר לו לבקש שוב בצורה מתאימה.

אשמח לקצת הסבר על השיטה מה היחס לילד ומקומו לעומת המבוגר.

תודה רבה!!

אמא מסורה ויקרה,

נושא הגבולות הוא אחד מהטעונים בתחום ההורות. אני חושבת שזה ה-תחום בעידן שלנו כיום.

הנושא רחב ואין לי את היכולת להרחיב כל כך, אבל אני מציעה לך קודם כל לבחון מה הם גבולות בשבילך, איפה קווים האדומים שלך, איפה את יכולה להקל, ואיפה את יכולה "להעלים עין". כהורים אנחנו צריכים גם להרפות, לאפשר במקומות מסוימים לחרוג, אך לא במקומות שהם מבחינתנו קו אדום, ולכל הורה הקו האדום קיים במקום אחר.

אחרי שאת תדעי באופן ברור רצוי לשבת עם הגדול "לשיחה", להבהיר לו מה יקרה אם הוא לא ישמע לבקשתך בנושאים אלו ואלו (סוג העונש) ומה יקרה אם הוא כן ישמע ויציית (הפרס).

העניין דחיית הסיפוקים, הייתי משקפת לו את הקושי שלו, כי כמו שציינת: הוא לא יודע כמה זה "קצת זמן". בשבילו זה סוף העולם. לכן הייתי משקפת שאני מבינה שהוא ממש רוצה את האיגלו כי איגלו הוא באמת ממתק טעים, שעושה נעים בפה, וכיף לאכול אותו כי הוא קר ומאד חם בחוץ, ואת מבינה שקשה לו וכו'. כלומר: לא לתת לו תחושה של "נודניק, כמה פעמים צריך להגיד לך?"

לעניין שיטת אדלר - אני מאמנת לפי השיטה ולמדתי את יסודות שיטת אדלר אך אני לא מנחת הורים ולכן לא אוכל לענות על השאלות המתייחסות לשיטה בנוגע לחינוך הילדים.

אני כן יכולה לכתוב בוודאות שאין לי ספק שאדלר לא דיבר על התעלמות לצרכיו של הילד. בשום אופן לא! הפוך - למדנו עד כמה חשוב לשקף לילד, להכיל, להיות אמפטי, או כפי שכתבת: לחבק, להרגיע, אבל לא לוותר על העקרונות שלך. כמו הדוגמא שנתתי עם ענין האיגלו - להתייחס לקושי שלו אבל לא להוציא איגלו אחר רק כדי "שיהיה בשקט".

מקווה שעזרתי.

שלום דבורי,

בזמן האחרון אני מרגישה שהביטחון העצמי שלי ממש בירידה, על אף הפרגון והחום שאני מקבלת מהסביבה. ואני באמת מקבלת ב"ה.

כל פעם שקורה משהו אני מיד מאשימה את עצמי. ואם אני עושה משהו טוב, אם משהו מצליח - אני מיד ממעיטה בערך של זה.

לדוגמא - הילד המתוק שלי היה נרדם אך ורק על הידיים ואחרי עבודה קשה הצלחתי ב"ה ללמד אותו להירדם במיטה בכוחות עצמו. בעלי ממש זוקף את זה לזכותי. אבל אני ממעיטה בערך של זה ובוחרת להגדיל ולהעצים את הדברים שעשיתי לא טוב. למשל שאני לא מצליחה להרגיע אותו כשהוא בוכה וצורח, או שהבית הפוך כולו למרות שלא יצאתי ממנו כל היום.... או שלא הצלחתי לחזור בזמן ללימודים אחרי הלידה וכו'.

בכלל, נראה לי שיש לי נטייה תמיד להעצים את הדברים השליליים... למרות שאני מודה לה' על כל דבר הכי קטן.

תמיד כשאני מסתכלת על בנות אחרות, כולן נראות לי יותר חכמות, יותר שמחות, יותר שלמות עם עצמן....

לא יודעת למה זה... אבל זה ממש גומר לי את כל הכוחות, למה אני לא מצליחה אחרת?!

ועוד שאלה, נראה לי שזה דומה, אולי זה בא מאותו מקום - אני כל הזמן מפחדת מהעתיד :/

כל הזמן נראה לי שבהמשך יהיה ממש קשה, ואיך אני אתמודד... איך נסתדר, איך אני אחזיק מעמד.....

אז טוב, אני צריכה לחזק את האמונה שלי בה', אבל יש פה גם עניין של אמונה בעצמי, ואני כל כך לא מאמינה בעצמי ובכוחות שלי.. אני לא יודעת למה זה..... איך מחזקים את הביטחון העצמי???

מה גורם לביטחון עצמי נמוך אצל ילדים ואיך אמא יכולה להרים בטחון צמי של ילד כך שירגישהוא יכול מסוגל ויוכל להתמודד עם בעיות בלי שהחצאית של אמא תהיה מאחוריו..

אז נכון שצריך לפרגן אבל מה מעבר לזה אלו מעשים אפשר לעשות?

תודה רבה

אהבה של אמא יקרה,

את כותבת על נטיה להגדיל את הדברים השליליים גם כשאת יודעת שאת מצליחה לעשות דברים נפלאים.

1. ייתכן שאת מסתובבת עם פרדיגמות (תבניות חשיבה שמתגבשות בשנות הילדות הראשונות) כמו:

"אסור להחמיא לעצמי יותר מידי", "להחמיא לעצמי זה גאוה", "אם אראה את הטוב - לא יהיה לי צורך להתקדם ולהיות טובה יותר", ועוד.

2. גדלת עם כמויות של ביקורת ואת פשוט לא יודעת אחרת.

3. את מרוויחה מהמקום של "אני לא בסדר". (התייחסתי בהרחבה לרווח ממצב שמדווח כמצב לא רצוי בתגובה תחת הכותרת "ובחרת בחיים")

בנושא הביטחון העצמי והביקורתיות יש אפשרות לעשות צעדים גדולים ומשמעותיים מאד בתהליך אימון, כי הוא מתמקד באופן מכוון ביכולות, בעוצמות ובעיקר בחיובי. קשה לי להרחיב יותר בנושא כי הוא מופשט מידי ובאימון אנחנו מתמקדים בתחום מסוים ואז רואים תוצאות בתחומים נוספים.

מקווה שנתתי לך עוד כמה זוויות לבחינה אישית.

בהצלחה רבה.

תודה בכל מקרה.. (:

נשים יקרות,

היה לי לעונג להיות בחברתכן.

עקב אירוע משפחתי אני נאלצת לסיים, להתלבש (אפשר עם איפור מהבוקר?) ולרוץ לאולם.

אכנס בשבוע הקרוב ואתייחס לשאר השאלות והתגובות.

במידת הצורך אני זמינה במייל, בניידים ובמסרים.

זכרונה שלהיות אמא בלי אף הדרכה מראש זה לא מובן מאליו.

מאחלת לכן כח ואנרגיות להיות אמהות שמחות, סבלניות וכאלה שמרגישות הגשמת ייעוד באימהוּתן.

לילה טוב,

דבורי.

תודה רבה שהקדשת מזמנך..ועוד את מסכימה בזמנך הפנוי להמשיך ולענות למי שלא הספקת.

עוד לא הספקתי לקרוא את הכל,אבל אני בטוחה שיש לי הרבה מה לקרוא וללמוד.

המשך ערב טוב,וסופ"ש נעים

יואו חיכינו איתך

איזה מרגש

זוכרת את כל הסיפור של תחילת ההריון

מרגש מאוד !

הרבה נחת להתאוששות קלה 

מרכז יהל - מרכז ייעוץ והדרכה לחיי אישות

ארגון ותיק ופעיל בתחום שאת מחפשת - עם עשרות פודקאסטים ומאמרים מצויינים

לדעתי הרבה יותר יעיל, ואם גם בעלך בקטע לטפל בעצמו, אז בכלל.

בסוף המון הקונפליקטים הזוגיים סובבים סביב פצעי ילדות אחד של השני שנפגשים. לכן לנו טיפול אישי עזר הרבה יותר.

בקשר לפודקאסטים יש של אסתר פרל ( באנגלית)

יש את הפודקאסט של פאולה וליאון ( לא יוצאים פרקים חדשים אבל יש שם אוסף של הקלטות טובות)

וכל פודקאסט של התפתחות אישית יעזור.

יש פודקאסט שנקרא מטהרת לעצמי- פודקאסט בכל נושאי הבית היהודי, זוגיות, נשיות, טהרה ומה לא…

אולי תמצאי שם תכנים גם בשבילך.

ובהצלחה רבה! 

לי היה כך כשהנקתי עם ההריון..

ההנקה.
כשהפסקתי להניק- עברו הסחרחורות.
אין ברירה...

לא לנקות🤭

דווקא קניתי פעם מגב מגנטי כזה לחלונות, אבל אפילו לא ניסיתי להשתמש בו...

אז אולי לכן אני לא רצה לנקות את החלונות🤭

(אבל האמת שהם רוב הזמן פתוחים, אני לא אוהבת חלונות סגורים...)

הוא ממש חמוד

לא ניקוי מושלם הוא קצת משאיר סימנים

אבל ממש אחלה

אין לי אותו אבל לחברה טובה שלי יש.. זה שהוא כמו 2 עיגולים כזה.

לקפל את הנעל וכך תוכלי לדעת אם הסוליה גמישה מספיק

אני אוהבת את הנעליים של פאפיה

במבצע באתר ב75 שח

אם את צריכה מידה 19 שזה קטן כנראה יהיה לך מגוון גדול יחסית של נעליים שנשארו מהם מידות

כמה פעמים בודדות ולא ממש להליכה, אז תחפשי בחנויות ילדים כמו שילב, גולף קידס כזה..

אני מתכוונת למשהו כזה-

סניקרס בגוון חאקי

היא התחילה ללכת לפני כמה שבועות

אז היא צריכה כבר נעליים טובות

ויש לנו חתונה אז היא צריכה גם חגיגיות...

אם כבר אז שיהיו טובות לשבת

ובעיקרון לא צריך נעליים שדווקא מוגדרות כצעד ראשון, צריך שיהיו מספיק תומכות לרגל, ועם סוליה רכה אבל מניסיוני במידות פיצקיות קשה למצוא משהו שהוא לא צעד ראשון.

אם את צריכה יותר קטן ממידה 19 אז אני מצאתי רק בנמרוד מידה 18 של אלפנטן.

אני לא יודעת איזה מידה היא

נלך לחנות ונמדוד מקווה ש19 יהיה טוב

הפיזיותרפיסטית של הבת שלי המליצה לנו על הנעליים של פאפיה ונמרוד.

חשוב שהנעל תחזיק טוב את הרגל, בעיקר מאחורה.

לפאפיה יש חגיגיות יפות שהן צעד ראשון. גם אנחנו מתכננים לקנות לה כאלה לאירוע שיש לנו

לפאפיה יש חנות? או שחנויות מוכרות נעליים שלהם?

תודה!

או עלי אקספרס

איכות פח, רק לזמנים שרוצים שתהיה חגיגית ויפה. עולה גרושים.

זה לא יגיע לי עד האירוע

עכשיו קצת יקר שם עדיין לטעמי

אבל אם זה חשוב לאירוע הייתי קונה

אני מחכה לסוף עונה

בבני ברק יש כמה חנויות שיש גם נעליים אלגנטיות לשבת ואירוע במידה 19.

אם רלוונטי לך בשמחה אתן לך שמות וכיוון (כמה רמות מחיר...)

בני ברק רחוק לי

תודה

זה מקבע להם את ההליכה, 

וכשהסוליה קשה זה ממש לא טוב, ולא נוח...

אם רלוונטי לך, אנסה למצוא דרך להעביר לך.

הן עלו 400 שקל, הילד נעל אותן אולי 4 פעמים.

אעביר לך בשמחה, רק תגידי איפה את גרה אני בשבוע הקרוב צפויה להגיע למרכז בכל מקרה. 

אני אשמח לתמונה