בס"ד
דבר תורה לפרשת מטות
פרשתנו נמצאת לקראת סוף ספר במדבר, תכף יסתיימו ארבעים שנות שהות בני ישראל במדבר והם עומדים להיכנס לארץ. אולי אפילו יכלו להרגיש את קדושתה ואת ריח פירותיה!
אחרי חטא המרגלים והעונש החמור שלו, אחרי שחנכו דור חדש שייכנס ארצה, שני שבטים עשירים במקנה מתקרבים למשה רבנו ושואלים אישור להישאר בעבר הירדן המזרחי.
משה רבנו תמוה על עצם השאלה ומגיב בכל תוקפו: “האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה” (במדבר לב,ו) – איך אתם יכולים לשבת בשלווה בזמן שאחיכם יילחמו? זאת פגיעה חמורה על אחוות ישראל ושלמותה של הזהות היהודית. “ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבר אל הארץ אשר נתן להם יהוה” (שם שם, ז) – לראות שהאנשים בורחים לפני כיבוש הארץ גם יכניס מורך לב בעם!
גם מעניין לראות שמשה עונה "אשר נתן להם" – ולא לכם, כאילו בני גד וראובן בבקשתם מוצאים את עצמם מכלל ישראל! ועוד יותר חשוב: משה מזכיר את חטא המרגלים וכל הרע שהוא גרם, כביכול להראות שהשבטים האלה חוזרים על אותו החטא!
בני גד ובני ראובן מנסחים מחדש את בקשתם: “גדרת צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו”, “ואנחנו נחלץ חשים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאנם אל מקומם”, “לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו” (שם שם, טז- יח). הם לא רק יצאו לקרב אלא יהיו גם בחוד החנית במלחמה!
בתנאים אלה משה מסכים: “בנו לכם ערים לטפכם וגדרת לצנאכם והיצא מפיכם תעשו” (שם שם, כד), אלא בניגוד לבקשתם של בני גד ובני ראובן, משה מקדים את הטף לצאן. משה מלמד להם שיש סדר ערכים בחיים, שהמשפחה יותר חשובה מהכסף. וזה בעצם הטעות של בני גד ובני ראובן, הם שמו את הטפל לפני העיקר, ולא רק ביחסם למשפחה ולכסף אלא גם לארץ ישראל.
אני אסביר:
רואים שבהתחלה משה מתנגד בחוזק לבקשתם ואחר כך מסכים. נשאלת השאלה האם הבקשה שלהם היא מוצדקת או לא? ולמה משה לא הסכים ישר?
מהות של עבר הירדן המזרחי מיוחדת: בצד אחד, משה רבנו נקבר שם, ואף אחד לא יגיד שהוא נקבר בא"י! וגם דיני תרומות ומעשרות רק דרבנן, ואותו האזור רק נקדש בכיבוש יהושע אבל הוא לא נקדש ע"י עזרא. יש קדושה מסוימת לאזור הזה אלא רק בזכות הנוכחות של בני גד וראובן, ולכן בתקופה משה זה ברור שלא הייתה לה שום קדושה. אבל למרות הכל יש גם צד של צדק בבקשה שלהם: שני השבטים האלה היו שבטים של רועי צאן, וידעו שאסור הוא לגדל בהמות דקות בא"י שמא ירעו בשדות של אחרים.
בספר יהושע, אנחנו פוגשים שוב את שני השבטים האלה. אחרי תום המלחמה, יהושע משחרר את בני ראובן ובני גד, שלא ראו את משפחתם כבר 14 שנה (שבע שנים של כיבוש, ושבע שנים התנחלות). הם חוזרים לארצם ובונים מזבח: “וַיָּבֹאוּ אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיִּבְנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה שָׁם מִזְבֵּחַ עַל הַיַּרְדֵּן מִזְבֵּחַ גָּדוֹל לְמַרְאֶה” (יהושוע כב, י). ובני ישראל מגיבים: “וַיִּשְׁמְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הִנֵּה בָנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֶל מוּל אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֶל עֵבֶר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.” (שם שם, יא), ואפילו רצו לצאת למלחמה כנגדם, עד שהתברר מה היה הרצון של שני השבטים. הם לא רצו לבנות את המזבח אלא מזבח. אז המזבח היה במשכן בשילה, ואסור היה להקריב קרבנות במקומות אחרים. אבל בני גד וראובן בנו מזבח למראה ולא להקריב קרבנות! מעין גשר בני שני צדדי הירדן. כוונתם הייתה לאחדות עם ישראל ולא לפילוג, להראות שלמרות שהם גרים מעבר השני של הירדן הם עדיין שייכים לאותו העם... במעשה הזה, הם מודים שהעיקר זה ארץ ישראל – עבר הירדן המערבי - ולמרות שיש לה בחינה מסוימת של ארץ ישראל, עבר הירדן המזרחי הוא הטפל.
וזאת הייתה הסיבה שמשה רבנו לא הסכים מיד לבקשה של בני גד ובני ראובן. הוא רצה להראות להם שיש עיקר – ארץ ישראל, המשפחה – ושיש טפל – עבר הירדן המזרחי והכסף, ושחשוב לא לערבב ביניהם.
שבת שלום!
שתמיד עלתה לו בחילה מהשירים האלה ותמיד שמע בעיקר לועזי ולא ירד לפשוטי העם 
