בשעה טובה ומוצלחת החלטנו שזהו, אנחנו מתחתנים. ברור לנו שאנחנו שייכים זל"ז, והגיע הזמן להקים בית יהודי תורני ושמח.
אבל...
ההורים שלי מתנגדים אלינו בכל תוקף.
בהתחלה, כשסיפרתי עליו לאמא שלי, היא אמרה שהיא ציפתה שאביא הביתה אשכנזי (הבחור חצי תימני רח"ל וע"כ הוא שחום- לי כמובן זה לא מפריע, אלא ההפך), במשך הזמן הרגשתי שהיא כל הזמן מחפשת בו חסרונות.
כעבור תקופה מסויימת הבאתי אותו הביתה לשבת. כ-ל השבת ההורים שלי בחנו אותו והרגשנו מתיחות באויר וע"כ הבחור היה נבוך ומסכן.
בשבת בצהריים סיפרנו להם על התוכניות שלנו שכוללות- חתונה בקרוב, ולמרבה ההפתעה הם הגיבו בהלם אך בשמחה.
למחרת בבוקר, קיבלתי טלפון מאמא שלי, והיא אמרה לי שהיא ואבא שלי חשבו על זה שוב, והם לא ישנו כל הלילה מרוב דאגה, ושאם אני רוצה אותו- שאלך להתחתן איתו ברבנות.
ישבתי איתה לאחר מכן, וביקשתי ממנו שתפרט לי את החסרונות שלו- שייתכן מאוד שאינני רואה בגלל שאני אוהבת אותו, והיא דיברה על הלבוש שלו, ועל כך שהוא מדבר עם הידיים וכו' וסיכמה שהוא פשוט "צ'חצ'ח" לדעתה ומגיע לי בחור משכיל יותר וברמה גבוהה יותר. היא לא נתנה לי שום סיבה מהותית שבגללה אני אמורה לפסול אותו.
כשהסברתי לה שאני אוהבת אותו, והתקשורת בנינו מעולה, וכיף לי איתו, והשאיפות שלנו מאוד מאוד דומות- היא דחתה את הכל ואמרה "זה יפה שאת אוהבת אותו, אבל ההורים שלך לא אוהבים אותו! תעזבי אותו, ונמצא בחור אחר ששלושתינו ניהיה מרוצים ממנו..". אמרתי לה שאלה החיים שלי, ושבסופו של דבר אני היא זו שהולכת לחיות איתו, אבל אמא שלי בטוחה שהבעל שלי הוא 50% בחירה שלי, ו50% בחירה שלהם. ואם אני אוהבת והם לא- אז החתונה צריכה לרדת מהפרק.
במשך הזמן המצב רק החמיר. אמא שלי הכריזה שלא תבוא לחתונה ויהי מה (ושגם המשפחה מהצד שלה לא תבוא).
אבא שלי החליט שהבחור משתמש בסמים ומנסה לדרדר אותי לתוך זה (???), הוא החליט שרע לי עם הבחור ואני בעצם רוצה מאוד לעזוב אותו אבל הוא מאיים עלי ומרביץ לי (???), הוא גם הלך למקובלים שאמרו לו שיש בעיה עם השם שלי (שאגב, זה השם שהוא בכבודו ובעצמו נתן לי) והוא דורש שאשנה שם (???). הוא גם שולח אותי לכל מיני רבנים שינסו לדבר לליבי ולשכנע אותי לעזוב את הבחור (יש לציין שאבא שלי שייך למגזר החרדי, ואני למגדר החרד"לי..).
ההורים שלי כל הזמן אומרים לי שאני מקרבת אותם את המוות שלהם, ושהם לא יודעים מה עתיד לקרות קודם- החתונה הזו, או המוות שלהם.
היו ימים שלמים שאמא שלי לא אכלה כלום וגרמה לי לחוש אשמה בקשר לזה.
הרב הצדיק שמלווה אותנו אמר לנו לא להקשיב לכל מה שהמקובלים אומרים, ושנארגן חתונה בקרוב (כי אנחנו כבר יוצאים הרבה זמן) גם בלי תמיכת ההורים (- ההלכה אומרת מפורשות שבעניין הזה אין מצווה לשמוע בקול ההורים).
אתמול אבא שלי דיבר עם הבחור בטלפון ופשוט העליב אותו ברמות נוראיות. כל הצדדים פגועים. ההורים שלי כל היום מנסים לנגן לי על הרגש (מדברים על הצער והמוות שאני גורמת להם) והכל כמובן מלווה בבכי ובצעקות.
ובתוך כל הטירוף הזה, אנחנו צריכים לאסוף את עצמנו ולארגן חתונה.
מצאנו תאריך לעוד חודשיים בערך- אבל איך אשרוד עד אז? אני סובלת מכל שניה שבה אני חיה איתם. יש מתיחות באויר ומריבה חדשה עתידה לפרוץ בכל רגע. באמת לא טוב לי כאן, מה לעשות? איך מתחילים לאסוף את השברים ולבנות בית יהודי, כשר ושמח?
