בכך שהיא מנסה לשתול הנחות יסוד כאילו הן מובנות-מאליהן: "שהמנטליות...לא מאפשרת... לפנות לבחורה בלי להזיע בכל הגוף"..
סתם בחור שגדל בחברה נפרדת, כשהוא צריך בשביל משהו - פונה לבחורה בנימוס הראוי, בלי להזיע, וכאל בן אדם. ואם יש קצת תחושת ההבדל והמרחק - זה רק בסיס טוב ואמיתי כדי לבנות על גביו את הקירבה עם מי שמתאימה, מתוך תחושה עדינה של המיוחד בכל אחד, בבנין בית בטהרה ובנעימות.
לאידך, ה"גס ליבו" בכך לא בטוח שלא מפספס קצת מזה. ודומני, שרוב החבר'ה שלנו כיום, לא רק אלו שגדלו בחברה שאתה מתאר אותה פה (ובצורה קצת מוגזמת..), אינם מכירים בחורה לנישואין ע"י שהם סתם "פונים למישהי ושואלים לשמה בלי להזיע".. אלא מקבלים - ומחכים לקבל - הצעות מכל מיני צדדים ("שידוך" בלשון הקדמונית..). עיין ברוב השירשורים פה..
והרי אפשר לשאול גם בכיוון ההפוך: רווקים מבוגרים, שגדלתם בחברה מעורבת וחשבתם פעם על הבת הזאת ואח"כ יצאתם עם זאת וכו' - האם לא חשבתם פעם שהכי טוב היה לא להכיר בכלל מקודם, ולהגיע רק אל שידוך שכבר ביררו עליו משהו לפני כן, חוץ מאיך הוא נראה, וע"י כך החושים שלכם היו אולי יותר רעננים והייתם כבר נשואים?... כמובן שנבזי לשאול דבר כזה - ואני גם לא חושב שזה דווקא כך. אבל לא פחות לא ראוי לשאול לצד השני..