אני ממש משתדלת לנהוג כך

נראה לי שהילדים יצאו בסדר, בינתיים...

שהרגלתי אותה למחמאות ופתאום אני בבוקר בהיר אחד מפסיקה עם זה. את צריכה להבין, הילדה שלי מדובבת אותי כל הזמן. היא מחזירה משהו למקום, היא אומרת לי אמא תגידי "כל הכבוד", היא מקשקשת על הקיר היא אומרת לי "אמא תגידי חבל מיכלי", היא קופצת על המיטה ואומרת "אמא תגידי בזהירות", היא הולכת לחדר השני היא אומרת לי "אמא תגידי מה את עושה מיכלי", נראה לי היא תהיה בשוק אם אני פתאום אשנה כיוון, לא?

נשמעת מתוקה אמיתית, בלי עין הרע! 

בע"ה תמצאו את הדרך הכי נכונה בשבילכן  

כמובן, לא צריך כל הזמן להגיד "תיזהרי" וכד', כשזה לא באמת נצרך וענייני.

הנה מאמר מתורגם על הנושא:

http://www.gilrach.co.il/article.asp?id=353

קראתי את המאמר, ולסיכום הייתי מגדירה כך - כן לשבח, אבל בצורה ספציפית, שבחים ממוקדים.

את זה אגב, אומרים היום הרבה, לא צריך שיטה מיוחדת בשביל זה.

ידוע של"כל הכבוד" אין הרבה אפקט.

אבל לא לשבח בכלל? נשמע לי כ"כ לא טבעי, לא אמהי, את באמת חושבת שילד יגדל עם יותר בטחון עצמי כאשר לא יקבל שבחים? כן, אני אוהבת שמשבחים אותי, נראה לי שזה מאד נורמלי . מה הבעיה בזה? למה שאמנע את זה מהילדים שלי?

יותר מכך, באופן אישי נראה לי שאדם שגדל על שבחים (כמוני למשל) יגדל למבוגר שיודע להעריך את עצמו יותר. 

ולמה שלא נניע את הילדים שלנו בעזרת שבחים? מזה הם יתקדמו הלאה, לדעת בעצמם מהו טוב ומהו רע.

בטח שמעת על - מתוך שלא לשמה בא לשמה.

דוגמא: הילדים שלי לא היו מברכים לפני האוכל, כמובן שלא שגעתי אותם, אבל כששמעתי אותם מברכים הייתי נורא מתפעלת, ומספרת להם כמה ה' והמלאכים שמחים בבית שלנו ששומעים בו ברכות כאלה יפות.

היום, ב"ה, הם רוצים לברך. הם הפנימו שזה דבר כל כך טוב ונעים.

אז מה רע בעצם?

בקשר ל"אמון" זה נשמע נהדר, אבל איך בתכלס את מישמת את זה? אשמח לשמוע

קראתי אותו לפני שנים!

אני לא כול כך זוכרת למה את מתכוונת בקשר לאמון

אחזור לקרוא אותו בקרוב ואענה לך אם יהיה לי זמן

כל אחד והשיטה שלו.
אם את רואה ששיטת העידוד מתאימה ונכונה לך והילד שלך נבנה מזה
את יכולה להמשיך בזה.
אצל אחרת שיטת האמון מקובלת יותר וזה בסדר.
לכל הורה אופי שונה וכל ילד נבנה בצורה שונה. זו דרך העולם.
גם אי אפשר להגיד באופן גורף ששיטת חינוך מסויימת מצליחה יותר מהשניה
זה ממש אינדיבידואלי.

מה גם שזה לא סותר!!! אפשר לשלב בין אמון לעידוד וגם לתת פרס מידי פעם...

יהודיה לא הרחבתי כי לא היה לי הרבה מידע על זה ואתמול זו פעם ראשונה ששמעתי על זה וזה מעניין ומרתיע אותי ביחד, לכן שאלתי אם מישהי יודעת.

תודה יוקטנה ותאנה עכשיו זה נשמע לי יותר טוב. בעלי תמיד אמר שזה נראה לו לא טבעי לשבח ולציין כל גרעפס שהילד עושה. אמשיך לקרוא על זה, תודה

כמובן, הכל בפרופורציה.

וגם אמון יש מקום להביע במילים, מעבר לקיומו.

ואמון בלי שבח יכול לגדל, לדעתי, ילד עם יכולות ובלי שמחה.

"עלינו לשבח"...

יש שלוש רמות של חיזוק.

מוחשי- סוכריה, מדבקה

מילולי- מילה טובה

אמון-  מבט , חיוך, הנהון של כל הכבוד (מבט של- אני גאה בך..)

הרמה הגבוהה  ביותר היא האמון.

נראה לי שהשיטה אינה גורפת לכל הילדים.

יש ילדים שנהיה חייבים להתחיל איתם בחיזוק מוחשי, ללא חיזוק זה לא יוכלו להתקדם הלאה .

יש ילדים שנתחיל בחיזוק מילולי ובהמשך יספיק מבט מעריך.

המטרה היא שילד יעשה דברים מסויימים לא בשביל לקבל..

לנו נתנו דוגמא  בהשתלמות לגננות,

אם הדוגמא מבלבלת, אל תתייחסו..

אנסה להשוות את זה למצב שאת בתוך חדר לבד, ביום כיפור, בחדש יש שולחן מלא אוכל- האם תאכלי?

לא,

למרות שלא תקבלי חיזוק מוחשי או מילולי, זה טמוע בך

תמצתת את זה בצורה מאוד מתקבלת על הדעת. נראה לי שאני אתחיל להוריד את המינון של המילים ואתן יותר הרגשה של אמון. פרסים אני גם ככה לא נותת הרבה ובהתנייה למעשה חיובי.

תודה

שמהכיוון של גננת באמת חייבים לפעמים להתחיל מהמוחשי כי יש ילדים שאחרת לא יעבדו, הם כבר באים עם המטען מהבית.

אבל תאורטית בבית בגיל צעיר כשעוד אין את ההרגלים,

האידיאלי זה זה להתחיל הפוך, שיהיה לילד הרגשה של אמון על דברים שעשה בלי כל המוחשיות

שהרגשת ההצלחה שלו לא תהיה תלויה בדברים חיצוניים ופרסים אלא יחוש אותה מתוכו.

שידע שסומכים עליו שיצליח לבד.

קל לכתוב וקשה לבצע...

והשימוח שיש בשבח.

אמון הוא דבר שמוקרן,

ושיבוח במילים טובות מדי פעם - משמח, וגם מחזק.

ואין זה אומר להפוך את הילד והתנהגותו לתלותיים בשבחים.

וצריך להיזהר מרוב שיטות חדשניות (שגם מתחלפות כל כמה שנים..) לא לאבד את האוצר היקר של התחושה הטבעית הישרה. זה אחד הדברים הכי בטוחים (אם כי גם הוא כמובן צריך בדיקה מדי פעם בנכונותו).

מישהו פה לא מרגיש דחיפה טבעית להגיד לילד: כל הכבוד. איזה יופי. תודה רבה, כמה שעזרת לי.  ?

זה נראה לכם תחושה טבעית "עקומה"?   לא חבל להפסיד אותה?

כדאי להתרגל לחשוב על הטוב שבכל מיני רעיונות שמעלים, אך בלי לאבד חושים טבעיים טובים ובריאים.

גם אני בבית מחזקת ולפעמים מבטיחה פרס קבוצתי לכולם.

זה באמת לא כמו בגן

אבל, זה מעמיד בפרופורציות וחלילה שלא נפסיק לאהוב ולחזק ולפרגן , יש ילדים שאני מעודדת באופן בולט ומתוכנן מספר פעמים ביום- הם כל כך זקוקים לזה.

צריך רגש, להסתכל תמיד, להבין את הילד, להיות איתו יחד בהתקדמות שלו ולדעת להרפות ולשנות גישה ולהיות גמישים.

הלוואי ובבית הם היו מקשיבים לי כמו בגן,

ולהפך, יש ילדים בגן שאני נוהגת כמו בבית, הם צריכים יותר ויותר הבנה וחמימות.

שה' יסייע בידנו לחנך נכון ולא לפגוע במלאכים האלו.

מפני שזה עניין של גישה של ההורים. וכן איך האישיות של "הילד/ה"

הרגלת את ילדך לאיזו שיטה ישנם ילדים שמותאמים למצבים יותר "קיצוניים" יש/אין ויש הרגלת הילד באופן "מתון" יותר.

תלוי ב"תחושה הטבעית של ההורים בהתנהגות הילד ובשפעה אחרי המעשה...

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....