מ'אֵיכָה' ל'אַיִיכָּה'
מספרים בחסידות חב"ד על ר' שמואל מונקיס מחסידיו הראשונים של אדמו"ר הזקן.
בליל תשעה באב, היו מתפללי בית-המדרש ישובים על רצפת האבן וראשם בין ברכם, וקראו קינות ומגילת איכה. כמנהג ישראל קדושים.
היה נוהג ר' שמואל לעמוד בקצה בית-המדרש ולזרוק בוטנים (בובקעס בלע"ז) על אחד המתפללים. משהיה זה מסתובב לאחור להביט מי משתעשע בשעה נוראה כזו היה מחייך אליו ר' שמואל ובידו שק קטן.
ניגש ר' שמואל למתפלל המסכן ושאלו:
'נו, כמה מהשק כבר הצלחת למלא בדמעות'?
סיפור חב"די זה מודע היטב לשקר שאנחנו עושים בנפשנו.
למען האמת אין לנו ולבית המקדש דבר.
חוץ מלהיות מוקסמים מאוטופיה של ניסים ושל ממלכה ישראלית שלווה ובוטחת אין לנו שום כלום.
איש מאיתנו לא אוהב לבקר באיטליז ולא יכול לראות בשחיטת בהמה מעשה קדוש.
'החפץ לה' בזבחים ועולות...מה לי רוב זבחכם יאמר ה' '?
אנחנו מתקשים לראות כיצד זה בדיוק חסר לנו.
האבל על דבר שמעולם לא היה לך, ושאין לך שום דרך להעריך, ואם כבר יש – אז היא רק מוכיחה ההיפך... (השוואה לדתות 'מעשיות', החיות היום על פני הגלובוס, לא גורמת לי לרצות להידמות להם) לא בדיוק מבטא כנות.
הגיחוך מגיע למקסימום כאשר אדם מתאמץ מאוד לבכות, ומרגיש שאכן הוא כנראה אדם דתי אם הוא הצליח להזיל דמעה שם בבית-הכנסת. על אחת כמה וכמה אם הוא הגיע למדריגה של פנים אדומות מדמעות. פשש..קדוש ממש.
על מה אפשר וקל להתאבל?
המקובלים חידשו-חידדו מושג חז"לי, ובחסידות המשיכו עם זה קדימה – השכינה.
השכינה הוא הצד השני, הנקבי, של האלוהות (הזכרי נקרא קודשא בריך הוא. וזה מה שמכונה ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ייחוד של הצדדים הזכריים והנקביים כביכול של א-לוקים).
הא-ל הוא מעל העולם, ולא מושג כלל בעולם. איננו יכולים לדעת עליו דבר, הוא לא בתחום השפה שלנו, איננו שומעים או רואים אותו.
השכינה היא הביטוי התחתון של ההתגלות שלו. הדבר שאיתו אנחנו כן נפגשים.
כיום, וכפי שמלמדים המקובלים, מאז חורבן הבית, המימד הזה עזב אותנו.
'ישראל, כיוון שגלו – גלתה שכינה עמהם'.
זהו מושג גלות השכינה.
איננו יודעים בכלל שהא-ל קיים. כל אדם בוגר יודע שהאמונה היום היא לא פרי הכרעה שכלית או הכרתית כל שהיא. היא בחירה מלאה.
לאנשים שגדלו בסביבה מאמינה יש יותר מוטיבציה ויכולת לכוון את חייהם על פי אמונה בקיומו של הא-ל. מי שלא – לרוב, אין לו שום בעיה או מניעה מלחיות ללא שום התערבות אמונית או דתית.
הוכחות עובדתיות נעשות מגוחכות. צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, שואה, תחושת שרירותיות שורה בכל.
האמונה נותרה כאפשרות בלבד.
על זה אנחנו בוכים.
על כך שאנחנו מתפללים, ולמעשה, אנחנו רואים בזה יותר תרפיה ומעשה נכון נפשית מאשר פרקטיקה של ממש.
ר' נחמן מברסלב נהג לומר: 'העולם אומר לאחר שאדם חלה, וכבר ניסו את כל הרפואות שבעולם: כעת נותר רק להתפלל. ואני רוצה שקודם כל יתפללו, ואח"כ (לכל היותר) – כל שנותר הוא ללכת לרופאים'.
תירוצי ההשתדלות לא מספיקים. כולנו יודעים שבת'כלס, מה שמקדם ופועל הם: המעשים שלנו, וצירוף המקרים. את צירוף המקרים ה'נכון' אפשר לכנות השגחה. לכן, גם חילוניים צרופים משתמשים בביטוי בעזרת ה', כשהם יודעים שדברים גדולים עומדים על הפרק, ושצירוף המקרים יכריע את מידת הצלחתם.
על מה אתאבל השנה?
על התפילות שלא נענות. על הקדושה שלא נחווית. על האמונה שנותרת הזויה וחסרת פשר. על ישרי דרך שנופלים מטה, ועל מושחתים שדרכם צולחת. על הייאוש.
על כך שהדבר היחיד שנותר לי לומר לעצמי כדי להסביר דברים הוא: הסתר פנים.
ואיה הפנים?
אייכה?
