בס"ד
דבר תורה לפרשת ראה
מבוסס על "מה שתשיב הפרשה" של הרב זאב קרוב שליט"א
כתוב בפרשתנו: “כי ירחיב יהוה אלהיך את גבלך כאשר דבר לך ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכל בשר בכל אות נפשך תאכל בשר: כי ירחק ממך המקום אשר יבחר יהוה אלהיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן יהוה לך כאשר צויתך ואכלת בשעריך בכל אות נפשך” (דברים יב, כ-כא). משני הפסוקים האלה מתעוררות שתי שאלות: א. מה הקשר בין גבולות ארץ ישראל לאכילת בשר? ב. הרבה פעמים התורה מתייחסת לתאווה כדבר שלילי. כאן, ההתייחסות נשמעת קצת שונה. הכיצד?
ישנם שלושה כיווני פרשנות בנוגע לפסוקים האלה: הרמב"ן מסביר שבמדבר לא היתה אפשרות לאכול בשר כי אם בשר קרבנות. בארץ ישראל, לא כולם נמצאים סביב למשכן וגלל הסיבה הזאת התורה התירה לאכול בשר חולין מחוץ למשכן. האור החיים הקדוש מסביר שההיתר הוא לא רק לאכול בשר חולין אלא גם להתאוות לבשר שכזה. משמע שבזכות הכניסה לארץ ישראל תאוות הבשר שהיתה אסורה במדבר נהפכת למותרת. רבנו סעדיה גאון מסביר שאכילת בשר חולין היא אחת מתרי"ג המצוות! הכניסה לארץ ישראל, וכל הטוב שהקב"ה נתן בה, מחייבת אותנו מלהינות ממנה! כפי שכתוב בירושלמי בסוף מסכת קידושין: “עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל”.
מחד גיסא אנחנו רואים שיש התייחסות שלילית בתורה לתאווה. בקברות התאווה העם נענש על זה שהוא התאווה לאכילת בשר. מאידך גיסא, רואים שיש גם מובן חיובי בתאווה: בפרשתנו, מוסבר פדיון מעשר: “ונתתה הכסף בכול אשר תאווה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך...” (דברים יד, כו). המילה תאווה היא מלשון אווה, כלומר רצון. התאווה היא כח הרצון, הגורם לאדם לעשות דברים או לא לעשותם.
מכאן, אפשר להגיד שיש שני סוגים של תאווה. האחת שלילית והשנייה חיובית. התורה גם משתמשת במילה תאווה בחטא של חוה: “ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעיניים” (בראשית ג,ו). יש תאווה שנובעת מהעיניים. היא לא צורך טבעי של האדם אלא באה מבחוץ. לעומת זאת, בפרשתנו, התורה מגדישה שהתאווה נובעת מהנפש: “תאווה נפשך”, “אוות נפשך”, התאווה הזאת היא פנימית.
יש תמיד טוב במה שנובע מנפש האדם. “ואהבתי את ה’ אלוקיך בכל לבבך”. חז"ל בברכות מסבירים, “שבכל לבבך”, הכוונה היא לעבוד את הקב"ה בשני היצרים, ביצר הטוב וגם ביצר הרע. ועוד יותר מזה, על הפסוק ”וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד” (בראשית א,לא) בקהלת רבה מוסבר שטוב זה היצר הטוב ומאוד היצר הרע. יצר המין לדוגמא, הוא תאווה שיש בה משהו שמוביל אל הרע. מצד שני, במסגרת כשרה, הוא קדש קודשים ובזכותו העולם מתקיים! חז"ל ביקשו לבטלו, ואפילו תרנגולות לא הטילו ביצים!
נחזור לעניין בשר חולין: יש לארץ ישראל מעלה שהיא יכולה להעלות בקדושה דברי חולין. הב"ל מסביר למה יש לחתום בברכת מעין ז’ על פרותיה בא"י במקום על הפירות: “כי באכילת פירותיה של א"י, אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובה”. יש בארץ ישראל מעלה מעבר לחומר, יש קדושה, קרבה להקב"ה שלא נמצא בשום מקום אחר. במדבר, התאווה של בשר זה היתה תאווה חיצונית, זה היה “בשר לבטן”. בא"י התאווה לבשר נובעת ממקור יותר פנימי, המאפשר קרבה אלוקית.
שבת שלום!
