לכבוד רבונו של עולם\ אפרת לביא (יחידה מובחרת- ללא בן זוג (בינתיים))
האמת? ריבונו של עולם, האמת שאני מתה מפחד. כבר כמה חודשים שאני פוחדת מהימים האלו, שיגיעו, מהימים האלו שבהם אם ארצה או לא ארצה אצטרך לעמוד מולך. אני, עם כל מה שעברתי, עם כל מה שעשיתי, אני ועוד שנים- עשר חודשים לא ממש מחמיאים.
אני ועוד שנים- עשר חודשים כפול כמה וכמה שנים של רווקות, לא ממש רצויה, לפחות לא כלפי חוץ.
אתה יודע, ריבונו של עולם, רווקות היא תירוץ מצויין. תירוץ מצויין לתחושות רחמים שכאלו, רחמים עצמיים שנותנים את הרשות, לכאורה, לפרוץ כל כך הרבה גדרות. מחשבות כמו-"יאללה, גם ככה אני לא נשואה, מותר לי ללבוש את זה, אני צריכה להרגיש טוב עם עצמי".
"מותר לי ללכת לשם, גם ככה את כל הימים אני מבלה בדייטים, אז עד שיש לי קצת זמן להנות".
יאללה ויאללה, ומותר ומותר.
מותר להגיד את הכל, להתריס את הכל. מותר לי להתייאש, מותר לי להתעצבן, מותר לי ומותר לי, אחרי כל מה שאני עוברת. ואני עוברת.
גדרות תיל, נהרות, הרים, עמקים. אני עוברת את מה שלעולם לא חשבתי שאצליח לעבור, שאצטרך לעבור. אני עוברת. גם על דברים שמעולם לא חשבתי שארשה לעצמי.
האמת, ריבונו של עולם, אני מתה מפחד. כל יום בסליחות העיניים שלי טובעות בתוך המילים והכל מתקשר לי אל הכל. אני שואלת יחד עם הקהל- בן אדם, מה לך נרדם.
ואני יודעת שנרדמתי. לפעמים אני אפילו אומרת לך את זה במפורש.
מאיימת, מזהירה, מסבירה לך שעוד זמן כזה של בדידות אני פורצת הכל. אני לא הולכת לבלות את חיי בשיעורי תורה ובקברות צדיקים, אנ מבהירה לך הכאב. אם כבר בבדידות אז אני אדאג לזה שיהיה לי כיף. והכיף הזה, אתה יודע, הכיף הזה טומן בחובו דברים רבים שלא תרצה לראות אותי בהם. שאני לא ארצה לראות את עצמי בהם- אז פשוט אעצום עיניים. לפחות בהתחלה- לפני שאתרגל.
והרהורי עבירה גרועים מעבירה, אני יודעת. ואני יודעת שאתבייש על האמירות האלו, שאתכחש להן, שאומר לך שזה בכלל לא היה באמת, אתה יודע שזה היה סתם רגע של חוסר אונים. ואולי זה באמת סתם רגע, סתם אוסף רגעים, התקופה הזאת, אוסף רגעים שנראה לפעמים כמו נצח.
אוסף רגעים של נסיון- היי את, בואי נראה אותך. בואי נראה איך תעמדי בזה, בואי נראה אם תצליחי להאמין בי, אם תצליחי לדבוק בי, גם כשהערפל כל כך סמיך. בואי נראה איך את, כשחרב חדה מונחת על צווארך. האם את מתייאשת מן הרחמים.
"רחמים פשוטים ביקשנו ממך", אני אומרת לך יום יום בסליחות. אולי פשוטים מלשון פשטות. אולי פשוטים מלשון פשיטה. רחמים שיפשטו אליי ידיים גדולות. ואולי בעצם אני מבקשת: תן לי לחיות בלי רחמים. בלי רחמים של אנשים מסביב. בלי המבטים האלו. תן לי את היכולת להתעלם מהם, לחיות ולהחליט החלטות מבלי שהם ירחפו מעליי.
ובלי רחמים על עצמי, בלי רחמים שהם רשות להירדם, שהם רשות לגעת בדברים שמעולם לא רציתי לגעת בהם.
"אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, את האומץ לשנות אשר ביכולתי, ואת התבונה להבחין בין השניים"
את המילים האלו כתבתי לעצמי על הסידור. לא יודעת מי כתב אותן ראשון, לא יודעת למה הוא התכוון, יודעת רק למה אני מתכוונת כשאני מבקשת ממך-
שתיתן לי, שבבקשה תיתן לי. תן בי את השלווה לקבל את המציאות, להפסיק לפחד ממנה, להפסיק להילחם. השלווה לקבל,כל ימים אשר יבואו, כל דייט כושל, כל פסילה, כל מבט של מי שמסביב לי. תן לי את האומץ.
האומץ להעז. האומץ לנסות דרכים שהרגליים שלי משקשקות מפחד מפניהן, אך מי יודע לאן יובילו אותי. האומץ לעצור לרגע את המירוץ, ולא לפחד שאולי דווקא עכשין זה אמור להגיע. האומץ להקשיב. לעצמי. להקשיב לך. למרות שבדרך כלל אתה מדבר קצת בשקט.
ותן לי את התבונה. התבונה להבחין בין להגיד "לא מתאים לי" לבין בררנות. להבחין בין ימים שאני חייבת מנוחה לבין שאננות. להבחין בין אנשים שבסך הכל מחייכים אליי ואני, במקום חיוך, רואה אותם תוהים כמוני בשאלת ה"מה יהיה איתה".
ומה באמת יהיה איתי? אני שואלת אותך, מתחננת, מבטיחה לך הבטחות אינסוף. אם רק תיתן לי, סופסוף.
אתמול מאיה סיפרה לי בדיחה. היא סיפרה לי על איש אחד שמחפש חניה, מחפש מחפש ולא מוצא, אז הוא מרים ראשו לשמיים ומבטיח לבורא שאם הוא רק ימצא חנייה הוא יעשה הכל! ישמור שבת, יתפלל, ייתן צדקה... ורגע אחרי זה הוא מוצא חנייה.
הוא מוצא חנייה ושוב מרים ראשו אל השמיים ואומר לריבונו של עולם- תודה, אבל הסתדרתי לבד.
כששמעתי את הבדיחה חייכתי. חייכתי והרמתי את הראש שלי לשמיים. לא הבטחתי לך להיותר צנועה יותר, להתפלל יותר בכוונה או לא לדבר לשון הרע. רק הבטחתי לך שכשאני אמצא את החנייה, אני אדע היטב מי הוביל אותי אליה.
