שזה קשור גם בבנ"א כמה קל/קשה לו/לה להחליט...

לפעמים יש מניעים טכניים שגורמים לזמן אירוסין-נישואין להיות ארוך או קצר יותר...

אני מכירה אישית כמה זוגות שתוך חודש החליטו על חתונה אבל לקח להם 3-5 חודשים להתחתן באמת...

אנמי גם מכירה אישית זוגות שלקח להם 4 שנים להחליט על חתונה(כי הם היו בכיתה ט' והם נשארו חברים עד אחרי י"ב ואז התחתנו...)

ואני גם מכירה זוג שתץור 3 שבועות החליטו על אירוסין ותוך חודש התחתנו..

זה ממש תלוי באישיות של בני הזוג....

(וכמה שזה נשמע הזוי זה תלוי גם בפחדים של כול אחד מהם...)

• אם הם מכירים כבר לפני(יישוב, סניף, התנדבות.) זה יכול לקחת רק כמה פגישות...
• אם זה  שידוך רגיל אז זה תלוי מאוד בזוג עצמו, ברמת הפתיחות וההתקדמות של הקשר. יש כאלו שיסגרו כבר אחרי פחות מחודש ויש כאלו שיקח להם גם כמה חודשים.
• אם הוא בצבא אז בכלל זה יכול לקחת זמן...
• ויכול להיות בכלל שהזוג בקטע של להיות חברים ורק מכל מני סיבות הם עדיין לא מתחתנים...

אבל צריך להיות עם היד על הדופק, ולא להימרח יותר מידי.

יכולים להיות אח"כ מספיק פעמים שלא ילך טוב, ואז מה..

מה שקובע זה הרגשה פנימית

וזאת נמצאת בפנים גם מהשניה הראשונה

פעם זה היה חמש !

בעצם אולי היום זה בכלל לא אני פשוט לא יוצא חחחחח עכשיו ברציני זה דינמי וכל זוג והחלטותיו הוא!

בשאלות מסוג זה, אני חושבת שהמטרה של השואל/ת לשמוע את דעתכם.

אני שמה לב שבהרבה מקרים אתם לא מביאים את דעתכם, אלא מספרים על מקרים אחרים ("ההוא התארס אחרי 3 שבועות..." וכיוצ"ב).

אני מציעה שבאמת תכתבו את דעתכם...

ולגבי שאלת "רגועים?בנחת...": בהחלט תלוי כמה פעמים יוצאים בכל שבוע, וכמה זמן לוקח לשני להיפתח...

אני חושבת שכאשר מרגישים שכבר מכירים פחות או יותר את הבן-אדם (לטענתי מספיק חודש. אפילו אם יוצאים רק פעמיים בשבוע... ההנחה שלי היא שפגישה אורכת כשעתיים-שלוש) אפשר כבר לקחת את הקשר שלב אחד קדימה (וורט).

לגבי הזמן בין האירוסים לנישואים - שמעתי שמומלץ שזמן זה יהיה קצר כמה שאפשר...

נשמע לי הגיוני, אבל זה משתנה מאחד לשני, מכל מיני סיבות (בד"כ טכניות)

ולעניינינו, אני יודעת שדעתי היא דעת מיעוט. אך אני נגדהחלטות מהירות. כלומר, המינימום בעיניי הוא 4 חודשים. וזאת כי בנינו, בלי שאף אחד ישמע, החודשיים הראשונים, כל כך מלאים בפרפרים ובריגושים שלפעמים גורמים לנו להסתנוור ופשוט לא לראות דברים. כך שדעתי האישית בלבד, היא כי העבודה העמוקה על הקשר, כמו גם ההיכרות הרצינית ויכולת בדיקת ההתאמה מתחילים רק כחודשיים אחרי.

וגדולים ממני חילקו זאת לתקופת, כך שלא סתם לראשונה מביניהם קראו "ירח דבש", ולא, הם לא התכוונו לתקופה של אחרי הנישואים, אלא דווקא לתקופה הראשונית של תחילת הקשר, בה הכל נראה טוב וורוד...

שיהיה ב"הצלחה, זה הכי חשוב!

לזמן שבין האירוסים לחתונה.

בזמן האירוסים - זה אמור להיות ברור לך שזה זה. אחרת - למה התארסת?

כיוון שברור לשניכם שזה זה - אפשר להתחתן....

אם כבר - הוויכוח הוא על ההיכרות עד הוורט...

לשאלתך - היה לי קשר שארך חודש והרגשתי בשלה לוורט.

יכול להיות שאין לי הרבה דרישות, יכול להיות שהבירורים שלי לפני היו טובים, יכול להיות שאני מספיקה לחשוף את הבחור בחודש , יכול להיות ש....

לא יודעת להצביע מה בדיוק, אבל זה טבעי לי שאחרי חודש אפשר להכיר את הבחור/ה היטב...

ואני מזכירה - תלוי עד כמה היא/הוא נפתחים.

יש כאלה שלוקח להם יותר זמן, ויש כאלה שפחות...

ההורים שלי התארסו אחרי שלוש פגישות.

כנראה יש מי שזה מתאים לו.

שכתבת!

סתם בשביל ידע כללי:  (אל תתפסו אותי על השגיאות..)

w.w.m.n = we want mashiah now

יש אנשים מנפגשים שבוע ומתארסים ויש להם חיים מאושרים ויש אנשים שמכירים חצי שנה ויותר מתחתנים והחיים שלהם לא סבבה בכלל..

הרב קוק מדבר באורות הקודש(ח"ג פי' פח, עוד קכו-קכז)  על שלושה סוגי אנשים, אתייחס לסוג שלי...

אני יודע על עצמי שאני מאוד קיצוני, במצבי הרוח(שמח...) ובאופיי אני מאוד קיצון, אמנם יש לי זמני מנוחה.. אך אני חושב שמרבית זמני אני על סטטוס בערה...

הלכך, אני חושב, שקשר ארוך טווח הוא מתאים לאנשים כמוני, מהסיבה, שרק בטווח הרחוק ניתן לבדוק האם באמת יש קשר עמיד.

אתן דוגמא מצערת, אני מכיר אישית מישהו שהיה חבר של מישהי 10 חודשים, עם הפסקה באמצע של חודש, והתארסו, ולאחר חודשיים נפרדו(חודשיים אחרי האירוסין, לא החתונה..) מאותה סיבה שבאמצע היה להם הפסקה...

בקיצור אני חושב שזה דברים שזוקקים בדיקה מעמיקה, וארוכה.

ממש הזדהתי עם מה שכתבת

פשוט בגלל שהייתה לי ילדות מאוד קשה ומשפילה,

ואני לא ששה להתחתן ולהפגע שוב!

אני צריכה הרבה זמן כדי לקחת החלטה,

כי אם אני טועה בבחירה זה יעלה לי ביוקר

ועלול להרוס אותי מבחינת הקש ששבר את גב הגמל

זה דבר אינדיבידואלי לחלוטין!

אני צריכה זמן,

ואלף ואחת בדיקות והמון המון מזל!

זאת ההחלטה הכי חשובה בחיים

לא לוקחים אותה בכמה חודשים לטעמי.

אני קוראת סמויה פה כבר הרבה זמן,

ועכשיו זו פעם ראשונה שלא יכולתי שלא להגיב....

לפני שהתחתנתי, מי שהכיר אותי, בחיים לא האמין למה שבסוף קרה (תכף תדעו מה קרה... )

ב"ה הייתי בחורה מוצלחת, שכלתנית ביותר וברור היה לי מאוד מה אני מחפשת, וכל בחור שנפגשתי איתו - בכלל לא היה בכיוון (לא שיצא לי כזה הרבה... אבל בכל זאת מה שהיה - אפילו פעם אחת לא היה רלוונטי בכלל....).

למרות הכל, ניסיתי לא להיות ברננית, ואם זה לא היה משהו הזוי בצורה קיצונית - תמיד נתתי הזדמנות לפחות ל4-5 פגישות... אבל אף פעם לא הצלחתי להרגיש משהו...

באיזשהו שלב כבר התחלתי באמת לחשוב שאני אהיה מהבחורות האלה שמתחתנות בגיל 30 מתוך ייאוש...

ובוודאי שאני תמיד דגלתי ב'לצאת לפחות חודשיים עד שמחליטים...'

עד שלפתע, בסיעתא דשמיא, פגשתי את הבחור שלי - ואחרי שבוע (כן, כמה שזה נשמע הזוי.... גם לי עד היום זה נשמע לא הגיוני בעליל....) ב"ה התארסנו!!!

וזה היה הדבר הכי מדהים, והכי מוזר בעולם!! בקושי הכרתי אותו, וכל מה ש'תמיד חיפשתי' כבר התגמד... וכמובן בסיעתא דשמיא מרובה, עם הזמן גיליתי שפשוט יש בו את כל מה שחיפשתי - ואף יותר מכך!!! (=

אז כמובן, זה לא אומר שכל אחד צריך לנהוג כמונו, ובוודאי שלא תמיד זה אפשרי או נבון לנהוג כך... אבל המסר שלי הוא פשוט - אף פעם אל תכניסו את עצמכם לשבלונות של 'איך צריך לנהוג, ומה צריך לעשות' כי הקב"ה מכוון את הדברים בצורה הטובה ביותר - ואם רק ניתן לו להנהיג אותנו בידו הרחבה, ולא ננסה 'להשתדל' לפעמים יותר ממה שהוא דורש - הכל בע"ה יסתדר לטובה!!

וזהו, עד לכאן נאומי להיום....

אבל אלוקים רצה במקרה שלך,

בשאר המקרים זה אסון לטעמי!

ההחלטה הכי חשובה בחיים

גם אם את יודעת שזה שלך

מה בוער לרוץ לחופה?

למה לא להכיר שנה

כדי לדעת פחות או יותר מה שאפשר לדעת

לפני הנישואים מי רודף אחרנו?

במקרה שלי לא מתאים פחות,

כי מה לעשות שאני בן אדם עם המון טראומות

אני לא יכולה לקפוץ אחרי 3 חודשים להתחתן

כי אני לא מכירה את הבן אדם בגרוש!

ואם אני טועה, אני נפגעת נפשית עמוק

כן אני נמצאת במקום לא משהו ומודעת אליו.

הבן אדם היחיד שהצליח באמת להגיע אליי

הצליח אחרי 5 שנים של היכרות

אני יודעת שאני מקרה שונה.

לא מתחתנים בגלל שלבנים קשה לשמור על הברית,

ומי שעושה זאת אני מרחמת עליו!

כי זה לא שיקול דעת בעיני,

צריך לבוא לחופה שבטוחים שזה זה

אני צריכה שנה,

לא צריכה איזה אחד דוס ראש בקיר

שיגיד שלא כי הוא עובר מלא נסיונות.

זה לא קשור לחילוניות

זה צורך אינדיבידואלי שלי

אני לא מחפשת דוסים

אז בכל מקרה אני בטוחה

שהוא יתן לי את הזמן שאני צריכה

אם הוא באמת יאהב אותי.

נראה לי שלא רק לבנית קשה לשמור במקרה של קשר ארוך. ברגע שיש רגש בקשר, גם לבת לא קל...

לא חשבו שזה זה לפני החתונה.

ברור לי במאה אחוז- שהם היו בטוחים! שזה זה.

והיו כאלה שיצאו הרבה יותר משנה לפני החתונה... והנה.. זה לא מספיק.

תמיד מגלים דברים חדשים... כמו שכשמכירים חברה שנה אחת זה לא אותו דבר ולא אותו קשר כמו שמכירים אותה 3 או 4 שנים ויותר.

סליחה על התוקפנות...אבל להתחתן\להתארס בידיעה ש"אני לא מכירה אותו בכלל" 

זה ממש לא מקסים.

הייתי קוראת לזה התאבדות.

וכן אני יודעת שגם אחרי כמה חודשים לא מכירים מספיק

אבל בסיס מסוים.

תוך שבוע הדבר היחיד שידעתי על בעלי זה שיש לו חיוך מקסים וגומות מהממות.

יותר מזה? כלום.

אחרי שבוע גם לא הייתי מזהה אותו ברחוב אז להתארס? להחליט שהוא האיש של חיי?

גדול עליי...ועל כולם.

כמדומני אתה יועץ, אז דווקא מאדם כמוך מאוד לא הייתי מעוניינת לראות שמחה ממקרה כזה.

דווקא כי לך מגיעים כל האנשים עם הבעיות בנישואין והרבה דברים היו יכולים להימנע מתבונה נכונה לפני הצעד הזה שרצים אליו.

וליונלולה- כמובן שום דבר כאן לא אישי ובחסדי ה' המקרה שלך גם נגמר טוב.

פשוט באופן כללי זה לא הנחיה לכלל ולפרט בכלל.

ויצא טוב, והם שמחים - ואני הקטן שמח בשמחתם ומתפעם מפלאי ההשגחה, שהתבטאו גם בוודאות הגמורה שהיתה להם, אצל טיפוס" שמעידה על עצמה שזה לא האופי שלה..

וגם אני מכיר זוג נפלא שיש להם הרבה ילדים חלקם כבר נשואים, והתארסו שבועיים אחרי היכרותם, בוודאות, ויצא נפלא.

אבל כמובן לא כתבתי את זה בתור "הדרכה" כללית, אלא בתור השתתפות והתפעמות בשמחתם האישית והספציפית.

ותודה שהערת - אולי מישהו היה מבין כמוך.

ואני לא כזה "יועץ"..  יותר בתחום החינוכי; אבל אם אני רואה מישהו שאני חושב שאני יכול לעזור לו - אז אני בעז"ה משתדל.. כמו הרבה אנשים יקרים פה..

מחקרים מראים שאין קשר בין רמת ההכרות המקדימה לאופי וטיב הזוגיות לאחר החתונה, מה שכן ,כדי להחליט על חתונה דרושה תחושת בטחון וזה כבר הופך לענין אישי, נראה לי שנורמות כלליות עוזרות להגיע להחלטה מתוך בטחון ואמונה שהקב"ה יזמין לי את זווגי  בדרך המקובלת . נדמה לי שזה בעצם מה ששאלו במכתב הפתיחה "מה הנורמה"?

דבר ראשון.

חוצמיזה שזה אינדבדואלי..

יש דתיים, שדרותי, שצריכים שנה....

זה אולי לא אידיאלי, אבל קורה מסיבות כאלו ואחרות.

כל זוג ורמת ההתקדמות והצורך שלו...

שפעם הגיעו אליו זוג חילונים שחיו 10 שנים ביחד ועכשיו התחתנו ועם החותונה באה הבעיות

והבת שלו שנפגשה פעם אחת ל10 דקות חיה באושר ואושר

זה מאד תלוי וזה גם משתנה מציבור לציבור פעם התחתנו בלי להיפגש בכלל והסתדרו עם זה מצוין

תודה על ההבנה, חיבוק בחזרה

טוב לי לראות ולשמוע את ההבנה הזאת

תודה רבה!

מישהי שנפגעת אונס, זכותה להכיר אדם שנה ויותר ע"מ להתחתן איתו.

זה שמישהי כזאת מצליחה למרות כל מה שעברה בחיים לרצות להתחתן, על זה מגיע לה כל הכבוד.

זה כבר מראה שהיא השתקמה.

חוץ ממילה אחת

"אבל"

אי אפשר ללכת עם ההלכה "...אבל"

חכו רגע לא באתי לחמם את הגיזרה תקראו עד הסוף

אסור לעשות מה שנוגד את ההלכה במודע

גם ליפול בשוגג אסור אבל זה דיון אחר

מה שכן צריך להכיר את ההלכה מבפנים לפני שמדברים בשמה

אני לא מתיימר... אבל מהמעט שהייתי ליד פוסקים  ענקיים ובראשם הרב אליהו זצ"ל :

התשובה לשאלה הפרטית היא לא בהכרח התשובה לכלל

ובלי להאריך נוריד לדוגמא מעשית בשרשור

לו יצויר שרב  חשוב שהעביר בדיוק עכשיו שיעור בעניין המרחק האידיאלי בין הפגישה הראשונה לאירוסין ונישואין ויאמר בשפה ברורה ובנעימה שלא שייך יותר מ3 חודשים עד לאירוסים וכו...אחרת זה מסוכן לגבר מסוכן לקשר ופורץ כל גדר וכו...

מיד אחרי השיעור יבוא אל הרב תלמיד צדיק  ושאלתו בפיו "סבבה והכל אבל צריכה זמן" היית חותך כבוד הרב?

ברור לי כשמש בצהריים שאם הרב בקי בהנהגת ציבור ומעורה עם הבריות או בקיצור אם הרב פוסק ולא "רק" הוגה דעות,   הרב יברר עם הבחור למה ומדוע, ולא ישלול על הסף את הקשר שנועד להיות ארוך (לא הבטחתי שיגיד אמן רק הבהרתי שישקול את המקרה לגופו)

וכל זה הקדמה לתגובתי

כי הרב ישקול את העניין לא כי יש הלכה וסבבה "אבל"......

אלא דווקא מכח ההלכה למעשה ומתוך "רגישות ההלכה" לחיי המעשה ההלכה תהיה כך או אחרת מקלה או מחמירה.  

אבל לא מתוך קרירות אלא  מתוך הקשבה הבנה וידיעה ברורה שהקב"ה לא בא בטרוניה עם בריותיו. ולא מצפה מאיתנו לעשות דברים שלא נוכל לעמוד בהם, 

בברכת האמת והשלום אהבו (והם כן הולכים ביחד) ..

התחתנו כעבור 3 חודשים נוספים מרגע אישור ההצעה

לא, מעכשיו אתה חבר שלה ולכן כבר לא שייך לשאול 'האם את עדין רוצה להיות חברה שלי'. זהו נגמר אחי אתם חברים...

כלומר סיימתם פגישה ב"ה!

 למחרת שיחת טלפון 'מה נשמע? איך היה לך היום? איך היה המבחן?'

תספר מה איתך לאן אתה הולך היום, ואיך היה לחזור אתמול אחרי הפגישה וכו'. 

אם תוכל להשתדל שהשיחה תהיה כמה שיותר ארוכה זה עוד יותר טוב (פשוט תקשקש איתה). 

ממש יש לך חברה בהיתר, תשתף ותספר.

זה שינוי עמוק בתפיסה אבל הוא מאד נכון ומשמעותי.

לדעתי לא נכון לצאת לפגישה בראש "ניגפש נראה איך זה האם יתאים או לא".

אלא יוצאים להיפגש עם החברה שלי.

אם חלילה חלילה לאחד מכם בשלב מסוים לא יתאים, אז אפשר וצריך לסיים את הקשר. 

אני אומר לך מנסיון תנסה כמה שיותר להיכנס לראש הזה.

בהצלחה רבה!! 

נכון, מסכים מאד.

תודה על הדיוק

זה נכון ולא נכון זאת אומרת זאת הגישה בהחלט של חברים ולא עוד זרים, אבל לגבי השאלה האם ממשיכים זה די משתנה יצאתי עם מישהי שגם אחרי רביעי ביקשה שאשאל...

נכון, זה טיפ שמקדם משמעותית. אבל- כשיוצאים בגישה כזאת אז אם מחליטים להיפרד צריך לעשות את זה עוד יותר ברגישות כי זה הרבה פחות צפוי ויותר כואב. זה לא יפה להתנהג כמו חברים וכשאתה מגלה שלא מתאים לך לחתוך בבום. לי עשו את זה ואני חושבת שאם זו ההתנהגות עדיף כבר את הגישה הראשונה. 

אכן מבין את העניין אבל לדעתי אם יוצאים בגישה הראשונה של הולכים לראות איך זה.. 

פשוט הרבה פחות מתקדמים כך וכל הזמן חושבים האם מתאים או לא, 

 וכתוצאה מכך מסיימים את הקשר על דברים קטנים שלא נכון לסיים את הקשר בגללם.

מסכים שזה קצת בום כזה, אבל כך זה סיום קשר, תמיד זה לא נעים ולא כיף לצד השני.

אם אני אחשוב לעצמי שאני בודק וגם זה מה שאשדר לה שאנחנו מנסים כזה, הרבה פחות סיכוי שנתקדם, והקשר יסתיים על דברים לא מהותיים.

אשמח לשמוע עוד דעות בנושא.

הכוונה ביוזמה- החברים המהממים האלו שמתקשרים או מציעים להיפגש באופן יחסית תדיר. יש לי חברה שיש לה רשימה וכל שישי עושה סבב, כמה שמספיקה, וממשיכה בשישי הבא מאיפה שהפסיקה.

זה לא רק קומץ החברות הכי טובות (למרות שגם זה משמח)

שלוקחים דברים בקלילות. שאם משהו התחרבש, אז OK אופס לא נורא. מאוד קשה לי עם אנשים בלי התכונה הזאת.

שליטה עצמית, נימוס גם must.

אופק רחב בונוס גדול.

ובכן א' זה מהסיבה שאני ככה. אני לא יכול לחיות כל הזמן ליד בן־אדם שחי בתדר רגשי אחר, כלומר מגיב באופן מאוד דרמטי / קטסטרופלי לכל עניין בעוצמות רגשיות גבוהות, כי איני מספיק דרמטי כדי להיכנס איתו לחוויה "עמו אנכי בצרה" אבל גם לא סטואי מספיק כדי לא להיות מושפע כלל. מתח רגשי גבוה מתיש אותי, קשור לסף גירוי רגשי או משהו כזה.

שליטה עצמית כנ"ל אני מצפה מאנשים את מה שאני מצפה מעצמי.

נימוס כי אני מחזיק מזה ערך רוחני גדול אולי הייתי ייקי בגלגול כלשהו.

אופק רחב בונוס כי אני מתעניין בכל־מיני נושאים שבעולם ונחמד אם אפשר למצוא עניינים להפוך גם אם זמנית למצע משותף לשיחה וכיו"ב, אבל זה לא ממש ממש מהותי.

(סתם)

אני מעריכה עין טובה, אכפתיות ואומץ, ואני לא יכולה עם אנשים לחוצים

מעריך חכמה, כנות ומודעות אישית וסביבתית.

בכותרת זה הערכה שהיא הכרחית, בתוך ההודעה זה דברים שאני מתחבר אליהם במיוחד. על גב הדברים הבסיסיים.

כמובן "תנא ושייר"

1. אנשים שמניעים את החיים שלהם ולא החיים מנהלים אותם

(עושים קריירה/ כסף/ עבודה אישית/ תהליכים/ פרויקטים)

2. אנשים שמתקשרים בפתיחות כנות וקלילות

3. אנשים עם תכונות מרשימות:

שליטה עצמית/ רוגע/ מודעות עצמית וכללית/ אכפתיות ואנושיות/ בטחון ואהבה עצמית

לשני הכיוונים 

שלהם זה טוב.

ואנשים ש"חיים" את החיים שלהם באמת. (לא דווקא אנשים קלילים שרק מחפשים כיף, אלא אנשים שלא נופלים לייאוש, דיכאון ויודעים ליהנות מהרגע...

חחח חלאס לרדת עלי

לא מעריכה יופי כתכונה כמו שלא מעריכה עושר כתכונה.

בונוס גם שלך קשה עדיין למצוא את הזמן להכיל את השני

נחישות

ויציבות

ביחד עם עדינות

חיוך מתוק וקסם אישי

מכיר את הספר ועמך כולם צדיקים? אני ממליץ עליו מאוד. הוא מלמד הסתכלות אחרת על כל ענייני הנפילות.

הנטיה להלל כל רגע של נפילה כאילו הוא עיקר הסיפור פה- זאת מלכודת! מלכודת שגורמת להיות כלוא יותר חזק בדמיונות של היצר הרע. ויותר מזה- היצר הרע יכול לגרום לך לחשוב שזה עיקר מי שאתה.

יש בך מלא כוחות אדירים שצריך לתת להם הרבה יותר מקום בחיים שלך, דרך המון עשייה חיובית, ויעדים גדולים בקדושה.

אשריך💪

כאילו, זה כל הרעיון של בריאת האדם והעולם. אם זה לא היה ככה, היה זה מדאיג.

מזכיר לי סיפור: בחור ובחורה עמדו להתחתן ונכנסו לקבל את ברכתו ועצתו של הרב. אמר להם, עצה טובה לשלום בית, כאשר הבעל חוזר מהכולל והיה לו יום גרוע, לפני שייכנס הביתה יהפוך את הכובע, ככה האישה תדע שעבר עליו יום גרוע ולא "תתנפל" עליו ישר כשהוא מגיע אלא תתייחס אליו בעדינות. והפוך, אם לאישה היה יום קשה, שתהפוך את המטפחת (לא עובד עם פאה נכרית) וככה כשהבעל נכנס יידע מיד שהיא עצובה ולא יתחיל להקשות עליה קושיות מיותרות אלא גם ינחם אותה. טוב יפה, התחתנו בשעה טובה, אחרי כמה ימים חוזר הבעל עם כובע הפוך, האישה רואה מיד מכינה לו כוס תה שב תנוח תירגע קח את הזמן יופי. אחרי כמה ימים, הבעל חוזר רואה את האישה עם מטפחת, אומר לה וואי שבי תנוחי תשתי תה בינתיים מה את צריכה אני אעזור לך.

אחרי כמה ימים, חוזר הבעל, דואג לשים כובע הפוך, אלא שכשהוא פותח את הדלת, גם היא עם מטפחת הפוכה. על מקרה כזה הרב עוד לא דיבר! טוב, אובדי עצות החליטו ללכת לרב לשאול אותו. דופקים בדלת והוא פותח להם עם כובע הפוך לראשו...

///

בקיצור זאת עובדת החיים.

אני יוצא מנקודת הנחה שאתה מדבר על ניסיונות בתחום הידוע אבל הדברים תקפים פחות או יותר לכל דבר שתרצה.

ברמה המעשית (כי אם יש משהו שיצה"ר לא אוהב, זה מעשים, לעומת דיבורים):

– להחליף לטלפון מוגן ברגע זה, יש דגמים טובים, לא יקר בכלל, כל האפלקציות שתרצה

– להתקין סינון אם לא קיים (לא מבין גדול בסוגים)

– לצאת הרבה מהבית

– ללמוד הרבה תורה בין בשיעורים בין בעצמך זה מהדברים היחידים שעושים את ההבדל

– להרחיב קצת את מעגל החברים ברגע שאתה מרגיש שאתה עם אנשים ויש לך תמיכה זה מוסיף

– אם כבר נופלים ידועים דברי חז"ל "אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא." אפשר לנפול חזק ואפשר לנפול פחות חזק. במקום לאמץ תחושה של הותרה הרצועה להבין שאפילו בתוך החטא עצמו יש מנעד עצום ונידונים על כל רגע ורגע הן לחיוב והן לשלילה ("האם יכולת לפחות לצמצם?"). ולא די שיש צד זכות במניעת נפילה יותר גרועה (חוץ מזה שמראה בעצמו שאינו חפץ בעבירה) אלא אף אם רק דוחה מעט את הנפילה אף בזה יש צד זכות.

– "כשהביאו בפני רבנו [חידושי הרי"ם מגור] ספרים בהם עצות נגד תחבולות היצר נענה ואמר: ליצר ערימות של עצות נגד העצות הללו, גם לו סגולות ועצות נגד עצות בני־אדם." בקיצור עושים מה שיכולים וה' יעזור

ברמה הרעיונית:

– קלישאה אבל אל תתן לנפילות להגדיר אותך. אם כבר הזכרנו את חידושי הרי"ם, "אמר השכחה טובה מאוד כי אלמלא לא נבראה השכחה היה אדם זוכר תמיד עכל עבירות שעשה ולא היה יכול להחזיק מעמד לכן העבירה הידועה גורמת לשכחה כדאיתא בספרים הקדושים".

– הזכרנו את "ילבש שחורים ויתעטף שחורים". לפי ראשונים רבים, אין זאת עצה איך לבצע את העבירה, אלא איך אדם יכול להתגבר על יצרו. ולכאורה, קשים דברי הגמרא שנייה לאחר מכן, "הא דמצי כייף ליה ליצריה, הא דלא מצי כייף ליה"? אם בסוף הוא לא עובר עבירה, אז מה זה משנה אם הוא ילבש שחורים? ולמה הותר לו ללבשם רק אם הוא לא מצליח לכפות את יצרו?

שאלה נוספת: "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה."

=> אם משמע שהולכים מהנשק הקל לתותחים הכבדים, למה לא להתחיל מראש ביום המיתה? תשובה שראיתי, כי זה מעציב, הקב"ה לא רוצה שנהיה עצובים ונתעסק בדברים מעציבים. אותה תשובה לגבי לבישת שחורים. לכן, אל תרגיל לראות את עצמך בעין רעה ושיפוטית אין בזה שום תועלת.