יום חמישי, שבוע 34 של ההריון, נכשלתי בטסט החמישי בחיי, אחרי 3 שנים של לימוד והפסקות והמון כאב לב. הצלחתי כמעט לשמור על מצב רוח טוב אבל רק כמעט...
1:30 בלילה, אני מתעוררת עם כאבי מחזור, בטוחה שהתעוררתי בגלל מצב הרוח (זה קורה לי הרבה..)
קוראת קצת וחוזרת לישון.
5:30 מתעוררת שוב, הפעם כואב יותר אבל עדיין לא נראה לי רציני (לא רוצה ללדת פג בפעם השניה!)
אני נאנחת בקול ובעלי מתעורר- מה קרה?
-נראה לי צירים..
-אז אני קם להתלבש..
- לא! אני לא רוצה לסוע היום!
-טוב, לא ניסע, אבל אני מתלבש...
כמו תמיד, (לידה שלישית ב"ה) הוא זה שמשכנע אותי שזה רציני, אחרת היו לי 3 לידות בבית
.
התחלתי לחשוב מה אפשר לעשות כדי לעצור והדבר היחיד שעלה לי זה לשתות אז הלכתי לשתות.
התישבתי והבנתי שאני אכן עם צירים חזקים, הסתכלתי בשעון וגיליתי שהם בתדירות של 5 דקות.
הודעתי לבעלי שזה רציני והתקשרתי לאמא שלי (שגרה קרוב אלי.) ההורים שלי באו- אחותי נשארת לשמור על הילדים ואבא שלי מקפיץ את כולנו לבית חולים.
מגיעים לחדר לידה, אני מודיעה שאני בשבוע 34 עם צירים חזקים ונתקלת באוסף אדישים.. הפקידה לוקחת פרטים בסבלנות ומכניסה אותי לחדר קבלה. (שמישהו יסביר לי למה צריך להיות שם לבד!)
אני מסבירה לאחות שאני בשבוע מוקדם ואולי יש אפשרות לעצור את הלידה אבל לה יש זמן לקחת לי בדיקת שתן.
היא משכיבה אותי. (לא מבינה למה אני מורידה תחתונים...) מתחילה לחבר אינפוזיה ואז הולכת לארגן מישהי לניתוח דחוף..
בקיצור, עד שמילדת מגיעה לבדוק לי פתיחה (6:30 לערך) הפתיחה היא 7-8 ועוברים לחדר לידה.
כל הדרך רק התפללתי שיעצרו את הלידה, אני לא מוכנה ללידה, ואני רוצה אפידורל!
מחברים לנוזלים וכו' ועד שאפשר לתת לי המרדם בניתוח דחוף... ואני רוצה כבר אפידורל! זה גבולי! אין לי כח ללדת בלי!
המיילדת המקסימה מבקשת רשות לבדוק מה קורה ואומרת שאם היא פוקעת את המים אני יולדת וחבל לקחת אפידורל. חצי דקה אני מרגיעה את עצמי, אומרת לעצמי שאני יכולה ומסכימה. בציר הבא המילדת פוקעת את המים ומזמינה רופא ילדים. שתי לחיצות והתינוק בחוץ (השעה 7:39). הרופא רגוע- התינוק נראה טוב- מעל 2 קילו. לאחר שקילה- 2,400.
נותנים לי אותו לשתי דקות- ולפגיה. ב"ה יש לי פגה בריאה ומפותחת בבית אז אני כבר לא ממש לחוצה.
חוויות הפגיה הן כבר לסיפור אחר.. אבל ב"ה אנחנו אחרי הכל מחכים שיגדל עוד קצת שתהיה הברית.
ומודים לה' על הטוב שקיבלנו!! (בכל פעם שהדמעות הגיעו לי לעניים, הסתכלתי לעריסה ליד, בה שכב ילד עם תסמונת דאון, או לזאת בסוף שהייתה בה תינוקת 900 גרם מלאת צינורות והתמלאתי הודאה לה'!)
ובנתיים נראה לי קיבלתי כח ללדת את הבאים בלי אפידורל...
מאחלת לכולן לידות מהירות וקלות כאלו- אבל בזמן!!


