נוער סוג ב' היקרים או בקיצור "סתם חבר'ה".

קראתי את מה שכתבתם ואמרתי לעצמי: הם צודקים, זה לא אשמתם. וחשבתי איך החינוך הזה הורס כ"כ הרבה אנשים בלי לשים לב, ואז חשבתי עוד קצת ואמרתי- רגע, גם אני חונכתי ככה גם אני למדתי עם כל הילדים האלה ואני לא יצאתי כזה. היום אני בצבא, יש לי כיפה על הראש- והיא תישאר שם. כי זה מה שאני בחרתי לעשות, זו הדרך שבה אני רציתי ללכת. ורבים מחבריי לא בחרו בדרך הזאת כי הם לא רצו.

אני כותב את הדברים האלה מתוך הרבה כאב וקצת כעס, אתם, נוער יקר, לא רציתם. אל תמהרו להאשים את הסביבה- את ההורים, אנשי החינוך, מוסדות החינוך ועוד הרבה דברים שבהם אתם תולים את מצבכם.

בואו נעשה ניסיון קטן. קחו את יד ימין, תושיטו קדימה, ותצביעו על זה שנמצא מולכם. (בצורה שילדים קטנים עושים "אקדח" עם היד) שימו לב: האגודל- מצביע כלפי מעלה, כי בסופו של דבר הכל מגיע משם. האצבע- מאשימה את זה שנמצא ממול כי באמת אולי יש בו משהו לא בסדר. אבל כל שלוש האצבעות הנותרות מכוונות אליכם, נוער יקר, אליך, אלייך, אל כל אחד ואחד- וזה בשביל שנדע קודם כל לחפש את הבעיה אצלנו, כי ההיגיון אומר שאנחנו אחראים למעשים של עצמנו.

נכון זה לא הדבר הי גרוע בעולם- אבל זה גרוע מאוד להתחיל להאשים אנשים אחרים. אז שלחו אתכם למוסדות חינוך שלא התאימו לכם- אז אף אחד לא ציפה שתחזרו עם יראת שמיים שנוטפת מהאוזניים (כי באמת היא לא צריכה להיות שם..) אבל זה ששם התחלתם לעשן, לקלל, לשנוא, לזלזל- זו הבעיה שלכם, כי אי אפשר להיות בלי יראת שמיים ולהישאר בני אדם, עם קצת מוסר אנושי. אתם יודעים לא כל מי שאין לו כיפה על הראש, זה אחד שמעשן, מקלל, מזלזל ושונא- זה כבר משהו שניתן לבחירתו של כל אחד ואחד. ואני הייתי שם וראיתי איך כל אחד בוחר את הדרך שלו מתוך רצון- ואני לא חושב שיש לאנשים האלה זכות להאשים מישהו אחר במשהו שהם בחרו לעשות. אתם גם באים אל החברים שלכם מהילדות, לאן הם נעלמו? אני אגיד לכם. יש לנו דרך חיים, צורת חיים ואין לנו שום בעיה לדבר, לצחוק, לבלות ולהיות חברים טובים של מי שהחליט לא ללכת בדרך הזו ולא לחיות בצורה הזאת, אבל כשהאנשים האלה מחליטים שיחד עם שינוי הדרך, באה גם הסיגריה, באות גם הקללות, באים גם הזלזול והשנאה- אז לי לא נוח להיות בחברת אנשים כאלה, אני לא מרגיש שייך- מה שגם אתם, נוער, לא תורמים הרבה ועוזרים לחברים שלכם להתקרב אליכם.

אבל, גם הזדהיתי איתכם בדברים שאמרתם, כי אחרי הכל, גם אני היייתי שם וגם לי היה חסר קצת יחס אישי ומישהו שידבר איתי בגובה העינים- אבל זה לא אומר שהייתי (אני ועוד רבים מחבריי) זורק הכל ובורח כ"כ רחוק, מאוד רחוק, כמו שאתם ברחתם- וזה לא שווה כל מה שאיבדתם בדרך.

עוד משהו שיש לי לומר זה שידוע שמציאת הבעיה היא כבר חצי פתרון ואתם מצאתם את הבעיה.

אבל, הגעתם למסקנות לא נכונות, מסקנות שמרחיקות אתכם יותר ויותר מהפתרון הרצוי.

קודם כל, יש רק אחד שיכול להחליט מי מאיתנו הוא סוג א' ומי מאיתנו סוג ב', ואין אף אד שיכול לדעת מה הוא החליט או להחליט במקומו.

דבר שני, "אותנו כבר מאוחר מדי לשנות"- זה משפט טיפשי. אין צורך שתקשיבו לאף אחד אחר חוץ מלעצמכם. אבל תקשיבו טוב ותראו שבכלל לא מאור מדי ואפשר עוד לשנות הכל- תלוי מה אתם באמת רוצים לעשות, להוכיח לכולם שדרך החינוך שלהם לא עובדת ולהישאר איפה שאתם, או להוכיח לכולם שאפשר גם אחרת- אפשר גם להגיע לאן שרוצים בלי ללכת בתלם שמכתיבים לנו מלמעלה אלא ללכת בדרך שאנחנו מכתיבים לעצמנו, ואולי זה יהיה הדבר שישפיע הכי הרבה, בעיקר על אלה שעוד 5-10 שנים עלולים להיות כמוכם.

ודבר אחרון מותר לכולם, גם אנשי חינוך, גם הורים, גם חבר'ה שכן הלכו בתלם וגם לכם, נוער יקר, מותר לכולנו, ואף רצוי, לערוך חשבון נפש קטן.

וזו לא תהיה בושה אם נגיע כולנו למסקנה שטעינו. כל אחד במשהו...

מאיתנו, נוער שהוא לא סוג א' ולא סוג ב'

שעדיין אכפת לו- גם מכם

או בקיצור " עוד סתם חבר'ה".

בנטיעות וכזה נראה לי שכן

במחנה יש משהו נפרד

לאיזה גיל, איזה חלק שקשור לתפילה?

כיתה ד..

על החשיבות של להתפלל מנחה בסניף..

אצלנו אחרי המפקד כל שבט מתפלל לבד והרבה חניכות לא ככ שותפות במקרה הטוב יושבות בשקט במקרה הרע גם מדברות ואז יוצא שמי שמתפללת כביכול מפסידה כי היא לא בענינים.

רוצה פעולה מפוצצת כזאתי על תפילה ולמה חשוב שיגרה אותם להתפלל..

חלק ממערך בת מצוה

באמת להעביר להם את ההרגשה שתפילה זה לא עול, זה לא עוד משימה מעיקה שצריך לסמן עליה וי.. 

להלן מערך שיעור של חצי שעה בנושא תפילה, המיועד לנוער דתי בכיתה ו' ומחולק לשלושה חלקים של 10 דקות כל אחד. המערך מותאם לגיל ולרקע הדתי של התלמידים, תוך שימוש בשפה פשוטה ופעילויות קצרות וממוקדות:

חלק ראשון: פתיחה והיכרות עם הנושא (10 דקות)

מטרה: לעורר עניין ולחבר את התלמידים לנושא התפילה.  

דקה 1-2: שאלה פותחת  

שאל את התלמידים: "מה אתם מרגישים כשאתם מתפללים? משהו מיוחד או אולי משהו שקשה לכם בזה?"  

תן ל-2-3 תלמידים לשתף בקצרה (30 שניות לכל אחד).

דקה 3-5: סיפור קצר  

ספר סיפור קצר על חנה מהתנ"ך (שמואל א', פרק א'): "חנה התפללה בלב שלם לבקש בן, והתפילה שלה הייתה כל כך חזקה שהיא ממש דיברה עם ה' כמו עם חבר."  

שאל: "מה אתם חושבים שהפך את התפילה שלה למיוחדת?"

דקה 6-10: דיון קצר  

שאל: "למה לדעתכם חשוב להתפלל? מה זה נותן לנו?"  

עודד תשובות כמו: קשר עם ה', שקט בלב, תחושת תמיכה.

חלק שני: הבנת התפילה דרך פעילות (10 דקות)

מטרה: להמחיש את המשמעות של התפילה בצורה חווייתית.  

דקה 1-2: הסבר קצר  

אמור בצורה פשוטה: "תפילה היא כמו שיחה עם ה'. לפעמים אנחנו מבקשים, לפעמים מודים, ולפעמים סתם רוצים להרגיש קרובים."

דקה 3-8: פעילות קבוצתית  

חלק את הכיתה ל-3 קבוצות קטנות.  

תן לכל קבוצה משימה:  

קבוצה 1: כתבו 3 דברים שהייתם מבקשים בתפילה.  

קבוצה 2: כתבו 3 דברים שהייתם מודים עליהם.  

קבוצה 3: כתבו 3 דברים שמרגישים לכם קרובים ללב בתפילה (למשל: שיר, מילה או רגע).

כל קבוצה מקבלת דף ועט, ויש להם 5 דקות לעבוד יחד.

דקה 9-10: שיתוף מהיר  

נציג מכל קבוצה משתף בקצרה (30 שניות לקבוצה).

חלק שלישי: סיכום וחיבור אישי (10 דקות)

מטרה: לעזור לתלמידים לקחת את הנושא איתם ליום-יום.  

דקה 1-3: דבר תורה קצר  

אמור: "בתפילה אנחנו לא רק מדברים, אלא גם מקשיבים. כמו שכתוב בתהילים 'קרבת אלוקים לי טוב' – כשאנחנו מתפללים, אנחנו מתקרבים לה'."

דקה 4-7: פעילות אישית  

תן לכל תלמיד דף קטן וכתוב עליו: "כתבו משפט אחד שהייתם רוצים להגיד לה' בתפילה שלכם היום."  

תן להם 2-3 דקות לכתוב בשקט.

דקה 8-10: סיום מעודד  

אמור: "כל תפילה חשובה, גם אם היא קצרה או פשוטה. נסו השבוע להתפלל משהו קטן מהלב שלכם."  

סיים בשאלה: "מי רוצה לשתף את המשפט שלו?" (רשות, לא חובה).

הערות למנחה:

שמור על אווירה קלילה ומכבדת.  

התאם את הקצב לפי התגובות של התלמידים – אם חלק אחד מתארך, קצר את הבא.  

הבא דף ועטים לפעילויות.

אם זה בשבת קודש תעביר בעל פה.

בהצלחה!

מחפשת יותר פעולה עם משחקים שבסוף מתקשרים לענין התפילה פחות דיונים ושאלות

מנסיון כל הדיונים וכו לא ככ פועל הם צריכות לזוז חח

אני ממש מסכימה איתך..

לאיזה כיתה?

בסוף עכשיו לא כ"כ מרגישים את זה אבל אם זה ימשך זה יגיע למצב שהיה לפני כן שלא דיברנו המדריכות מלבד מי מכינה את הפעולה. מצב שבטוח לא רוצות להגיע אליו. אף אחת.