לא שהוא המליץ להשכיב על הבטן.

אבל כשגיליתי את אוזנו שהקטנה נרדמת רק על הבטן.

(והוא גם פשוט ידע את זה לבד כשהוא ראה איך היא מרימה את הראש הוא אמר לי שזה נראה שהיא ישנה על הבטן כשהוא הוריד לה את הגופייה הוא אמר בטוח שהיא ישנה על הבטן. לא יודעת מאיפה הוא ידע אבל נאלצתי להודות באשמה )

אז הוא אמר לי לכל הפחות-

1. להקפיד שלא יהיה לה חם מידי.

2. להשכיב על מזרון קשיח.

3. לא להניח חיתול בד מתחת לראש!!!

4. שהשמיכה תהיה קצת רחוקה מהראש.

אותי זה הרגיע טיפונת -

באתי לבדוק כל 4 דקות ולא כל 2

גם אני משכיבה על הבטן הבעיה היא שהוא מרייר מלא

ואם אני לא אשים חיתול הוא תוך דקה ישחה ברוק של עצמו

וביננו מי יכול להרדם עם כרית סחוטה??

ו"גם זו לטובה"- אל ייאוש, אני לא יודעת בן כמה הוא אבל השלוש חודשים הראשונים זה סרט..

לא סתם יש שלושה חודשים חופשת לידה, גם הוא צריך להתרגל לעולם שלנו..

ומה שאומרים ואני גם ראיתי את זה על שלי שבשלוש חודשים הראשונים אין עניין של התרגלות..

הוא בוכה כי מפריע לו..

אני הרמתי את שלי בלי סוף...

זו דעתי..

ב"הצלחה

תיכף הן יתפקדו

ובקשר לשינה איתך במיטה. למה לא? זה אחד הדברים הנוחים והכייפים.

אצלנו עם הבכורה כולם איימו עליי שאח"כ אני אסבול מזה והיא לא תרצה לעבור למיטה שלה.

אני שמחה לספר שכולם טעו ואנחנו צדקנו! בגיל שנה כשהחלטנו להעביר אותה למיטת תינוק זה עבר כ"כ בקלות והיא התרגלה לזה מאוד מהר.

עכשיו הקטנצ'יק בן שנה ועדיין ישן איתי במיטה. לנו אישית זה מאוד נוח!

ואני מתארת לעצמי שעכשיו יתחיל כאן פולמוס בעד ונגד  ממולץ לחפש בשירשורי העבר  חפרו כאן רבות בנושא

באמת נו נו נו . לא בסדר . אבל גילוי נאות - גם אני משכיבה על הבטן (לא נרדמה לי בשום צורה אחרת) אז גם אני לא בסדר , ואני לא צינית. זה בעייתי . ישנתי מעט מאד בהתחלה , התפללתי הרבה.

אם יש לך תקציב , אולי כדאי לקנות בייבי סנס. לי לא היה .

עכשיו היא לפעמים מתהפכת לגב.

המלצתי האישית : לא לתת לחמודון לישון אתכם במיטה - רק במיטה שלו , מסיבות בטיחותיות!

וכמו שאמרו , להשכיב על על סדין מתוח, באמצע המיטה, לוודא שהשמיכה במצב שלא יכולה חלילה לכסות את הראש (יש הדגמות  ביו-טיוב באנגלית)

אני כבר הולכת לבדוק אותה . כשהיא תהייה בת 18 אני מקווה להרגע .

אולי תעשו משמרות?

ואני גם מרגישה אשמה , שמשכיבה על הבטן , ולא ממליצה לכתחילה.

 נהנת לקרוא אותך

רק את הקטנה עכשיו לא השכבתי ככה כי היא ממש בכתה (ובאמת היה לה קשה הרבה יותר מהגדולים להרים את הראש...)

הילדה שלי גדולה מהילד שלך ב4 ימים. היא גם גילתה לאחרונה את הבטן בעגלה והיא ממש אוהבת את זה זה עוזר לה גם עם הגזים שלה והיא ישנה לי הרבה יותר טוב כמובן שאני לא נותת לה  לישון ככה בלילה..וכן בלילה היא ישנה איתי וכיף לנו ביחד ראש לראש.היא ישנה טוב ולא מתעוררת ובוכה.ולפעמים היא גם זוכה לפינוק לישון עלי"בטן לבטן" שינת צוהוריים מרעננת אלא אם כן אני עסוקה ואז היא נרדמת בעגלה.

יש מין שיטה כזאת, שעוטפים את הילד בשמיכת טריקו בצורה מיוחדת.

אני אנסה להביר, אבל בטח באינטרנט יש הסבר יותר טוב ועם תמונות.:

מקפלים קצה אחד של השמיכה קפל לא גדול, משכיבים את התינוק על השמיכה, כשהצוואר שלו, והראש נמצאים מעל הקיפול, יענו, לא על השמיכה.

לוקחים קצה אחד ומעבירים לצד השני..

אני מסתבכת.. חפשי באינטרנט..

הקטע של זה, שהם מרגישים עטופים, וחם וטוב להם, ויש המון תינוקות, שממש נרגעים ככה וישנים לילות שלמים.

בהצלחה עם מה שתחליטי

גם אני משכיבה על הבטן

והתחלתי עם זה בגלל האחות בטיפת חלב...

מלכתחילה לא השכבתי אותו, ואז היא אמרה לי שאם אני לידו- זה בסדר,

אז בהתחלה הייתי לידו כל הזמן, ואח"כ זה הלך ופחת... 

לא יודעת אם זה בסדר, אבל זה מה שעשינו...

בהצלחה מתוקה!

לגבי השינה ביחד אתכם אני לא אתחיל, כי אני ממש בעד...

(כרובי- אהבתי!!)

איזה יופי לקרוא אותך כזו רגועה

(כן, זה נקרא רגועה!!!)

גם אני השכבתי את כולם על הבטן. 

(וגם אחותי, את התינוקת שלה, שהיא גם ראשונה וגם פגה)

זה על הלוחשת...

(ותודו שהתאפקתי הרבה זמן לא לכתוב עליה )

'הורות משובשת'- אוף! שתהייה לי בריאה.

כבר מגיל 3 שבועות השכבתי אותו על הבטן רק לשנ"צ שאז אני לידו. שבוע לאחר מכן- שלומר בגיל חודש, השכבתי אותו לישון על הבטן גם בלילה... בהתחלה ממש חששתי אבל ראיתי שהוא יושן יותר טוב ככה.
אמא שלי וחמתי אמרו שככה גם אנחנו גדלנו...פעם עודדו לישון על הבטן ולא על הגב והיום זה הפוך כנראה בגלל מחקרים אבל מי יודע אולי עוד כמה שנים שוב יחזרו לזה...הכל משתנה כל הזמן.
היום הוא יושן רק על הבטן ואני בודקת אותו מידי פעם, מרימה יד או רגל ושומעת שהוא נושם...

אבל, כל הזמן בדקתי שהיא נושמת, וניסיתי גם את החיתול הזה שעוטפים את התינוק כדי שירגיש מוגן ובטוח הבעיה היא שהיא הייתה משתוללת מעצבים ופשוט מעיפה את זה... אין לי מושג איך היא הצליחה אבל הייתי באה באמצע הלילה לבדוק שהיא נושמת ווואלה, אין זכר לחיתול העוטף אותה.

עוד דבר, מאז שהם מתחילים להתהפך (אצלנו זה כבר קרה בגיל חודשיים ככה )זה כבר לא כזה משנה

(קצת השקעה אבל שווה את זה)

http://www.bekol.co.il/index.php?page=item&item_id=115&lec_id=45&cat_id=48

לא בגלל שהיא כותבת הורות משובשת.

אלא דווקא בגלל הטענה "לא להתחיל עם מה שלא רוצים לעשות תמיד".

אולי באמת נאכיל ילדים חלב בכפית ולא בבקבוק זה אפשרי רק קשה כי הרי אנחנו לא רוצים שכל החיים הם יאכלו בבקבוק לא?!?

כנ"ל אפשר לומר גם לגבי טיטולים מוצץ וכו'

ילד קטן טוב לו פינוק טוב לו להרדם על היידים ועל המיטה של אמא כשהוא יגדל גומלים אותו כמו מכל שאר הדברים.

ו- כן זה קשה אבל גם לגמול מטיטול זה קשה!

ותינוקות כאלו קטנים אני פוחדת לישון איתם בטוחה שאני אחנוק אותם (קרובת משפחה שלי חנקה ככה תינוק השם ישמור) ואז אני ממש לא מצליחה לישון מרוב לחץ. בערך בגיל 7-8 חודשים שהם יותר גדולים ומפותחים אני מביאה אותם למיטה שלי באמצע הלילה (הנה זרקתי עגבניה)

את לא חושבת שיש הבדל?

טיטול, אוכל, זה צרכים קיומיים של התינוק

לעומת שאר הדברים שהם הרגלים נרכשים שקשה לשנות אח"כ.

מה הבעיה שתינוק יהיה עצמאי במה שהוא יכול?

אם תינוק יכול להרדים את עצמו-למה שאני אחזיק אותו עליי וארדים אותו או ארדים אותו בהנקה?

וגם-אישה אחרי לידה צריכה את המנוחה שלה

אם הילד תלוי בה ותלוי בהנקה על מנת להירדם-זה לא פשוט בכלל לאמא!!! (מי שזה פשוט לה להיות מוצץ לילדיה-אשריה!! לי זה נראה מטורף, היו לי מעט לילות כאלה בהתחלה והשתגעתי!!)

או-למה להרדים ילד על הידיים?

אני יכולה לקבל את הטענה של-למה לא?

אבל-למה כן?

אם אני יושבת לידו ומלטפת אותו ומראה לו שאני פה ולא עוזבת, שרה לו שירים ויושבת לידו עד שהוא נרדם-הוא לא מרגיש שאני איתו ולא אעזוב אותו?

אשמח לקבל תשובות כיוון שגם אנחנו עוד מבררים את דרכנו כהורים ונשמח להבין את העמדה הנ"ל.

תמשיכי ככה הלאה. סימן שטוב לו ככה!!

אבל --

תינוקות רבים מדי לא מצליחים (ולא בגלל "הורות משובשת" אלא כי הם קטנים) וחבל על התסכול של האמא.

חום ואהבה הם צורך קיומי לא פחות מטיטול ואוכל.

אפילו הרבה יותר.

אני גם משתדלת לא להרדים קבוע בהנקה ומסיבה אחרת - כדי שגם מישהו אחר יוכל להרדים את הילד חוץ ממני

אבל למה לא לנענע את העריסה?? למה לא לתת קצת להרדם על הידיים?? (במקום 20 דקות של לחישה טפיחה מתסכלות לאמא ולתינוק???)

בטיטול ובאוכל התכוונתי להראות שמכל הרגל נגמלים בגיל כלשהו לפעמים בקושי לפעמים יותר בקלות . אז לא חבל לא לתת לילד חום ואהבה עכשיו כשהוא זקוק להם רק כי אולי עוד כמה חודשים כשהוא יגדל זה כבר לא יתאים. לי??

ואני רק יספר לך שלא פחות קשה לגמול מנוכחות של אמא ליד הילד בהרדמות.  (שבשביל זה היא המציאה אח"כ את שיטת "הרם הורד" שדווקא יעילה מאד!)

את הנושא של שגרה אצל תינוקות קטנים די אהבתי כי היא מלמדת אותך באמת להכיר את התינוק ואת ההבעות שלו.

אבל לדעתי חשוב להפסיק אותה מהר כי החיים שלנו מלאים שבירות שגרה אפילו שבת- הולכים לישון מאוחר, מתארחים וכו' ואז קשה מאד עם ילד שהתרגל לשגרה מקובעת

אני כבר ממש לא זוכרת את כל מה שלמדנו בשיעורי פסיכולוגיה, אבל הביאו שם מחקרים, שיש השפעה על החום והמגע שהילד מקבל על הבריאות וההתפתחות הרגשית ושכלית של הילד.

הרב אבינר הזכיר את זה לא מזמן באחד העלונים, שעשו ניסוי בבית יתומים, שלחלק מהילדים נתנו יותר מגע, והם היו חולים פחות, לעומת אלו שקבלו פחות מגע.

אז זה, למה כן...

מה שמכוון אותי זה לתת לילד כמה שיותר מגע קרוב, אבל בלי שאני אתחרפן... שיהיה לי גם את המקום שלי עם עצמי. אז אני כן מרדימה בידים, ובהנקה ומשכיבה אותם איתי, כי המגע הזה חשוב להם.

ואפילו בלי פילוסופיות, זה פשוט טבעי, אלו הכלים שה' נתן לי כדי לטפל בתינוק, ידיים, הנקה, כדאי להשתמש!

ככה אני מתעוררת מכל פיפס של הרך, השינה שלי אמנם יותר משובשת, אבל הלב יותר רגוע. ועל הבטן- הם ישנים טוב יותר ורגועים יותר, מה שמאפשר לי לישון טוב בין הזזת ראש להזזת ראש של התינוק ...

היום יש הרבה שאומרים ששינה על הבטן קרוב לאמא, במיטה נפרדת- זה הכי טוב.

גם כי האם מאוד קשובה לתינוק, גם כי יש לתינוק נטיה לסנכרן את הנשימה שלו עם נשימות אחרות לידו, וגם כי שינה על הבטן טובה לחגורת הכתפיים.

בחלק מהלילה - גם אצלנו ככה, עד גילאים מכובדים (שנה וחצי וצפונה).

לא הבנתי - אם זדה כיף לשניכם - למה לא? תינוק עובר תהליך של פרידה: בהריון הוא מחובר לגמרי, ומהלידה הוא נפרד לאט לאט ובהדרגה בכל המובנים (בהתחלה הוא עוד מקבל מזון מאמא תקופה ארוכה, ובהדרגה נגמל; בהתחלה הוא צריך שההורים שלו יזיזו אותו ממקום למקום, עד שהוא לוקח בגיל 18 את האוטו ויוצא עם החברה').

לא קראתי מה ענו לך, אבל תמצאי דרכים אחרו: מינשא, להרדים אותו בהנקה בשכיה ואז "להשתחל" מהמיטה.

גם אמא שלך כשגידלה אותך בטח עשתה אותו דבר.

על הבטן ילדים מתפתחים טוב יותר, גדלים רגועים יותר, פחות סובלים מכאבי בטן ועוד כמה וכמה יתרונות.

גם טענת מוות באריסה לא חד-משמעית.

מה שכן, מדיניות משרד הבריאות נכון להיום - השכבת בטן.

מה תהיה מדיניותו בעוד עשור איננו יודעים.

בקיצור: המלצתי היא - ללכת אחרי האינטואיציה האמהית שלך.

בהצלחה!

טענת מוות בעריסה כן חד משמעית. הדוד-רופא שלי בדק ואמר שמחקרים שנעשו הראו שיש ירידה של 70%!!! במקרי מוות בעריסה מאז שהתחילו להורות להשכיב על הגב.

ההנחיה היום היא להשכיב לישון על הגב, ובשעות הערות להשכיב על הבטן, או בשינה במשך היום-כשההורים ערניים וצמודים. (בשביל חיזוק חגורת הכתפיים והתפתחות מוטורית) למרות שיודעים שזה הרבה פעמים לא מספיק, ובאמת במקביל לירידה במקרי מוות בעריסה, יש עליה חדה בשכיחות בעיות בחגורת הכתפיים. נראה לי ברור מה עדיף...

העניין הוא שכל זה נכון כשתינוקות ישנים בחדר אחר או רחוק מאמהותיהם, כי כשהם ישנים קרוב מאוד לאמא- האם ישנה פחות טוב ויותר ערנית ודרוכה למצב התינוק, וגם כאמור- לתינוקות (כמו לכל בני האדם- אגב) יש נטיה לסנכרן את הנשימה עם אדם שנושם לידם (זה גם עובד בלידות- כדולה למדנו להשתמש בנשימות שלנו כדי לכוון את היולדת לנשימה נכונה) לכן שינה ליד ההורים יכולה למנוע הפסקת נשימה אצל התינוק.

מנסיון- כל תזוזה של התינוק גורמת לי לפקוח עין תורנית... לכן אני משכיבה על הבטן- אבל במיטה צמודה לשלי. לא רחוק ממני. ככה נהנים מכל העולמות...

בחדר אחר- נראה לי לא בטיחותי בגיל קטן. ב

שלב שהם כבר מתהפכים מיוזמתם בשינה- אני מעבירה לחדר הילדים.

זה קצת מצחיק הסיפור של הקשר בין ירידה של 70% להשכבה על הבטן לא??

אם כל כך הרבה נשים משכיבות על הבטן (רוב הנשים שאני מכירה גם לא מהפורום)

אז איך מסבירים את הקשר בין ההוראה למירידה בתמותה אם ההורא לא מיושמת??

עשו אותו למיטב זכרוני באנגליה...שם כנראה יותר צייתנים מבארץ.

אבל בלילה תמיד על הגב/על הצד, אני מפחדת..

ולגבי הלוחשת-

אני יודעת זה נשמע נורא שאומרים לא לחבק יותר מדי וכל זה..

אני קראתי אותה וקיבלתי רושם מאוד טוב,

היא לא אומרת לא לחבק וללטף, היא אומרת לא לנחם את הילד מעבר למה שהוא צריך

וזה יכול להיות פתרון טוב לכל מיני שרשורים בפורומים שונים של הריון ולידה, שהילד כל היום על הידיים, שאין פרטיות במיטת ההורים, שילד נרדם בהנקה..

שמעתי מלא דעות, בעיקר שליליות על הלוחשת, אבל כשקראתי אותה מצאתי היגיון במה שהיא אומרת, לא מצאתי משפט אחד בו היא אומרת להניח לילד לבכות עד שיירגע, להיפך, היא אומרת שכשילד בוכה יש לענות על הצרכים שלו, אך גם לסייע לו לפתח את עצמאותו ואופיו.

החלטתי לנסות אותה. במשך שבוע-שבוע וחצי הלכתי, בגדול, לפי שגרת היום שהיא מציעה, לפי הרגלי השינה שהיא מציעה (שהיא תישן במיטה שלה, להבין את דפוסי השינה שלה, לסייע לה להירדם בעצמה מבלי להזדקק לתלות חיצונית) ואת פשוט לא מבינה איך היום שלי השתפר פלאים, יש לנו זמן איכות יחד-משחק, שירה, מקלחת, עיסויים, יש לי זמן מוגדר לעצמי בו אני פנויה לצרכיי האישיים. (נכון, בימים האחרונים היא טיפה עצובה, אבל זה לא קשור ללוחשת כי סדר יום לא סותר אהבה, להיפך! הוא מאפשר לי להיות אמא נורמלית, הוא מסדר אותי, נותן לי זמן לעצמי, זמן כ"כ חשוב ויקר!!)

לדעתי, הקטנה ובחלקת מיעוט בפורום זה-אל תמהרי לפסול את הלוחשת. תנסי. תני לזה זמן של שבוע-שבועיים. מקסימום-תשני את ההרגלים.

תחבקי אותו כמה שיותר, תלטפי אותו, מגיע לך!!!

אבל, כשהוא ישן במיטתך תשאלי את עצמך אם את רוצה שזה יהיה המצב בשנה הקרובה?

כשהוא ישן עלייך תשאלי את עצמך אם זה המצב שאת רוצה שיהיה בשנה הקרובה?

נכון, יש פה לא מעט בנות, ואולי רובן, שישנות עפ הילדים במיטה הזוגית ונהנות מזה. אז נכון, עד גיל 3-4 חודשים זה כיף וזה רומנטי וכל זה.. אבל תחשבי עליכם כזוג-זה בסדר לכם? זה טוב לכם? אם כן-אז מעולה.

אבל אני חושבת שלרוב זה לא מתאים, זה שוחק, אין אינטימיות בין בני הזוג, תחשבי על זה..

חלילה, אני לא באה לזרוק עלייך עגבניות, כל אמא יודעת מה טוב לילדיה, אבל צריך להבין שהמצב לא נשאר סטטי, וב"ה "זה הקטן-גדול יהיה". בעלי אהב מאוד להחזיק את הקטנה כל היום, ועכשיו היא נהיית טיפה כבדה וזה באמת טיפה קשה, וב"ה שהיא לא רגילה לידיים כי אחרת היינו נשחקים.

תבחני את כל האפשרויות העומדות בפנייך, תקראי את הלוחשת באובייקטיביות, ועל כל הצעה שלה שלא מוצאת חן בעינייך תעני לה בינך לבין עצמך, תני לה תשובה. האם התשובה הזו עונה על צרכייך כאם? עונה על צרכי הילד?

וכמובן, אפשר לסנן, לא כל מה שאומרים קדוש,

מאחת לך שבע"ה תמצאי את הכיוון ההורי שלך ושהוא יהיה הכי טוב בשבילכם!!!

*** התלבטתי אם לכתוב את זה באישי כי אני קצת חוששת מתגובותיכן, אז אנא, תהיו עדינות איתי, אני בתקופה רגישה עכשיו ובוכה מכל שטות...

הצילה, ממש הצילה אחרי שילדתי את בני הראשון.

במשך כששה שבועות הוא צרח יומם ולילה, ממש בלי הפסקה. (אם הייתי ישנה שעה בלילה, בעלי היה אומר לי בסיפוק, ישנת שעה!...רציתי להרוג אותו...) הייתי מחזיקה את העולל הבוכה על הידיים ומחפשת תנוחה שיואיל להרדם, ולהשאר במצב צבירה ישן... אך ללא הועיל...

ואז בעלי קנה לי את ספרה של הלוחשת. ובתוך שבוע, הצלחנו בס"ד להכניס את הפיצקי ואותנו לסדר יום שפוי!

זאת היתה הצלה ממש!

אז נכון שאר ילדי כבר לא הסכימו להשמע להוראות שלה...

ובסופו של דבר ישנו איתי במיטתנו...

אבל ככל שהתקדמנו עם ההורות, הדבר היה לנו יותר קל...

את הרביעית העברתי למיטתה בצער אמיתי של פרידה מסוימת...

אז אביוס יקירתי, זה נהדר שמצאת לעצמך את הדרך הנכונה לך (ולכם), וברור שהרוגע והיציבות הרגשית שלך,  חשובה יותר מכל דבר לתינוקת שלך!

לכן תהני ממנה ומדרכך1 אבל אל תתפלאי אם בעז"ה בילדים הבאים תמצאי את עצמך מחפשת או רוצה דרך אחרת...

אני לא מתכוונת לפסול, ומעריכה אותך מאוד.

גם אם בלידה נראה שיצא הכל, יכול להיות שנשארו שאריות שגורמות לדימומים.

נבדקת אחרי הלידה?

מכירה אישה שיש לה דימומים וכתמים בתקופת ההנקה )קבוע( לא יודעת את ההסבר במדויק אבל בעצם בהנקה רירית הרחם לא מתעבה תקופה ממושכת וכנראה שאצלה הרירית ככ דקה שיוצר כתמים.

מטפלת בזה ברפואה אלטרנטיבית אבל זה לא עוזר 100%

גם כדי לבדוק שאין שאריות ברחם

וגם אם הרחם נקיה - שתבדוק ממה זה - מה מצב רירית הרחם, מה המצב ההורמונלי ואם יש לה עוד רעיונות ממה זה יכול להיות.

גם אם אין לזה משמעות רפואית, דימום לא מוסבר במשך 3 חודשים אחרי הלידה, זה בהחלט מצריך יחס ופתרון רפואי היות שזה מפריע.

שאריות שליה.

חשוב ללכת שוב לאולטרה סאונד ואם לא רואים מספיק טוב אז להיסטרוסקופיה

איך היה בהנקות הקודמות?

בפרט אם זה קורה לאחרכ שאתם ביחד...ולפני לא היה.
אם היא מוצאת פצע- אתם מותרים וזה מקל עלייך,כי אז יודעים שיש לך פצע בצוואר הרחם וזה מקור הדימום.
אם אין פצע- זה אוסר אתכם, (כמובן היא גם מתקשרת לרב ומסבירה והוא אומר את דעתו ההלכתית) וכדאי ללכת לרופאה כי יאז מקור הדימום הוא מהרחם, או הורמונאלי מהנקה...

אבל ממש חמוד שהיא אומרת לבד שמוצץ יכול לעזור לה

הייתי שוקלת להביא לה

אפשר ללכת לריפוי בעיסוק. ובינתיים לתת לה ללעוס דברים אחרים, כמו חתיכת בד שתחברו לבגד שלה, כפית חד פעמית, מאכלים קשים כמו גזר וגריסיני...

יכול להיות שזה נובע גם ממשהו רגשי, אז יכול להיות שכשזה ייפתר גם הצורך התחושתי ייגמר.

בינתיים תשתדלי כמה שפחות להראות לה את הגועל שלך, כי מן הסתם זה ישפיע על הקושי הרגשי...

❤️

חשבתי לתומי שתחושתי זה ילגים שנולדו ככה.

זה יכול להווצר ביום בהיר אחד?

ויכולות להשתנות במהלך השנים.

שלושה מילדיי (אם לא פספסתי נוספים) "אכלו" את החולצה שלהם בשלב מסוים של חייהם, וזה עבר אחר כך. אצל הקטנה (הילדונת שעל הרצף) זה עבר לאחר שבגן ובבית עשינו מה שכתבתי לך (בהתייעצות עם המרפאה בעיסוק). יש לה צורך גדול בתחושה, וזה מתבטא בכל מיני אופנים, וזה אחד מהם.

אבל באמת זה יכול להיות בגלל עניין רגשי, ואז זה יעבור בזכות הטיפול הרגשי... תתייעצו עם המטפלת הרגשית.

יש כאלה על שרשרת, שגם נראים יפה.

היא ממש אוהבת

אני מרגישה שבימים שאני מצליחה להפנות אליה יותר זמן איכות זה פחות קורה ככה שאולי באמת זה רגשי אצלה ויעבור מהר מעצמו...

בעייני כלום.

או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.

או כלום.

הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...

אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד. 

אני כבר מאבדת את הראש

האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.

גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.

כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.

טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.

מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה

וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..

גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.

אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.

ולא עולה שקל

לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים

ולא מהבינה......

זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.

לא עוד כוס או קרם לחות לארון....

ממש קשה לבוא בכזו חוויה.

י שאפשרות להמזין אתם כדי שתתראו בכל זאת?

אני מסתכלת על חמותי בבריאות ע ד 120 נשה

מאד אוהבת לארח

וגם אסור להביא כלום

התעייפה בשנה האחרונה ובלתי נמנע ששינוי יקרה בקרוב

)מחכה שייפול לה האסימון האמת כי עד כה הצעותיי נענו בשלילה(

אני גם כזאת כשמארחת, אסור להביא כלום ואני אוהבת לפנק את המתארחים.
הייתי גם רוצה להרגיש ככה פעם. 
אולי רק בית מלון ...חחח

אני בשלב אחר בחיים אבל עוד זוכרת שבקשו לבוא לסבתא שלי בלי להודיע הרבה מראש.

כי אחרת היא היתה מתכוננת ומתישה את עצמה.

זה מאמץ גדול לנסוע משפחתית לארוח קצר אבל אולי לפחות תצאו בטעם של עוד? כמו התקווה שלך בסוף...

זה באמת המון זמן…

כואב לקרוא אותך, מצד שני זה באמת קשה לארח משפחה גדולה. למה לא להפגש לאורך השנה לכמה שעות במקום שבת שלמה? למשל הדלקת נרות משותפת, ארוחה בסוכה, פיקניק בטבע בחול המועד פסח. גם אם גרים רחוק אפשר לנצל חופשים או להפגש באמצע הדרך.

אפשרות נוספת- להזמין אליכם לשבת.

אם אזמין במקום שבת את עצמנו להדלקת נרות, זה לא יעזור עדיין יש ילדים ובלאגן וצריך לבשל.
ואלינו לא יבואו.
רק בקיץ אם כבר, (אצל אף אח לא מתארחים, אנחנו לא חריגים בזה)

להזמין אותם אליכם זה לא אופציה?

גם סבא וסבתא שלי כבר מבוגרים מכדי לארח את הילדים הנשואים ופחות בקטע להתארח מלבד אצל הבת שגרה לידם ויכולים להגיע לסעודה ולחזור לבית.

מבאס בשביל האחים הצעירים של אמא שלי שפחות הרוויחו שנות אירוח🥲

אבל בתכלס זה מה יש והם קופצים אחת לכמה זמן לביקור אמצ"ש או שקופצים אליהם..

בסוף זה עצוב שלא מתראים כל כך הרבה זמן.

ממש מקווה בשבילכם שהם כן מארחים בשמחה, פשוט מעדיפים תדירות רחוקה 

תחושה ממש לא נעימה להתארח ככה..

אני חושבת שהכי משמעותי זה שני דברים - עזרה ושקט.

את אומרת שהגדולים כבר עוזרים, וזה המון. הייתי עושה להם שיחה קצרה ומשקפת להם שסבא וסבתא מבוגרים, ואת יודעת שהם תמיד עוזרים אז גם חשוב לך להודות ולהגיד שאת רואה ומעריכה, וגם לחזק אותם להתמיד כי באמת זה לא קל לארח.

אני לא חושבת שזה חייב להיות מבאס עבורם, תלוי באיזה טון הדברים נאמרים.

לגבי הקטנים בעיקר לדאוג שלא יעשו הרבה מדי רעש, שמשחקים יאספו וכו. אפשר גם למנות נגיד "משמרות" של שני מבוגרים כל פעם מביניכם ההורים והילדים הגדולים שידאגו למנן את הרעש, לפתור ריבים, לדאוג לבלגן וכו.

דבר שני יכול להיות שבאמת קשה להם לארח והכל, וזה לא אומר שהם לא אוהבים לארח אתכם. זה פשוט גם קשה, אבל לא בהכרח שזה הטעם היחיד שנשאר להם.

ודבר אחרון אם את מרגישה שזה ארוך להם מדי ובסוף השבת הם מחכים שתלכו - לדאוג לעשות ביקורים קצרים, לא שבתות. בחנוכה לדאוג לשריין יום להגיע אליהם, מדי פעם לקבוע ארוחת ערב מיוחדת או ביום שישי ארוך לנסוע במיוחד לבלות בוקר וללכת. וגם אפשר לבוא מדי פעם בהרכב חלקי, זה מקל משמעותית. אנחנו גם משפחה גדולה, לפעמים היינו מתחלקים נגיד - ילד גדול עם ילד קטן נוסעים לבקר, ואחרי כמה ימים עוד ילד גדול עם קטן. לפעמים ההורים עם הקטנים ובזמן אחר הגדולים באים עצמאית, או פעם אחת הורה אחד רק עם הבנים/רק עם הבנות. בגיל מסויים של סבא וסבתא ובגדלי משפחה מסוימים זה כבר באמת נהיה קשה, וביקורים קצרים מאד מקלים גם על האירוח עצמו, גם על ההכנות, וגם לא הופכים למועקה באמצע הענין.

אם חשוב לכם לבוא בהרכב מלא לשבת, אפשר גם למצוא דירה באזור לישון בה ולבוא רק לארוחות, ככה שיש להם גם מרחב פרטי בין לבין

סבא וסבתא זה הכי קרוב שיש אחרי הורים ואחים. אין שום סיבה להפגש רק פעם בשנה.

תרגישי בנוח, אתם לא איזה אורחים שהגיעו מהרחוב, זה סבא וסבתא ונכדים. ועוד הבאת איתך חצי מהשבת.

אם עושים לך פרצופים שאין כח בלאגן, זה עניין שלה עם עצמה. זה הנכדים שלה, זה הילד/ה שלה, זה מי שהיא הביאה לעולם. אל תנסי לרצות יותר מידי, זה מעייף ומביא לתסכול וכעס עליה. תביני שזה הסבתא וזה הנכדים ובחירה שלה בלבד אם להנות מהם או לסבול מהם ואם היא בחרה בסבל זה עניין שלה ובעיה שלה. 

הם גם שמחים מאוד לארח אתכם ולפגוש אתכם, וזה גם קשה להם. וזה לא סותר.

נגיד - לארגן בר מצווה לילד שלך זה כיף או קשה? ברור שזה קשה ומטריח, אבל זה גם משמח ומספק כי יש פה אירוע מרגש שאנחנו רוצים לחגוג אותו בצורה הראויה.

אז גם אירוח יכול להיות כך.

יכולה לומר לך על חמותי שכבר מזמן לא אירחה אותנו בשבת כי זה באמת כבר יותר מדי (היא קרובה לגיל 80), אבל היא כן מארחת אותנו לפעמים באמצע שבוע וטורחת המון לפני והרבה אחרי (והיא לא מרשה לנו לעשות כלום, בקושי שנאמר תודה היא מוכנה), וברור לנו שזה מתיש אותה מאוד (ולכן לא נעשה את זה הרבה, אלא נזמין אותם אלינו לזמנים קצרים), אבל היא גם נהנית מזה מאוד ומוכנה "להקריב" בשביל השמחה שלה לראות אותנו.

גם ההורים שלי - בשנים האחרונות כמעט לא הגענו אליהם בהרכב מלא לשבת (אף שהם צעירים יותר), ובכל זאת בשבת הקודמת הם אירחו את כל הילדים שלנו כדי שנוכל לצאת לנופש.

זה היה להם קל? לא כל כך... (הם הודו בזה במנות קצובות🤭) אבל בנוסף לזה שאחותי הקטנה והבת הבכורה שלנו התגייסו לגמרי לעזרה - הם פשוט החליטו לעשות את המאמץ כדי לעזור לנו וכדי ליהנות מהנכדים כמה שאפשר.

אני מתפללת שגם אנחנו נהיה מסוגלים לנהוג כמו ההורים שלנו, אף שאני יודעת שזה יהיה קשה.

כי באמת, עם כל הקושי, חשוב לנו לשמור על המשפחה שלנו וליהנות בחברתה...

אז לא כתבתי לך עצות פרקטיות, אבל אולי רק קצת שינוי בחשיבה...❤️

ההחלטה אם להזמין או לא היא שלהם

ואם הזמינו- אז אתם רצויים

וכן. את יכולה להקל ככל יכולתך

אבל אם הם לא נהנים מנכחותכם- זה לא בשליטתך

אני כן יכולה להגידהשמגיעהגיל שהכל קשה

קשה לארח

קשה להתארח

ובאופן כללי קשה להנות

זה גיל שמספיק לבוא אחהצ לשעה

לתת חיבוק, נשיקה

וללכת

(קודם לזה השלב של לבוא עם מגש פיצה לא. ערב ולהשאיר מסודר כשיוצאים... אבל כאמור- מגיעהשלב שגם זה לא)

ולכל הנל לא יעזור אם מדובר באופי "פולני"

שמותר שיהיה להם קשה

זה באמת קשה לארח,

קשה זה לא רע.

עדיף לעבוד קשה ולהרוויח מפגש וקשר

מאשר לנוח ולא להפגש.

כל עוד הם מציעים - זה טוב

גם בשבילם!

תשאירי להם את האחריות למנן את זה בשביל עצמם.

להתארח שבת שלמה

וגם אם מתארחים זה לא צריך להיות מושלם

אנחנו כבר הרבה שנים לא מתארחים שבתות

באים לביקור קצר בחופשות ומתראים באירועים

פגישות קצרות ולעניין

וגם הן לא הנאה צרופה 

זה באמת מאכזב. אין לי טיפים מעשיים. אני כן חושבת שכדאי לשים על השולחן את החלום - שיהיה כיף לארח אתכם, שיתגעגעו וירצו שתבואו כל הזמן.

וליד לשים את המציאות - ב"ה משפחה גדולה ומלאת שמחת חיים. שקשה לארח אותה.

ולהתאבל קצת על החלום ושברו, ולקבל את המציאות בהכרה והבנה שזה מה שהשם נתן לנו וזה הכי טוב לנו.

1. להביא מעילים וביגוד חם ולצאת לטיול משפחתי בשבת בצהריים אחרי הארוחה או לפניה... יתן להם ולכם ספייס ואפשרות להתאוורר

2. תיאום ציפיות לפני הילדים

כמה שיותר תדברי איתי מראש ייקל עלייך בזמן הביקור..

3. לשחרר קצת..

בסוף יש מה שביכולתך להשפיע ויש מה שלא

ובכל מקרה אי אפשר להיות מלאכים,

אז תעשי מה שביכולתך והשאר קצת לשחרר

אם תהיי בסבל ועל קוצים כל השבת זה גם מאודדדד מתיש נפשית, מאוד, וגם יוצר תוצאה הפוכה- יקשה עלייך לנהל את זה ולהעביר את השבת במקסימום רוגע וטוב...

4. תביאי לך פינוקים

זה סיטואציה מורכבת ותביאי לך מתדלקים שונים לזמנים שונים

אגב אפשר להביא גם מתדלקים לילדים ומתחלקים לסבא וסבתא/דודים..

אם זה פעם בשנה אז זה הוצאה חדפ והייתי משחררת ומוציאה סכום משמעותי העיקר לעשות מה שביכולתך כדי שיעבור בטוב...

ודבר אחרון- חיבוק גדול ובהצלחה!!!!

ככה יש את החוויה של שבת אצל סבא וסבתא

אבל הרבה יותר קל ועם צומי יותר ממוקד.

וגם אם יש לכם הזדמנות של שבת יותר מצומצמת, ש2-3 מהגדולים לא איתכם בשבת, אולי זה גם פחות כבד.

וגם, מצטרפת שמפגשים באמצע השבוע יכולים להיות מאוד משמעותיים.

חיבוק 🤍

זוכרת ששאלת על זה באה"ה

וצריך להעריך את המאמץ שהם מארחים בשביל הקשד, ולא לנסות שזה יבוא "טבעי"

יש גיל שכל מה שעושים בו זה לקטר..

זוכרת את סבתא שלי יושבת עם השכנות המבוגרות מתחת לבניין

וכל השיחה שלהם זה רק קיטורים על כל העולם..

אני חושבת שבמוצש הם מתבאסים שאתם הולכים מבחינת הקשר, ושמחים שטכנית יוקל להם, החיים מורכבים וזה בסדר.

להיות איתה❤️

האם זו תחושה שמוכרת לך בחיים? שלא באמת רוצים אותך אלא כדי לצאת ידי חובה/שהנוכחות שלך מעיקה או לא רצויה?

הרבה פעמים זה יושב על מקום כזה, ויש בזה גם נבואה שמגשימה את עצמה.

תחבקי את עצמך על ההרגשה הכואבת הזו.

ותתפללי שתרגישו את וילדייך אהובים רצויים ומקובלים❤️

תודה לכן, סליחה שלא הגבתי לכל אחת אישית
כתבתן דברים מעניינים ומעלים מחשבה
רק אומר שהסבא והסבתא לא כאלה זקנים...אחרת היינו יותר מבינים כנראה
ואין אפשרות אמצע שבוע וכדומה שהרבה מהממות פה הציעו, לא אפרט.
לקחתי לתשומת ליבי מה שמישהי כתבה שעם הגיל פחות מתלהבים, פחות מתרגשים. כנראה זו גם הנקודה, פחות מתרגשים ומתגעגעים בבואנו...
ואני מרגישה רצויה במקומות אחרים... שאלו פה.
תודה לכולן.
אנחנו נהנה בשבת מאוד, מה האחרים? לא יודעת.

גם לנו יש ילדים גדולים וקטנים, ואותנו כמעט לא מארחים למרות שאת האחרים כן, בעיקר בגלל שיש להם הרבה פחות ילדים בגילאים צעירים בפער מהילדים הגדולים שלי (באופן מצחיק יש לי את הילדים הכי גדולים וגם הכי קטנים במשפחה).

הרבה פעמים ממש הייתי בצער ששמעתי שהזמינו את אחד הילדים האחרים ואותי שוב לא הזמינו, או שנאמר לי בפירוש שמזמינים רק את ילד מסויים ואותי לא...

בהתחלה נעלבתי ובכיתי ממש, אבל אז הבנתי את ההורים שלי, קשה לארח אותנו, אנחנו מהממים אבל גם מרעישים מאוד וצורכים המון מזון והתארגנות לפני ואחרי (למרות שהילדים שלי מגיעים לפני לנקות את הבית, אני מביאה את האוכל, מדיחה כלים ומגישה ומסדרת אחרי). עבור ההורים שלי זה תיק גדול מאוד לארח אותנו וגם אנחנו באמת נתפסים כהכי בוגרים ושהכי אפשר לסמוך עליהם שהם יסתדרו בלי שום עזרה.

מקווה שזה מעודד

רק שאצלי הנקודה שמפריעה זה לא שקשה לארח אותנו, אלא כי יאלינו לא מתגעגעים, אנחנו לא חסרים להורים.
שנה חולפת ולמי אכפת? מנסים לארח או לבוא אליהם ליום אחד, זה לא קורה.
זה לא הבעיה הטכנית איך לארח, איפה  וכמה. זה שלא מתגעגעים לילדיי ומתוך זה גם לא מנסים למצוא פתרונות למפגשים קצרים איפהשהו.

אבל תודה שאיזנת אותי בתגובתך.

או שזו הפכה לעובדה שקשה לארח אתכם?

ההרגשה שלי היא שזה יותר הקושי שמשפיע.

אני אגב מדברת כמעט כל בוקר עם אמא שלי בדרך לעבודה, זה יוצר קשר, היא יודעת מה קורה, שומעת על הילדים וכו'

אני גם משתדלת לארח אצלי מפגשים משפחתיים סוכות, חנוכה, פסח. משתדלת להשקיע כמה שאפשר במה שביכולת שלי

שמחתי שילדיי פגשו בסבא וסבתא ונזכרו בהם, אמא שלי ממש השקיעה בארוחות וקינוחים.
השתדלנו לעשות אווירה טובה ונעימה, לנקות ולארגן.
הכי מבאס שרק לפני צאת השבת הקטנים התחילו להיפתח ולדבר ולספר, הביאו ציורים מהגנים...

תודה על ההתעניינות 
 

ממש מחמם את הלב
עניתי ל"תוהה לעצמי" ששאלה גם מעלייך...
 

יש דרך הקופה

אפשר לקבוע פגישה עם העוס, זה ללא עלות בכלל. פשוט לצלצל לשאול מתי היא נמצאת, אמורה לעבור בין מרפאות.

והיא עוזרת למצוא ולהפנות הלאה.

אם הטיפול הוא דרך הקופה זה ממש בחינם, רק לפעמים יש המתנה.

העוס יכולה לסיע בקיצור ההמתנה אם תחשוב שזה דחוף...

יש גם טיפול תרופתי שמאד עוזר. אני הרגשתי שצריכה את העזרה התרופתית כי אחרת לא אתמיד בטיפול, כי לא היה לי באמת כח לטפל בעצמי.

מה קורה בטיפול?

בגדול, נותנים מקום להכל. הרבה פעמים דכאון נובע ממקום בתוכינו שמכל מיני סיבות  אנחנו חונקים בפנים. והחנק הזה מחלחל כמו מוות של איזור מסוים בנפש. וזה מוביל לדכאון המדובר.

כשמגיעים לטיפול ויש מקום להכל, להניח כל רגש כל חויה כל תחושה, עצם האוורור הזה מאד מקל ומסיע לחזור לחיים.

יש גם כלים מעבר שעוזרים להתמודד.

ועוד 2 נקודות חשובות:

ויטמינים- למלא מאגרים של משפחת ויטמיני בי, ברזל, וויטמין די. בשלושתם מצוי מאד מחסור אצל נשים בפרט אחרי לידה והם קריטיים לבריאות הנפש.

ספורט- לא תמיג זה ישים אבל אם כן, כל פעילות גופנית, גם הליכה של 20 דקות בפרט אם נעשית בשמש- מעלה רמות של הורמונים בגוף שאחראיים על מצב רוח חיובי.

ואם יורשה לי לעודד- זה עובר. זה לגמרי יכול לעבור.

אחותי עדיין מוצצת, היא בת 25 🤭

שימנע את היכולת להכניס את האצבע ולמצוץ.

לא יודעת מי מתקין (רופא שיניים? אורתודנט?) אבל כנראה גוגל / AI ידעו להגיד.

חוץ מזה, סתם רעיון, שאולי  יעזור אם היא בעצמה כבר מתלוננת ורוצה להפסיק, שתסתובב עכשיו לתקופה (לא יודעת כמה נחשב שצריך כדי להפסיק את האוטומט של הגוף) עם כפפות. מעריכה שזה לא נוח ונעים למצוץ איתן, וזה יזכיר לה לא להוריד כשהיא בלי לשים לב תקרב את האצבע לפה.

בהצלחה