מה אתם אומרים על זה-
http://www.kipa.co.il/now/46211.html
תקציר- פסיקה הלכתית של רב (לא קריטי איזה רב ואם אתם הולכים בדרכו ומה דעתכם עליו), שאוסרת לעצור בצידי הדרכים כדי להתפלל.
למה צריך פסיקה הלכתית על כל פיפס?! איך בשנים האחרונות יוצאת כל כמה זמן פסיקה חדשה על דברים כאלה?
אנשים צריכים שרב יגיד להם מה לעשות כדי לשמור על עצמם? בחייכם.
[השאלה אמיתית, לא באה כביקורת או התרסה. מי שמפריע לו- שיתעלם]
זה לא שהרב קם בבוקר וחשב לעצמו "איזה פסק מעניין נוציא היום?" אלא מישהו שאל / העלה סוגיה והרב התייחס לעניין מזווית הראיה התורנית.
ספציפית לגבי הפסק הזה כנראה שלצערנו זה לא ברור מספיק לאנשים שאסור להסתכן בכבישים אז צריכים כנראה לשמוע רב שיאמר להם שעדיף להם להמשיך לחיות.
לאיזה רמות אנשים מגיעים, ואיזה שאלות מפגרות הם שואלים את הרב [לא מדברת ספציפית על השאלה הזאתי]
הלו??? תחשבו קצת!! בשביל מה בראו לכם שכל???
אני נגד המונח "שאלה מפגרת". בעיניי אין דבר כזה.
סתכל כאן בכמה שרשורים ותראה בדיוק למה אני מתכוונת
בעזה"י
לדוגמא בשאלות של פיקוח נפש --
כתוב על השואל ועל הרב שנשאל שהם מגונים!!!
יש מצבים שבהם לא אמור להיות ספק לבן אדם -
קודם כל אנחנו צריכים להיות בני אדם
ולבן אדם חייבת להיות דעת!
עוד דוגמא אצל פנחס -
קנאים פוגעים בו,
זו הלכה שלא ניתנת לפסק הדבר צריך לבוא מתוך האדם,
אם האדם שואל כנראה שהוא לא חדור מספיק בדבר,
כנראה שזה לא הוא.
וגם בעניין סירוב פקודה -
יש לי מצפון, אני אדם מה שלא מתאים לערכי אני לא עושה נקודה.
[וממש לא צריך לשאול רב על זה...]
ולפי דעתי האישית ממש -
הדבר הזה נכון גם לכל דבר בצבא -
גם אם המפקד שלך משפיל אותך או מישהו אחר -
גם בזה אנחנו צריכים להיות אנושיים!
[כמו כל שאר החיילים בצבא...]
אבל הדברים הללו נכונים לא רק במצבי הקצה --
הם נכונים לרוב המצבים שלנו בחיים!
חייבים לחשוב ולעשות על פי זה -
[וזה לא חייבים חיצוני זה משהו פנימי...]
ותמיד אפשר להתייעץ עם הרב בהרבה דברים
אבל אני מדגיש את המילה להתייעץ !!!
בכל דבר שהוא לא הלכה אין לנו שום חובה לקבל את דעת הרב,
לרב אומנם יותר ניסיון חיים משלנו,
אבל אנחנו לא מחוייבים לכלום!
בס"ד
יש הבדל בין מצב של פיקוח נפש מיידי שבמקום לסייע רצים לשאול שאלות, אך כמשהו שרוצים לדעת מותר לשאול גם שאלות על פיקוח נפש. אם זה בשביל היידע, או מצב שאני עלול להימצא בו או סתם רוצה לדעת מה ההלכה אומרת על מצב כזה, גם אם בחיים זה לא יגע בי.
הגנאי זה כאשר במצב פיקוח נפש הזקוק למעשה מתחילים להתפלסף.
הדוגמא של פנחס ממש לא נכונה, כי ההפך הוא הנכון. משה היה בחלישות הדעת וההלכה נתעלמה ממנו. פנחס רץ והזכיר לו אותה, שכך לימד אותם משה, ואז משה אמר שאם אתה זה שנזכרת בכך, אתה זה שצריך לעשות זאת. (עיין ברש"י שם)
לגבי סירוב פקודה וכ', ממש מסכימה איתך, דרך ארץ קדמה לתורה. אך האמת היא שכל בילבולי המוח על כך שאסור לסרב פקודה מסיבות כביכול הילכתיות זה קישקוש אחד גדול של אנשים שמשתמשים בידע התורני שלהם כדי לקדם את האידיאולוגיה שלהם. לצה"ל של היום מבחינה הלכתית אין שום תוקף, וכל האומר אחרת מגלה פנים שלא כהלכה.
ולגבי הסעיף האחרון שציינת מסכימה בהחלט. חוץ מלפסוק רב גם יכול לעשות טובה ולייעץ מנסיון חייו ודעותיו האישיות, אך ברור שאין לזה תוקף הלכתי, ושום רב נורמלי לא ינסה להציג את זה כאילו שיש לזה.
לגבי העניין של ,"להיות אדם"- לשמוע דעת תורה לא מונעת מאף אחד את האדם שבו, ואם יש רבנים שהתייעצות איתם גורמת לתחושה כזאת הבעיה היא ברב, לא בשואל השאלה. מאידך אם יש אנשים שמלחתכילה קשה להם להגיע למקום של תובנות וידיעה פנימית מה נכון, גם בנושאים לא הלכתיים וטב יעשו עם ייתייעצו עם גורם חיצוני בר דעת שמבין בתחום. בקיצור אני לא רואה עניין לתקוף אנשים ששואלים שאלות שאתה אולי יודע את התשובה לבד, כי אם הוא שאל, הוא לא יודע. ומי שלא יודע עדיף שיודה בכך וישאל מאשר שיסתבך ללא צורך.
מפאת חוסר הרצון (חפרתי מספיק היום) ומצד שני זה נושא מספיק בוער שאסור להתעלם
אנסה לחדד את השאלה עם כיווןן לתשובה
ראשית לחלק בין מי ששואל לבין מי שעונה
אפשר לשאול את הרב אם לפי הרוחניות כדאי רכב ירוק או אדום ? מה יותר זורם לפי היהדות?
אני מניח שהשאלה היא לא על השואל (נושא אחר מה שואלים את הרב)
אלא מדוע ההלכה צריכה להקיף את כל תחומי החיים ולרדת לפרטי פרטי הדינים?
פעם הכנתי כוס תה לי ולחבר לא דתי (הגדרה עדינה)
כשהוא ראה אותי בודק את העלים של הנענע שיהיו ללא תולעים אמר לי "אל תהפוך את האלוקים שלך לכזה קטן"
מה היית עונה?
או בעברית - הרבה חלקים קטנים מצטרפים למשהו גדול.
פעם כבר כתבו פה איזה דבר תורה, שהרעיון העיקרי שלו היה- המצווה הראשונה בתורה היא 'אל תהיה טמבל'!
אלוקים נתן לך שכל- תשתמש בו!!!
הגמ' שאומרת שאין לנו על מי להשען, מביאה את זה בשביל לומר שהמצב גרוע, זוועה.
כלומר, המצב האידיאלי הוא שאדם נתמך בעצמו, או יותר נכון- עומד בעצמו, ולא ע"י גורמים חיצוניים (אפ' לא הקב"ה!!!)
וזה שאדם לא מפעיל את המוח שלו- זה לא נותן לו נקודות אם בזכות זה הוא יפנה יותר לרב.
זה חשוב לפנות לרב ולהדבק בו- אבל את מה תדביק בו? את החוסר אישיות שלך? את הטפיליות?
צריך לבנות מחשבתית את היחס לרב, למה צריך לשאול, ומה הוא עדיף עליך, וכו' ולא להתבייש לשאול- אבל רק אחרי הפעלת השכל!!!
בנוגע נקודה של המייל- אלוקים הוא לא נטויזן, עלי המשל הזה לא היה עובד.
יש דרכים יותר עמוקות ונכונות להסביר את זה.
האמת, קודם תגדיר מזה אלוקים.
אבל מה הקשר?
לייק!מאמע צאדיקה"סוגרים את מוחם, סוגדים לרבניהם, מאדירים אותם, מתעצבנים אם מישהו בישוב לא סוגד להם...."
אוף... אני לא מצליח לחשוב על שום תגובה מספיק הולמת, אז אהיה ישיר:
א. (וסליחה על המילה) חארטה.
ב. הוצאת שם רע.
ג. זלזול מוחלט בציבור גדול, חשוב ומשמעותי.
ד. פגיעה חמורה בכבוד תלמידי חכמים (לצערי מתגובות קודמות שלך נראה שזה לא ממש מפריע לך...)
ה. ציטוט שלא ענית עליו מ'נקדש את שמך..' - "אפשר להבין מה העניין בכל המשפטים הפרובוקטיבים שלך?"
ו. טפשות. למה להגיד דברים כאלה בלי קשר? ועוד דברים כל כך רדודים.. וזה חבל, כי נשמע שיש לך שכל.. אבל אתה פשוט לא יודע איך להשתמש בו...
יש כאן דיון פורה וחשוב על מקומו של הרב בהחלטות יומיומיות (פחות או יותר) של אדם רגיל (קרי- לא רב).
למה להרוס אותו אם צעקות מטופשות, מגעילות, פרובוקטיביות, פוגעניות וחסרות אחריות?! שלא לדבר על חסרות כל קשר/ תועלת לדיון...
אשמח לקבל תשובה.
על סמך שמועות וסיפורים אתה מפיץ שקרים?
זה כבר הורס את מעט היושר האינטלקטואלי שבך.
ציטוט שלך:
"הדפוס שחזר על עצמו שוב ושוב: מי שלא הולך עם הקליקה שמנהיגים מספר תושבים הסוגדים לרב הישוב חוטף וסובל, כמו גם אשתו וילדיו. בחברה, בלימודים, בתעסוקה, בביה"כ, במגורים, במקומו בישוב וכיו"ב. והרבנים? - משיבים בשתיקה לסובב אותם, אם לא בתמיכה."
את מבלבל את השכל ומנסה להסיח את דעתנו מן האמת, במסווה של פגיעה וצער שנגרם לאנשים תמימים ומסכנים ע"י אנשי הישוב המרושעים והרב האדיש.
נחמד.
אבל קשקוש.
אני מכיר עשרות משפחות שמוכנות ללכת באש ובמים אחרי הרב שלהם, ולמרות זאת הם משפחות מדהימות, סובלניות, איכפתיות ובשום פנים לא יעשו שום דבר ממה שתיארת.
אז במחילה מכבודך, תפסיק לנפנף עם המציאות המזוייפת שלך ולטעון שאתה יודע יותר טוב מכולם מה נכון ומה לא.
ואם אתה לא טוען את זה, אז בבקשה תלמד לשתוק.
ואם כבר, מי שמך לדחוף לנו דיבה, לשון הרע, רכילות, שקרים, ודעות אישיות לא עיניניות בתור הודעות תמימות?
נ.ב.
"...אין בכוונתי להתייחס באופן ענייני"- חבל. אני חושב שכל בעלי העיניים והאזניים הערלות היו שמחים לקבל ממך התייחסות עניינית ולא מתלהמת.
לילה טוב.
וסליחה על החפירה הקטנונית- אבל זה בעיני אולי אחד ה-דברים שחשובים לבניית בית בעמ"י
(והקשר לפורום הוא....
)
לא כל אחד ואחת יכולים לשבת ללמוד הלכות בעומק שו"ע אחרונים ועוד להבין מה השורה התחתונה לעשות בפועל
אבל כל אחד ואחת יכולים לשבת 5 דק' עם ספר הלכה קצר, נהיר, מוסבר, עם השורה האחרונה- וללמוד ולדעת
ע"ע שש"כ וכדו'
בכיוון של אינפי...
כלפי שמייא אין הבדל בין מעשה גדול לקטן
אלא ההבדל הוא רק בעיני הבשר שלנו שאני חושבים שמצוות מסוימות מיותרות.
לגבי תפילה בצד הכביש
אמנם זה הגיוני אבל זו גם הלכה
ולכן שייך שאם רב יראה שזה דבר שאדם דש בעקביו אז שידרוש ברבים לחזק את הדבר
זה קל ונכון להגיד "אנשים אל תהיו טמבלים" "תהיו חושבים"
אבל רב צריך לראות גם מעבר לכך כי מה לעשות יש כאלה שלא יודעים לא להיות כאלה.
רב מחפש לקחת אחריות ולא להטיל אותה על מישהו אחר...
לגבי השואל? שישאל!
א. הוא צריך קשר עם הרב
ב. אם לא יהיה מענה לשאלות סתמיות אז לא יהיה מי שישאל שאלות מהותיות
האנסופיות של הבורא מתבטאת דווקא בזה ששום דבר לא נעלם ממנו. הבורא מקיף את כל ההויה של העולם גם התולעת.
הזילזול בקוטן זאת חולשה אנושית. תשאל את חברך האם צריך להשגיח על אטום. לכאורה זה חלקיק מקרוסקופי חסר משמעות. כולנו יודעים מה מסוגלת לעשות האנרגיה האצורה בו.
יש עוד מה להרחיב בנושא, אך העיקר הוא שהבורא שברא (בין השאר) את התולעת ציווה עליינו לא לאכול אותה. מי שברא את העולם על חלקיקיו הקטנים, עם הדינמיקה המדהימה בתוך כל פרט בבריאה גם בחלקיקים הכי קטנטנים, דורש מאיתנו התנהגות על פי תורה והיא אכן מקיפה את כל החיים, וכל רגע בחיים. לא הכל הלכה, אבל אם הקב"ה משגיח עליינו כל רגע, כדאי להחזיק בתודעה את השאלה "מה ה' רוצה ממני כאן?"-במקום הזה, ברגע הזה, במצב הזה וכ'.
ולא, זה לא קשור לרבנים. התורה היא הרבה מעבר לספר הלכות, ולא התחילה ב"החודש הזה לכם".
זה אומר שלתורה יש שייכות ומה לומר על כל דבר בחיים
אפשר לחיות מאינסטינקט הישרדותי- ולכן לא לעמוד בצידי דרכים (למשל)
ואפשר לחיות משכליות אידיאלית- עבודת השם- ולכן לא לעמוד הצידי דרכים כדי לקיים מצוות שמירת הגוף (למשל)
חוצמזה שבשאלה הספציפית שציטטת- זה באמת שאלה על תפילה!
מתי מותר לפספס תפילה כי לא היה לך אפשרות להתפלל. האם לעמוד בצד הדרך כן או לא נחשב "אפשרות"?
התשובה היתה- לא. זה מסוכן מידי.
שווה 3 דקות
נושא הפינוי הוא פחות העניין חכו לאמצע פלוס |מנסה לסקרן|
מסתבר שגם מי שיש לו מה להגיד מתוך תורה חושב פעמיים מתי איך ולמי להגיד
ששמעתי מהמדריכת כלות שלי לפני החתונה: אישה שאף פעם אין לה שאלות לרב - יש עליה שאלה.
...
אני רואה המון זוגות שכל דבר הכי קטן שואלים רב
בהתחלה זה צבט לי את הלב ואמרתי לבעלי שאולי אנחנו לא בסדר שאנחנו לא שואלים ולא מתייעצים הרבה
עד שהבנתי
שזוגות שכל היום שואלים רבנים, שוכחים לשבת בערב על כוס קפה ולשאול את עצמם.
ככה גם לקבל תשובות יותר שלמות ויותר מחכימות ומפרות את הזוגיות.
ושנית- שבני תורה באמת לא צריכים את זה, מי שנשואה לכזה לא צריכה את הרב שלו.
הבעל כבר שנים בישיבה, קיבל שכל של תורה הגיע הזמן שהוא 'יפסוק'.
המדריכת כלות אמרה את זה על נושא נורא ספיציפי שאפילו בעל שיודע אסור לו לפסוק לאישתו.
אבל בשגרה היומיומית צריך גם שכל של תורה.
אני מסכימה קצת עם התמיהה של פותח השרשור.
זה כמו שרב יוציא הלכה שחובה לחגור חגורת בטיחות.
אני ממש לא צריכה הלכה ספציפית שתאמר לי דבר כזה, ברגע שמבינים מהשגרה היומיומית שחגורת בטיחות מצילה חיים וברגע שאני מודעת להדרכה החשובה בתורה 'ונשמרתם לנפשותיכם מאוד' אני מבינה שזה חובה.
בדיוק כמו חוקי המדינה, תמרורים, רמזורים אדומים, מעברי חציה.
אני לא צריכה רב שיגיד לי דינא דמלכותא דינא, או שיגיד שזה חובה הלכתית
זה מציל חיים, זה חלק מניהול חבר'ה מסודרת ותקינה, אז זה חובה מבחינתי!
אבל למה בכל זאת רבנים עושים את זה?
כי השכל הישר לא קיים אצל כולם, כמה כאלה חוצים ברמזור אדום בכל זאת?
כמה לא חוגרים חגורת בטיחות? כמה לא מפעילים שיקול דעת נבון ועוצרים בשולי הדרך?
ואז שומעים על עוד אסון...
אז הרבנים תפקידם גם לחנך לחשיבה עצמית אבל גם למנוע אסונות בעיקר כאלה שגרתיות..
ומוסיפה עלייך-
שגם מי שלא למדו שנים בישיבה- "הליכות עולם לו"
בית שבו כל יום כל שבוע לומדים הלכות- ואז יודעים בד"כ את התשובה למה שצריך בהלכה!
(וגם- לא לשתות קפה בערב! תה עדיף.
וזה לא משו שצריך פסיקת הלכה- על אחד יודע שזה מזיק...)
אבל לפחות זה שאלות שנובעות מחשיבה, וגם התשובה עשוייה להיות יותר מנומקת.
שלאחר שנה אחת ששימש ברבנות עיר, ביקש לעזוב.
פנו אליו ראשי הקהילה בתמיהה ושאלו "מדוע?"
ענה להם הרב "כי זו השאלה הראשונה ששאלו אותי כאן".
ישנה מציאות, מציאות משמע מורכבות, מורכבות משמע שאלות נוספות
אם המציאות הייתה כל כך יבשה, אז באמת שזה תמוהה לשאול הרבה
אבל ב"ה, המציאות מורכבת, ומשתנה.. בכיוון טוב... ולכן יש שאלות. וכשיש שאלה מן הראוי לשאול
לא חד משמעי. כי זה לא הלכה. זה הליכות חיים.
לכן זה מורכב ומסובך.
בשביל הלכה לא צריך ללמוד הרבה ולא צריך להתלבט הרבה
או שהזוג למד ויודע או שפותחים ספר ועונים ולעיתים יש גם את הרב אבינר שליט"א.
אבל בשאלות של הליכות חיים
שזוג מחליט איפה לעשות חג, האם לעבור ליד ההורים, (דברים שאני שומעת מחברות שהולכים ומתייעצים)האם לחגור חגורת בטיחות אם הגיע זמן מנחה לרדת מהנתיב או לא.
בשאלות כאלה התשובה היא שכל של תורה.
נכון יש מצבים שזוג מסתבך ממש, או שאפילו זוג לא מוצא פשרה וזה הזמן לפנות לשאלת רב.
אבל צריך לשבת הרבה הרבה לפני לעשות חושבים.
הרב זה המפלט האחרון, בעיני.
כי קודם כל זה לשבת בנחת עם בעלי ולדעת להבין לבד מה נכון לנו ומה טוב לנו.
ובעיקר לפתח חשיבה עצמית בריאה בראייה של תורה שהבעל בעיקר שוקד עליה כ"כ וממילא מעביר את זה לביתו ולאישתו.
תסתכלי על השאלה כאן
באמת שלא הייתי צריכה לשאול את הרב אם לאפשר לבעלי לסטות מהנתיב כדי להספיק תפילה.
אם זה מקום מסוכן- אז שיפסיד תפילה. פיקוח נפש לא דוחה תפילה.
זה בדיוק כמו שאשאל- האם לעצור בדרך ליישוב ביש"ע כשלידו יש יישובים מסוכנים לתפילה.
זה פשוט שלא.
נכון שזה מציאות מורכבת
כי הגיע זמן תפילה אך מאידך יש את הדאגה לנפש. שזה העיקרון הבסיסי ביותר של תורה.
ובשביל להגיע לתשובה כזאת לא צריך לשאול רב.
(בפעם האחרונה שהתעקשתי שבעלי ישאל רב, זה היה בצום שלא הרגשתי טוב והאם לפתוח ולשתות או לא.
בעלי אמר לי את התשובה בצורה הכי ברורה שיש, אבל התעקשתי שיתקשר לרב.
ובדיעבד היום- זה היה נטו בשביל להרגיש נקיה מצפונית.
וגם הרב עצמו אמר לבעלי, "מה אני צריך להגיד לך שאישתך והעובר יותר חשובים כרגע מהכל".)
א. יש כאן שאלה הלכתית, האם במצב כזה אדם צריך להתפלל בישיבה ברכב, או שלא להתפלל בכלל. (אמנם לא שאלה כל כך קשה, נראה לי שמי שלמד את ההלכות האלה, גם אם רק מספרי הקיצורים למיניהם יוכל לענות).
ב. אנשים יכולים לחשוב שהחשש להיפגע כאן הוא מאוד רחוק, ולא מצדיק לוותר על תפילה.
ג. לפעמים, גם דברים שאמורים להיות ברורים, צריך להגיד ולכתוב, וגם הרשות לבטיחות בדרכים משקיעה בלפרסם דברים שאנשים אמורים לחשוב עליהם לבד. ("עדיף לאבד רגע בחיים מאשר את החיים ברגע" למשל זה לא חידוש כל כך מרעיש).
ונראה לי שעל כל השאלות בחור בשיעור א' ומטה יכול לענות בקלות...
ובקשר לג'- זה בדיוק התפקיד של הרבנים.
ובקשר לתפקיד שלנו? לדעת לחיות ככה בלי לשאול רבנים ובלי פירסומים של משרד התחבורה.
ולכן מתפללים מנחה לפני שיוצאים לדרך
בהזדמנות הראשונה שיש- כדי לא לפספס אח"כ...
זה כבר ממש פסיקה שנותנים לשיעור ה' ומעלה...
סתם, צודקת בהחלט.
מסכימה שיש גם שכל, ולא סתרתי את זה, אלא כתבתי שיש מקרים שבאמת מוגזם לשאול רב. צודקת..
(האם לחגור חגורת בטיחות, זו באמת שאלה מגוחכת..)
אבל,
אני לא מסכימה בכלל עם זה שרב הוא מפלט אחרון, בעיני לפחות הוא נקודת הפתיחה, הדבר הראשון שממנו אני יונקת ולומדת. ולא להפך- קוראת בספר כלשהו המזדמן ועונה בעצמי לשאלה שרציתי
(אגב יש לזה משמעויות עמוקות הרבה יותר. מי שחושב שרב הוא מפלט אחרון יתגורר, יגדל את ילדיו, הזוגיות שלו תהיה אחרת מאשר זה שרב הוא נקודת הפתיחה בעיניו)
העקרון הוא שאם יש משהו שיש עליו שאלה- צריך לשאול. ואין קשר בכלל למצפון: לא שואלים רב כי חוששים מצפונית. שואלים רב כי יש שאלה... גם אם היא נראית מגוחכת בעינינו, עדיף לשאול ולא לחטוא ומי שמלגלג על שאלות קטנות, אז אולי שיתהה בינו לבין עצמו האם לא קרה לו ששאלה שהייתה נראית כל כך קטנה בעיניו וכך כך ברורה, התבררה כהפך הגמור ומתוך כך יסיק את שצריך להסיק
כך אני רואה את הדברים...
מסיבה אחת- כי אם לעבור דירה או לא. זה אני ובעלי יודעים מה טוב לנו ולא הרב.
ואם לעשות חג אצל ההורים או לא- זה אני ובעלי יודעים ולא הרב.
גם אם אגלה שטעיתי בשאלה מוסרית מסוימת
אני אדע שהרווחתי את החשיבה העצמית, את הנפילה ואת הלמידה.
את השיחה העמוקה והמורכבת עם בעלי, אפילו את המחלוקת איתו וממילא את ההשלמה והאיחוד המשותף.
מתוך כך אני מכירה את עצמי יותר טוב, את בעלי, את הזוגיות שלנו, את הבית שהקמנו.
ולכן כמו שאמרת רק לכיוון השני- אחד שיודע לבוא ולהתייעץ עם הבעל ולפתור איתו את הדברים (בעיקר בעל שהוא בעצמו ת"ח..) ולהגיע להסכמה משותפת ולהכרה משותפת בונה בית אחר לגמרי, מחנך ילדים אחרת לגמרי מאחד שכשיש לו שאלה ישר פונה לרב.
כי שוב זה לא הלכה, זה הליכות.
זה שונה לחלוטין.
לענ"ד זה פשוט עיניין של מנטליות וסגנון ישיבה.
בישיבה של בעלי אם אני אשלח את בעלי לשאול את הרב האם לעבור דירה,
הוא לא יהיה מוכן לענות. אלא אם כן יש מחלוקת בין בני הזוג.
ואילו בישיבות אחרות (ספרדיות חרדיות וכו') הרב ממהר לפסוק לזוג.(מתוך גדולתו כמובן...)
ואני ממש חווה את זה עכשיו עם חברה שמתלבטים אם לעשות חג אצל ההורים, אם לעבור דירה ועוד מלא שאלות שכאלה ופשוט שוכחים לשבת רגע ולחשוב מה טוב לה ולבעלה, ישר 'טוב יאלה לך תשאל את הרב'.
פספוס גדול בעיני...
ציטוט שלך- "גם אם אגלה שטעיתי בשאלה מוסרית מסוימת
אני אדע שהרווחתי את החשיבה העצמית, את הנפילה ואת הלמידה.
את השיחה העמוקה והמורכבת עם בעלי, אפילו את המחלוקת איתו וממילא את ההשלמה והאיחוד המשותף.
מתוך כך אני מכירה את עצמי יותר טוב, את בעלי, את הזוגיות שלנו, את הבית שהקמנו.
ולכן כמו שאמרת רק לכיוון השני- אחד שיודע לבוא ולהתייעץ עם הבעל ולפתור איתו את הדברים (בעיקר בעל שהוא בעצמו ת"ח..) ולהגיע להסכמה משותפת ולהכרה משותפת בונה בית אחר לגמרי, מחנך ילדים אחרת לגמרי מאחד שכשיש לו שאלה ישר פונה לרב."
מה שהצגת כאן זה רגש. זו לא הלכה. את בעצם טוענת שמי שיש לו שאלה ופותר אותה בעצמו ומעדיף לא להוועץ עם רב- הוא נוהג נכון. תמהני.. כך צריך לבנות בית? אני זו שמחליטה דברים? אני פוסקת הלכות? ובלבד שארוויח את הנפילה... ? מתנצלת. אני מעדיפה להרוויח דברים אחרים..
אגב שאלה של איפה לעשות חג לא תמיד היא שאלה שטחית. אין לדעת.. לפעמים יש בעיות כשרות נניח, אצל אחד הצדדים ואז נכנסת ההלכה. התורה היא תורת חיים, מחלחלת לכל תחומי החיים שלנו..
שאלות תמהניות כמו האם לחגור חגורה, באמת לא שייכות. אבל שוב, אני מדברת על הרעיון הכללי.. ומעודדת להתייעץ עם רבנים, להדבק בהם, ללכת בדרכם. לשאול ולשאול ולשאול
זה לא עיניין של הלכה, זה עיניין של הליכות חיים.
ובעיניין כזה אני חושבת שכן כדאי להרוויח נפילה וממילא תקומה מחדש.
הקב"ה ברא מוח לבני אדם, לא רק לרב שלהם.
לפעמים אני נדהם על אנשים שלמדו שנים בישיבה ולא מעיזים לקבל החלטות הלכתיות בזוטי דברים. מה שווה כל מה שלמדתם?
"עשה לך רב"
מאת הרב אליקים לבנון ['טל שמים' מס' 70, אייר-סיון תש"ע]
"יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר וכו' (אבות א,ו).
זכורני, כאשר הייתי בחור צעיר בישיבת מרכז הרב (לפני מלחמת ששת הימים) היינו קבוצת בחורים שהיו שואלים את מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל שאלות רבות.
בחור אחד התרעם על כך ושאל: מדוע צריך כל דבר לשאול את הרב. האם תשאלו אותו גם אם להחליף גרביים?! השיב לו אחד הר"מים בשלוה:
באופן עקרוני, טוב היה לשאול אותו גם על החלפת גרביים, ובודאי היה מוסיף עוד זווית של שיקול דעת. אך מאחר ומדובר בזוטות, אין להטריח רב על כך.
האמנם, ראוי לשאול רב על כל פרט מחיינו?*
פנים רבות יש לדברי חכמים "עשה לך רב". ככלל, כל אחד מאיתנו חייב לדעת שהוא אינו חי לבדו בעולם.
חופשי הוא לקבל כל החלטה שירצה, אך אם הוא חפץ לקבל החלטה נכונה, נכון וראוי לראות מה אומר על כך רב, מתוך קביעותו בתורה, מתוך הכרת נתיבות החיים, עצתו של רב עשויה לפתוח אופק חדש, שלא נתנו דעתנו עליו קודם לכן.
לדוגמא, אם רצוננו להכנס להשקעה כלכלית, חובה להתייעץ עם כלכלן, אך טוב להתייעץ גם עם רב, שבידו להצביע
על נקודות שכלכלן אינו שם לב אליהם.
ודאי הדבר כאשר עוסקים בדיני ממונות, ויש חשיבות רבה לבדוק האם העיסקה עומדת בקריטריונים הלכתיים.
אך בנוסף לזה, גם בנקודות שאין להן נגיעה הלכתית, יש מקום להתייעצות עם תלמיד חכם.
יש לזכור, שפסיקה הלכתית עבורנו, היא מחייבת. לעומת ייעוץ בעניינים אחרים, שם אין לנו חובה לפעול כהנחייתו של הרב.
במסכת ברכות (ג, מסופר שחכמי ישראל היו נכנסים לדוד המלך, וקובלים בפניו על מצב כלכלי דחוק.
דוד היה מפנה אותם לראשי הצבא כדי שיצאו ויפשטו על אוצרותיהם של השכנים מסביב.
טרם יציאה לקרב היו פונים לסנהדרין ו"נוטלים מהם רשות כדי שיתפללו עליהם" (רש"י שם).
ליווי תורני בדרכי החיים טומן בחובו ברכה רבה בכל אשר נפנה.
*ההדגשה שלי.
אבל מצד אחר יש לאנשים צורך להתקרב לתורה, ולהתחזק בה, והדרך בה יוכלו לעשות זאת היא ע"י רב שהם הולכים לפיו
אני ממש לא מסכימה עם זה שיש כאלה ששואלים על כל "פיפס" נחשבים כפחותים, או ככאלה שמבינים פחות.
להפך!
אנשים חכמים הם אנשים שירצו להדבק ברבנים ובתורה ולכן ישאלו גם אם זו שאלה שבעיננו נראית כ"פיפס"..
באם אנו לא יודעים תשובה לגבי משהו, עדיף לשאול על כך מאשר להנהיג דרך לעצמו ולחטוא במשהו שהיה נראה בעיננו בהתחלה כ(כמה מפתיע) רק "פיפס"
יש מקומות שבהם זה מוגזם. אין ספק. אבל ככלל- העניין של לשאול רבנים חשוב ומבורך.
אני חייב להתחתן עם אשה שתהיה מוכנה לגדל את גאון הדור הבא.
"יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה".
עם וריד נפוח במצח אדום מזעם 💢
פותח האשכול הוא משהו בין טרול לרחפן (ואני נשמר במילותיי)
והאידיאות.
"כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ. לֹא נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ וַתֵּט אֲשֻׁרֵינוּ מִנִּי אָרְחֶךָ".
האם עם ישראל בגלות שהיה גוף מת עם תורת אמת הנטועה בתוכו, עזב את האידיאות?
לא. עסקנו באמת והרחבנו אותה בציצים ופרחים עד ש-ה' ברחמיו ריחם עלינו . "יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו".
אולי אני בינתיים סריס עץ יבש אבל אני לא יעזוב לעולם את ה' ולימוד תורתו, עד שה' ירחם עלי.
עבר עריכה על ידי הסטורי בתאריך ב' בטבת תשפ"ו 20:22
אבל להתאמץ למצוא איך מקיימים אותם בפועל בארץ, בלי דמיונות שווא. איך מקיימים בארץ הזאת, לא באיזה עולם של ענני כבוד דמיוניים.
המצווה שלך היא לשאת אשה ולפרות ולרבות. כשיוולדו לך בעז"ה בנים המצווה עליך ללמד אותם תורה ולחנך אותם לקיום מצוות. האם הם יצאו גדולי הדור או קטני הדור - לא צריך לעכב אותך או לבלבל אותך כשאתה מחפש אשה מציאותית,
"בהדי כבשי דרחמנא למה לך - מאי דמפקדת עלייך למעבד!!!"
איפה שהוא לפני כ 1000 שנים…
הסתיימה עם ירידת קרנה של יהדות בבל והעברת מרכז הכובד למערב
האחרונות ולראות מה הם מכנים את חכמי דורם.
על כל פנים, בפסוק בפתיחת השרשור, כמובן רמזתי להחיית ישיבת הגאונים בארץ ישראל.
כולם צריכים להגיע למעשי האבות?
ואם נדייק הכתוב מתקמד במעשים, זה לא בכדי.
הכתוב לא מדבר על המדרגה הרוחנית של האדם.
יודע ש'הברית מנוחה' כותב שאפשר להגיע למדרגות רוחניות יותר גדולים מהדורות הקודמים.
במיוחד בזמן הגאולה, כמו שהרב קוק מאריך בכמה מקומות.
לדרגתם.
הם הורישו לנו את כח המידות והמעשים שלהם.
(כמעט כולנו לא צאצאים של משה, וגם יש להאריך ברוחב ובעומק שמשה לא הוריש את כוחותיו לדורות הבאים.)
רק תיזהר לא להפיל את הילד בדרך עם הלחץ של התפקיד.
וגם עד כמה שזכור לי "נחית דרגא ונסיב איתתא" וגם שאישה עולה(או נשארת ברמתה) ואינה יורדת, בעוד הגבר יורד. ולכן ידידי וכו
לא ?
כדאי לך להקשיב לכל האנשים שאומרים לך לרדת מהעץ.
אולי הם טועים, אבל כדאי להקשיב לקול הזה ולקחת אותו ברצינות. אולי הוא אומר משהו, אולי לא.
לא חשוב
נבנה בית מלא תורה וקדושה וניתן לו את מרב הכלים להיות גאון הדור, ואם הוא ירצה ויזכה הוא יהיה.
זה לא שנגיד לו תהיה גאון הדור.
"בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה צֶמַח ה' לִצְבִי וּלְכָבוֹד וּפְרִי הָאָרֶץ לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת לִפְלֵיטַת יִשְׂרָאֵל".
אני יודע שהשאלה בכותרת קצת חריפה מדי אז אסביר...
לא יודע אם זה שייך לפה או לאר"מ אז כותב בשניהם.
עברו כמעט חודשיים מאז שהיא חתכה אותי. (לא יצאתי מאז מסיבה טכנית שקצת מנעה ממני להיפגש, ואני מרגיש שאולי זה קצת הזיק לי שאותה גברת ישבה לי במוח כל הזמן הזה ומצד שני גם עלו לי הרבה תובנות לגביה שלא חשבתי עליהם קודם אז אולי כן היתה מזה גם תועלת...לא משנה, זה לא העיקר. וגם סרו המניעות אז בעז"ה ממשיך.).
הנקודה היא שאני מרגיש שאני אולי קצת רגיש מדי. בכללי בחיים. ובדייטים זה מתפרץ במאתיים אחוז. כבר כתבתי על זה פה פעם אבל אז זה היה בהקשר של פרידות. עכשיו אני מתכוון בהקשר של אישיות.
זה היה הקשר הארוך יחסית הראשון שלי. יצאתי עם כמה בחורות לפניה ועם אף אחת לא התקדמתי באמת וגם תכלס לא היה כל כך שייך. כבר שראיתי את הפרטים שלה בהצעה הרגשתי שזה משהו אחר. וזה באמת היה. הבעיה הגדולה היא שלא הצלחתי באמת לקדם את הקשר. בכל רעיון שעלה לי חששתי שזה ילחיץ אותה, שהיא לא תגיב לזה טוב וכאלה. מפה לשם היא הרגישה שאני לא מוביל מספיק ועל זה (לפחות ככה אמרה) חתכה. היתה לנו שיחה ארוכה מאוד לפני שהיא קיבלה את ההחלטה, והמסר העיקרי שקיבלתי שם הוא "אתה באמת אדם טוב. באמת. לא פגשתי הרבה בחורים כאלה וגם אומרים שזה די נדיר אצל גברים. באמת התנהלת מדהים במהלך כל הקשר. הרגשתי שיש מי שרואה אותי ואכפת לו ממני. גם עוד לא פגשתי מישהו שמבין אותי ככה. יש לך לב כל כך טוב, וזאת אחת ה-תכונות החשובות לי. לכן ממש קשה לי לוותר על זה. באמת רציתי שזה יצליח. אתה מה שאני מחפשת. אבל אני מרגישה שזה לא מה שאני צריכה בחיים. אני צריכה מישהו חזק, יציב, שאני אוכל לסמוך עליו. ומבחינת הרגישות אני מרגישה שאנחנו קצת דומים מדי. וזה לא מה שאני צריכה לפחות בשלב הזה של החיים...".
מה שאני שמעתי זה "היית יכול ממש להצליח בתור בחורה. אתה לא גברי, אתה לא מסוגל לספק לאישה את מה שהיא צריכה בחיים, אתה רגיש מדי, מי שאמור לבכות בבית זה לא אתה זו אני, אין לך ביטחון עצמי, אתה לא החלטי, ובקיצור- בתור חברות היינו יכולות להסתדר יופי, אבל בתור בעל? תשכח מזה."
וכאן אני שואל כבר חודשיים ולא מצליח לקבל תשובה- למה אני אמור לצפות? מאז שאני זוכר את עצמי זה מי שאני. רגיש, מתחשב, אכפתי, דואג, שמח בלשמח מישהו אחר, מתכלב בשביל שמי שאני אוהב יהיה בנוח, וכו. אני לא מחפש מישהי גברית ושנחליף תפקידים. יש בי את הרצון הגברי הבסיסי הזה של לספק משענת, להוביל, להיות הקול השפוי. אבל בפועל זה לא מתבטא. בפועל היא נפגשת מיד עם הלב הטוב שלי, זה משמח אותה שיש גברים כאלה בעולם, ובזה מסתכמת התועלת שלה מהקשר. ואני? אני רק מאבד עוד את מעט הביטחון העצמי שנשאר לי. מי תוכל לראות אותי מעבר? ומי תוכל לאהוב את התכונות האלה באמת? יש מישהי שתשמח בזה שאני לפעמים לוקח דברים ללב והם משפיעים עלי? שאני חווה את העולם בצורה יותר עמוקה? שהלב שלי לא מסוגל לשמוע מישהו ובמיוחד מישהי שמחמיא לי בלי שיעלו לי דמעות?
זה קצת מייאש כל העסק הזה ובמיוחד הכנות שבה היא אמרה שאני אשכרה מה שהיא מחפשת ולמרות זאת החליטה לסיים את זה...
הבחורה כמעט מתעלפת מקור
והבחור מדבר על מטבע ביטקון או משו כזה..
הבנת מה אני אומר?
אחי , היא בעולמות עליונים
זה באמת מקום לרחף בו.
מה שבטוח.
ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.
תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.
בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.
הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.
אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.
ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.
אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר
פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן
מה לא ניקח????
והיא כולה עלק קר לך
הורידה לי את החשק לא לקחתי .
סתם פשוט היה יש ים אנשים
קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר
אבל בדייטים לי ספציפית קפוא
ואני חופרת לבחור שקר לי!
הוא לא יכול לפספס את זה
שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.
שזה קטע זה יחסי כי עם גברים קפוא לי רצח
ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק
זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.
בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).
אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר.
יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות.
והיא עדיין התפדחה להגיד
אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה
זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.
המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.
אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.
אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.
כל משב רוח מכבה אותו. נשארה רק פיסת שעווה חסרת צורה.
לפעמים רק צריך להחליף כמה אותיות בראש, כמו הדוגמה המפורסמת 'מחשבה-בשמחה'.
בעז"ה בקרוב ממש!
אפשר עדיין להתפלל ולבקש ליד החנוכיה אפילו שהיא כבויה
בע"ה
לשנה הבאה נר איש וביתו
מתוך בריאות ושמחה#
יצאתי עם בחורות מקסימות אבל אף פעם לא עברנו את הפגישה השנייה (נחתך תמיד על רקע שהן לא היו בשלות לשידוכים ונכנסו לזה מתוך לחץ חברתי)
ענית תשובה מאוד מרגיעה בסיפא, פשוט תצא עם בנות שלא נדחקו לפני בשלות לדייטים.
אם זה גורף אז או שמאגר ההצעות שלך מזעזע או שיש סיבה אחקת וזה היה רק התירוץ. זה לא נורמטיבי סטטיסטית שעם כל הבנות לא עוברים מאותה הסיבה את הדייט השני.
נוטה לחשוב שזו לא רק "חוסר בשלות" מצידן, ושאם תהיה איתך אווירה נעימה וכיפית הן ימשיכו
אני לומד מטעויות ומשתפר ומבין איך לעשות דברים פעם אחת התעלמנו מהטריגרים ובפעם אחרת זה צץ משום מקום
קשה הזיווג כקריעת ים סוף
ההשתדלות היא לא רק לוגיסטית אלא גם להשתפר בתדר, ללמוד מטעויות וצעירויות, לקרוא את הבחורה, לרצות להיות נעים...
בהצלחה
ואם ההצעות ברובם הגיעו מאותו מקום/שדכן/שדכנית כדאי לשתף אותם ולהבין מהם איך להתמודד עם זה.
בהצלחה
לצאת עם בשלות יותר.
כדאי רק לוודא עם עצמך \שיחה עם חבר שבאמת זו הסיבה וזו לא גרסה מנומסת שלהן ל"זה לא אתה, זו אני".
אתה מדבר עם החברה שלה ושואל אם יוצא לה לדבר על הרצון לבנות בית וזה משהו שמעסיק אותה.. תוהה לעצמי איך לשאול את זה בדיוק. נשמע לי לגיטימי לשאול.
אולי לא נכון להפנות את האצבע כלפי חוסר הבשלות שלהן, אלא כלפי הגורם האחר בעסק?
אולי כדאי לברר עם מי ששידך, שינסה לברר אם יש משהו ספציפי וקיצוני בהתנהגות שלך שמרתיע.
ולמה
1. "לא הולך לי בדייטים/מערכות יחסים, לא מתקדם לשום מקום, למרות שאני משקיע/ה ומנסה זמן רב." >> "זאת הסיבה שהפכתי להיות פריק/ית ומוזר/ה" >> "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה"
2. "אני פריק/ית ומוזר/ה" >> "זאת הסיבה שלא הולך לי בדייטים/מערכות יחסים, לא מתקדם לשום מקום, למרות שאני משקיע/ה ומנסה זמן רב." >> "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה"
נגיד שאלו שני סוגי האנשים. שניהם לא אידיאלים, אבל כנראה יותר נפוצים מהסוג האידיאלי, אז תנסו להתייחס אליהם, ולא לשבור לסוג שלישי. אם תקלטו את הלך הדברים תגלו שיש הרבה פחות מקום לקטנוניות.
(חסכתי את הניסיון לעדן/ פוליטיקלי קורקט למינהם)
