כשאני כותב את זה, אני נמצא כמה שעות לפני שחרור מ- 26 ימי תעסוקה מבצעית בגזרת בנימין. באמצע אוגוסט, שבועיים לפני סוף החופש הגדול- ימים בהם אין קייטנה ואין גן- השארתי את אשתי עם שתי הבנות הקטנות שלנו והלכתי למילואים.
הגזרה שלנו, אמרו לנו החבר'ה מהפלס"ר שהחלפנו, דווקא די שקטה מהצד הפלסטיני. אלו היו ימים של סוף רמדאן, כשצה"ל ממעט ככל האפשר את החיכוך עם המוסלמים בחודש הכי קדוש להם בשנה. "אז מה האיומים פה?" שאלתי את החמ"ליסט שהחלפתי. הוא הסתכל עליי במבט של אחד שיודע, מבט כזה של מקומי שמסתכל בשעשוע על התייר שלא מכיר מימינו ומשמאלו ואמר לי "האיום מספר אחד פה זה שאתה לא יודע מי האויב הגרוע יותר".
זה התחיל עם הבערה של צמיגים על כביש 60, הכביש הראשי בגדה המערבית. בכל פעם שיש חסימה על הכביש יש חשש שמתנחלים ייתקעו בפקק האדיר שמיד נוצר (בכביש נעות עשרות אלפי מכוניות כל שעה) ויהוו מטרה נייחת וקלה למחבלים פלסטינים. הסיור הרכוב זינק לנקודה, ואיך שהגיע לשם, חטף מטר של בלוקים שנזרקו מהמבתרים שמעל הכביש, מהצד של ההתנחלות שאת שמה לא נזכיר פה, ותיכף אסביר למה.
החבר'ה זיהו בבירור את הצעירים עם מסכות הסקי זורקים עליהם את הבלוקים מגובה של כ- 10 מטרים מעליהם –להיפגע מבלוק שנזרק מגובה כזה, זה ריסוק גולגולת במקרה נס, או מוות במקרה הסביר יותר. הזורקים התחילו לרוץ בחזרה לעבר ההתנחלות. א' כבר התכוון לירות להם לרגליים, לפצוע את המחבלים ולתפוס אותם, אבל בגלל שהוראות הפתיחה באש מאפשרות ירי רק תוך כדי הזריקה ולא אחריה, הוא לא ירה והם נמלטו. העקבות, גילה הגשש מיד, הובילו למבנה שנמצא ליד שער ההתנחלות. עקבות נוספות הובילו לאחד המאחזים.
ואתם לא שמעתם על זה, או על בקבוק התבערה שנזרק ליד אחד הישובים היהודיים שבאזור צומת תפוח לעבר ג'יפ של מג"ב, או על זריקות האבנים לעבר רכבים צבאיים שהיו כמעט בכל הגזרה – והכל בוצע מתוך או בסמוך להתנחלויות ומאחזים.
לא שמעתם על זה כי צה"ל לא מדווח, מסתבר, על אירועי תג מחיר שמופנים לעבר חיילים. לא שמעתם על זה, כי רוב הזמן מי שיושבים פה הם חיילים סדירים שבטוחים שככה זה, ואין מה לעשות נגד זה.
לא שמעתם על זה, כי זה אחד הסודות הגדולים שיש. כי לא מספרים לכם שבארץ בנימין יש יקום מקביל שבו החוקים שאנחנו מכירים, של מי בעדנו ומי נגדנו לא עובדים. כי לא מספרים לכם שיש מחבלים יהודים, והם לא שונים מהמחבלים הערבים פרט לעובדה אחת – על המחבלים היהודים שומרים אלו שאותם המחבלים היהודים מנסים להרוג.
ולמחרת הגעתי לאותו ישוב, ממנו יצאו אלו שניסו לרצוח בזריקת בלוקים את החבר'ה מהפלוגה שלי, וכאילו כלום. הכל שקט, הכל נינוח – כלום לא קרה שם פחות מיממה קודם. הרבש"צ, שמקבל את משכורתו מהצבא, עדיין מסתובב עם הטנדר שלו. אנשים קונים במכולת. אז מה אם רק אתמול ניסו לרצוח שם חיילים? זה לא נוגע לתושבי היישוב ה"ממלכתי" הזה. הם הרי גאים באחוז הקצינים בקבע. באולפנא ובמכינה ועוד כל מיני דברים שכאילו הופכים אותם להיי סוסייטי של הגדה המערבית.
הם פשוט מעדיפים לא להיזכר שגדלים אצלם מחבלים.
ב- 7/9 היה הפיגוע של המתנחלים בסדנה בבית אל. אני לא רוצה להרחיב יותר מדי את הדיבור על סדרי האבטחה במחנה החטיבה המרחבית שם בוצע הפיגוע, אבל נאמר זאת כך: הוא תוכנן מתוך הנחת עבודה שהמתנחלים הם בעדנו והם לא האויב. לכן להיכנס לשם מהצד ה"ישראלי" זה קל יותר מאשר להיכנס לפארק הירקון, לצורך העניין.
המתנחלים שעשו את הפיגוע ידעו מה עושים. הם ריססו כתובות "תג מחיר" על הרכבים שעדיין לא עברו טיפול, הרכבים המושבתים, והרכבים שכבר תוקנו אבל הושארו שם בלילה עברו טיפול שונה מסתם גרפיטי: המחבלים היהודים פתחו את מכסה המנוע וקרעו את החיווט של הרכבים הצבאיים (אלו שבהם צה"ל משתמש כדי להגן עליהם, כן?), ונכנסו מתחת לרכב כדי להשחית את הבלמים.
אני לא יודע איך זה בספר החוקים של היקום המקביל של ארץ בנימין, אבל במדינת ישראל ממנה באתי ליקום המקביל הזה, כשחותכים לרכב את הבלמים זה כמו לנסות לרצוח את הנהג.
ניסיון לרצח. כמה פשוט, ככה מזעזע.
והם לא הסתפקו בזה, המחבלים בני דת משה – הם גם שפכו סוכר לתוך מיכלי הדלק של ה- D9, הטרקטור העצום שמסיבות מובנות לא ארחיב פה מה תפקידו בסיטואציה של קרב עם מבוקש, אבל בלעדיו הסיכוי של הכוח לצאת בלי נפגעים מקרב עם מבוקש מבוצר יורדים דרמטית.
הבנתם? ניסו לרצוח את מי שינהג בכלים, ואם זה לא יצליח – לפחות הם מונעים מצב בו חלילה לא יהיו לצה"ל נפגעים בסיטואציה של קרב.
הם אשכרה ניסו לרצוח אותנו! על באמת!
וסביר שגם על זה לא הייתם שומעים אם לא היו מילואימניקים כמוני בגזרה. כאלו שמבינים שמה שקורה פה, מצב שבו אלו שנקראנו להגן עליהם מנסים לרצוח אותנו הוא מצב שהמילה הזוי לא מתחילה לתאר אותו.
וכך זה נמשך עד יום השחרור. ביום שישי האחרון, זה הגיע למצב בו בגזרה השכנה לנו השליכו יושבי מאחז אבנים על החיילים הסדירים שנמצאים שם כדי להוות פעולת הסחה לחברים שלהם מהמאחז שירדו לעמק כדי לעקור ולשרוף זיתים של פלסטינים. כן כן, מה ששמעתם – יוצא שהפלסטינים הם אלה שצריכים את ההגנה של צה"ל ביקום המקביל הזה.
במוצ"ש הנערים של התנחלות אחרת בגזרה החליטו שמשעמם (סצינת המסיבות בבנימין לא ממש מתרוממת, מסתבר) אז הם שמו שלטי תג מחיר בכניסה לישוב, סתם, כדי שכל הכוחות שלנו יוקפצו. כשהחפ"ק הגיע לש"ג של הישוב הם נקרעו מצחוק. הנה, הם שוב דפקו את הצבא.
הצבא ששומר עליהם, ושבלעדיו אין להם שום יכולת להישאר לגור פה אפילו חמש דקות. לא בחיים, בכל מקרה.
כי ככה זה ביקום המקביל פה. אין פה טובים ורעים. יש פה רעים ורעים יותר. מחבלים יהודים ומחבלים ערבים ובאמצע חיילים אומללים שכולם כולל כולם הפכו לברווזים במטווח. למטרות לפיגוע.
ולפני שתתחילו לקלל אותי או את המתנחלים או גם וגם, חשוב לי להבהיר: לא, אני ממש לא מנסה להכתים פה את כל המתנחלים באשר הם. ברור לי שמדובר בקבוצה קטנה של מחבלים. הבעיה עם המתנחלים זה שהם פחדנים.
הרי רוב תושבי הגדה המערבית היהודים לא עוסקים בטרור נגד צה"ל. הרי הרבש"צים, ומזכירי הישובים, וחברי מליאת מועצת יש"ע והמדריכים של בני עקיבא וכל המי ומי שלעולם כנראה לא יצביעו כמוני, הם לא כולם מחבלים ממש כמו שלא כל הפלסטינים מחבלים.
אבל נדרש מכם אומץ, מתנחלים. אומץ!
אני לא מצליח להבין איך תושבי ההתנחלות ה"ממלכתית" שבניה זרקו עלינו בלוקים לא עמדו בש"ג של הפלוגה ששומרת על חייהם עם עוגות ומכתב עליו כתוב "סליחה". אני לא מבין איך ראש מועצת בית אל לא הוציא את כל תלמידי הגנים ובתי הספר באזור שלו למבצע "חבק חייל" אחרי הפיגוע שהיה שם.
קודם אמרתי שלא אכתוב באיזו התנחלות מדובר. הסיבה פשוטה: הרי אף פעם לא יתפסו את אלו שזרקו את הבלוקים על הסיור של הפלוגה, וממש לא בא לי לחטוף תביעת דיבה מראש הכפר שם, שפחדן מכדי להוקיע את המחבלים שהישוב שלו גידל – אבל גיבור גדול על התשקורת העוינת. מה גם שכל המתנחלים יודעים בדיוק על מי אני מדבר.
אני את המילואים האלה מסיים עם תחושת בגידה. תחושה שירו בנו בגב. אני מסיים אותם עם השאלה שהחבר'ה שאלו אותי כל הזמן: למה, לכל הרוחות, אנחנו נמצאים במקום שבו שני הצדדים שונאים אותנו.
[חיים הר זהב מקור ראשון גיליון 736]
