ישנם עוד פרמטרים משפיעים שהזכרת, האם הבעיה הרפואית מפריעה לו לתפקד ביום יום וכחלק מכך גם ללמוד?

מעט מורכב יותר מסתם "מתקשה ללמוד" (גם עזרא סימן טוב לא תנא מפולפל היה)

אך להסתייג מהבעיה הרפואית ולעסוק בשאלתך גרידא- כשאני מחפשת בחור ירא שמיים,שכל כולו תורה, נכון הדבר שיש צורך בלימוד, אך גדול לימוד המביא לידי מעשה. ולחיות חיי תורה משמעו הלך רוח שלם..אז יש על מה לדבר. שלא ידאג ושה' ישלח לו סיוע בכל אשר נצרך ובעיקר במה שנדמה לו שלא נצרך

הייתי צריך להדגיש זאת. תודה על התשובה. אמן.

או שמא- יפרח?? מה סיכמנו בסוף?

אם הבחור חי חיים של תורה זה באמת לא חשוב אם כ-ר-ג-ע הוא לא לומד תורה.. במיוחד כשזה לא אשמתו..

ד''א- אני תוהה אם זה חוצפה לשאול למה כוונת המשורר בחתימתך ה-- לא מובנת...

אני באמת אשמח להבין מה עומד מאחוריה.. אם זה לא יפריע לכבודו,כמובן,להואיל בטובו ולההסביר לבורה שכמוני מה ראה בה,בחתימתו,עד שכתבה בראש חוצות??

תודה מראש.

האמת שממש קשה לענות על משהו תיאורתי,

אבל נראה לי שהעיקר זה אם האדם חי את התורה,

ועד כמה היא משתלבת ביום יום, נניח, אולי לא הספקת ללמוד הרבה,

אבל על המעט אתה חושב לאורך כל היום,

כמובן שזה משמעותי ללמוד, אבל נניח הוא למד/ספג הרבה בעבר, והיום קשה לו לשבת, אז זה לאו דווקא אומר..

מצד שני, אני תוהה עד כמה יש שוני בזה בין בנים לבנות..

(ומצד שלישי, אם התכוונת בממוקד לבנות שרוצות להיות אברכיות לאורך הרבה שנים, אז זה בכלל עניין אחר)

העיקר זה לחיות את התורה ולקיים מצוות ולעבוד את ה' לא כולם צריכים לשבת כל היום (ואפילו לא חלק גדול ממנו וללמוד)

איפה הרצון שלו נמצא?

אם הוא רוצה,מתאמץ,משקיע ונאבק,אין לי שום מניעה לצאת איתו.

להפך,אני דווקא אשמח.

|מחפשת תסבוכים...|

בעולם הישיבות קורה שלאחר תקופה של כמה זמן, קשה ללמוד פתאום!אם זה בגלל כאבי ראש שקורים פתאום בגלל שלומדים הרבה,אם זה שפתאום קשה להתרכז בלימוד..וזה קורה גם לחבר'ה שתכננו לשבת בישיבה 3 שנים ומעלה..זה לא מעיד עליהם כלום,זה לא נראלי נתון כ"כ לשליטה..

וזה קורה לבודדים..ואין סיבה שיסבלו בגלל זה

זו דעתי.

להצליח לשבת ולטחון כמה שנים טובות גמרות בקצב רצחני..

אני לא מצפה ממנו לעמוד ברף גבוה כ"כ..

ומחזקת גם את ידה של "קחו עמכם"

איפה שהלב והרצון שלו נמצאים, זה מה שחשוב..

רחמנא ליבא בעי.

גם לא דרשתי ממנו להיות "ראש ישיבע"
העיקר שיהיה עובד ה'!

בעזהי"ת.

את רוצה לפתוח את הדיון על לימוד גמרא לנשים? =]]

עולם קטן,מישהו?

עכשיו זה השלב שבו עוצרים אותי?

כל החג דיברתי על הסרט הזה (שמוליק איפה אתה)

"להתמאן במרץ את הערבים נביס לא בנות ביקשתי....כי מפה תצאו גברים זה ברור"

בעזהי"ת.

אך אצלי, תצאו גברים, זה ברור!!!!

אוייי אחד הסרטים!!! =]]

אבל נעשה את זה

בעקרון ניזכרתי כי חשבנו להכין שיר לקורס (שהיה ביצהר ובעז"ה יהיו עוד כמה)

על בסיס השיר אבל לא הצלחנו לחשוב על מילים טובות

אני חולה עליו!!

הדרקון.. האדיר.. הגדול..המפחיד............

מושו..

(שם שם כמוזכר לעיל..)

פחחחחחחחחחחח!!

אבל הרעיון נחמד

בעזהי"ת.

סתם.. באמת אין צורך לפתוח את זה שוב...

ג"כ כל אחד בעמדה שלו וזהו... זה לא שיש פה אנשים שרוצים לברר את דרכם...=]]

לבנים ולבנות יש שאיפות והישגים שונים זה מזה!

נכון, אני לא מסוגלת ללמוד דף גמרא,

אבל מצפה שבעלי לעתיד בעז"ה יוכל ללמוד יותר מדף...

אני מסוגלת להיות שעות במטבח, או להוציא ציון טוב בקורס כימיה,

אבל לא מצפה שבעלי לעתיד יעשה את הדברים האלו (גם אם הוא מסוגל)

כי לכל אחד תפקיד שונה.

עם שאר הדברים שלך מסכימה.

יש שאיפות שונות אבל זה ממש לא אומר עליו כלום.

כי אני מכיר חבר'ה,תורניים,שכשהם הגיעו לישיבה הם שאפו ללמוד,והרבה..אבל קורה..באמת שוקרה,בלי שום תכנון מראש שפתאום קשה..אז יש כאלה שינסו לטייל שבוע לנקות את הראש,וזה מה שיעזור להם לחזור לישיבה עם כוחות מחודשים,יש כאלה שינסו את זה וזה לא יעזור,אז או שהם מתגייסים כי באסה,מתים ללמוד אבל קשה,אז חבל על הזמן..

קיצר,לא רואה בזה אפילו טיפת בעייה וממש חבל להפסיד..

לפי דבריך גם מתיאשים מהר מדי.. ראי ערך משל הבאר של הרב קוק זצ"ל (נראה לי ככה קוראים לזה?!)

ב. לא,וממש לא,וזה מה שאני מנסה להסביר..

תבינו שלקום כל בוקר ב7 בישיבה,ואח"כ לשבת ללמוד תורה עד 11 בלילה,מי יותר מי פחות זה לא פשוט.אז נכון שהרוב מתרגלים עם הזמן,אבל יש כאלה שפשוט קשה להם!לא כי הם פחות דוסים,לא כי הם פחות תורניים,לא כי הם מתעצלים,ממש לא,ותאמיני לי,שממש קשה להם עם זה!רוצים,רוצים ללמוד תורה..אבל אין,יושבים וקשה להתרכז פתאום..עם כל הרצון הטוב..

גם אם יש לו אלף לקויות למידה יש דרך או משהו.. לא יודעת בלי קצת לימוד תורה..

גם אם צריך להתאמץ רבות.. אני לא מקבלת!

יצאתי עם מישהו שהייתה לו לקות למידה, אז נכון, הוא לא למד את כל השעות של כולם אבל היה בישיבה ושבר את הראש כמה שעות טובות והיום ב"ה הוא שופרא דשופא..

לא מקבלת חוסר יכולת.. זה פשוט לא הגיוני..

כלל?

יש אנשים,ושוב, זה בודדים..שקשה להם פתאום העמסה כזאת על השכל,קשה לשבת מהבוקר עד הערב וללמוד,לחשוב,להבין..

אני מבין שזה נשמע במקום כלשהו אולי עצלות,אז זהו שלא,מי שזה קורה מנהס להתמודד עם בלנוח קצת,אולי טיול קטן,אולי קורא ספרים בחדר עד שזה יעבור..אבל יש כאלה שזה לא עובר להם.אז הם פחות טובים?מניסיון והיכרות ממש לא..וחבל שהם ייחשבו ככה..

בעזהי"ת.

אולי הם פחות מתאימים לציבור הבנות שמחפשות למדנים.

הגיוני, לא?

בעזהי"ת.

ואהבת תורה.

לאו דווקא פז"מ בבית מדרש, ולאו דווקא יכולת ומוטיבציה אדירה ללמוד.

אבל למה?

הרי גם מי שתחפש למדן,למה הוא לא מתאים לה?

זה אחד עם שאיפות ללמוד,שישב ולמד,ורוצה ללמוד,והוא בן תורה,והכל..

כשחושבים על זה,אז למה שמיש תרצה מישו למדן דווקא?זה מה שישנה?

בעזהי"ת.

יש משהו אדיר ועצמתי בבעל שלומד תורה כל היום.

מין תחושה כזאת של- אני נותנת את כל כולי למען התורה. ויש בנות שזה ממש בוער להן.

ומה לעשות, בעולם שלנו קשה להתסכל על שאיפות ורצונות. מה שמשחק תכל'ס זה מבחן התוצאה והשורה התחתונה.

אבל תרשה לי לשאול אותך שאלה חוזרת-

על מה הלחץ? למה מישהו שקשה לו יירצה דווקא מישהי שרוצה מישו שלומד? כאילו, אם זה גם ככה לא העיסוק שתופס לו את רוב היום, מה זה משנה לבחור?

וממשיכים ללמוד..

מה קשה להבין שבחורה שרוצה בחור ששוקד כל היום- תרצה לצאת עם בחור ששוקד כל היום!

קשיים ורצונות זה נחמד, אפילו אידיאלי. אבל לפעמים רוצים 'קש' בחיים!

(איזה משפט מסובך לקריאה בקול!)

גם בגדים תקני סוג ג'- כי אולי תחליקי והם יקרעו?

ואוטו בכלל אל תקני כי רוב הסיכויים שיכנסו בך.

סליחה על הדימוי, אבל מזה המשפט המפגר הזה?

כי מנסיון אני יכול להגיד לך שלקחת רטלין אז אולי הוא ילמד קצת יותר תורה אבל זה ממש אבל ממש לא שווה את זה

לא מבחינת התועלת, ולא מבחינת הנזק.

כך שהניסיון שלך חשוב מאוד כשאתה מחליט לגבי עצמך, אבל לגבי אחרים זה סך הכל נקודה למחשבה.

מה שהתכוונתי הוא שלכל אחד יש הישגים שהוא רוצה לעמוד בהם ולא לוותר לעצמו.

ברור שדברים קשים...

הקטצ' היה על ההשוואה שאלירז עשתה בינה לבין בייניש שלומד גמרא - זה לא אותו דבר!

ואני מסכימה איתך (יויו2) שלפעמים יש מונעים שגדולים מאיתנו ומהרצון שלנו. לא תלוי בנו. רחמנא ליבא בעי...

שממש לא התכוונתי להשוות ביני לבין תפקיד הביניש..

אבל גם כשבחורה לומדת מקצוע, היא לא תמיד מסוגלת לשבת שעות וימים, ולפעמים צריכה מנוחה. לפעמים מתקשה להתרכז..

זה אנושי וזה מתקבל על הדעת..

זה כל מה שאמרתי.

אז אני לא מצפה מהבחור להיות סופרמן..

בכלל אני לא מצפה מהבחור שאתחתן איתו שום דבר שאני לא מסוגלת ליישם בתחום שלי. אין לי הזכות הזו.

[ול'ארצישראל' -הדבר האחרון שאפשר לחשוד בי הוא לימוד גמרא לנשים, יעידו זקני הפורום]

לא דיברתי דווקא על לימוד התורה..

אלא בכלל על הרעיון לשבת וללמוד משהו מסויים שעות על גבי שעות!

ימים ולילות!!

אוף...

ועדיין כנראה לא הייתי מובנת..

חשבתי שכבר מכירים אותי כאן כשוביניסטית א' א'..

שבחיים לא תחשוב בכיוון של לימוד גמרא לנשים וכו'..

כנראה שזה שלא נכנסתי לכאן תקופה ארוכה עושה את שלו...

גזירה על המת שישתכח מן הלב..

וכמובן...

הכל בצחוקות!!

בס"ד

את ההחלטה לחפש רק בן ישיבה. ולא שחלילה אני מזלזלת ברצון הזה, זה נפלא!

אבל לענ"ד בדומה ללבחור בבחור קרבי לא כולן ב-א-מ-ת יודעות מה הן לוקחות על עצמן גם אם הן חושבות שכן וגם אם הרצון והשאיפות בשמיים.

כשנפגשתי עם כאלה שהתכוונו להשאר בישיבה כמה וכמה שנים תהיתי עד כמה אהיה מסוגלת באמת לעמוד בזה עם כל הרצון שכן קיים. זכור לי ביקור בבית של אחת המורות, הלהסתכל על הספריה העמוסה בספרי קודש מקצה לקצה של הסלון השאיר בי רושם חזק שעדיין מלווה אותי וזה מין חלום. 

בסופו של דבר לדעתי מה שחשוב זה השאיפות והרצון, ברור שצריך אחיזה במציאות במעשה. לי אישית יותר חשוב איפה המקום של התורה בחיים, איפה היא נכנסת, כך שמלכתחילה אני לא חושבת שהשאיפה היא דווקא לבן ישיבה. הרצון הוא להקים בית של תורה, שחי חיי תורה, שהתורה נכנסת ליום יום.

אין מודל אחד נכון, יש כל מיני, וכל בית צריך למצוא את המקום שלו ואת החיבור שלו לבית יהודי כשר שזוכה לעשות נחת לבורא עולם.

(ואם נחזור לשאלה- כן)

למה אתן מחפשות למדן כדי שתוכלו לדון איתו בגמרא?

נראה לי מידות וקשר לה' יתברך הרבה יותר חשוב ואם אתן חושבות שמי שלומד יותר קשור לה' יתברך אתן חיות בסרט (מחילה אבל זה האמת)

קשר נבנה גם מלימוד אבל גם מקיום מצוות ומתפילה וזה הרבה יותר משמעותי מלימוד

בעזהי"ת.

על המינון בין חשיבות הלימוד לבין חשיבות קיום המצוות והתורה.

בגדול אני יכולה להעיד על עצמי, שאם לא הייתי לומדת הרבה לא הייתי מוכנה לקיים תורה ומצוות.

מה לעשות, אנשים בד"כ עושים מה שהם מאמינים בו, וכדי להאמין במשהו צריך לדעת אותו טובטובטוב.

חוצמזה, שכל לימוד תורה זה כמו דייט עם רבש"ע, ומה יותר טוב מזה?

אבל אני יכול להגיד לך שלמדתי בכמה ישיבות 

ובישיבות ששמו דגש על לימוד הקשר לה' היה הרבה פחות

בישיבות בהן משקיעים יותר זמן ביום לבנייה של עבודת ד' - אכן עבודת ד'

היא יותר חיונית וחווייתית. בישיבות בהן פחות - כנראה שגם זה פחות.

אם כי, אני מכיר בחורים שלומדים בישיבות מרכזניקיות, שאמנם מצויים לגמרי

בתחום של הלימוד - נכנסים לכל השיעורים, מעורבים, לומדים גמרא בעמקות -

אבל גם יש להם דינמיקה פנימית עצמאית אמיתית של עובד ד'. 

הם מתפללים באריכות ובדבקות (זה ניכר עליהם, מי שמכיר מכיר), לומדים

הרבה חסידות (ממקורותיה הראשונים, בהעמקה), הולכים לטישים, וכן הלאה.

מובא בזוהר, שכל התורה היא שמותיו של הקב"ה. ממילא, כאשר לומדים

תורה, נפגשים עם שמותיו של הקב"ה.

בהקשר לדבריו של דב, נראה לי להזכיר את דברי ה"נפש החיים", שכשם 

שהיה חכם תלמודי והלכתי ענק, כך גם היה מקובל עצום. בספרו הוא מקדיש

שער שלם (שער ב') על התפילה ודרכי התפילה. 

בהמשך (שער ד') הוא כותב על מצוות תלמוד תורה. ברשותכם אני אביא

שני ציטוטים:

"ובאמת כי האדם שקבוע בעסק התורה לשמה, כמו שפירשנו בפרק ג' עניין

לשמה (דהיינו לשם עצם הלימוד, ולא לשם דביקות בד'. צחינא), איננו צריך

לרוב עמל ויגיעה ואורך זמן העסק בספרי יראה עד שיוקבע בלבו יראתו ית'...

כי התורה הקדושה מעצמה תלבישהו על פניו במעט זמן ויגיעה מועטת על

זה, כי כך דרכה וסגולתה של התורה הקדושה, כמו שכתוב (באבות): 'כל

העוסק בתורה לשמה וכו' ומלבשתו ענווה ויראה'" (פרק ט')

"ובשעת העסק והעיון בתורה, ודאי שאין צריך אז לעניין הדביקות כלל,

כנזכר לעיל שבהעסק ועיון לבד הוא דבוק ברצונו ודבורו יתברך, והוא

יתברך ורצונו ודבורו חד". (פרק י')

בתקווה נאמנה שלא חפרתי...

תוספת עריכה: כגילוי נאות, ה"נפש החיים" מזכיר שם שאכן חייבים ללמוד

מעט דברי מוסר לפני הלימוד. כמו שמובא בחז"ל שמי שמעלה כור חיטים

למחסן, אבל לא עירב בו קב חומטים כדי שישתמר - היה עדיף לו שלא העלה

את כולו בכלל - כי כולו יירקב. "טוב מעט ביראת ד' - מאוצר רב ומהומה בו".

בעזהי"ת.

החזרת אותי לאחד השיעורים הראשונים במדרשה- "אז למה ללמוד תורה בכלל?"..

חשוב מאוד להעמיק בזה, ולהיכנס לעולם התורה מתוך הבנה למה אני עושה את זה, ובשביל מה זה טוב.

זה נותן פרספקטיבה אחרת לגמרי על הלימוד, ונותן לו יותר מרחב להשפיע על הנפש...

יישר כח!

לפחות בשנה - שנתיים הראשונות של הנישואין.

אבל העולם מורכב. מאוד..

אדם שמודע לחשיבות לימוד התורה ולקביעת עיתים ורוצה בזה,

גם אם כרגע הוא לא מסוגל

זה לא מוריד מערכו, מבחינתי.

בסופו של דבר אני מתחתנת עם האדם, לא עם מעשיו ופעולותיו.

אם הוא אדם בעל מידות טובות, רצון ושאיפה להתקדם בעולם הרוחני- זה מה שחשוב.

חשבתי הרבה לפני שעניתי על השאלה. זה באמת מה שהייתי עושה.

אני מכיר גם את הדבר הזה.

וזה רק מגדיל את הרצון ללמוד ועוד ועוד כיסופים וזה העיקר כמו שרבנו כותב שהעיקר זה הכיסופים והרצנות.

לצערינו בישיבות יש גם הרבה בטלנים

או למדנים מעולים שזה לא קשור בשום דבר לרמת היראת שמיים והמידות הטובות שלהם.

חשוב שלא יהיה פער ומצד שני לא לשלול על שטויות,

רוב החבר'ה נשארים בישיבה עוד 3 שנים אבל השאלה מה קורה אח"כ

(מקווה שזה כבר לא נקרא הקפצה. פשוט חשוב לי להגיב ומאז אתמול בבוקר

לא התחברתי.)

בד"כ - בפרט בישיבות אצלנו - כשהבחור מתמיד/שקדן (מבחינת הפך הבטלן,

בלי קשר לכשרונו הלמדני) - אז זה בהחלט מעיד על יראת שמיים. זה מבטא

תכונה חיובית (נרכשת!) של אופי שמופנית ע"י הבחור לכיוון של לימוד, וזה בוודאי

אומר הרבה.

בכל מקרה לא התכוונתי ל"בטלן" - דהיינו אחד שהאופי שלו הוא שלא בא לו כ"כ

ללמוד, והוא באמת לא לומד כ"כ (בלי לזלזל בבטלנים שכבודם במקומם מונח) -

לבין כזה שבאמת רוצה ומתאווה "ויש לו השתוקקות גדול" ללמוד - ופשוט לא יוצא.

לענ"ד בת לא צריכה לחפש בחור ישיבה אלא בחור שמחובר לתורה (וישיבה לא בהכרח נותנת את החיבור לתורה, גם אם כרגע הוא בני"ש באופן רשמי).

אז ברור שהוא צריך לבוא עם בסיס של תורה, כלומר, כמה שנים טובות בישיבה/מכינה, אבל בפועל לאחר שעזב את הישיבה חשוב שיהיה מחובר, דהיינו, קשור לרב שלו, קובע עיתים וכיו"ב.

נישואין לבחור ישיבה הם לא ערובה שישאר בישיבה כל חייו, רוב הבחורים עוזבים את הישיבה בשלב מסוים (גם כאלה שתכננו להשאר שם כל חייהם), והרבה בחורים שעזבו אותה בשלב מסויים חזרו ללמוד אח"כ.

אז אחרי שצעקנו את עלבונם של הבחורים הטובים-הנפלאים-בעלי-המידות-שקשה-להם-מאוד-ללמוד-תורה נוכל להודות שמותר לבחורה לרצות שהבחור שאיתו תתחתן ישקיע יותר משנה/שנתיים (או שעה שעתיים..) בלימוד מאסיבי של הגמרא?

אם הן מרגישות שבזה עבודת השם שלהן, ושזה הסגנון שהן מחפשות.... למה לא?

[אני מתכוון, חוץ מהטיעון שכל הבחורות ה"טובות" רוצות צול"רים ושזה דופק את המסכנים שהזכרנו...]

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

איזה יופי!

שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מתוך אהבה, שמחה, נחת ורווח!

תראי אני מניח לעצמי שכל־אחד נמשך ומתחבר למשהו אחר.

לכן אין טעם להביא מישהי שהיא לא את.

אין טעם לזייף התלהבות אם את לא מתלהבת.

מה בכל זאת מדליק אותי, זה נחמד כשבחורה באה עם חיוך ומביאה הרבה מעצמה, מדברת מספרת אבל האמת גם זה לא חובה. אפשר גם לשתוק קצת בוייב רגוע ונחמד. להיות בתחושה של ביטחון, לא שבאנו להרשים או משהו. כמו חברים שנפגשים לדבר לשחנ"ש ולבלות.

לנתב את הפגישה למקום שטוב לך ונחמד לך נניח הוא בייניש שוקיסט ומזמין אותך לפלאפל סעדון ולא בא לך. תגידי האמת פחות זורם לי אוכל שומני וזה אולי נלך למקום אחר. לא להיגרר למצב שהאווירה נעשית מאולצת או משהו.

מה אוניברסלית גרוע לדעתי (האובייקטיבית): לשחק בטלפון בזמן הפגישה, לא "לנכוח" בפגישה (איך להסביר את זה... כאילו את מנותקת ומשדרת שהדבר שהיית הכי רוצה זה להתחפף... אבל אם זה באמת ככה, אז עדיף כבר לשדר את זה...),

המדינה ברשות גברים והנשים מושלות בגבריהם - שריטות ליליות

1. להשקיע גם בקשר, יכול להיות בהבעת עניין בהודעות בין הפגישות, בהגעה בחלק מהדייטים לאזור שלו, בחלק מהתשלום,  הצעת רעיונות, ויכול להיות באופן אחר.

מקובל שהגבר מגיע בהתחלה אל האישה, אבל כדי שהקשר יעבוד לדעתי, צריך עבודה משותפת, תדאגי שהוא לא ירגיש שרק הוא דוחף בקשר.

2. לא לצפות שהוא יבין רמזים בהתחלה, אם משהו עולה שמפריע לך או את רוצה משהו תשתפי, אתם בונים יחד קשר, הוא עדיין לא מכיר אותך וממילא יהיה לו קשה להבין אותך ברמיזות.

3. דברים שהיית רוצה שהוא ישתף, תשתפי גם.

4. תהיי עצמך, אל תנסי ליצור תדמית שונה ממי שאת.

5. לתת תחושה טובה, חשוב שיהיה כיף.

6. טעויות יהיו לכל אדם מדי פעם, אם זה דברים לא משמעותיים תקבלי את הטעויות בהבנה ורוגע.

בהצלחה רבה

@הפי 

1. להשקיע מאיזה פגישה? על מנת עדיין לשמור על דינמיקה נכונה.

והוא לא מוגזם, ולא תובעני, ולא בשמיים. רק דבר אחד בלבד:

א ד י ב ו ת.

זה כל כך קל וכל כך נשי וכל כך מרים לגבר כשהאישה אדיבה.

אדיבות פירושה: ההפך מסנוביות. כשגבר מרגיש שאישה היא חתולה משועממת שמולה הוא צריך ללהטט בלי לקבל רמז האם היא נהנית או מתעניינת או אותנטית - זו חוויה מסרסת ומתישה שמוציאה את הנשמה.

גם ככה אתן משקיעות שמונה שעות בבחירת שמלה והתאפרות והסתרקות, תקדישו עוד חצי שעה להתכוננות איך לבוא ולהיות נעימה, נוכחת ומביאה את עצמי במפגש.

בחורה סנובית, מאופקת, לא הדדית, לא מרימה, אדישה להתלהבות גברית, מגיבה בסיוג, עונה באיחור להודעות, מבליטה ספקות ולבטים, משתעממת, חותכת מוקדם - כל הדברים האלה הם פשוט מעפנים ומוציאים את המיץ מהחשק לצאת לדייטים, והופך אנשים לשחוקים ומשועממים ומסוייגים...

סיוגים:

*זו החוויה האישית הרעה שלי מבנות משועממות ולא אדיבות שחותכות מוקדם, לא חייבים/חייבות להסכים

**הגיוני שזה משתנה פר מגזר ופר סגנון יציאה לדייטים (חרדי / דת"ל / לייטי)

***להיות אדיבה אין פירושו להיות "מחוייבת" - אפשר להיות אדיבה ועדיין לחתוך אחרי דייט ראשון

****להיות אדיבה אין פירושו להיות "מזוייפת" - לא צריך לצחוק מבדיחה לא מצחיקה ולא צריך לזייף התעניינות בסיפור לא מעניין. אדיבות היא פשוט ההפך מאטימות, היא רפלקטיביות והדדיות והנכחה עצמית.

יילחמו עם דובים

יפתחו שימורים

ויושיטו ידם למדפים הגבוהים

אתה רוצה שאמנה את הדברים שנשים עושות?

נשים מתאפרות

מול הארון שעות מתלבטות

רק דבר אחד אינן מבינות

כך או כך הן מספיק חמודות.

"לא התאפרתי כי אני מרגישה בנוח איתך".

כי אני דווקא לאחרונה חשבתי על משפט שמישהו אמר פה פעם, שהלוואי שנרצה תמיד להראות במיטבנו מול הבני זוג.

ויש סיפור על צדיק אחד שלפני שנכנס לבית לאשתו היה מסתכל במראה ומסתדר.

בלי איפור...

האיפור זה תוספת נחמדה להתייפות עוד יותר

גם תכשיטים זה תוספת..

אפשר להראות במיטבנו גם בלי תכשיטים

אני חושבת שהבסיס זה להיות נקיה ורעננה עם בגדים נקיים

וחיוך

יותר מזה זה תוספת

זה אני חושבת מול אנשים זרים אבל בבית כן להשקיע יותר. למה להישאר עם הבסיס?

לא סתם עזרא תיקן שימכרו בכול עיירה תמרוקים ותכשיטים. 

אישה אוהבת להתקשט ולהשקיע בנראות וכל הכוחות האלה נועדו בעיקר לבית וחבל שמשקיעים יותר ביציאה מהבית.

אולי אנחנו לא מדברות על אותו דבר...

ביום יום קשה להשקיע

ולכן חשוב לזכור שהבסיס הוא מהמם

ולא צריך להתאמץ כדי להיות רעננה ויפה לבעלך

מידי פעם אפשר גם להתקשט ולהוסיף

אבל כן לזכור שגם כשאין כוח להשקיע

עדיין יש דרך קלה לקבל את בעלך מהממת

וזה פשוט להתקלח ולהתלבש יפה ולחייך

להיות נקייה זה משהו בסיסי שמצופה מכל אחד גם אם הוא לא אישה\בעלי.

אבל אני כן מבינה שלא תמיד יש כוחות להשקיע וזה בסדר גמור!(:

 ויש נקייה ורעננה ומחייכת 😉

מפסיכולוג קנדי...

הוא ניתח את הרעיון של האיפור במבט תת-מודעי כזה, ואמר שהסיבה בגללה נשים התחילו להתאפר (לפני נצח בימי קדם קדמונים) זה למעשה כדי להראות בריאות. מכיוון שאישה בזמן הווסת היא עייפה יותר, חלשה יותר, וחיוורת יותר לפעמים אז האיפור נועד להחזיר את המראה הבריא ובכך לשדר לגבר (ולעולם) שהכל בסדר ותקין ב"ה.

מכאן זה כמובן התפתח למשהו קצת יותר תרבותי, כמו כל תופעה אנושית אחרת..

זה הסבר ששם דגש על היחסים הגופניים בעיקרו, אבל זה נשמע לי מעניין והגיוני. זהו, סוף שיתוף.

דווקא זה יכול להיות נחמד מהצד האומנותי שבזה (יש לי תפישה קצת אחרת ביחש ליופי אני חושב)

חושבני שיש משהו גם בזה וגם בזה

אני לא מתחברת לאיפור כבד...

וכל אחד ומה שהוא מתחבר

לוקחת כמה דברים לתשומת ליבי..

זה מעניין..אבל זה באמת ככה?

אני מרגישה שבנות יודעות יותר להציף קשיים ופערים ובנים יודעים יותר לטאטא ולהסתכל בעיקר.

לחייך × מיליון.. גברים אוהבים שאישה מתנהגת באצילות חיוך לא להיות מנחוסית/ קרה

הכרת תודה : על הכל .. על הזמן על הידיעה אפילו על המים / מיץ/ התעניינות / חוכמה  ( אבל שזה יהיה אמיתי לא סתם להגיד תודה)

להקשיב לו באמת.. ( לדבר על רצונות שלו / פחות רגשות לא מרגישים בנוח כמונו)

להיות באנרגיה נשית תשאירי לו את הזכרי

גם אם הוא לא מתאים .  תהיי דבש

קארמה is a...

זהו  כל השאר מלמעלה

לא הייתי רוצה שכל מי שנשואה לא תעיז לדבר על הנישואים לידי, כי זה רגיש.

זה טבעי ונורמלי שאני מדברת עם חברות, והם מדברות דברים כאלה - וכן, גם על ילדים וכו'.

ואני רואה את זה כהחלטה שלי מה לעשות עם המידע הזה.

אם אני בוחרת להיעלב ולהתרחק ולא להיות חלק מהקבוצה שבה מדברים ככה -

אני מרגישה שאני גוזרת על עצמי בדידות וריחוק, ויצירת קבוצה חברתית שכוללת רק מי שאיתי במצבי, וזה עלול להיות לא בריא מבחינה נפשית.

אני גם יכולה להבין את מה שהיא כתבה בצורה אחרת:

שנים ארוכות של חיפוש, של רווקות לפעמים מובילים למחשבה במודע או בתת מודע של ייאוש, של לי זה כבר לא יקרה.

וכשזה כבר קורה - זה יכול להיתפס כ"תסמונת המתחזה" - זה לא אמיתי, זה לא שלי, אני עדיין בזהות הרווקית שלי - ולכן זה נראה כל כך לא מציאותי שהתחתנתי.

בעיני זה יכול להיות שיתוך של איזשהו מצב נפשי, לא ניסיון לדרוך על יבלות.

-לשאול מראש את שני הצדדים אם יש דברים במראה חיצוני שקשה להם איתם והם עילה לפסול מבחינתם, ולפעול לפי זה.

-אם יש אפשרות להציע קודם לצד שפחות יתלהב בלי שהצד השני יודע שהציעו אותו. אולי לבקש פרטים משני הצדדים, ורשות להציע וכולי... ואח"כ אם התשובה שלילית להגיד שבסוף הצד השני תפוס.

הסבבים הללו מלמדות על האמונה שלך שיהיה טוב בהמשך,

מאחל שתזכי לטוב הזה במהרה ויתמלאו כל משאלות ליבך לטובה ויהיו לך כל הכוחות הדרושים לתהליכים הלא פשוטים והמוערכים הללו

אין לנו בתורה סיפור שמתאר את האמונה בהמתנה במציאת הזיווג.
כי באותה תקופה הכל התנהל אחרת וזה לא ממש היה קיים.
אבל יש ויש תיאורים של ציפיות קשות, שאנחנו יכולים ממש ללמוד מהם, לצפיות שלנו
אברהם ושרה ציפו תשעים שנה לילד, וה' מעולם לא שכח אותם. תמיד כשאברהם מתפלל לילד, ה' אומר לו שלא ידאג, אבל עוד לא הגיע הזמן.
גם על יצחק נאמר "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה'". מה, פתאום אחרי עשרים שנה, הוא החליט להתפלל? ברור ש'ויעתר' זה על כל התפילות בכל העשרים שנה, וה' היה שם תמיד.
אפשר לדמיין את יוסף בבור אחרי שהאחים מכרו אותו וגם במצרים הוא יורד לשפל תחתית, בחודש הראשון הוא עוד יכל לחשוב, מה ה' רוצה ללמד אותי? מה זה מצמיח אותי? אבל כשעובר עוד חודש ועוד חודש, שתים עשרה שנה בבור! איך אפשר להחזיק את האמונה שה' לא 'שכח' אותו? אבל יוסף, גם במקום הכי שפל שיכול להיות, חדור באמונה בלתי מעורערת, ועונה לפרעה "בלעדי, א-להים יענה את שלום פרעה", ולאחים הוא עונה "א-להים חשבה לטובה".
ה' תמיד איתנו ולעולם לא שוכח!


 

עדיין לא יכולות/בשלות להגיע לעולם הזה;

המתיני מעט עד יעבור זעם......

זוגיות. נדמה לי מלפני ימים מספר.

ככל שאנו חיים יותר את עצמנו. אמיתיים וכנים יותר ומודעים יותר -

כך קל יותר, אני חושבת.

והעיקר, לענ"ד: היכול לנהל תקשורת פתוחה וכנה. לא לברוח

אפילו לא לגמרא, במקום לדבר, להקשיב.

ספרים מצויינים. וגם לרב סבתו סדרה של שיעורים.

וגם הספר של הרב מרדכי שטנברג על זוגיות חובה לדעתי.

תשמח ברצון ותשמור עליו..

א. קישור לשרשור שפתחתי פעם שאולי רלוונטי

האם הגעתם מוכנים לקשר הראשון בחייכם? - לקראת נישואין וזוגיות

ב. בעיני צריך לחלק את ההכנות לכמה מישורים.

יש את המישור הרוחני - שכולל בתוכו את ההכנה הנפשית, עבודת המידות וכו', אבל גם דברים פרקטיים שצריך לדעת כדי לנהל בית.

יש את המישור המעשי - שכולל בתוכו גם דברים מחשבתיים* וגם דברים מעשיים - מה יהיה המקום שלך בבית? מתכנן לקחת חלק בנקיונות\בישולים\קניות\נהיגה - אולי כדאי להתחיל לרכוש בזה מיומנויות.

*מחשבתיים:

איך אני הולך לפרנס את הבית והמשפחה?

מה אני עושה עם הכסף שיש לי עכשיו - בהנחה שאני בונה עליו לטווח ארוך?

ג. אל תזלזל בשלב שאתה נמצא בו - לבנות את עצמך, להכיר את עצמך, להתמודד עם עצמך - הוא חשוב, כדי שתוכל לעשות זאת עם אחרים ומול אחרים.

הערה:

כתבו פה פעמיים על עניין הפרנסה.

עד כמה זה משמעותי אם אני בחור ישיבה שכרגע לא הולך להתעסק בכסף רציני בשנים הקרובות, וכנראה יהיה אברך לפחות בהתחלה.

זה חשוב להתחיל לבנות את זה עכשיו? אצלינו הרבה מחכים עם זה עד שיוצאים לשוק העבודה אחרי כמה שנים...

שבו אתה מתחייב לזון את אשתך, אמנם אשתך יכולה למחול לך על זה אבל עקרונית היא יכולה להחליט גם להפסיק למחול יום אחד ואתה תתחייב לצאת לעבוד.

כאשר אדם רווק אין לו ריחיים על צווארו והרבה יותר קל ללמוד בשקט לימודים עיוניים, אומר לך כסטודנט עם 5 ילדים וכסטודנט רווק לשעבר, עם 5 ילדים זה הרבה יותר קשה, גם ללמוד תורה הרבה יותר קשה עם 5 ילדים.

גם בצבא, ישנן מורכבויות רבות כנשוי שאין לרווק, בכתובה אתה לא מתחייב רק לזון את אשתך, באופן כללי הרבה דברים נעשים דווקא יותר מורכבים כשמתחתנים ולא להפך.

אמנם אפשר להתפרנס גם בלי לימודים עיוניים, אפשר להיות נהג משאית או מתווך נדל"ן או שוחט או מאבטח במקומות מסויימים לבוגרי סיירות, ולעשות משכורות יפות מאוד.

אתה רוצה להיות אברך, אני מניח שהשאיפה להיות גדול בתורה וללמוד לרבנות או לדיינות יום אחד ולא להשאר אברך לנצח שזה אידאל יפה אבל אתה צריך להבין שעם הזמן ועם הנישואין ועם הילדים שיהיו בריאים אתה סוגר על האפשרויות של העתיד שלך.

אני לא הולך להתחיל לשכנע אותך מה עדיף רשב"י או רבי ישמעל לא נכנס למחלוקת, כי בסוף אתה כנראה צפוי להקשיב לרבנים שלך ולא לי אבל אעיר כמה נקודות בעניין זה.

1. נקודות החוזק נכון להיום של ישראל ביחס לאויביה הן שיש לישראל הרבה מאוד אנשים טכנולוגיים, ללמוד חדו"א, ליניארית והתמרות לפלס זה חשוב מאוד לעם ישראל כדי שננצח במלחמות.

2. גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים.

3. על פי החתם סופר העיסוק במצוות ישוב הארץ (קרי להתפרנס ממקצוע בארץ ישראל) שקול למצוות תפילין.

4. ללמוד מדעים מדויקים לפי הרמבם זה חלק ממצוות אהבת ה'.

5. על פי הגר"א חייבים ללמוד 7 החוכמות כדי להבין מה שהתורה אומרת.

זה לגבי האידאלים כשלעצמם בלימוד מקצוע עיוני ופרנסה בארץ הקודש, לגבי הכתובה כאמור מה שאתה מתחייב זה המינימום הנדרש ממך כבעל וכאבא, לא המקסימום, בפועל מה שידרש ממך כדי להקים בית יהיה הרבה יותר כדי שהבית יתפקד אבל פרנסה לבית זה די תנאי הסף הבסיסי על פי היהדות, זה שאשתך יכולה למחול לך בינתיים כשאתה אברך וסטודנט ומתמחה, זה בסדר אבל היא יכולה להחליט גם לא.

ותאר לעצמך אחרי 10 שנות אברכות נניח יש לך 4 ילדים ואשה ושכירות ופעוטונים פרטיים וכמובן רכב גדול, מה עושים? תלך לעבוד בסופר? תעשה השלמת הכנסה כמשגיח כשרות? אפשר.

בפועל אני מקווה שהבית שלך לא יתפרק במצב הלחץ הזה כי גירושים עולים הרבה כסף וגם יש מזונות וכתובה ופתאום אין המשכורת של האשה ואתה צריך לשכור דירה לבד, הרבה גרושים מתפרקים כלכלית לפחות בהתחלה 

השנים הראשונות בישיבה הם הכי חשובות כדי שיהיה בסיס של תורה לכל השנים.

השאלה זה

 1. אם שווה לי לוותר על חלק מהם עכשיו כדי להתחיל ללמוד מקצוע

2. או אולי בכלל לדחות את הרצון לחתונה לעוד הרבה שנים אחרי לימוד ותורה ומקצוע

3. או (כמו שבעיקר עושים אצלינו), כן נשארים בשיבה כמה שנים ומתאברכים ואחרי כמה שנים משלבים לימוד מקצוע.

כי בסוף אני צריך לוותר על משהו, השאלה זה מה הכי חשוב, ובזה אני לא בטוח. יכול להיות שבאמת תגידו: חכה אל תתחתן עדיין תכין את עצמך כמה שנים טובות יענו 24 כזה, (וגם אז לא בטוח שאני יסיים מקצוע).

אני אישית גם לא מתכנן להיות ר"מ או מו"צ או משהו כזה אבל אני מבין את החשיבות של הזמן ולכן בנושא הזה אני מאוד מתלבט...

אלפי הלומדים בישיבות ההסדר, כ 2500-2800 בכל שנתון, כפול 5 שנים של המסלול - כ 12,000 סך תלמידים בשלבים השונים בישיבות ההסדר - יכולים להעיד שיוצאים לחיים עם בסיס מצויין של תורה, ידע, יכולת לימוד וכו'

מי שלא נשאר בישיבה, יוצא לחיים בגיל 23-24, גיל מצויין להתחיל רכישת מקצוע לחיים וגם להתחתן    

אבל זה עדיין נראלי מוזר שההכוונה להתחתן היא בסביבות גיל 24 והלאה ואז כל ההכנות נסובות סביב זה.

הרי אם אני בן 19 ומתכוון להתחתן בשנתיים הקרובות (נגיד בסוף המסלול הצבאי בהסדר- 21 כזה), אין שום סיבה להימנע מזה אם לא התחלתי ללמוד מקצוע,

כי בסוף השנים שעוברות, לדעתי יותר חשובות בהקשר של בסיס זוגי לחיים ושווה להסתבך קצת עם לימוד מקצוע, וגם בלימוד תורה שברור לי שיותר חשוב לחיים מאשר לימוד מקצוע בשנים הראשונות.

אא"כ אתה אומר לי שיש סיבה אמיתית לזה שמעכבים עם חתונה ואז אין הכי נמי הכל בא אחרי זה.

יש דברים שקשורים ללימודי מקצוע שאפשר להתחיל איתם כבר עכשיו. לדוגמה:

א. האם יש לך כבר תעודת בגרות? אם חסר לך בגרויות, אולי להשלים עכשיו.

ב. האם נבחנת בפסיכומטרי? אז בבין הזמנים עכשיו, לא לדחות.

ג. האם המקצוע שמעניין אותך הוא תורני? האם אפשר לעשות מסלול מיוחד לבינשים נניח לתעודת הוראה?

מעבר לזה - בעיני נכון לנסות לייצר הכנסה כבר עכשיו.

האם מותר לך לפתוח עסק עצמאי? נגיד ללמד ילדים קריאה בתורה לבר מצווה. עבודה בבין הזמנים. שטיפת בית כנסת פעם בשבוע. וכו'.

חלק מהכסף הזה ללמוד איך להשקיע - כעצמאי בקרן השתלמות. וגם הפרשה לפנסיה. 

ככל שמתחילים בגיל מוקדם יותר, זה נהיה משמעותי בהמשך.

מי שיחכה עם הכנסה (חוקית ומסודרת) לאחרי הסדר+אברכות+לימודים מקצוע -

למיטב הבנתי, יש לזה השלכות מאוד גדולות על הפנסיה שלו.

מה שאני מנסה להגיד, זה שאתה צריך להסתכל קדימה - לא על 3-4 שנים הבאות, אלא 30-40 שנה ויותר.

איזה סגנון חיים אתה מצפה?

איך תממן את זה?

איך ואיפה תראה המשפחה שלך?

נישואין זה לעבור למגרש של הגדולים, וזה דורש לחשוב בראש שונה ממה שיש בשלב הקודם.

באופן אישי, תמיד רציתי לדעת שלמי שאני יוצאת איתו יש תוכנית. שהוא חשב על הדברים - גם אם התוכנית כוללת עשור בישיבה מעבר להסדר, אם יש לו תוכנית איך הוא מתכוון לממן את זה ומבין את ההשלכות לטווח הארוך - סבבה.

אם הוא אומר לי, אה, כולם מסתדרים, נזרום - לא בשבילי.

שגם בעייני היא הקריטית בעניין ההתפתחות האישית של כל אדם - העול והאחריות המוטלים עליך כאשר אתה כבר בעל משפחה עם ילדים.  

להתחתן בגיל מאוד צעיר זה לא העניין שעשוי להשפיע. אפשר לחיות כזוג צעיר באופן מאוד מצומצם, מאוד חסכוני, ובמקביל ללמוד ולהשקיע הרבה בכל דבר שקשור להתפתחות אישית. הן תורנית, הן מקצועית, גם בתחביבים.  

כל עוד אין ילדים, אין הרבה הבדל מהיותך רווק.  נכון שצריך להחזיק בית - אבל ההוצאות על קיום  בתנאים צנועים ומינימליים לזוג צעיר ללא ילדים הם באמת דבר שכל זוג יכול לקחת על עצמו.  

גרים באיזו יחידת דיור של חדר אחד, אפילו למשך שנתיים ושלוש ראשונות.  

הבעיה, הקושי, ההתמודדות עם מעמסת החיים האמיתיים, הריחיים על הצוואר בלשונו של מי שהגיב לך לעיל, @אריק מהדרום, זה כאשר אתם, כזוג, כבר הורים לילדים.  

בגלל אורח החיים, ההשקפה הדתית, אני מניח שלא תרצה לדחות את הרחבת המשפחה למשך כמה שנים אחרי הנישואים.  וכאן הקונפליקט המרכזי בנישואים בגיל מאוד צעיר לפני שרכשת השכלה ומקצוע ויכולת להתפרנס בצורה ראויה לכל החיים שלפניך.   פרנסה ומקצוע שיהיה אהוב עליך.  לא משהו שנכפה עליך בגלל שאתה גבר אבא לילדים וחייב בכל מחיר להביא פת לחם הביתה.  

אני לא חושב שזו בחירה טובה עבור רוב בני האדם.

כמה מה שאני כותב ישפיע עליך? ברמת העיקרון זה משתנה הרבה מאדם לאדם ומישיבה לישיבה.

תתייעץ עם אדם שמכיר אותך ורוצה בטובתך, זה יהיה יותר טוב מלהייעץ איתי.

אני באתי לפה בעיקר כי לשמוע דעות מגוונות.

בעז"ה הכל יהיה גם עם התייעצות רצינית,

בסוף זה ההחלטות הכי גדולות שאני אעשה בחיים (נראלי).

אשריך!

למה אתה חושב שזה לא בחירה טובה? מענייין אותי.

אני לא סבור בכלל שנדרש חינוך מסגרות קודש בלבד שבחורים נשלחים אליהם אחרי הישיבה התיכונית.

אני נגד הערצה לתלמידי חכמים ולבני אדם באופן כללי.

אני חושב שחלק גדול מעולם הישיבות של היום נשען על סיבה פוליטית.

אני חושב שמפעל הישיבות אחראי לנשירה של עשרות אחוזים מבוגרי הציונות הדתית.

אני חושב שהמודל של תיבת נח נכשל.

אני אומר את זה שנים בקבוצות ווצאפ אבל כל זה איננו קשור לענייני לנ"ו, זו דעתי האישית בקצרה אם תרצה אפשר להמשיך בפורום אחר.

כל אחד בציבור הדתי מאוד מעריך את הלימוד ואת החשיבות של בניית בסיס רוחני ותורני חזק לפני הקמת בית ומשפחה. אבל אי אפשר להתעלם מהאחריות המעשית שמוטלת על כתפי הגבר היהודי.

בסופו של יום, על פי ההלכה והכתובה, האחריות לרווחה הכלכלית של הבית היא עליך – 'ואנא אפרנס'. זו לא רק חובה טכנית, זו המדרגה המוסרית של להיות 'בעל' שדואג לאשתו ולילדיו בכבוד.

צריך לומר ביושר: המודל שבו חברה שלמה נשארת בכולל לאורך שנים הוא תופעה ייחודית לישראל, והיא רחוקה מלהיות המודל ההיסטורי של העם היהודי. בחו"ל, הקהילות החרדיות חיות אחרת לגמרי – שם אנשים יוצאים לעבוד, מתפרנסים בכבוד ותורמים לקהילה, מבלי לוותר על הזהות החרדית שלהם.

התחושה היא שבישראל המצב הזה השתרש לאו דווקא מסיבות רוחניות טהורות, אלא כתוצאה מהמבנה הפוליטי והצורך להשתמש בפטור 'תורתו אומנותו' כדי להימנע מגיוס. המציאות הזו יצרה מצב שבו אלפי משפחות חיות בעוני כרוני, כשהנטל הכלכלי נופל על האישה או על קופת המדינה. 

האם זה באמת 'לכתחילה'? האם זו דרך התורה להסתמך על צדקה וקצבאות כדרך חיים, במקום לחיות חיי יצירה ועבודה?

בקהילות חרדיות בארה"ב ובאירופה, הנורמה היא שילוב של קביעת עתים לתורה עם יציאה למעגל העבודה. שם, המוסר העצמי והאחריות הכלכלית מתבטאים באחוז גבוה של בעלי השכלה גבוהה, תארים אקדמאיים, בציבור התורני.  

מניח שמוכרת לך הישיבה-אוניברסיטה בארה"ב.

בין שאר בוגריה המפורסמים- הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, שעמד בראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות שנים רבות.  

או הרב אליהו רחמים זייני, שעומד בראש ישיבת ההסדר והישיבה הגבוהה אור וישועה בחיפה.  בעל תואר ד"ר במתמטיקה, מהטכניון, היה מרצה בטכניון ורב הטכניון.  

בביקורים שיצא לי לעשות באנגליה, נחשפתי בקהילות החרדיות שגרות בלונדון לריבוי בעלי מקצועות חופשיים, וחיים ברווה כלכלית גבוהה מאוד.  

גם אולי המקום להזכיר שעל רקע הלחצים המשפטיים והציבוריים להפסקת תקצוב ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה או שאינם עומדים בחוקי הגיוס, עלו איומים מצד עסקנים חרדים להביא כספים מחו"ל מתורמים פרטיים וקרנות כדי לגשר על הפערים התקציביים-גם זה מוכיח שהחרדים בחו"ל עובדים ומתפרנסים היטב ורק בארץ חיים בעוני עמוק מרצון.