קודם כל - מזדהה מאוד! בדיוק אתמול הרגשתי

ביחס לעצמי משהו מאוד דומה.

"כך היא גאולתן של ישראל:

בתחילה - קימעא קימעא;

כל מה שהיא הולכת - היא רבה והולכת".

לפעמים דברים טובים באים כמי השילוח ההולכים לאט.

בהרבה פעמים זה נכון גם לגבי גאולת האדם הפרטי...

חשוב לסגל סבלנות, אורך רוח...

להמתין... לקבל בשמחה...

(ולא לשכוח להשתדל מידי פעם!)

ובסופו של דבר - בעז"ה...

שתהיה לנו שנת גאולה!

עכשיו תמצאי מקום באינטרנט עם אנשים בסגנון הזה.

לא בטוח שזה יביא את הישועה, אבל לאחרים הוא כבר הביא....

את המתכב הזה נראה לי שהוא פורסם פה מתי שהוא

שלום לכולן,
אני מצרפת לכן משהו ששלחו לי (בענייני שידוכים) ושאולי יעניין גם אתכן לקרוא...
פסח שמח!
ענת

 

בס"ד

וכל נתיבותיה שלום

אורית כרמלי

אני אתחיל בוידוי קטן.

התחתנתי כשהייתי בת שלושים ושלוש.

הביטוי 'רווקות מאוחרת' לא זר לי

ולא התלבטתי מאיזו זוית לכתוב.

אני פורשת בפנייך את הסיפור שלי, כמעט במדיוק,

כשהדגש הוא לאוֿדווקא על ההפי־אנד, אלא על התהליך שעברתי בפנים.

מפני שאם עד רגע הפגישה המיוחלת עברתי דרך ארוכה,

הרי שכשהגעתי אל האוצר, נדרשתי לחצוב חומות אדירות שלא הכרתי.

זה היה שווה הכל, אמנם, אבל זה לא היה מה שציפיתי...

(אני מבקשת להתנצל מראש, אם חלילה יובנו דבריי שלא ככוונתם.

אין בדעתי לומר דבר העלול לפגוע או להכעיס מי שהוא

וודאי לא את אלו המתמודדים עם הניסיון הזה באופן יומיומי.

כל כוונתי לאהבה).

יומולדת עשרים־ושבע שלי היה אחד מיני־רבים לבד, ללא עוגה וללא כל רצון לחגיגות. הרגשתי שאני לא יכולה יותר והצבתי לעצמי אולטימטום. לא ממש לעצמי, לה'. בלי להתבלבל. 'אם עד יומולדת עשרים־ושמונה אני לא נשואה - אני פורשת'. אף אחד כבר לא יבוא אלי בטענות, כולם יבינו, אי אפשר יותר. אני אשנה תדמית, אעבור למכנסיים, אשכור דירה בתל־אביב ואתחיל לחיות סוף סוף. כמה אפשר?

כמעט חיכיתי ליומולדת הזה, של עשרים ושמונה. כמעט בכוונה נשארתי לבד, עכשיו נראה אותו. לא יהיה לו מה לומר. הוא לא דאג שאתחתן השנה, והוא ידע שאני מחכה כל יום, כל רגע, והנה הוא הגיע. יומולדת עשרים ושמונה. שוב לבד. לא רק בלי עוגה, אלא עם הרבה הרבה כעס.

ישבתי בחדר שלי ואמרתי 'שלום, מזל טוב. יש לי יומולדת היום. אני בת עשרים ושמונה. באתי להודיע שאני לא נשארת. אני לא יכולה יותר, אני לא רוצה יותר, נשבר לי. נמאס לי! אין פה שום דבר בשבילי. אני יוצאת לדרך חדשה. אני רוצה לטעום אהבה. אני רוצה לדעת לדבר עם בחור קצת יותר משלוש מילים בערב. אני רוצה לראות עולם. אני רוצה לצאת מהבועה שנקלעתי אליה ללא רצוני. יש כל כך הרבה דברים לעשות, לנסות, לראות, לחוות - מה אני אשמה שעוד לא התחתנתי? אני צריכה להפסיד הכל בגלל זה? אני נוסעת, אני בורחת, לא משנה איך תקרא לזה. אני כבר בת עשרים ושמונה, רגל אחת בבית אבות. אבל כדי לעשות לך ג'סטה, בוא נראה מה אני אפסיד לעומת כל מה שארוויח. שבת אפשר לשמור גם בתל אביב, אם ממש רוצים. כשרות, בסדר. אולי אני לא אספור שש שעות אחרי כל פעם שאני אוכלת שניצל, אבל בכללי, סבבה. אני מצטערת שאני צינית כל כך, אני פשוט מרגישה את החבל מצר לי את כלי הנשימה, לא מותיר לי כל ברירה. אני כל כך כועסת! למה אתה עושה לי את זה? חיכית שזה יקרה? חיכית לראות אותי נשברת, מתרסקת, מתפרקת לאלף חתיכות? למה? לא הייתי מקסימה כל השנים? לא שמרתי על כל הכללים? אני לא מספיק טובה בשביל אף אחד? אף אחד?!'

והדמעות לא איחרו לבוא. תחושה צורבת של כישלון, של כמעט בגידה, עטפה את גרוני. מהבהבת, רותחת, מלבה את השאלות. 'איך זה יכול להיות? במה אני שונה מאחרים? למה אני לא מצליחה לזוז כבר שנים? מה לא עשיתי? מה לא ניסיתי? אני לא    כ ז א ת    מכוערת, יש נשואים מכוערים ממני פי כמה, מחילה. מה הם עשו יותר טוב ממני? התפללו יותר? התחננו יותר? אני יודעת את ספר התהילים בעל פה! בלו שפתותיי מלומר די! מה אתה רוצה ממני? למה אתה מחכה, שאתאדה עם הרוח? שאהפוך ליצור כועס ומר, זקן ומיותר?'

דיברתי ודיברתי ודיברתי, שופכת מה שמעולם לא העזתי להגיד. אחרי שעה ארוכה לקחתי דף ועט עשיתי רשימת יתרונות וחסרונות. מה ישאיר אותי פה? מה יגרום לי להחליט להמשיך בדרך הזו, שמי יודע מתי היא תיגמר, אם בכלל? אולי בכל זאת יש פה משהו בשבילי?

ולא מצאתי כלום. כלום, מלבד חוויה שהיתה לי שנים קודם, בשמחת תורה. היה שם משהו. זה ודאי נשמע מגוחך, זה הרי חג גברי כל־כך, מה יש לי בו חוץ מלהציץ, אבל היה לי רגע של אור. של שייכות. של חיבור נצחי אל שרשרת ארוכה ומחבקת, שבורכה בנגיעה תמידית בקודש. ובכיתי אז. בכיתי מהתרגשות. אהבתי להיות שם. אהבתי את התחושה, את המקום, את הגודל. וכשישבתי ביומולדת עשרים ושמונה תוהה כל־כך, תלושה כל־כך, הצלחתי להרגיש את החוט הזה. דק מן הדק, אך בן אלפיים שנות. מאיר בי מה שלעולם לא יוכל להאיר בי שום תחליף. מחבר, מחבק, מחכה. משאיר אותי פה.

קמתי משם, וידעתי שאני ממשיכה בדרך.

לא ידעתי למה לצפות, הרי לא שיניתי דבר, אבל הרגשתי שבחרתי. אולי בפעם הראשונה בחיי, לא הסכמתי יותר לדרוך בשביל מוכר של מצוות אנשים מלומדה, של הרגל מבית, של חינוך - אלא אני בחרתי. ולא היה לי את מי להאשים יותר.

*

המשכתי בדרך, אבל לא הפסקתי לחכות לו בפינה. המשכתי בלי לצפות ליותר מידי, אני עוד שניה בת שלושים, מי ירצה אותי בכלל? ארבעים יום שיר השירים, ארבעים יום תפילת חנה וארבעים יום כל ספר תהילים כל יום. בכיתי אצל רחל אמנו, טסתי עד רבנו, בכותל הייתי מדיירות הקבע. ניסיתי. השתדלתי. התפללתי. בכיתי. כעסתי. שתקתי. נסעתי. חזרתי. לא הבנתי מה עשיתי רע, מה אני צריכה עוד לעשות. שנה ועוד שנה ועוד שנה. רק לא להגיע לחגים שוב. אל תביטו בי, אל תשפטו אותי. אל תשאלו אותי מה נשמע. לא נשמע. כלום לא נשמע, תעזבו אותי בשקט.

ויצאתי והתאכזבתי. ונפגשתי ונשברתי. וניסיתי והתרסקתי, שוב ושוב ושוב. הייתי משוכנעת שמשהו לא בסדר אצל הבחורים. פגשתי בחלקם לפחות פעם בשבוע, ראיתי שמשהו לא בסדר איתם, לא הייתי צריכה הוכחות. לא הצלחתי לתקשר עם אף אחד. פסלתי ופסלו אותי על דברים של מה בכך. היתה לי תמונה פחות או יותר, איך הוא צריך להיראות ולהישמע, האחד, וכל אחד שישב מולי קוטלג במהירות־שיא כלא מתאים. לא נכנס למסגרת.

רציתי בחור־ישיבה עם מידות נעלות, מדקדק במצוות, מכיר את ההלכה - אבל אני בעצמי התחלתי לעגל פינות. אולי מרחמים עצמיים, אולי מכעס.

ביקשתי בחור שמח, אני בעצמי כבר לא הייתי כזאת.

לאט לאט התחלתי להבין שאולי אני זו שצריכה לשנות כיוון. נדרשו שנים כדי לגרום לי לראות שאף אחד לא יעשה את העבודה במקומי. שיש לי אחריות, שאני נדרשת לפעול גם במצב החסר והמוגבל הזה.

ולפעול, היה הדבר האחרון שיכולתי לעשות. 

"אני עד כדי כך מסובכת?" לא הפסקתי להרים עיניי כלפי מעלה ולשאול, "אני כזאת גרועה שאתה לא מצליח למצוא לי את הזיווג שלי?"

*

כשהייתי בת שלושים הרגשתי את הסוף.

לא יכולתי יותר, באמת. פיזית, נפשית, מהותית. הרגשתי מגוחכת, חסרת משמעות. אף אחד לא חיכה לי בערב, לא הייתי חסרה לאיש. יום נדמה לשבוע, חודש לשנה. כלום לא זז. כלום לא השתנה. כולם התקדמו, ילדו, חגגו, המשיכו הלאה, רק אני נשארתי אי־שם מאחור. לא יכולתי לסבול את זה יותר.

לא הצלחתי להתפלל, לא פתחתי תהילים, לא הלכתי לבית הכנסת בחגים. נגמרו לי הכוחות, לא רציתי לקום מנפילות, לא הצלחתי לרצות שום דבר. גם לא להתחתן, כמה שזה נשמע מוזר. אם יאוש, אז עד הסוף.

ערב אחד התקשרתי לרבנית שהכרתי, וכשהיא שמעה את קולי היא אמרה את המשפט הכי קשה בעולם, אך מסתבר שהוא זה שהציל את חיי. היא אמרה לי בשקט, "אני מצטערת. אני חושבת שאני לא יכולה לעזור לך יותר. קחי טלפון של איש חכם. הוא לא פסיכולוג, הוא מבין בנפש. לכי אליו".

הייתי המומה. לא רק שהיא הפכה אותי למקרה סעד ברגע אחד, היא גם שלחה אותי לפסיכולוג. נו באמת... מה לי ולזה? עדיף להישאר לבד.

אבל שבועות נוספים עברו, ודבר לא השתנה. הייאוש כרסם בי, האשמה העצמית ליגלגה עלי, העולם היה נראה מקום בלתי אפשרי וה' ריחם עלי והמשיך להדהד בי את המשפט הזה, כדי שאני אתחיל לזוז. 

*

נסעתי אליו. בדרך הבנתי שמעכשיו יש לי שתי אפשרויות. א', לעשות כל מה שהוא יגיד, ב', לשכב מתחת לגלגלים של משאית. (מחילה). אין יותר אופציות. נגמרו. ואם הוא יאמר לי לאכול חצץ - אני אוכל חצץ. אני אעשה הכל רק כדי להתחיל לחיות שוב.

*

מעולם לא למדתי במדרשה, הן קמו הרבה אחרי, אך זה היה כנראה כמו לדבר עם אחד הרבנים במדרשה. קוראים לו ד'. יהודי מזוקן השואב ממימיו האינסופיים של ר' נחמן. הוא שאל, הקשיב, סיפר, חיזק. השיחות הללו היו משב רוח רענן בחיי הבלתי משתנים. זה לא היה קל. חצץ לא אכלתי אבל רק אז התחלתי לעבוד. להכיר את עצמי, לברר מדוע אני פועלת כך ולא אחרת, מה מניע אותי, בפני מי אני נותנת דין וחשבון (וזה לא היה הקב"ה) ובעיקר איך מתקנים הרגלים מקולקלים של שנים ארוכות ומתחילים לפעול נכון יותר.

וזה כאב. לאט ולא בקלות נפרדתי מדמיונות, ויום אחרי יום הנחתי בצד חלומות והחלטות שהיו קוים אדומים מבחינתי, ושנים החזקתי בהם כנאחזת בקרני־המזבח. הוא חייב להיות איש ארץ ישראל השלמה, כתום כמוני, מ"פ או לפחות מפק"צ, מצטט בעל־פה פסוקים מהתנ"ך ושירים של זלדה ועוד כהנא וכהנא דברים ברורים כאלו. עטפתי את עצמי בחומות של הגנה, ביצרתי עמדות ולא נתתי לשום דבר לא־מתאים־בדיוק־למה־שבניתי־לעצמי להיכנס פנימה. כמה פסלתי על צורה חיצונית ומעולם לא הודיתי בכך? כמה פעמים ישבתי מול בחור וקימצתי במילים רק כדי שהוא לא ירצה להמשיך, חלילה? כמה פעמים חיכיתי שתעבור שעה כדי לפהק ולומר שאני עייפה? 

פחדתי מכישלון, פחדתי מחוסר התאמה, פחדתי שדברים שייראו טוב בפגישות יתבררו לאחר מכן כחיזיון שווא ואשאר עם ההיפך. פחדתי. ופירשתי את הפחד כשמירה אישית שאין נחוצה ממנה.

אבל "אי אפשר לתת לפחד להנהיג את החיים", אמר ד'. "ואי אפשר לברר ולבדוק עד אין־סוף האם הבחור יהיה בעל נפלא בעוד עשר שנים. אי אפשר".

לא אהבתי לשמוע את זה. ביקשתי ביטחון. ביקשתי קבלות. לא הייתי מוכנה להרפות. כל כך הרבה שאלות הקיפו אותי. מה יקרה? ומה יקרה אחר־כך? ואם הוא יותר חכם ממני? אני לא רוצה להיות טיפשה לידו. ואם אני יותר חכמה ממנו? רק זה חסר לי, אין לי עניין להיות עם טיפש. ואם הוא יראה לי עכשיו אבל אחר־כך לא?  וד' לא נבהל. "אם יש תחום שתהיי יותר טובה ממנו, תהיי בטוחה שיש דברים אחרים שהוא יותר טוב ממך בהם. ותתפלאי לראות שאלו בדיוק הדברים שאת יודעת שיש לך צורך לשפר." 

*

ופתאום הגיע מישהו שלא התאים לי לתבנית. ממש, לחלוטין ולגמרי לא התאים.

הפגישה הראשונה היתה איומה. היה קר, חיכיתי בפינת הרחוב וכשראיתי אותו צועד לקראתי ביקשתי להיות לאיילה ולרוץ כמה שיותר רחוק. התפללתי בליבי שאולי אני טועה, אולי זה לא הוא, אולי סתם עובר אורח, אבל הוא התקרב ושאל "אורית?" וליבי נדם.

ישבנו על ספסל ושפת הגוף שלי לא שידרה דבר מלבד נעילה מוחלטת. כמעט לא דיברתי, שילבתי ידיים והבטתי רק ישר. חכיתי לרגע שנוכל לסיים, וברחתי. אמרתי "עייפה", נשמתי לרווחה, נסעתי לדירה.

*

למחרת, במקום לשאול אותי 'מה את אומרת' ולסיים את העניין, הוא שאל 'מתי אפשר להיפגש שוב?'

זו היתה השאלה האחרונה שציפיתי להישאל, ולא היתה לי שום כוונה לבלות ערב שני כל־כך חסר טעם.

וה' ריחם עלי. שוב. ומלמלתי 'מחר'.

עכשיו אף אחד כבר לא יוכל לומר שאני לא עושה השתדלות.

*

וכמה טוב שיצאתי לפגישה שניה, כי אז כבר היה לי ברור, לגמרי, שזה לא שייך. שלום ולא להתראות.

אבל עשר דקות לפני שנפרדנו, הוא אמר שלושה משפטים שהותירו אותי חסרת מילים. ספיצ'לס, שנאמר. דברים שחשבתי רק ביני לביני נאמרו על ידו פתאום, בטבעיות, בקלילות, כאילו ה' שם אותם בפה שלו רק בשבילי.

כשהגעתי לדירה החלטתי שדמיינתי ולא באמת היה שם משהו, זה לא הגיוני ממילא, למה להתאמץ, אבל כשהוא התקשר למחרת ושאל שוב מתי נוכל להיפגש, עצרתי ואמרתי (בקושי) "אולי נוכל לדבר קצת בטלפון?" "ודאי", הוא אמר. "אנחנו מאד שונים", מלמלתי, “זה לא מפריע לך?" "לא, זה מאד מיוחד". "לא, זה לא מאד מיוחד", אמרתי, בעדינות מודגשת, "זה מאד מוזר". והוא צחק. ומשהו השתחרר בי. ופתאום הבנתי שאני יכולה לומר לו דברים שמעולם לא חשבתי שאפשר לומר. והשיחה קלחה. לא העמדתי פנים, לא הרגשתי צורך להרשים, לא חיכיתי במתח למשפט הבא, ואחרי כל כך הרבה שנים של דייטים מאולצים, יכולתי להרגיש את ההבדל. והרגשתי את ההבדל. וזה כאב. כל כך כאב. איך זה יכול להיות!? לא הפסקתי לשאול את עצמי ואת בוראי, זה לא הגיוני, זה לא שייך, זה לא מסתדר, למהההההההההההה? למה דווקא הוא? זהו? בשביל זה חיכיתי עד עכשיו? כדי לקבל משהו כל כך לא מתאים? אז מה אם אנחנו מדברים שעות בטלפון, אולי אם אני אחכה עוד קצת, ממש עוד קצת, יבוא האיש הנכון, ממוקם נכון, וגם איתו אני אוכל לדבר שעות? אז מה אם לא מצאתי אותו עד עכשיו? מקרה. הנה, מצאתי את הבחור הזה, ודאי יש מישהו ממש ממש דומה לו, בחבילה קצת יותר הגיונית, לא?

ושיחה אחרי שיחה נשברו בי חומות של שנים. ונאלצתי להרפות. ולא היה סוף לפחד שאחז בי. ואני מדגישה את הכאב הזה, כי אין מבלבל ממנו. הוא צורב בבשר, הוא כמעט משפיל. זהו? אחרי כל כך הרבה שנים? זהו?? זה הוא?! זה לא מה שרציתי. למה אתה עושה לי את זה?

וכל כך הרבה פעמים הייתי על סף חיתוך. די, מספיק, בשביל מה לסבול? אם זה לא שייך אז זה לא שייך, מה יש פה להוכיח?

אבל בחסדי שמים לא הצלחתי להפנות עורף. וכל הזמן קיויתי שהוא זה שיסיים. שהוא יגיד שזה לא שייך ולא תהיה מאושרת ממני. גם עשיתי וי על ההשתדלות הכי גדולה בחיים וגם ה"לא" לא בא ממני. הרווחתי בענק.

אבל הוא לא אמר לא. ולא הבנתי איך, אני הרי עושה בערך הכל כדי לשדר לבחור שחבל לשנינו על הזמן, איך הוא לא מבין את זה?? והחלטתי לומר לו את כל אלו. אם הוא לא מבין רמזים, אולי יבין מילים מפורשות, ואמרתי, אבל הוא לא נבהל. א־לוקים, אני הייתי בורחת אם מישהו היה עושה לי דבר כזה.

הוא נשאר. ואז הבנתי שהוא הבחור היחיד שאני יכולה לדבר איתו.

*

לפגישה הרביעית הלכתי בוכה. בוכה, בדמעות. ירד גשם, לכן הן לא בלטו, אבל אני הרגשתי. הרגשתי את המחנק בגרון שהלך ותפח למימדים של חוסר נשימה, וכמעט יכולתי לשמוע את עצמי צועקת על עצמי תוך כדי הליכה "אין לך מה לעשות? משעמם לך? את מחפשת תעסוקה אז את יוצאת עם בחורים לא מתאימים? מה את עושה?? למה את עושה את זה לעצמך, הרי זה ברור שזה לא שייך! את יודעת מה זה פגישה רביעית? פגישה רביעית זה מחייב! כולם כבר ידעו! (אף אחד לא ידע שאני יוצאת עם מישהו), למה את מסתבכת?"

לא ידעתי מה לענות, לא ידעתי מה לעשות וחיכיתי בחוץ, בגשם, דומעת ואומללה.

כשראיתי אותו מתקדם לעברי משהו בי שמח לקראתו. משהו.

*

וכשישבתי מולו, הרגשתי פתאום משא כבד על הכתפיים. תמיד ידעתי שהוא שם, אף פעם לא התייחסתי אליו ברצינות.

זו היתה הפעם הראשונה שהוא הציק לי באמת.

על הכתפיים שלי, כבר יותר מעשר שנות דייטים, ישבו (שלא לפי סדר החשיבות) אמא שלי, אבא שלי, סבתא שלי, אחותי הגדולה, אחותי הקטנה, חברות שלי, שותפות שלי, ההורים שלהן והמורה שלי מהיסודי. בכל פגישה ראשונה שהיתה לי, כולם ראו את הבחור לפני ולא היססו להביע את דעתם, כמובן בנגיעות קלות ועדינות. 'איזה דוס', 'חפיפניק, עזבי אותך', 'הוא לא קצת מזכיר לך את רמי? רק לא רמי…' 'בן כמה הוא? נראה בן מאה', 'נו באמת, כל כך נמוך, מה תנעלי?', ועוד כהנא וכהנא הערות ושאלות שהובילו על־פי רוב לפסילתו המוחלטת של הבחור עוד בטרם הוציא מילה מפיו. 'איך אני אביא אחד כזה הביתה?' הייתי שואלת את עצמי, 'בושות'.

שנים, זה היה אופי קבלת ההחלטות שלי. כולם יודעים יותר טוב ממני.

באותה פגישה רביעית, פיטרתי את כולם. פתאום הבנתי שאני יותר חשובה מהם, ודאי וודאי שאני טובה יותר מהדימיון שלי, ששם בפיהם משפטים שמעולם לא אמרו.

זו היתה הפעם הראשונה ששאלתי את עצמי, 'אורית, מה את חושבת?'. ובאותו רגע פתחתי שער נסתר לדרך שאינני מכירה. דרך של בחירה, של שאלה, של התמודדות. כמו שד' אמר כל הזמן, 'אחרי כל כך הרבה שנים של ניסיון, תאמיני שאת מסוגלת לדעת מה טוב בשבילך'.

*

המשכנו להיפגש, ותחושתי לגביו השתנתה בכל חמש דקות. כן, לא, בטח, מה פתאום, וואו… אולי? יכול להיות...? לא, זה ממש לא רציני.

אלף שאלות, חרטות, דמיונות, בלבולים, אך בתוך כל אלו שיננתי ושיננתי ושיננתי לעצמי שיש שם משהו. שיש שם משהו שמעולם לא היה לי. למרות הכל.

*

מספר פגישות נוספות לאחר מכן, נפרדנו. משהו לא הסתדר והחלטנו לסיים את העניין.

באופן מוזר לא נשמתי לרווחה. לא הוקל לי, להיפך. חיכיתי שיחזור. הטלפון היה מונח לידי כל הזמן, דלוק, שחלילה לא אפספס שום צליל, והמחשבות לא הרפו. היה שם משהו, לא יכול להיות שהוא לא הרגיש בזה, למה הוא מוותר? ואני, מוותרת או מתעקשת?

חודש אחרי הפגישה האחרונה החלטתי למחוק את הטלפון שלו מהנייד שלי. "אני רוצה להתחתן", אמרתי לה' ולי. "אין לי זמן לבזבז".

אבל כל בחור שישב מולי הושווה מיידית למיתולוגי הראשי, ובכל צלצול טלפון היה בי משהו שקיווה שהנה, הנה, הוא חוזר.

*

ארבעה חודשים אחרי שנפרדנו הוא חזר. הוא התקשר לבחורה שהכירה בינינו, שאל לשלומי והיא, חסרת נשימה, השיגה אותי מיידית.

אזל הצבע מפני, דילגתי על נשימה אחת או שתיים, והתיישבתי. קודם כל. אבל דקה אחת אחר־כך, לא הייתי מוכנה בשום פנים ואופן להיפגש איתו שוב. לא, לא, לא. אני כבר לא שם. התגברתי. התבגרתי. אני מישהי אחרת עכשיו. הוא שייך לעבר. אין בינינו שום דבר. כבר מהתחלה זה לא היה זה, ועוד מאות משפטים התרוצצו בראשי, המעידים שוב על פחד נוראי ועל בלבול שאין לו סוף.

*

שבוע שלם ניהנתי מהעובדה שהיא אמרה לו שזה לא שייך. הסתובבתי מלאת נוצות צבעוניות בידיעה שמישהו רוצה אותי ואני לא רואה אותו ממטר. תענוג. עד ששטחתי את חיי בפני חברה טובה, והיא הביטה בי במבט תמה, סובבה אצבע על הרקה ואמרה, "תנסי שוב".

*

ברגע ששמעתי אותו אומר "שלום", ידעתי שאנחנו הולכים להתחתן. אי אפשר היה להתחמק מזה יותר. ברוך ה'...

*

ה"זהו?" ההוא, שלא נתן לי מנוח, זה שנטע בי תחושה כה צורבת של עלבון, הוא לכאורה לגיטימי, אך אין מסוכן ממנו. הוא נשאל (ומהדהד שוב ושוב) הרבה יותר מידי מוקדם. כל כך הרבה עוגמת־נפש הוא גרם לי, אבל מה כבר יכולתי לראות במספר פגישות? שהוא יהיה אבא נפלא יכולתי לראות? לא, רק להתפלל. שהוא יהיה בעל מקסים שמוכן להודות בטעות ולבקש סליחה, יכולתי לדעת? גם לא. שהוא יהיה אדם שמוכן ללמוד מי אני ומה משמח אותי, יכולתי לנחש? לא. מה שיקרה בחיים עצמם אי אפשר לחזות. רק להתפלל, ולעבוד ולרצות וללמוד מי אנחנו ומה טוב לנו. לכאן נכנס הגורם השלישי בכל זוגיות, והוא ה' יתברך, כמו שנאמר 'זכו, שכינה ביניהם', וצריך לתת לו מקום. וזה לא תמיד קל.

ודאי ראוי ונצרך להתחתן עם האדם המתאים ביותר, ואני מאחלת לכל אחד ואחת שמחכים, אבל לפעמים הוא לא מצויר בצבעים שאנחנו מכירים, והוא לא נראה מתאים ולא פשוט להבחין בו. אינני יודעת מדוע. ובתור בחורה בת שלושים ושלוש, ידעתי בדיוק מה מתאים לי, וודאי וודאי מה לא מתאים לי. והבחור הזה הצליח לבלבל אותי לגמרי ולגרום לי להבין שאולי אני־לא־באמת־יודעת־הכל־בדיוק־בדיוק־עד־הסוף ועם כל פגישה שהתקדמה, הלכתי והבנתי שאני צריכה להרפות.

*

"שלושה דברים תחפשי בבחור", אמרה לי פעם אשה חכמה. "תקשורת מצויינת, נעימות ומשיכה. את כל השאר תשאירי בצד".

*

והיה הרבה "שאר". לא הבנתי למה הוא לא מסכים איתי בעיניינים שאני רואה כמובנים מאליהם, לא הצלחתי לקבל את העובדה שדעותינו חלוקות בנושאים שברומו של עולם ובקושי עצום השארתי את כל אלו בצד. החזקתי חזק ביכולת הנדירה לתקשר, לברר, להעלות את הקשיים עצמם על פני השטח ובאיזשהו מקום ידעתי שיכולת הבירור הזו, היא היא שבונה את התשתית הנכונה.

משפטים שאמר, רצונות משותפים, חלומות להגשמה, דרכים לעשיה, אכפתיות זולתית - כל אלו הפנו את תשומת ליבי לעובדה שמעבר ל"לא" עליו חתמתי בשניה הראשונה שראיתי אותו, ומעבר לכל מה שאני מדמיינת  - ישנם דברים נוספים. יש ה' בעולם. וכרגע כל מה שהוא דורש ממני הוא להסתכל, להתבונן, לשים לב, ולא לבחור בדרך הקלה של בריחה מניסיון. כל כך קל היה לברוח מזה. כל כך רציתי להיפטר מהעול הזה, הוא היה כל כך כבד. אבל הוא לא ויתר לי, ה' יתברך, והיה איתי והראה לי מציאות שנבראת ממש עכשיו, ממש לידי.

*

את רוב הדברים שהנחתי בצד, קיבלתי חזרה.

בהפתעה גמורה.

ה' יודע. הוא מכיר אותך.

הוא יודע בדיוק על מה את חולמת.

*

שלום, זו שוב אני. רציתי לומר תודה. חודשים עברו מאז דיברתי איתך, לרוב אלו היו שיחות של תלונות וחוסר הבנה. מצאתי אצלך מקום לפרק שאלות, לבכות תהיות, לברר קושיות, לצעוק. עכשיו אני רוצה להודות. טוב לי. תודה על הטוב הזה.

היינו אצל ההורים בשמחת תורה. ראיתי את בעלי מרקד לפניך כדוד המלך, מפזז ושר, וליבי עלה על גדותיו. נזכרתי בחיבור הנצחי ההוא שהרגשתי אז, לפני שנים, בשמחת תורה.

כמה קרובה הייתי לפספס את הנס שהכנת לי. כמה קרובה הייתי ללכת לאיבוד. כמה זמן נדרש ממני כדי לראות את הישועה. תודה שלא ויתרת. תודה שהאמנת. תודה שלא נתת לי להיעלם. זה לא היה קל. זה אולי אחד המסעות הקשים שעוברים היום על כל כך הרבה אנשים. בלבול, תלישות וחוסר־מנוחה הם תחושות שקשה מאד לחיות איתן. יום מחליף לילה ושנה סוגרת קודמתה, לפעמים ללא שום סימן נראה באופק. 

הייתי אבודה. לעולם לא אשכח את ההרגשה הזו. שנים עברו לידי והייתי משוכנעת שהן הולכות לי לאיבוד. לא ידעתי את נפשי מרוב חוסר. אבל מתברר שהיית שם כל הזמן. אולי במיוחד כשלא האמנתי שאתה זוכר שאני בכלל קיימת. וכשהגיע הבחור והייתי צריכה להביט בו ולהכירו, פיזרת לי סימנים קטנים בדרך.

הראת לי אותו, הצבעת לי על דברים שימשכו את תשומת ליבי, הארת את עיניי. אחרת לא הייתי ממשיכה, זה ברור לי. הקלת עלי מאד, גם בתוך קושי ההרגל. הרגשתי שאתה רוצה בנו, מכוון, משגיח.

היום אני רוצה לבקש סימנים כאלו עבור כל אחד ואחת שמחכים. אין לתאר כמה זה עוזר.

בבקשה ה', האר דרכים, פלס נתיבים, סמן חיבורים. תהיה שם, בפגישות. פקח עיניים, כוון מילים, חבר משפטים. אין שום דרך לצאת מהמעגל הזה, לולֵי עזרתך.  

נפתח לך פתח כפתחה של מחט,

פתח לנו פתח כפתחו של אולם.

*

התהליך שאת עוברת כרווקה, בתוך עצמך, כהכנה לחיי נישואיך, איננו מיותר. אני יודעת שלא קל לשמוע את זה. 'כמה? עשר שנים? ארבע־עשרה שנים, זה לא מיותר?' אבל ה' יודע ורואה אותך, גם אם קל להאמין שהוא שכח. חלילה, לעולם לא. ואת תראי איך הוא מחשיב כל השתדלות וכל מאמץ שלך, ואין מאמץ גדול יותר מהתקופה הארוכה הזו. את מגדלת את מידותייך, את משבחת את יכולת הקבלה ואת הרכות הנשית שלך. אין שפע מבורך מזה לבית שתבנו בעזרת ה'.

דוני את עצמך לכף זכות.

את עושה ומשתדלת ואין יום שאת לא מתפללת להיות בצד השני של המחסום החשוך הזה. את תגיעי אליו. תצעדי לבנה וזוהרת אל המדרגות הקטנות של החופה, נכונה, לומדת, מכילה, עם איש נפלא שגם עליו עבר מסע לא קל. ומתוך מאמץ אדיר של נכונות ושל רצון, תזכו לבנות בית נאמן בישראל, מניח ביסודותיו עמודים יציבים של תפילה, של תקוה ושל אהבה, בעזרת ה', בקרוב ממש.

שנה טובה ומתוקה...

ומילה אחרונה לסיום: תודה גדולה לבעלי, שיש לו יכולת פירגון נדירה, ובכל מילה שאני כותבת אני שואבת כח מהיכולת הזו. ה' יברך אותך מאד.

שווה למרות שהוא ארוך!!! 

כל הכבוד למי שכתבה את זה..

מתחילה להתחרט על חבר'ה שפסלית..

אבל הכל לטובה ועכשיו למדתי משהו חדש..

תודה

גם כשיש הצעות אז לא מאושרים....  פשוט (ואולי- לא פשוט בכלל....) צריך שיבוא כבר החתן האמיתי!!!!!!! גם לצאת המון זה קשה מאוד...

יש בשירשור שפתחה תותי פרוטי טלפונים.. אולי תנסי? ותסבירי טוב טוב מה את ב-ד-י-ו-ק מחפשת שלא יביאו לך כאלה שממש לא קשורים...

בהצלחה רבה רבה!!!!!!!!!! נשיקות!

נשמה, מאחלת לך את כל הטוב שבעולם..

בעז''ה את תמצאי את בעלך..

ולא סתם אומרים- בעיתו ובזמנו..

כל שניה שאת בלעדיו רק מקרבת אותך אל עצמך.. (וגם אליו-אם כבר מדברים..) ה' עוזר, ואת תמצאי אותו בדיוק בזמן...

בעזרת ה'!

יהיה טוב!

=)

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

תראי אני מניח לעצמי שכל־אחד נמשך ומתחבר למשהו אחר.

לכן אין טעם להביא מישהי שהיא לא את.

אין טעם לזייף התלהבות אם את לא מתלהבת.

מה בכל זאת מדליק אותי, זה נחמד כשבחורה באה עם חיוך ומביאה הרבה מעצמה, מדברת מספרת אבל האמת גם זה לא חובה. אפשר גם לשתוק קצת בוייב רגוע ונחמד. להיות בתחושה של ביטחון, לא שבאנו להרשים או משהו. כמו חברים שנפגשים לדבר לשחנ"ש ולבלות.

לנתב את הפגישה למקום שטוב לך ונחמד לך נניח הוא בייניש שוקיסט ומזמין אותך לפלאפל סעדון ולא בא לך. תגידי האמת פחות זורם לי אוכל שומני וזה אולי נלך למקום אחר. לא להיגרר למצב שהאווירה נעשית מאולצת או משהו.

מה אוניברסלית גרוע לדעתי (האובייקטיבית): לשחק בטלפון בזמן הפגישה, לא "לנכוח" בפגישה (איך להסביר את זה... כאילו את מנותקת ומשדרת שהדבר שהיית הכי רוצה זה להתחפף... אבל אם זה באמת ככה, אז עדיף כבר לשדר את זה...),

המדינה ברשות גברים והנשים מושלות בגבריהם - שריטות ליליות

1. להשקיע גם בקשר, יכול להיות בהבעת עניין בהודעות בין הפגישות, בהגעה בחלק מהדייטים לאזור שלו, בחלק מהתשלום,  הצעת רעיונות, ויכול להיות באופן אחר.

מקובל שהגבר מגיע בהתחלה אל האישה, אבל כדי שהקשר יעבוד לדעתי, צריך עבודה משותפת, תדאגי שהוא לא ירגיש שרק הוא דוחף בקשר.

2. לא לצפות שהוא יבין רמזים בהתחלה, אם משהו עולה שמפריע לך או את רוצה משהו תשתפי, אתם בונים יחד קשר, הוא עדיין לא מכיר אותך וממילא יהיה לו קשה להבין אותך ברמיזות.

3. דברים שהיית רוצה שהוא ישתף, תשתפי גם.

4. תהיי עצמך, אל תנסי ליצור תדמית שונה ממי שאת.

5. לתת תחושה טובה, חשוב שיהיה כיף.

6. טעויות יהיו לכל אדם מדי פעם, אם זה דברים לא משמעותיים תקבלי את הטעויות בהבנה ורוגע.

בהצלחה רבה

@הפי 

1. להשקיע מאיזה פגישה? על מנת עדיין לשמור על דינמיקה נכונה.

והוא לא מוגזם, ולא תובעני, ולא בשמיים. רק דבר אחד בלבד:

א ד י ב ו ת.

זה כל כך קל וכל כך נשי וכל כך מרים לגבר כשהאישה אדיבה.

אדיבות פירושה: ההפך מסנוביות. כשגבר מרגיש שאישה היא חתולה משועממת שמולה הוא צריך ללהטט בלי לקבל רמז האם היא נהנית או מתעניינת או אותנטית - זו חוויה מסרסת ומתישה שמוציאה את הנשמה.

גם ככה אתן משקיעות שמונה שעות בבחירת שמלה והתאפרות והסתרקות, תקדישו עוד חצי שעה להתכוננות איך לבוא ולהיות נעימה, נוכחת ומביאה את עצמי במפגש.

בחורה סנובית, מאופקת, לא הדדית, לא מרימה, אדישה להתלהבות גברית, מגיבה בסיוג, עונה באיחור להודעות, מבליטה ספקות ולבטים, משתעממת, חותכת מוקדם - כל הדברים האלה הם פשוט מעפנים ומוציאים את המיץ מהחשק לצאת לדייטים, והופך אנשים לשחוקים ומשועממים ומסוייגים...

סיוגים:

*זו החוויה האישית הרעה שלי מבנות משועממות ולא אדיבות שחותכות מוקדם, לא חייבים/חייבות להסכים

**הגיוני שזה משתנה פר מגזר ופר סגנון יציאה לדייטים (חרדי / דת"ל / לייטי)

***להיות אדיבה אין פירושו להיות "מחוייבת" - אפשר להיות אדיבה ועדיין לחתוך אחרי דייט ראשון

****להיות אדיבה אין פירושו להיות "מזוייפת" - לא צריך לצחוק מבדיחה לא מצחיקה ולא צריך לזייף התעניינות בסיפור לא מעניין. אדיבות היא פשוט ההפך מאטימות, היא רפלקטיביות והדדיות והנכחה עצמית.

יילחמו עם דובים

יפתחו שימורים

ויושיטו ידם למדפים הגבוהים

אתה רוצה שאמנה את הדברים שנשים עושות?

נשים מתאפרות

מול הארון שעות מתלבטות

רק דבר אחד אינן מבינות

כך או כך הן מספיק חמודות.

"לא התאפרתי כי אני מרגישה בנוח איתך".

כי אני דווקא לאחרונה חשבתי על משפט שמישהו אמר פה פעם, שהלוואי שנרצה תמיד להראות במיטבנו מול הבני זוג.

ויש סיפור על צדיק אחד שלפני שנכנס לבית לאשתו היה מסתכל במראה ומסתדר.

בלי איפור...

האיפור זה תוספת נחמדה להתייפות עוד יותר

גם תכשיטים זה תוספת..

אפשר להראות במיטבנו גם בלי תכשיטים

אני חושבת שהבסיס זה להיות נקיה ורעננה עם בגדים נקיים

וחיוך

יותר מזה זה תוספת

זה אני חושבת מול אנשים זרים אבל בבית כן להשקיע יותר. למה להישאר עם הבסיס?

לא סתם עזרא תיקן שימכרו בכול עיירה תמרוקים ותכשיטים. 

אישה אוהבת להתקשט ולהשקיע בנראות וכל הכוחות האלה נועדו בעיקר לבית וחבל שמשקיעים יותר ביציאה מהבית.

אולי אנחנו לא מדברות על אותו דבר...

ביום יום קשה להשקיע

ולכן חשוב לזכור שהבסיס הוא מהמם

ולא צריך להתאמץ כדי להיות רעננה ויפה לבעלך

מידי פעם אפשר גם להתקשט ולהוסיף

אבל כן לזכור שגם כשאין כוח להשקיע

עדיין יש דרך קלה לקבל את בעלך מהממת

וזה פשוט להתקלח ולהתלבש יפה ולחייך

להיות נקייה זה משהו בסיסי שמצופה מכל אחד גם אם הוא לא אישה\בעלי.

אבל אני כן מבינה שלא תמיד יש כוחות להשקיע וזה בסדר גמור!(:

 ויש נקייה ורעננה ומחייכת 😉

מפסיכולוג קנדי...

הוא ניתח את הרעיון של האיפור במבט תת-מודעי כזה, ואמר שהסיבה בגללה נשים התחילו להתאפר (לפני נצח בימי קדם קדמונים) זה למעשה כדי להראות בריאות. מכיוון שאישה בזמן הווסת היא עייפה יותר, חלשה יותר, וחיוורת יותר לפעמים אז האיפור נועד להחזיר את המראה הבריא ובכך לשדר לגבר (ולעולם) שהכל בסדר ותקין ב"ה.

מכאן זה כמובן התפתח למשהו קצת יותר תרבותי, כמו כל תופעה אנושית אחרת..

זה הסבר ששם דגש על היחסים הגופניים בעיקרו, אבל זה נשמע לי מעניין והגיוני. זהו, סוף שיתוף.

דווקא זה יכול להיות נחמד מהצד האומנותי שבזה (יש לי תפישה קצת אחרת ביחש ליופי אני חושב)

חושבני שיש משהו גם בזה וגם בזה

אני לא מתחברת לאיפור כבד...

וכל אחד ומה שהוא מתחבר

לוקחת כמה דברים לתשומת ליבי..

זה מעניין..אבל זה באמת ככה?

אני מרגישה שבנות יודעות יותר להציף קשיים ופערים ובנים יודעים יותר לטאטא ולהסתכל בעיקר.

לחייך × מיליון.. גברים אוהבים שאישה מתנהגת באצילות חיוך לא להיות מנחוסית/ קרה

הכרת תודה : על הכל .. על הזמן על הידיעה אפילו על המים / מיץ/ התעניינות / חוכמה  ( אבל שזה יהיה אמיתי לא סתם להגיד תודה)

להקשיב לו באמת.. ( לדבר על רצונות שלו / פחות רגשות לא מרגישים בנוח כמונו)

להיות באנרגיה נשית תשאירי לו את הזכרי

גם אם הוא לא מתאים .  תהיי דבש

קארמה is a...

זהו  כל השאר מלמעלה

לא הייתי רוצה שכל מי שנשואה לא תעיז לדבר על הנישואים לידי, כי זה רגיש.

זה טבעי ונורמלי שאני מדברת עם חברות, והם מדברות דברים כאלה - וכן, גם על ילדים וכו'.

ואני רואה את זה כהחלטה שלי מה לעשות עם המידע הזה.

אם אני בוחרת להיעלב ולהתרחק ולא להיות חלק מהקבוצה שבה מדברים ככה -

אני מרגישה שאני גוזרת על עצמי בדידות וריחוק, ויצירת קבוצה חברתית שכוללת רק מי שאיתי במצבי, וזה עלול להיות לא בריא מבחינה נפשית.

אני גם יכולה להבין את מה שהיא כתבה בצורה אחרת:

שנים ארוכות של חיפוש, של רווקות לפעמים מובילים למחשבה במודע או בתת מודע של ייאוש, של לי זה כבר לא יקרה.

וכשזה כבר קורה - זה יכול להיתפס כ"תסמונת המתחזה" - זה לא אמיתי, זה לא שלי, אני עדיין בזהות הרווקית שלי - ולכן זה נראה כל כך לא מציאותי שהתחתנתי.

בעיני זה יכול להיות שיתוך של איזשהו מצב נפשי, לא ניסיון לדרוך על יבלות.

-לשאול מראש את שני הצדדים אם יש דברים במראה חיצוני שקשה להם איתם והם עילה לפסול מבחינתם, ולפעול לפי זה.

-אם יש אפשרות להציע קודם לצד שפחות יתלהב בלי שהצד השני יודע שהציעו אותו. אולי לבקש פרטים משני הצדדים, ורשות להציע וכולי... ואח"כ אם התשובה שלילית להגיד שבסוף הצד השני תפוס.

הסבבים הללו מלמדות על האמונה שלך שיהיה טוב בהמשך,

מאחל שתזכי לטוב הזה במהרה ויתמלאו כל משאלות ליבך לטובה ויהיו לך כל הכוחות הדרושים לתהליכים הלא פשוטים והמוערכים הללו

אין לנו בתורה סיפור שמתאר את האמונה בהמתנה במציאת הזיווג.
כי באותה תקופה הכל התנהל אחרת וזה לא ממש היה קיים.
אבל יש ויש תיאורים של ציפיות קשות, שאנחנו יכולים ממש ללמוד מהם, לצפיות שלנו
אברהם ושרה ציפו תשעים שנה לילד, וה' מעולם לא שכח אותם. תמיד כשאברהם מתפלל לילד, ה' אומר לו שלא ידאג, אבל עוד לא הגיע הזמן.
גם על יצחק נאמר "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה'". מה, פתאום אחרי עשרים שנה, הוא החליט להתפלל? ברור ש'ויעתר' זה על כל התפילות בכל העשרים שנה, וה' היה שם תמיד.
אפשר לדמיין את יוסף בבור אחרי שהאחים מכרו אותו וגם במצרים הוא יורד לשפל תחתית, בחודש הראשון הוא עוד יכל לחשוב, מה ה' רוצה ללמד אותי? מה זה מצמיח אותי? אבל כשעובר עוד חודש ועוד חודש, שתים עשרה שנה בבור! איך אפשר להחזיק את האמונה שה' לא 'שכח' אותו? אבל יוסף, גם במקום הכי שפל שיכול להיות, חדור באמונה בלתי מעורערת, ועונה לפרעה "בלעדי, א-להים יענה את שלום פרעה", ולאחים הוא עונה "א-להים חשבה לטובה".
ה' תמיד איתנו ולעולם לא שוכח!


 

עדיין לא יכולות/בשלות להגיע לעולם הזה;

המתיני מעט עד יעבור זעם......

זוגיות. נדמה לי מלפני ימים מספר.

ככל שאנו חיים יותר את עצמנו. אמיתיים וכנים יותר ומודעים יותר -

כך קל יותר, אני חושבת.

והעיקר, לענ"ד: היכול לנהל תקשורת פתוחה וכנה. לא לברוח

אפילו לא לגמרא, במקום לדבר, להקשיב.

ספרים מצויינים. וגם לרב סבתו סדרה של שיעורים.

וגם הספר של הרב מרדכי שטנברג על זוגיות חובה לדעתי.

תשמח ברצון ותשמור עליו..

א. קישור לשרשור שפתחתי פעם שאולי רלוונטי

האם הגעתם מוכנים לקשר הראשון בחייכם? - לקראת נישואין וזוגיות

ב. בעיני צריך לחלק את ההכנות לכמה מישורים.

יש את המישור הרוחני - שכולל בתוכו את ההכנה הנפשית, עבודת המידות וכו', אבל גם דברים פרקטיים שצריך לדעת כדי לנהל בית.

יש את המישור המעשי - שכולל בתוכו גם דברים מחשבתיים* וגם דברים מעשיים - מה יהיה המקום שלך בבית? מתכנן לקחת חלק בנקיונות\בישולים\קניות\נהיגה - אולי כדאי להתחיל לרכוש בזה מיומנויות.

*מחשבתיים:

איך אני הולך לפרנס את הבית והמשפחה?

מה אני עושה עם הכסף שיש לי עכשיו - בהנחה שאני בונה עליו לטווח ארוך?

ג. אל תזלזל בשלב שאתה נמצא בו - לבנות את עצמך, להכיר את עצמך, להתמודד עם עצמך - הוא חשוב, כדי שתוכל לעשות זאת עם אחרים ומול אחרים.

הערה:

כתבו פה פעמיים על עניין הפרנסה.

עד כמה זה משמעותי אם אני בחור ישיבה שכרגע לא הולך להתעסק בכסף רציני בשנים הקרובות, וכנראה יהיה אברך לפחות בהתחלה.

זה חשוב להתחיל לבנות את זה עכשיו? אצלינו הרבה מחכים עם זה עד שיוצאים לשוק העבודה אחרי כמה שנים...

שבו אתה מתחייב לזון את אשתך, אמנם אשתך יכולה למחול לך על זה אבל עקרונית היא יכולה להחליט גם להפסיק למחול יום אחד ואתה תתחייב לצאת לעבוד.

כאשר אדם רווק אין לו ריחיים על צווארו והרבה יותר קל ללמוד בשקט לימודים עיוניים, אומר לך כסטודנט עם 5 ילדים וכסטודנט רווק לשעבר, עם 5 ילדים זה הרבה יותר קשה, גם ללמוד תורה הרבה יותר קשה עם 5 ילדים.

גם בצבא, ישנן מורכבויות רבות כנשוי שאין לרווק, בכתובה אתה לא מתחייב רק לזון את אשתך, באופן כללי הרבה דברים נעשים דווקא יותר מורכבים כשמתחתנים ולא להפך.

אמנם אפשר להתפרנס גם בלי לימודים עיוניים, אפשר להיות נהג משאית או מתווך נדל"ן או שוחט או מאבטח במקומות מסויימים לבוגרי סיירות, ולעשות משכורות יפות מאוד.

אתה רוצה להיות אברך, אני מניח שהשאיפה להיות גדול בתורה וללמוד לרבנות או לדיינות יום אחד ולא להשאר אברך לנצח שזה אידאל יפה אבל אתה צריך להבין שעם הזמן ועם הנישואין ועם הילדים שיהיו בריאים אתה סוגר על האפשרויות של העתיד שלך.

אני לא הולך להתחיל לשכנע אותך מה עדיף רשב"י או רבי ישמעל לא נכנס למחלוקת, כי בסוף אתה כנראה צפוי להקשיב לרבנים שלך ולא לי אבל אעיר כמה נקודות בעניין זה.

1. נקודות החוזק נכון להיום של ישראל ביחס לאויביה הן שיש לישראל הרבה מאוד אנשים טכנולוגיים, ללמוד חדו"א, ליניארית והתמרות לפלס זה חשוב מאוד לעם ישראל כדי שננצח במלחמות.

2. גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים.

3. על פי החתם סופר העיסוק במצוות ישוב הארץ (קרי להתפרנס ממקצוע בארץ ישראל) שקול למצוות תפילין.

4. ללמוד מדעים מדויקים לפי הרמבם זה חלק ממצוות אהבת ה'.

5. על פי הגר"א חייבים ללמוד 7 החוכמות כדי להבין מה שהתורה אומרת.

זה לגבי האידאלים כשלעצמם בלימוד מקצוע עיוני ופרנסה בארץ הקודש, לגבי הכתובה כאמור מה שאתה מתחייב זה המינימום הנדרש ממך כבעל וכאבא, לא המקסימום, בפועל מה שידרש ממך כדי להקים בית יהיה הרבה יותר כדי שהבית יתפקד אבל פרנסה לבית זה די תנאי הסף הבסיסי על פי היהדות, זה שאשתך יכולה למחול לך בינתיים כשאתה אברך וסטודנט ומתמחה, זה בסדר אבל היא יכולה להחליט גם לא.

ותאר לעצמך אחרי 10 שנות אברכות נניח יש לך 4 ילדים ואשה ושכירות ופעוטונים פרטיים וכמובן רכב גדול, מה עושים? תלך לעבוד בסופר? תעשה השלמת הכנסה כמשגיח כשרות? אפשר.

בפועל אני מקווה שהבית שלך לא יתפרק במצב הלחץ הזה כי גירושים עולים הרבה כסף וגם יש מזונות וכתובה ופתאום אין המשכורת של האשה ואתה צריך לשכור דירה לבד, הרבה גרושים מתפרקים כלכלית לפחות בהתחלה 

השנים הראשונות בישיבה הם הכי חשובות כדי שיהיה בסיס של תורה לכל השנים.

השאלה זה

 1. אם שווה לי לוותר על חלק מהם עכשיו כדי להתחיל ללמוד מקצוע

2. או אולי בכלל לדחות את הרצון לחתונה לעוד הרבה שנים אחרי לימוד ותורה ומקצוע

3. או (כמו שבעיקר עושים אצלינו), כן נשארים בשיבה כמה שנים ומתאברכים ואחרי כמה שנים משלבים לימוד מקצוע.

כי בסוף אני צריך לוותר על משהו, השאלה זה מה הכי חשוב, ובזה אני לא בטוח. יכול להיות שבאמת תגידו: חכה אל תתחתן עדיין תכין את עצמך כמה שנים טובות יענו 24 כזה, (וגם אז לא בטוח שאני יסיים מקצוע).

אני אישית גם לא מתכנן להיות ר"מ או מו"צ או משהו כזה אבל אני מבין את החשיבות של הזמן ולכן בנושא הזה אני מאוד מתלבט...

אלפי הלומדים בישיבות ההסדר, כ 2500-2800 בכל שנתון, כפול 5 שנים של המסלול - כ 12,000 סך תלמידים בשלבים השונים בישיבות ההסדר - יכולים להעיד שיוצאים לחיים עם בסיס מצויין של תורה, ידע, יכולת לימוד וכו'

מי שלא נשאר בישיבה, יוצא לחיים בגיל 23-24, גיל מצויין להתחיל רכישת מקצוע לחיים וגם להתחתן    

אבל זה עדיין נראלי מוזר שההכוונה להתחתן היא בסביבות גיל 24 והלאה ואז כל ההכנות נסובות סביב זה.

הרי אם אני בן 19 ומתכוון להתחתן בשנתיים הקרובות (נגיד בסוף המסלול הצבאי בהסדר- 21 כזה), אין שום סיבה להימנע מזה אם לא התחלתי ללמוד מקצוע,

כי בסוף השנים שעוברות, לדעתי יותר חשובות בהקשר של בסיס זוגי לחיים ושווה להסתבך קצת עם לימוד מקצוע, וגם בלימוד תורה שברור לי שיותר חשוב לחיים מאשר לימוד מקצוע בשנים הראשונות.

אא"כ אתה אומר לי שיש סיבה אמיתית לזה שמעכבים עם חתונה ואז אין הכי נמי הכל בא אחרי זה.

יש דברים שקשורים ללימודי מקצוע שאפשר להתחיל איתם כבר עכשיו. לדוגמה:

א. האם יש לך כבר תעודת בגרות? אם חסר לך בגרויות, אולי להשלים עכשיו.

ב. האם נבחנת בפסיכומטרי? אז בבין הזמנים עכשיו, לא לדחות.

ג. האם המקצוע שמעניין אותך הוא תורני? האם אפשר לעשות מסלול מיוחד לבינשים נניח לתעודת הוראה?

מעבר לזה - בעיני נכון לנסות לייצר הכנסה כבר עכשיו.

האם מותר לך לפתוח עסק עצמאי? נגיד ללמד ילדים קריאה בתורה לבר מצווה. עבודה בבין הזמנים. שטיפת בית כנסת פעם בשבוע. וכו'.

חלק מהכסף הזה ללמוד איך להשקיע - כעצמאי בקרן השתלמות. וגם הפרשה לפנסיה. 

ככל שמתחילים בגיל מוקדם יותר, זה נהיה משמעותי בהמשך.

מי שיחכה עם הכנסה (חוקית ומסודרת) לאחרי הסדר+אברכות+לימודים מקצוע -

למיטב הבנתי, יש לזה השלכות מאוד גדולות על הפנסיה שלו.

מה שאני מנסה להגיד, זה שאתה צריך להסתכל קדימה - לא על 3-4 שנים הבאות, אלא 30-40 שנה ויותר.

איזה סגנון חיים אתה מצפה?

איך תממן את זה?

איך ואיפה תראה המשפחה שלך?

נישואין זה לעבור למגרש של הגדולים, וזה דורש לחשוב בראש שונה ממה שיש בשלב הקודם.

באופן אישי, תמיד רציתי לדעת שלמי שאני יוצאת איתו יש תוכנית. שהוא חשב על הדברים - גם אם התוכנית כוללת עשור בישיבה מעבר להסדר, אם יש לו תוכנית איך הוא מתכוון לממן את זה ומבין את ההשלכות לטווח הארוך - סבבה.

אם הוא אומר לי, אה, כולם מסתדרים, נזרום - לא בשבילי.

שגם בעייני היא הקריטית בעניין ההתפתחות האישית של כל אדם - העול והאחריות המוטלים עליך כאשר אתה כבר בעל משפחה עם ילדים.  

להתחתן בגיל מאוד צעיר זה לא העניין שעשוי להשפיע. אפשר לחיות כזוג צעיר באופן מאוד מצומצם, מאוד חסכוני, ובמקביל ללמוד ולהשקיע הרבה בכל דבר שקשור להתפתחות אישית. הן תורנית, הן מקצועית, גם בתחביבים.  

כל עוד אין ילדים, אין הרבה הבדל מהיותך רווק.  נכון שצריך להחזיק בית - אבל ההוצאות על קיום  בתנאים צנועים ומינימליים לזוג צעיר ללא ילדים הם באמת דבר שכל זוג יכול לקחת על עצמו.  

גרים באיזו יחידת דיור של חדר אחד, אפילו למשך שנתיים ושלוש ראשונות.  

הבעיה, הקושי, ההתמודדות עם מעמסת החיים האמיתיים, הריחיים על הצוואר בלשונו של מי שהגיב לך לעיל, @אריק מהדרום, זה כאשר אתם, כזוג, כבר הורים לילדים.  

בגלל אורח החיים, ההשקפה הדתית, אני מניח שלא תרצה לדחות את הרחבת המשפחה למשך כמה שנים אחרי הנישואים.  וכאן הקונפליקט המרכזי בנישואים בגיל מאוד צעיר לפני שרכשת השכלה ומקצוע ויכולת להתפרנס בצורה ראויה לכל החיים שלפניך.   פרנסה ומקצוע שיהיה אהוב עליך.  לא משהו שנכפה עליך בגלל שאתה גבר אבא לילדים וחייב בכל מחיר להביא פת לחם הביתה.  

אני לא חושב שזו בחירה טובה עבור רוב בני האדם.

כמה מה שאני כותב ישפיע עליך? ברמת העיקרון זה משתנה הרבה מאדם לאדם ומישיבה לישיבה.

תתייעץ עם אדם שמכיר אותך ורוצה בטובתך, זה יהיה יותר טוב מלהייעץ איתי.

אני באתי לפה בעיקר כי לשמוע דעות מגוונות.

בעז"ה הכל יהיה גם עם התייעצות רצינית,

בסוף זה ההחלטות הכי גדולות שאני אעשה בחיים (נראלי).

אשריך!

למה אתה חושב שזה לא בחירה טובה? מענייין אותי.

אני לא סבור בכלל שנדרש חינוך מסגרות קודש בלבד שבחורים נשלחים אליהם אחרי הישיבה התיכונית.

אני נגד הערצה לתלמידי חכמים ולבני אדם באופן כללי.

אני חושב שחלק גדול מעולם הישיבות של היום נשען על סיבה פוליטית.

אני חושב שמפעל הישיבות אחראי לנשירה של עשרות אחוזים מבוגרי הציונות הדתית.

אני חושב שהמודל של תיבת נח נכשל.

אני אומר את זה שנים בקבוצות ווצאפ אבל כל זה איננו קשור לענייני לנ"ו, זו דעתי האישית בקצרה אם תרצה אפשר להמשיך בפורום אחר.

כל אחד בציבור הדתי מאוד מעריך את הלימוד ואת החשיבות של בניית בסיס רוחני ותורני חזק לפני הקמת בית ומשפחה. אבל אי אפשר להתעלם מהאחריות המעשית שמוטלת על כתפי הגבר היהודי.

בסופו של יום, על פי ההלכה והכתובה, האחריות לרווחה הכלכלית של הבית היא עליך – 'ואנא אפרנס'. זו לא רק חובה טכנית, זו המדרגה המוסרית של להיות 'בעל' שדואג לאשתו ולילדיו בכבוד.

צריך לומר ביושר: המודל שבו חברה שלמה נשארת בכולל לאורך שנים הוא תופעה ייחודית לישראל, והיא רחוקה מלהיות המודל ההיסטורי של העם היהודי. בחו"ל, הקהילות החרדיות חיות אחרת לגמרי – שם אנשים יוצאים לעבוד, מתפרנסים בכבוד ותורמים לקהילה, מבלי לוותר על הזהות החרדית שלהם.

התחושה היא שבישראל המצב הזה השתרש לאו דווקא מסיבות רוחניות טהורות, אלא כתוצאה מהמבנה הפוליטי והצורך להשתמש בפטור 'תורתו אומנותו' כדי להימנע מגיוס. המציאות הזו יצרה מצב שבו אלפי משפחות חיות בעוני כרוני, כשהנטל הכלכלי נופל על האישה או על קופת המדינה. 

האם זה באמת 'לכתחילה'? האם זו דרך התורה להסתמך על צדקה וקצבאות כדרך חיים, במקום לחיות חיי יצירה ועבודה?

בקהילות חרדיות בארה"ב ובאירופה, הנורמה היא שילוב של קביעת עתים לתורה עם יציאה למעגל העבודה. שם, המוסר העצמי והאחריות הכלכלית מתבטאים באחוז גבוה של בעלי השכלה גבוהה, תארים אקדמאיים, בציבור התורני.  

מניח שמוכרת לך הישיבה-אוניברסיטה בארה"ב.

בין שאר בוגריה המפורסמים- הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, שעמד בראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות שנים רבות.  

או הרב אליהו רחמים זייני, שעומד בראש ישיבת ההסדר והישיבה הגבוהה אור וישועה בחיפה.  בעל תואר ד"ר במתמטיקה, מהטכניון, היה מרצה בטכניון ורב הטכניון.  

בביקורים שיצא לי לעשות באנגליה, נחשפתי בקהילות החרדיות שגרות בלונדון לריבוי בעלי מקצועות חופשיים, וחיים ברווה כלכלית גבוהה מאוד.  

גם אולי המקום להזכיר שעל רקע הלחצים המשפטיים והציבוריים להפסקת תקצוב ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה או שאינם עומדים בחוקי הגיוס, עלו איומים מצד עסקנים חרדים להביא כספים מחו"ל מתורמים פרטיים וקרנות כדי לגשר על הפערים התקציביים-גם זה מוכיח שהחרדים בחו"ל עובדים ומתפרנסים היטב ורק בארץ חיים בעוני עמוק מרצון.