איזה פח זבל אתם גרים בו? הבלאגן שלה, או הניבול פה שלך כלפיה/עליה?

צורת דיבור מאוד מזלזלת.." סה"כ היא אחלה בחורה.." לא הייתי רוצה שבעלי ידבר עליי ככה.

בחורה? היא אשתך - מה דעתך על משפט כמו סה"כ היא אחלה אישה או אישה מקסימה.

צורת הדיבור תשפיע גם על היחס הפנימי שלך אליה, קצת יותר כבוד!

הרב גינזבורג כותב שגם אם הבית מבולגן אבל יש אהבה.. אז הקב"ה עובר מחדר לחדר ומחייך.

השכינה קודם כל רוצה כבוד בין בני הזוג.. ממילא קודם תקן את הפח זבל שאתה יוצר .

עד כאן הקדמה.

א. קח שבוע ותנסה לעשות את מה שהיא עושה.. בהספק שלה ואז נדבר . כלומר כל עבודות הבית+ טיפול בתינוק+משרה מלאה+תהליכים פיזים שעוברים על אישה שמעייפים אותה+חוסר חמצן ואנרגיה מבעלה - חוסר הבטה חיובית על מה היא כן עושה, מבט על מי היא באמת ועל מה טוב בה, הרבה מילות חיבה , חום בלי סוף.

נסה אתה ואז יותר תבין אותה

ב. ה' מסתכל בעיקר על הרצון של האדם, מה הוא רוצה.. בוא תסתכל אתה.

העיקר זה אם במה שהיא עושה היא רוצה לתת לך, אם כן שמח. אחרי זה נדבר על ההספק.

ג. מה אתה לקחת על עצמך לעשות בבית ? שהטלת עליה הכל? למה היא צריכה לעבוד משרה מלאה??

ד. להעיר זה שיעור בפני עצמו. הצורת הערות שלך מאוד פוגעת, איך היא לא בוכה?

לא באתי להחליש אותך אלא להקהות את העוקץ שלך, אבל נשמע מהצורת גישה שלך כלפיה שאתה מאוד מזלזל בה

לדעתי השינוי צריך להיות באיך תלמד לכבד אותה במצב שקיים עכשיו , ומכאן עולים על מסלול הרבה יותר טוב

שיעור מאוד יסודי בעניין-

http://media.binyanshalem.org.il/ViewDetails.aspx?ItemId=2685

ממש מומלץ בחום להשקיע שעה אחת בצפייה בשיעור.

אבל אני חושבת שמאוד מאוד הגזמת.

ראשית, אישה היא עיקר הבית וכשהאישה לא מתפקדת (והיא בעיקר) הדברים מקרינים על המון תחומים אחרים.

אישה בבית- אור בבית. ולכן הגיוני שבמידה והנוכחות שלה חסרה- הדברים יורגשו.. ובצורה חזקה..

סדר בבית מצד האישה- הוא דבר חשוב מאוד!  הדברים משפיעים על הנפשות הפועלות בבית ונפשם.. והדברים ידועים.

אומנם, כן אוכל להצטרף אלייך לנקודה שעליו לראות את הטוב שיש בה- ובוודאי יש כזה..

נקודה נוספת לכותב: יתכן שלאשתך מאוד קשה בגלל שהיא עובדת במשרה מלאה- ואולי כאן עליכם לחשוב: מה עדיף? שהיא תעבוד בגרסא מצומצמת או שיהיה " שלום בית פנימי "וכך הלאה: גם בינכם?

עוד המלצה: לערוך רשימה של איפה אתה והיא נפגשים במטלות הבית? אני רואה את זה כך: אם האישה הופכת להיות שווה לגבר מבחינת זה שהיא עובדת בגרסא מלאה בחוץ ופחות פנימה- בביתה, גם על הבעל להתכוונן לקראת אשתו ולהשקיע יותר מהרגיל פנימה (זו לא המציאות האידיאלית ולעניות דעתי גם לא הנכונה, אבל אם אתם מחזיקים בה - אלו התוצאות)

המון בהצלחה!

אני מאוד יודעת שאשה היא עיקר הבית וכו' . ואני לא יוצאת לעבוד,  מאידיאל כזה.

כי אני יודעת מה בעלי צריך  ותכלס גם אני ובחרתי בזה.

אני לא מסכימה שהיא משקיעה את מרצה בחוץ ולא בבית אני נגד דרך כזו.. אבל הנושא כאן זה לא היא.- אותה לא שמענו.

השדר שקיבלתי היה שהוא קצת מזלזל בה ואפרט למה. אך קודם אקדים ואומר שאם אני טועה, סליחה. כי התפללתי בליבי לפני כן שאני לא פוגעת.. ואם פגעתי סליחה.

לומר לאישה שיודעת שהצד החלש שלה בלאגן, תחזיקי את התיקיה בלי שייפול לך, ומן הסתם לא היה ליטוף חם באמירה זה לא מוסיף חום וביטחון עצמי. בואו לא נתחספס.

זה לא מועיל וזה הורס אותה בנימים העדינים.

היו נקודות חלשות אצלי לפני החתונה  שנעלמו אחרי החתונה ע"י בטחון עצמי שלי שהתחזק בצורה כ"כ יסודית , המון  המון בעזרת תגובות כ"כ מרוממות של בעלי לדוג' , הוא היה פתאום בדרך החיים לא טקס, כ"כ מודה על דברים קטנים של החיים ומראה לי עד כמה אני כ"כ מוצלחת בעיניו שהיה ברור לי שאני באמת כ"כ מוצלחת . וכך עד היום הוא בונה לי הסתכלות על עצמי כ"כ חיובית דרך זה שהוא כ"כ מתפעל ממני ומודה לי ומראה לי כמה הוא זקוק לי ואני נותנת לו אור. וזה מפיח בי יום יום רוח חיים של שנינו. ונותן לי הרגשה של כ"כ מוצלחת כמעט בכל תחום וממילא עוז ותעצומות להתקדם גם באותם תחומים וגם בדברים אחרים.

ולדוג' אם בעלי לא יאהב משהו הוא יגיד לי את זה בהמון עדינות.. ויתמקד על כמה נעם יש כשאני עושה אחרת ממילא אני שם איפה שהוא רוצה , כי זה פשוט קורה.

כלב בן יפונה נקרא אבי מרים והרי הוא בעלה, אז למה קוראים לו אבי מרים? כי בשעה שהיתה מצורעת ועזובה הוא נתן לה כח וטיפל בה וריפא אותה. 

יש צד לגשת לחסרונות של השני בצורה אחדותית (בספר אהבה של הרב גינזבורג שער הרחמים הוא ממש מדבר על זה יפה.)

ולמה דיברתי רק אליו? בגלל שהוא השואל. והרב דסלר כותב שברגע שתפסיקו לתת ותתחילו להיות אפילו טיפה בגישה של תביא לי וכו' אושרכם מכם והלאה.

יסוד האושר בין בני זוג בעיניי לקחת אחריות של מה אני יכול לעשות בנידון? האחריות היא רק עליי!

אם היא היתה שואלת הייתי מדברת איתה על האחריות שלה.

לגבי התקיפות , יש הרבה מצב שטעיתי, סליחה!

קשה לי לראות יחס מזלזל של בעל/אשה לאשתו/בעלה

לפעמים זה נראה לי כ"כ נורא כמו סרט לבן (אל תגידו לי את מגזימה, כי כך אני מרגישה, צורם לי זלזול במיוחד בין בני זוג).

אני מציע שאתה תקפיד לסדר את חפציך וענינך היא תראה כי טוב ותלמד ממך.

סדר את הנירות שלך, סדר את הבגדים שלך

סדר את כלי העבודה שלך

סדר את סדר היום שלך ו כן הלאה.

בדרך זו ללא הבלגן שלך הבלגן הכללי יהיה מועט יותר.

תכנון מוצלח של הדירה יכל לעזור.

ריהוט מתאים יותר יכול לעזור.

בהצלחה.

בס"ד

שלום,

מבינה את הכאב שלך, לחיות בבית מבולגן ברמה שאתה מתאר  יכול בקלות להביא לאובדן השפיות.

לצערי גם לי היו תקופות בהן הבית שלי היה נראה ככה, וחוסר האונים מול התופעה היה באמת מתסכל.

חוסר יכולת של אישה לסדר את הבית שלה זה תחום מאד מאד רגיש.

היכולת לסדר את הבית זה חלק מהנשיות, ופגם בזה זה פגם כואב מאד.

 אך לעניות הבנתי, לטובת השפיות בבית, אין שום סיבה להסכים למצב, ולהישאר איתו. במיוחד שאין שמץ של ספק שהיא סובלת מזה לפחות כמוך, ורוב הסיכויים שהרבה יותר.

אז מה כן?

קודם כל תפנים שהבעיה הזאת אצלה זה פצע מוגלתי פתוח.

אם אתה רוצה ללחוץ יד לאדם, אפילו בצורה הכי ידידותי שיש, אך אינך מודע לכך שיש לו שם פצע, אתה עלול להכאיב לו.

כשאתה מקבל סטירה על לחיצת יד ידידותית זה מתסכל ומדאיג...

אם הפנמת שהכאבת לו, לא גרמת לכאב, הכאב נמצא שם, הפצע קיים בלי קשר אליך, אך אתה מעצים את הכאב...

לכן על רקע הרעפת אנסוף אהבה, מחמאות, ראיה טובה באמת, עזרה בכל מה שאתה מסוגל לעזור, ניתן יהיה שוב לדבר על עזרה חיצונית בבית.

התגובות הקיצוניות שלה מעידות על רמת הרגישות והכאב שחלה בעניין.

עוד דבר שהייתי ממליצה  לאחר הקדמה שאתה מעריך ואוהב אותה כמו שהיא,ורואה בה כשרונות ברוכים ונפלאים, לציין שאם נקיון הבית זה לא הצד הכי חזק שלה כנראה היא לא נולדה להיות עוזרת בית...

יש אישה שנולדה עם מטאטא ביד, ויש אישה שנולדה עם כשרון פסנתר למשל.

היות ושעה של מורה פרטית לפסנתר עולה כמינימום 120 ש"ח אין שום סיבה שהיא תקדיש מזמנה כוחה ומרצה בעבודה שניתן לשלם עליה 30 ש"ח בשעה...

גם באשת חיל יש סעיף שאומר "חוק נתנה לנערותיה"- לעוזרות ולמשרתות שלה.

אולי יום אחד בע"ה היא תבשיל למקום פנימי שיהיה מסוגל להתמודד עם הבאלגן הזה פנימית, ולאט לאט בעבודה מאומצת להתחיל להיפטר ממנו.

זה לא התפקיש שלך להביא אותה לזה.

התפקיד שלך כבעלה האוהב, וכזה שמנתב את הבית לעזור לה להרגיש טוב עם מה שהיא, לפרגן לה, לאהוב אותה באמת, ולראות את הטוב שבה.

ועוד כמה נקודות.

1 כתבתי מתוך הנחה שהדברים שאתה אומר הם בדיוק כפי שאתה מתאר אותם.

אך זה מאד קיצוני למצוא אישה שלא תהייה מוכנה להביא עזרה בתשלום, כשהמצב הכלכלי מאפשר זאת, אם בעלה לא הציג לה את זה ככשלון שלה.

שוב, או שהיא מפרשת זאת כך (מתוך כאב וחוסר ביטחון מוחלט עקב המצב), או שזה מה שרמזת לה... אם תאמר שאתה מבין שהיא עובדת מאד קשה, (משרה מלאה ותובענית, תינוק, בישול וכ'), ואובייקטיבית לא נותר לה זמן לנקיון. אתה מבין שתפקידך לקחת חלק פעיל בנקיון הבית, אך לצערך הרב זאת משימה שאתה לא מסוגל לשאת בה.

לפרט את הקושי שלך, למשל:

 כל כך מתסכל אותך לנסות להתחיל שטיפת ריצפה, ואתה מרגיש שזה נעשה עוד יותר מבולגן מאשר לפני שהתחלת, שזה לוקח לך המון זמן ואתה מרגיש מגושם

ופשוט לא מצליח לעמוד במשימה.

ואתה תודה לה מאד אם היא תסכים לבוא לקראתך ולשקול שבמקום העזרה שאתה היית צריך לתת אותה, תביא לה עוזרת. אם יש צורך בכך, אתה מוכן לעבוד עוד שעתיים בחוץ, כדי לאפשר זאת, כי עבודת הנקיון פשוט בלתעי נסבלת עבורך.

היתרונות זה 

א היא תראה שאתה לא מזלזל בה על הקושי שלה.

ב היא תראה שזאת עבודה שקשה לא רק לה אלא יש עוד אנשים שמתקשים בזה.

ג יש סיכוי שאם תציג זאת כך היא תבוא לקראתך ותסכים להביא עוזרת בית.

ובע"ה תזכו לבית מסודר יותר, שניתן לחיות בו.

עם זאת אל תצפה שעוזרת בית תהפוך את הבית שלכם לבית מרקחת, אך בהחלט מקום שיותר דומה לבית מאשר לדבר אחר.

2 להביא מישהי לנקות את הבית מתוך תחושה שאני לא מסוגלת זה כמו להכניס מישהי "טובה יותר" לממלכה שלי, מתחרה להערכה של בעלי.

ככל שתרגיש בטוחה יותר מקומה כמלכת הממלכה שלה,ומוערכת בעינך כך ייקל עליה להתמודד עם עוזרת בית זריזה שנולדה על המגב ביד. לכן תן לה להחליט לבד על איפה הדברים צריכים להיות, ומה העוזרת תעשה בכל יום וכ'. (גם אם אתה מבין בזה יותר) תעריך אותה, ותן לה הרגשה שמותר לה להעריך את עצמה.

וכמובן מיותר לציין אך הרבה הרבה תפילה לשלום בית אמיתי. בסה"כ עבודה על שלום בית זאת עבודת קודש. כל וויתור שלך עד עכשיו, כל הבלגה, כל פעם שנשכת שפה ולא הערת, ולא פגעת, זה עוד קורבן על המזבח, שמקרב את הגאולה.

וכתרגיל דמיין לך לו הייתה לך אישה מסודרת להפליא, שהבית נוצץ, ככה שאסור לך להיכנס הבייתה עם הרצפה עוד לא מבריקה מספיק, כזאת שמוציאה לך ולילדך את הנשמה על כל פרור שנופל לך בזמן האוכל, שדורשת לצחצח את הנעליים לפני שאתה נכנס הבייתה, ומבריקה את הניברשות עד השעות הקטנות של הלילה, האם זה היה עדיף?? (זה לא תאור מוגזם, אימא שלי בדיוק כזאת...)

בסה"כ להביא את אשתך לכך שתהייה מוכנה להסכים לעוזרת בית נראה לי קל יותר מאשר להשריש בנפש אישה שהבעל והילדים (והנכדים) חשובים יותר מברק הניברשות, וריח הניחוח של הווילונות(המתכבסים אחת לשבועיים לאחר ניקוי חלונות).

בהצלחה רבה!

בס"ד

ידידי היקר!

כל הנשים בדיוק כך - כל הנשים חייבות חום והערכה מבעליהם כמו אויר לנשימה.

כל הנשים בדיוק כך - נפגעות מהערות מכיוון שהן משדרות ההפך מחום והערכה.

מה הקשר בין אשה למשרה מלאה?????????????

אשה עוברת הריונות, לידות ,הנקות ,מחזורים חודשיים שינויי הורמוניים קיצוניים,ומעייפים ועוד אלף שינויים אחרים.

ועם כל זה - אשתך יוצאת מהבית יום יום לשמונה שעות??????

ואתה בא בציפיות גם לבית מסודר להפליא, כביסה מתוקתקת ותינוק שלו ורגוע????????

קודם כל ולפני הכל, תגיד לה תודה אמיתית וכנה מעומק הלב על כך שהיא לקחה על שכמה נתח רציני מהאחריות הבלעדית שלך - פרנסת הבית, בחתונה אתה חתמת על הכתובה שתצא תעבוד, תזון, תפרנס, תלביש תאכיל וכו' וכו', אשתך לא חתמה על כלום.

למעשה:

אם מפריע לך הבלאגן בבית - תראה מה אתה יכול לעשות בכח ידיך ולא בכח פיך לתיקון המצב, ואם אתה רואה כי קצרה ידך ואתה לא מסוגל לבד להשתלט על הכל ואתה נזקק לעזרתה של אשתך - תבוא לדבר איתה מהמקום הזה - כלומר - אשתי היקרה הבלאגן בבית מאוד מפריע לי ואני לא מצליח לבד להשתלט על הבלאגן איך נוכל להשתלט על המשימה ? וכן על זו הדרך .. כמובן שזו תהיה גישתך לא רק בפה אלא בעיקר בלב.

העיקרון הוא - על תבוא מכח ה'אמת' כביכול, אלא רק מכח מה שמפריע לך ותבין שזו בעצם הבעייה/צורך שלך ומתוך אמון מלא בבת זוגך שהיא רוצה בטובתך - תבוא אליה תספר לה מה מפריע לך וביחד תחשבו מה לעשות, תאמין לי שאם תבוא בצורה מכבדת ומעריכה תמצאו ביחד את הפיתרון ואשתך תשמח לקבל גם סיוע של עוזרת וכו'.

בהצלחה!

סילחו לי שאומר לכם -

כוונתכם הטובה ברורה.  אבל - הערתם לשואל על אופן הסתכלותו והערותיו, כלומר: היה לכם משהו להעיר עליו, ובמחילה, "התנפלתם" בצורה כזו, שההערות שלו מאד-מאד עדינות מולה...

גם "הערה" על צורת הערה, היא הערה....  נכון, שיש מקרים קיצוניים ש"מנערים". כאן לא נראה שזה היה נצרך. אפשר גם אחרת. כמו שתבעתם גם ממנו. אולי אפילו ק"ו..  

"אחלה בחורה" יכול להישמע גרוע לאדם אחד - ואני בטוח שיש נשים שהיו "מתות" שהבעל שלהן יגיד עליהן "אחלה בחורה", יותר מ"אשה" ("איזה כיף.. הוא מסתכל עלי ככה, כמו בהתחלה..." לדוגמה, כמובן). אדם נשוי שנתיים וחצי, זוג צעיר, אז הוא כותב כך. אז אם את מעדיפה אישית אחרת, לא חייבים "לשמוע" את הזולת באוזנַי האישיות. לקרוא לדבריו "ניבול פה" זה לדעתי יותר "ניבול פה" מכל מה שכתב ותיאר (שלא מצאתי בו כל "ניבול פה"..). אני מתנצל על הערתי, דווקא מהודעה אחרת שלך - אורה - התפעלתי מאד, אך יקר כבוד הבריות..  סה"כ גם התרשמתי שרצונו טוב, וגם משתדל שלא לפגוע.

אפשר לראות את סיגנון ההערה של דני-יהונתן. אישית, למשל, אני חושב שלא תמיד "הכל בראש" (לא ספציפית למקרה זה), אך סיגנונו הוא כזה, שמבין את מה שמפריע לכותב, וממילא יכול גם להציע לו להיכן לנתב את זה.  כמו שהסברתם יפה שניכם בהקשר שונה: כשמעירים לאדם בצורה בוטה, מתנפלת על אישיותו, כיצד יקבל?  הרי יש לו כחות, ועליהם הוא צריך להישען, גם אם צריך לתקן.

כך כתוב: "הוכח תוכיח.. ולא תישא עליו חטא". דרשו חז"ל: יכול אפילו פניו משתנות? תלמוד לומר, ולא תישא עליו חטא.  גם אם זה לא ישירות לענייננו, אפשר ללמוד מזה משהו. וכך אומר רבי חיים מוולוז'ין: אם טבעו שלא לדבר רכות - פטור הוא מלהוכיח.  כלומר, מגדר התוכחה - שתוכל להתקבל. ולזה צריך גם סגנון  מתאים.

נכון שלעיתים בפורומים, יש נושאים כלליים שזוקקים תגובות חדות יותר. אך פה זה ענין אישי.

ולשואל:

לענ"ד, יש באמת אנשים ש"משתגעים" מחוסר סדר. למזלך, אתה גם לא כ"כ מסודר כדבריך, כך שגם הפיתרון קל יותר.

סה"כ - נראה שאתה באמת מרגיש (ואולי זה כך) שעשית את המיטב: אתה לא מעיר, בגלל השלום, וזו בהחלט מעלה. אתה "מפרגן" שהיא "אחלה בחורה" דהיינו, עין טובה חוץ מהנושא הזה. אתה מכיר בקושי של עבודתה. אתה מסכים שתיקח עזרה בתשלום. אתה אפילו היצעת ייעוץ (מה שרוב הגברים לא יציעו..).

אז מה מפריע לה?

לענ"ד, יתכן שאתה, בלי משים, "זורה מלח על הפצעים"..  כלומר: אני מניח שהיא מודעת לבעיה. היא היתה רוצה שיהיה אחרת. לקיחת עזרה, ייעוץ, זו "הודאה באשמה" והיא - למרבית המזל - לא רוצה להתייאש מעצמה גם בתחום הזה. והכי קשה - שגם בעלה, הכי קרוב, זיהה את הנושא וזה כבר מפריע לו... מאין יבוא עזרי?...

יתכן שגם מה שהזכירו לגבי העומס של תינוק + עבודה, מוסיף לקושי של התכונה הזאת.

עצתי הצנועה לךָ - רד מזה..   אתה מזהה נכון את תכונת ה"גבר" כמי שאמור לתת כיוון לבית, ואתה אולי חושב: רגע, עם הוותרנות הזו שלי, אולי הבית מידרדר, הולך בכיוון לא נכון.

אבל זו טעות גמורה: אדרבה, אתה כגבר במשפחה, צריך להחליט על "סדר עולמי חדש".. גם לגביך. אתה מחליט על סדרי עדיפויות שונים. אתה מחליט שאתה מנהיג את המשפחה בנחת, באהבה, בעידוד.  והסדר?  כרגע לא בתוך הסדר החדש.

אני עוסק עם ילדים רכים, ואבא לילדים, ואני אומר לך שלילד לא יקרה כל רע בתוך הבלאגן. הוא רק ימצא כל מיני אטרקציות ברחבי הבית, מה שילד "מסודר" לא מוצא, כי "אסור" ו"אל תיגע" ו"אמא לא מרשה" ואל תלכלך... כאן אין בעיה - עשה בלאגן כרצונך. גן עדן לילדים.

ואם אתה תוסיף על כך חום ואהבה ושמחה - אדרבה, מה איכפת לך? תשמחו ביחד בתוך הבלאגן: אתה, אשתך וילדכם.

העיקר בבנין הבית אינו הסדר החיצוני. אשתך, אם הגיעה לראשונה להתפרץ על הערתך בענין המסמכים, כנראה פגועה מאד. בלי שחשבת והתכוונת - שהרי אתה נפגעת מהיפגעותה..  אני מציע לך: תבין אותה. תבין שזה "יושב עליה", אל "תעשה ריווח" מחולשתה. זה הפסד לכולם.  אני אפילו הייתי מציע לך לומר לה מפורש: תשמעי, אני רואה שההערות שלי על הסדר, אפילו מעטות, פוגעות בך.  אז אני מבין שאת בעצם היית רוצה שזה ילך יותר טוב, אבל בינתיים קשה. אז בואי נעזוב את זה. טוב לנו - יש לנו נישואין, ילד, עבודה, בית.. תעזבי שטויות. יותר לא איכפת לי. באמת. העיקר שתשמחי. עם הזמן, כבר נחשוב ביחד איך שנינו טיפה משפרים את תכונת הסדר, בלי לקלקל את החן שיש בבאלגניזם שלנו"....

ואל תתפלא אם היא פתאום תציע: אתה יודע מה, אולי בכ"ז ניקח עזרה...   וגם אם לא תציע - עזוב. זה באמת לא חשוב.  זה ממש "יצר הרע" שגורם לך להתמקד בנקודת חולשה, שולית, לא נדירה, במקום ב"אחלה בחורה/אישה" שזכית בה.

ואחרי שיעבור זמן, ואשתך תרגיש - בכנות - שאתה משדר לה אהבה והערכה על כל דבר טוב שיש בה (אמרת לה "כל הכבוד" על העבודה?  נכון, גם אתה עובד. אבל היא צריכה חיזוק - אתה הגבר פה..), תאמין לי שתוכלו לדון בחיוך איך משפרים את מצב הסדר בבית. שנינו.

וגם אם לא - אני מכיר משפחה נפלאה מאד-מאד. בעל ת"ח, יהודי מסודר ביותר. אשה חכמה וצדיקה. "מלא" ילדים. ובית - בלאגן עולמי.. האמת, זו גם תכונה אצל האשה הטובה הזו.  והם החליטו מראש על סדר עדיפויות.

יחס לילדים, שמחה, נינוחות, אבא לומד תורה לאמא יש זמן וסבלנות להכל - ואם בסוף יש זמן, אז גם מתאמצים שיהיה יותר מסודר. ואכן, עם השנים - גם בתחום הזה חל שינוי גדול. לא ע"ח כלום...

ועצה לסיום: אתה יכול לעשות לך פינה באיזה חדר, שמסודרת לגמרי. כשאתה מרגיש יותר מידי בלאגן בעיניים - שב שם. בתוך הסדר. זה יכול להיות בחדר לימוד, עבודה וכד'. אבל אתה לוקח את זה כמשימה שלך, בלי להגיד מילה לאשתך שאתה צריך "מקום אחד מסודר בבית הזה..."

ותשתדל אולי לעזור בבית. כיכולתך. זה באמת קשה לפעמים לנשים.

אתה ואת מכירים את ההוא שתבע בבריכה שהעומק הממוצע שלה הוא חצי מטר .מה יעזור לך המידע ה"מדעי " אודות הסטטיסטיקה. בשביל זה ישנו המל"ס המאויש במדענים דגולים והמקבלים שכר נאות ואינם באים בטענות על צדק חברתי.. הם ימסרו לך מידע מהימן על הממוצע, החציון, סטית התקן, על ההסתברות שאתה תיפול בשולים וכו'. מה תעשה עם מידע "חשוב" זה .אגב אותן שאלות אפשר להפנות לגברת. לך יש אחד ויחיד .

לעומת זאת קצת יותר שכל, קצת מחשבה , קצת הבנה, קצת התחשבות, קצת הקשבה, קצת התנסות במטלות השונות ילמדו הרבה.

חבילה, וחביבתי אל תפנו לכל מיני ינטים וינטות בעלי נסיון לברר מה עם אחרים ואחרות.חיבה, התנתקות מאגואיזם יעשו את העבודה

בהצלחה.

היי,

אני נשוי שנתיים וחצי, ועכשיו מתחיל להיות לי קשה באמת.

בסה"כ היא אחלה בחורה.

אבל כל כך מפוזרת, שזה מוציא אותי מדעתי.

מצויין. עלית על הבעיה. היא מצליחה להוציא אותך מדעתך. משלוותך. זה כנראה מה שמפריע לך. הכל מתחיל בפרשנות שלנו. בראש. אם תתן טפיחה קלה לתינוק על הראש הוא ימשיך כרגיל. ואם ילד בכיתה א' יתן לחבירו את אותה טפיחה , הוא יבכה ויאשים אותו בהרבצה. אתה מתאר מצב שקשה לך להישאר שלו מול האי-סדר בבית. זה מה שמקפיץ אותך.

אני גם מפוזר יחסית, אבל הראש שלי מסודר, כלומר אני יודע איפה נמצאים דברים בבלאגן. הבעיה שלי היא, שהראש שלה מפוזר. היא לא יודעת איפה כלום.

דע לך, שיש בזה צד של יתרון. יש נשים שהן כל כך מסודרות שהן עומדות לך על הראש כמו מזכירה ולא נותנות לך לנשום. יש בכך צד של יתרון. כמובן, אתה רוצה שהכל יהיה מאוזן. לא מאוד מאוד מסודרת וגם לא מבולגנת. אלא שכרגע לא זה המצב.

הארון בגדים שלנו ריק, כל הבגדים או בסל כביסה, או על החבל כביסה, או על הרצפה בבית.

נכון שהיא עובדת משרה מלאה וזה קשה, אבל יש לי ציפייה להקדשה מינימאלית מידי יום.

כרגע הייתי ממליץ לך להוריד ציפיות. כנראה שיש לך את כל הסיבות, המוצדקות והלא מוצדקות, שלא להקדיש את הזמן הזה לבית. יש שינויים שקל לאנשים לקבל. כנראה שאצל אשתך העניין הזה יושב על תשתית הרבה יותר מורכבת ורגישה.

אם אני מזכיר לה לשמור על סדר ולעשות דברים בצורה יותר מסודרת, היא נפגעת.

חשוב לדעת באיזו צורה אתה מזכיר לה? אם אתה מנסה לחנך אותה - זה כנראה לא יילך. נישואין זה לא בית ספר. נישואין זה מקום לגילוי אהבה. וכשיש מספיק אמון ואהבה, דברים משתנים מעצמם, ולא דרך לו"ז שקובע בן הזוג. האהבה היא נדיבה.

למדתי להבליג על המון דברים כמו הזנחה של המקרר, שטיפה שבועית של הבית, גיהוץ וקיפול, מצידי שתביא עזרה בתשלום וגם מזה היא נפגעת  "כאילו שאני לא מסוגלת.."

אפשר לרכך את זה ולומר, "וודאי שאת מסוגלת. זה בסדר גמור מן הסתם בעבורך שהבית נראה כך. אלא שאני מרגיש קושי עם זה. ולכן, עבור עצמי אני מביא עזרה בתשלום כי אני לא יכול לעמוד בעומס. את מסוגלת להמון דברים.". אם היא 'בוחרת' אף על פי  כן להיפגע- זה כבר לא בתחום אחריותך. היא לא יכולה לכפות עליך שלא לסדר את הבית בדרך שאתה בוחר כל עוד אינכם מצליחים להגיע להסדר משותף.

אז אני הפסקתי "להעיר" כדי לא לריב,

שני הקצוות של "להעיר" או "לשתוק" הם לא טובים. דרך האמצע היא פשוט להגיד מה הן רגשותיך. (לא במסווה של ביקורת, כמו "אני מרגיש שאת לא מתייחסת אליי"), אלא פשוט "אני מרגיש מבולבל בתוך הבית" וכדו', מבלי להתעסק איתה. בנישואין אנו נותנים אמון בשני שיעשה עם דברינו כפי הנראה לו - הכל כפוף לאיכות הזוגיות ביניכם.

ובתמורה אנחנו חיים בפח זבל עם תינוק קטן שסופג את האווירה וגדל בתוך בית הפוך ומטונף.

על התינוק אני לא דואג. יש להם כוחות עצומים להתמודד עם דברים. השאלה היותר חשובה היא לגבי היחס לינוק. משחק איתו. תשומת לב אליו. אהבה רוך וחום.

לאחרונה היתה עלית מדרגה כאשר הלכנו ברחוב והיא החזיקה ביד מסמכים חשובים, ו"הזכרתי" לה לחזיק את זה מסודר

למסקנה, עליך לבקש להחזיק בעצמך את המסמכים החשובים. לא מתוך רמיזה שהיא לא בסדר. תשדר לה שזה בסדר לאבד דברים, כי זה באמת בסדר. אלא שאתה נלחץ מהדברים האלה ולכן שתתן לך להחזיק. אם יש לה מספיק בגרות נפשית- היא תקבל. אך נראה לי שאתה משדר לה שהיא לא בסדר בסגנון חיים שלה וזה מה שפוגע בה. והיא צודקת. היא וודאי מרגישה את כל ההצדקה בלהיות מפוזרת. תהיה בטוח. ואתה בא ומתקיף אותה בנקודה הזו מבחינתה. לכן צריך להעביר לה מסר ברור שהיא בסדר גמור. אין לך ציפייה ממנה. ובתמורה, עליה לתת לך - בגלל החששות והקושי שלך - להחזיק את המסמכים.

ושלא יפול בטעות ואז היא תקפה אותי מילולית בצורה פוגענית במיוחד כמו שמעולם לא התנהגה.

אני מאוד פגוע, כי כל פעם שאני מזכיר לה להתנהל מסודר (רק בדברים מהותיים! לא על גרביים ליד המחשב, לא על משחת שיניים במיטה) היא לוקחת את זה כהערה, נפגעת ואז תוקפת.

אל תזכיר לה להיות מסודרת. תמשיך אתה להיות מסודר. היא יכולה ללמוד מזה רק דברים טובים. ותשדר לה את התסכול האמיתי שלך, לא בדרך של ביקורת או בנימה של ביקורת. אלא בכך שלא פשוט לך לאזור כוחות נפש להתמודד עם הניסיון הזה.

כך גם כשאני מציע שנלך לייעוץ ולקבל עזרה, היא חשה נחותה וטוענת ש"היועצים האלו", שקודם יעזרו לעצמם/ן...

שוב, היא לא מרגישה שהיא לא בסדר. בטח מסודרים לה בראש כל הסיבות להתנהגותה. אתה יכול לומר "אני צריך עזרה להתמודד. כי אני מאוד מסודר וקשה לי עם האי-סדר. בבקשה תעזרי לי בדבר הזה ובואי איתי לייעוץ - בשבילי. את לא תהיי בספסל הנאשמים אלא אני (כביכול)".

אני לראשונה מזדהה עם כל אלה שמקנטרים את חיי הנישואין!

מרגיש במבוי סתום, שאין לאן לברוח, וחושש שבמידה מסויימת זה חוסר גבריות מצידי לתת לדברים להמשיך כך.

זה פחות קשור לגבריות. זה יותר קשור לאחראיות על הקשר שלכם והרצון להגיע לאיחוד. בהצלחה.

תודה מראש על התגובות...

אשמח לתגובות, עדיף לא תגובות מהסוג "מומלץ שתלכו לייעוץ..."

תגובה דמיונית מאשתו של הכותב:

אני נשואה שנתיים וחצי ועכשיו מתחיל להיות לי קשה באמת.

בסה"כ בעלי אחלה גבר אבל הוא מפוזר ברמות שאי אפשר לתאר.

גם אני קצת מפוזרת אבל לפחות אני עושה השתדלות רבה והוא אפילו לא טורח לקחת את בגדיו המלוכלכים לסל הכביסה ומשאיר אותם על הרצפה.

אני עובדת במשרה מלאה ועם כל הקושי הוא גם מצפה שאעשה את כל עבודות הבית לבד. מילא שהוא לא למד לבשל ולעשות כביסה בטח כל הגברים ככה אבל לפחות שיעזור בכמה עבודות בית בסיסיות כמו שטיפה של הרצפה או נקיון של המקרר.

לצערי הוא ממש לא מוכן לעזור בבית ואף הציע שנביא עוזרת בתשלום במקום שהוא ייצטרך חלילה לעזור.

אני כבר התייאשתי מהמצב ולכן לצערי הבית מטונף ומבולגן כי קשה לי גם ללכת לעבודה, גם לטפל בתינוק הקטן וגם שמצפים ממני לסדר את כל הבית ללא טיפת עזרה ותמיכה.

הוא כל הזמן מעיר לי הערות פוגעניות במקום לתמוך בי ולאחרונה הוא הגזים כאשר באמצע הרחוב הוא העיר לי להחזיק משהו בצורה מסודרת. אם ממש חשוב לו שהוא יחזיק את זה ולא ייתן לי לסחוב תיק מלא מסמכים.

הוא כל הזמן מציע שנלך לייעוץ. אין לי מה ללכת לייעוץ. לדעתי היחיד שצריך ללכת לייעוץ זה בעלי.

אני לראשונה מזדהה עם כל אלה שמקנטרים את חיי הנישואין!

מרגישה במבוי סתום, שאין לאן לברוח, וחוששת שבמידה מסויימת זה חוסר בנשיות מצידי לתת לדברים להמשיך כך.

תודה מראש על התגובות...

אשמח לתגובות, עדיף לא תגובות מהסוג "מומלץ שתלכו לייעוץ..."

הבהרה - התגובה הנ"ל דמיונית לחלוטין ומטרתה להרות שישנם שני צדדים למטבע.

אני כן חושב שבני הזוג צריכים ללכת ביחד לייעוץ / לרב שידריך אותם אבל מסגנון הכותב כנראה שלצערי הם לא מוכנים לעשות את הצעד הזה.

וחבל לי לראות עד כמה התוגובות שקבלת כאן  חסרות תועלת, אף אחד לא מבין ללבך ואף אחד לא יכול להציע לך אף מילת עידוד.

אם אתה דובר אמת והמצב הוא כפי שתיארת, אשתך זקוקה להרבה עזרה על מנת לעלות על מסלול ואילו אתה מתאר מצב שבו היא מסרבת לקבל עזרה. גם אתה זקוק לעזרה על מנת לדעת איך להתמודד. אתה יכול להיעזר במישהו גם בלי לשתף אותה ולגבש את השיטה שבה תוכל לסייע לה  לצאת מהמצב המייאש הזה. 

עד שהדברים יסתדרו, תדאג בעצמך לדברים שהכי חשובים עבורך....

אני ממש לא מבין למה אתה מצפה שהיא תדאג לדברים שמפריעים לך?

אתה חוזר הביתה והבית הפוך? יופי, תקדיש רבע שעה לשטיפת כלים, רבע שעה לקיפול כביסה וסידור בארונות, ועוד כמה דקות לסגירות אחרונות. אם תעשה את זה מכל הלב, ובלי צפיות מהצד השני, אולי היא תבוא לעזור לך, למרות שהיא ממש לא חייבת.

אני סבור שאדם מתחיל לקטר, ברגע שהוא לא שלם עם מה שהוא עושה, ועם כמה שהוא נותן.

אם הבית שלך חשוב לך, אתה תיתן את המקסימום על מנת שיהיה נעים לחיות בו. במצב כזה שאתה נותן את כולך, אני מקווה שגם תאמין שאשתך נותנת את כולה, ומה שנשאר- אין ברירה, צריך לדחות למחר לכוחות חדשים.

העיקרון המנחה שלי הוא- לחנך את האישה- אסור. אפשר לשתף אותה בעדינות מה מפריע לך ולבקש התחשבות, אם היא תוכל היא תתחשב אם לא לא (ותודה לרב ראובן פיירמן על שיעור מאלף). חוץ מזה, כמו שכתבתי, כל אחד ישקיע במה שהוא חושב לנכון- תחשוב על כיוון הפוך- לאשתך יש איזה קריזה למשהו, והיא מצפה שתקדיש לזה שעה ביום, ואתה אפילו לא מבין על מה העניין.

אתה בטח חושב, רגע! אבל מדובר על משהו אלמנטרי כמו סדר ונקיון (תעודה מכתה א...), אבל למעשה אין הבדל בין דבר למשנה, כי זה די סובייקטיבי.

אין הדבר תלוי אלא בי...

בברכת כתיבה וחתימה טובה, והרבה אהבה בבית

ארלה

אתה יכול להיות רגוע.

אתה בחברה טובה.

לדעתי ולפי ניסיוני-

המראה של הבית הוא השתקפות למצב של האישה

סוג של תמונת מראה

אם בבית שי בלגאן-

כנראה שלאשתך יש בלב בלגאן לא קטן....

היא לא מסוגלת גם לשמוע על לקבל עזרה או ייעוץ- ורוב הנשים היו שמחות לעוזרת בית!- מה זה אומר?

לדעתי- שכ"כ עמוס לה- שאין לה יכולת להקשיב.....

אתה בעצמך כתבת "הראש שלה מפוזר"

מה אתה יכול לעשות?

להבין.

לשאול אותה- בנחת- יקירתי מה שלומך?

לתת לה לגיטימציה להיות לא תמיד במייטבה- לא להיות סופרוומן אלא אישה רגילה.

להחמיא לה על כל מה שהיא כן עושה -ועל כל מי שהיא

לעשות בעצמך בשקט  פעולות מעשיות לשיפור המצב- לנקות לסדר לארגן להחזיק לקחת לשים במקום לשטוף לקפל

(אם יש מטלה שאתה תקוע ולא יודע- אתה יכול לשאול פה... )

כשהבית כולו בלגאן- זה ייאוש מראש

כשהמצב סביר- יש כוחות לשמור על הקיים, יש רצון לשפר אותו עוד טיפה- כי כבר רואים אור....

תשלח לה ממני את זה>> |חיבוק|

נשמע שלא קל לה...

וגם לך  לא

ניכר מבין השיטין שהיא עובדת קשה מאוד. האם אתה עובד/לומד? מה לחץ העבודה המוטל עליך ביחס לזה המוטל עליה?

אם אתה רוצה ברמת תחזוקה מסויימת, טבעי שתבוא הדרישה לעזור באחזקת הרמה הזו.

אם אתה לא רוצה לעבוד קשה מדי - לגיטימי, אבל קח בחשבון שזה המחיר.

בתור מי שמנהל בית שנתיים וקצת, אני חייב להודות שרמת האחזקה מושפעת מהיכולת/הרצון שלנו בזמן הנתון. יש תקופות מבולגנות בצורה הסטרית (כשאין זמן /כח/חשק לשום דבר) ומנסים ליישר קו לקראת שבת או כל יעד אחר.

הסוגיה שהעלית מתחלקת לשניים: יש לברר מהי המטרה שלך ואחר כך - כיצד להשיג אותה. האם המטרה היא להשיג בית מסודר ומאורגן או שהמטרה היא להביא את אשתך לסדר ולארגן את הבית. אלו שתי מטרות שונות לחלוטין. בכל מקרה, אין ספק שעליך לערוך שינוי ביחסך ובהתנהלותך מאחר שהללו לא הביאו לתוצאה חיובית כלשהי אלא למתחים וכעסים.

אם המטרה שיהיה בית יותר מאורגן ומסודר עליך לערוך לעצמך רשימה שבה תפרט לעצמך איזה דברים חשובים לך שיהיו מסודרים בבית ותחילה יש לבחור שנייים שלושה הכי חשובים. הזמן את אשתך לשיחה נעימה ורגועה שבה תעלה את הצורך שלך בבית יותר מסודר ותודיע לה שמאחר שזהו הצורך שלך אתה לוקח אחריות לכך. תפרט בפניה מה אתה תעשה ותשאל אותה אם יש לה אפשרות לסייע וכיצד. מה שיישאר ללא כיסוי של אחד מכם - תשכרו עזרה. אם תקח אחריות מלאה למילוי הצורך שלך בסדר וניקיון אין סיבה שהיא תרגיש שעזרה מבחוץ משמעותה ביקורת עליה.  

מנגד, אם המטרה שלך היא להביא את אשתך להיות יותר מסודרת בבית, עליך להבין את מהות האתגר. אמרת ששניכם מפוזרים גם אם לכל אחד יש ניואנסים שונים. לפיכך שניכם צריכים לשנות הרגלים. זה דבר קשה מאד ודרוש לו מוטיבציה גבוהה. כעס, ביקורת וכו אינם מעודדים ומעוררים מוטיבציה. אהבה, עידוד, והכרת תודה - עושים זאת ביתר הצלחה. 

מה נראה לך שאתה אבא שלה?! היא כזו, ואם אתה אחר, אז תעשה איך שנראה לך!

שלא שמה כל דבר במקום(לא כמו התיאורים על אשתך) אני רק אומר לך שמפריע לי שהבית נראה ככה וזו עבודת חיים בשבילי ואני בטוחה שגם אשתך לא אוהבת בלגן אלא כך היא גדלה או שלא לימדו אותה הרגלי סדר,

בתור בעל אתה צודק, לחיות בג'ונגל זה לא נעים, אבל אתה לא רוצה לשמוע על ייעוץ/הכוונה

תנסה מצידך להושיט יד במקומות שאתה יכול, לסדר את המיטה שלך/כביסה בסל/בגדים מקופלים בארון.. לפעמים דוגמה אישית זה הכי טוב בלי לדבר...

ועוד דבר, תמצא את הנקודות היפות שלה ותחמיא לה.. "בטח לא קל לך להיות עם הילד ולדאוג שארוחת ערב תהיה מוכנה/איך את נראית יפה... וכשהיא כן עושה משהו לבית אז תחמיא ובגדול!! תודה שכבסת לי את הבגדים...

בהצלחה ושיהיה לכם רק טוב!!

תודה לך, עוררת אותי מאוד! אני מקוה שבעלי לא חושב ככה אמאל'ה!!!

העלו כאן המון נקודות חשיבה נכונות ויכולות להתאים

שיהיה המון המון בהצלחה

ואני חייבת לאזן- לא כל הנשים ככה!!

חתימה טובה

הוא לא כתב שהוא לא רוצה ייעוץ

אלא שהוא רוצה

ואשתו לא מוכנה

לכן בינתיים בפורום הוא מבקש עצות למבד נושא הייעוץ

הכותב הוא גבר או אישה? כל פעם שהוא מעלה נושא נראה שהוא בהתחלה מדבר כגבר ולקראת סוף השרשור הוא מראה את הצד השני.

אז או שהוא סתם מעלה נושאים חשובים כדי שכולם ילמדו מהם דברים חשובים או שהוא מעלה שאלה ואישתו עונה לא אח"כ.

לא כ"כ הבנתי את זה... ככה זה בכל ההודעות של אנונימי. מוזר אשמח אם מישהו יסביר לי את זה.

ולעניין עצמו. אני אישה די מבולגת, אבל שאוהבת סדר. כן מסובך אני יודעת. אנחנו נשואים כבר 6 שנים +3 ילדים וחיים בקראוון שהבלגן בו חוגג משום שהמקום צר מלהכיל. כשהבלגאן הגיע למימדים אדירים בעלי העיר לי על כך בעדינות וניסיתי לסדר אך מהר מאוד הוא חזר.. עד שיום שישי אחד שבעלי לא עובד בו (ב"ה) הוא לקח יוזמה מבלי לומר לי והתחיל לסדר. ואני הצטרפתי  אליו בהמשך. מאז שהבית נהיה מסודר פיקס, קל לי הרבה יותר לשמר את הסדר ועברו כבר כמה חודשים טובים. במיוחד שהעבודה שלי היא מהבית, וזו עבודה מבולגנת מאוד.

מסקנה: אם מפריע לך, תסדר.

אישתך תצטרף כשהיא תרגיש בטוחה.

יום טוב

ב"ה

אני מכיר כמה מקומות מסודרים להפליא כמו בית קברות, בית מרקחת. נכון מסודר שם מאד אבל גם חיים אין שם.

זה הכלל: היכן שיש חיים יש זרימה ויש אנרגיות ויש תנועות אז בלאגאן יכול להיות סימן טוב.

ואם זה מפריע לך אז כך בחשבון שזה הניסיון שלך, לא של אשתך ותמיד מומלץ לעזור בכיף וחוצמז'ה אני מניח שכל השאר אצלכם פשוט נפלא. בהצלחה

אבל גם אני נשוי קצת יותר עם שלשה ילדים ב"ה. וכמעט שאף פעם הבית שלנו לא היה מסודר אבל המצב היום אצלנו הרבה יותר טוב מפעם.

מ3 סיבות.

א.למדתי שלשמוח במציאות שיש לך זה עוזר המון ולא לחשוב כל הזמן שאתה חי בזבל. גם אם באים אורחים אשתי היא הכי טובה בעולם ולא אכפת לי מה הם חושבים.

ב.איזה רב אחד אצלנו בישיבה נתן פעם עיצה טובה גם אם אישתך מקפלת עקום ולא שוטפת טוב וכו' תן לה הרבה מילות תודה והיא בלב באמת יודעת מה הבעיות ושהיא לא עושה את זה כמו שצריך וממילא תתחיל להישתנות כי אם תגיד לה שנמאס לך וכו' היא רק תרגיש יותר רע כי היא יודעת טוב מאוד את המצב.

ג. אני התחלתי בעצמי וגם קבענו ביחד מטלות (בצורה הגיונית) וזה לא עזר במאה אחוז אבל זה עזר הרבה.

נ.ב אל תדאג להרבה יש את אותה בעיה.

אני סובלת מהפרעת קשב וריכוז שאובחנה אחררי עשר שנות נישואים וחיים בבלאגן.

זה ממש משמעותי!

אם זה ככה - אז תתייחס אליה כאילו היא לא עושה את זה בכוונה - היא מסכנה!

היא רוצה להיות מסודרת ולא מצליחה!!!

אם יש לך עוד שאלות כאן - אז בשמחה!

כשקראתי את השאלה שלך זה הצחיק אותי

היה אפשר ממש לשמוע את בעלי מתוך מילותיך.

גם אני נשואה שנתיים וחצי, אמא ל-2 וב"ה בקרוב שלושה.

וכאחת שידועה בציבור כמבולגנת ומאוד מפוזרת מחשבתית אני מאוד מאוד מאוד מבינה אותך ואת אשתך.

נכון, זה לא נעים לגור בבית מבולגן, זה אפילו מטריד כי אתה לא יכול להביא חבר הבייתה בלי לדעת מה רמת הבלאגן בבית.

ותמיד יש את העניין שאתה תחפש משהו ואשתך תמיד תענה את המשפט המעצבן: אין לי מושג או אני לא יודעת....

וזה לא נובע מתוך רצון לעשות דווקא כי היא באמת לא יודעת.

בתחילת הנישואים שלנו בעלי היה מתחרפן מהמצב, הוא לא הצליח להבין איך זה שהגוזז ציפורניים במיטה שלנו, הנטלה בדר כביסה, המסרק בארון בגדים וכו'.

פשוט הייתי משתמשת, מניחה ושוכחת...

הוא היה מעיר, ומבקש ומתחנן ומפציר, אבל אופי זה אופי!

וכשאישה א' אוהבת לנקות את הבית ונהנית מזה.

אישה ב' שונאת את זה, ואני כאישה ב' ממש עובדת על המידות שלי כדי לסדר את המיטות בבוקר, לשטוף כלים ואפילו להכין צהריים!

זה בכלל לא ברור שכל הנשים נהנות לנקות ואוהבות את זה.

יש מי שנולדה מסודרת ומאורגנת

ויש מי שנולדה מבולגנת אך טובה בתחומים אחרים.

ואני יודעת מה ההבדל בבתים כי נולדתי לאמא סופר נקיה שפשוט נהנית לנקות, ויודעת איפה נמצא כל דבר בבית.

ואם אתה מעוניין בדרכי פעולה? קודם תלמד פרק מסוים מהספר של הרב הרוש, בעלי טוען שזה מאוד עזר לו לנשום עמוק.

אחרי תקופה מסוימת בה בעלי ניסה לעורר אותי למצב הבית ללא הצלחה ישבנו יחד והחלטנו מה עושים מינימום כדי שהבית ייראה מסודר ולא נקי.

הוא מצידו לא מעיר כלל, נושך חזק חזק את הלשון, ואני בתמורה משתדלת לעשות כמיטב יכולתי לאט לאט ולשמור על סדר סביר.

החלטנו שהכניסה של הבית תהיה מסודרת ומצידו שכל שאר החדרים יהיו מבולגנים.

במקביל הוא החל לעזור, הוא נותן כתף כשקשה (במיוחד בהריון או לאחר יום עבודה)

עשינו רשימה של הדברים החשובים לו שיהיו מאורגנים וגם קבענו באילו ימים אני מסוגלת לעמוד בהתחייבות הזו.

אולי זה נשמע צחוק, אבל לאישה עם אופי מפוזר זה ממש שבירת המידות.

אתה צריך רק לתת כח, לעודד, לפרגן ולנסות לראות את כל הדברים הטובים והנקיונות הקטנים ולפרגן וממילא יהיה לה כח להמשיך ע"מ לקבל עוד מחמאות.

מקווה שהועלתי, שיהיה לכם המון הצלחה!

וסתם כטיפ קטן, אם אתם גרים בבית קטן, רמת הניקיון בו תהיה נמוכה, אצלנו ראינו ממש הבדלים לאחר שעברנו לבית גדול יותר (מ-30 מ"ר ל-63 מ"ר).

זו באמת הייתה השתפכות מצידי במיוחד מהצד הלא מחמיא שלי

אני לא יועץ ולא מגשר .אבל אם תזמין אותי לשבוע להתארח בישוב שלכם .אשמח לעזור לכם .ולהראות לכם איך לארגן את הבית .אם אשתך עובדת ומביאה משכורת מעל 7000 שח לחודש רצוי מאוד שלא תשאל אותה לגבי עוזרת .תביא איזה ילדה בת 18 לבית ותן לה כמה גו"בות ושתסדר לך את הבית כל יום קצת .אני לא הייתי משלים בכל אופן על בגדים שנמצאים על הריצפה .אצלי זה קו אדום. חולצה שהייתה על הרצפה אני לא יכול ללבוש .זה פשוט מגרד לי .חולצה שהייתה על הרצפה חוזרת למכונה .לא שמעתי בחיים על משחת שניים במיטה .זה כבר עובר כל גבול .אבל לפי מה שאני קולט שהיא כנראה הייתה חיה בילדות בבית מבולגן .בגלל זה זה לא מפריע לה . אשמח לעזור פיזית וליעץ .

מספר הפלפון שלי  להתקשר רק בשעות הבוקר  050-9510865

א. קודם כל אני רוצה לומר שאני מבין את הכאב ומזדהה איתו. לחלוטין.

    מצב של מבוי סתום בנישואין הוא פשוט בלתי נסבל בנפש, ועל זה אני בא לחזק את ידיך.

ב. יש ביניכם אהבה, כפי שמעיד הפתיח שלך, ולכן המצב שלכם, עם כל זה שבגלוי הוא כואב - אבל הוא מצב טוב. כי יש תקווה לתיקון.

ג. כלל שמופיע בספר של הרב ארוש: לעולם, אבל לעולם לא מעירים לאשה. נקודה. לא משנה מה, איך כמה ולמה. המקרה שלך רק מחזק את הכלל הזה: כמה שלא ניסית לעשות את זה עדין (אבל באמת!) - היא תפסה זאת כהערה ונפגעה. אז אם זה לא הולך - אז סימן שלא זו הדרך, וחייבים להפסיק ולנסות דרך אחרת.

ד. על פי הדרכת מורי ורבי הרב אוהד תירוש חובה על כל זוג לקיים (לפחות) פעם בשבוע "שיחה זוגית". זו תורה שלמה, אבל בגדול המטרה שלה היא (בין השאר) לפתור בעיות חריפות כגון אלו. כמובן שלא להפוך זאת שוב להערה, וצריך לקבל הדרכה מפורטת איך ומה עושים, רק אומר שלבוא מתוך גישה של לא "מה את עושה" אלא "מה מפריע לי".

ה. עוד תורה של מו"ר הרב אוהד: כל הפוסל במומו פוסל. כלומר אם אתה מפוזר - גם אם לא ברמות הסטריות (שאתה מתאר) כמו אשתך - מאחר והפיזור שלך מפריע לך אז כאשר אתה רואה זאת באשתך אתה "משתגע" עוד יותר. ולכן עליך לעבוד על הסדר שלך. ורק כאשר תשתחרר מהבעיה הזו תוכל להכיל את הבעיה של אשתך, ולהיות איתה באמת בבעיה שלה.

בהצלחה ענקית, ובנין עדי עד.

אז ככה. גם אני מטבעי אדם מבולגן (אבא שלי סירב להיכנס לחדר שלי מכיתה ט' עד י"ב כדי שהוא לא יצטרך להתעצבן עליי..) ובעלי הוא על הגבול של חולה סדר- ברמת ה"לא יכול ללכת לישון אם יש כלי בכיור" וכד'.

אין ספק שחיי נישואין היוו אתגר בשביל שנינו. בהתחלה רבנו על זה לא מעט- אני הייית מקפלת את הבגדים שהיו על הרצפה בצורה מסודרת וכך הרגשתי שיצאתי ידיד חובת "סידור" אבל הוא מבחינתו- זה לא מסודר עד שזה בארון...אז מה עושים? כל אחד מרגיש שהוא בא לקאת השני אבל אף אחד לא מרוצה...

עד שהבנו שיש כמה דברים בסיסיים שכל אחד מאיתנו צריך וכל אחד לקח על עצמו  להיות רגיש בקשר לזה: אני מסדרת את המיטה בבוקר לפני שאני יוצאת (הוא יוצא ראשון) ומשתדלת לדאוג שהפח בחדר מסודר וכנ"ל הבגדים. והוא מצידו, מכיר היטב את הטון שלי שמעיד על חוסר חשק לקום עכשיו ולסדר עוד. והוא מכד את זה. אני עושה השתדלות לשטוף כלים בתדירות גבוהה יותר ולדאוג שיהיה נקי במטבח- אבל הוא עושה יותר מ"חלקו" בעניין הזה פשוט כי אצלו זה עניין מאד מאד רגיש. וכו' וכד'- ככה כל אחד הגדיר את הדברים שבאמת חשובים לי והשני עושה השתדלות רבה לשים לב. זה דורש שיח כנה. לא היה לי פשוט בהתחלה לשמוע את מה שבעלי אמר ולשמוע שהוא מבקש שאסדר את המיטה כל בוקר וכו' אבלנ הוא דיבר בצורה באמת נעימה וידע להעיר לי בצורה לא פוגעת. וכמובן, שמהיום הראשון שהתחלתי להקפיד, הוא חוזר הביתה ואומר תודה שסידרתי את החדר/שטפתי הכלים/תליתי את הכביסה.

וכאן נכנסת נקודה חשובה: פרגון הדדי על מה שכן נעשה. לפקוח עיניים, לשים לב- ולהגיד על זה מילה טובה. ה"תודה" שלו והחיוך שראיתי על פניו כשהוא נכנס ורואה חדר מסודר, עושה לי את כל החשק להקפיד כל בוקר על סדידור המיטה והבגדים.

אני מבינה לליבך שהמצב שאתה נמצא בו מתסכל ואין לי חלילה כוונה לתקוף אותך על תחושותיך- אני רק מעודדת שיחה כנה כי אני יודעת כמה זה עזר לנו. ויש סיכוי טוב שאם תשבו ותדברו על זה פעם אחת לעומק- תזכה לשמוע גם את הצד שלה בעניין. כי כן- התהליכים הפיזים של נשים שונים לגמרי ממה שאתם מכירים ומניסיון (אני עכשיו בחודש תשיעי...) זה מורכב מאד ובנוסף, קשה מאד להסביר ולשתף את הסביבה מה עובר. אני מניחה שגם ההנקה/הדאגה להאכלה של הנתיקו שלכם ברובו נופל עליה מה שמקשה בהחלט ובנוסף לכל זה- משרה מלאה!!!! רק להיות אמא זאת משרה מלאה, ואם נוסיף על זה 8 שעות עבודה מחוץ לבית, מתקבל מצב מורכב ++. אין לי ספק שגם אתה שותף לניקיון וסידור הבית וכמובן שזה מורכב כשהרוב נופל עליך- אבל צריך גם לבדוק מה המצבה של אשתך מבחינת כוח פיזי ומנטלי,, להגיע הביתה אחרי 8 שעות עבודה ולהתחיל לטפל בתינוק, לקפל כביסה, לסדר את השיש, לשוף את הכלים וכו' וכו' וכו'.

כאשה, הזדהיתי מאד - דוקא אתך ולא עם רעיתך, למרות שכאב לי לחשוב גם עליה. היא יודעת שאתה חושב עליה שהיא "אחלה בחורה"? או שהיא סבורה שכל מעלותיה מתגמדות למול החסרון - המאד משמעותי לדעתי - קושי בסדר?

אבל ליבי אתך! קשה מאד לחיות בבלאגן, גם ללא השאלה מה חושב הצד השני - המבלגן.

מדוע היא צריכה לסדר?

ובכן זו שאלה של תרבות, של תפיסת עולם של חלוקת התפקידים בבית וכו', אבל אם קלטתי נכון - היא לא רק לא מסדרת, אלא היא גורמת לבלאגן.

כלאמר, לא רק שאין לה זמן לסדר - היא אינה מסוגלת לשמור על הסדר!

היעוץ, שהיא מסרבת ללכת אליו, לא אמור לפתור את בעיית חוסר הסדר. ואולי לכן היא מסרבת ללכת? היא חוששת מהעמדת אתגרים שברור לה שלא תוכל לעמוד בהם.

חוסר סדר כפי שאתה מתאר, משקף סגנון ואולי אף קושי בקשב ובהתארגנות.

יעוץ - לא חייב להיות זוגי, על אף שרצוי שיהיה. אתה יכול ללכת לבד, לא כדי ללמוד איך לשנות אותה אלא כדי ללמוד איך להעיר לה! נראה שהסדר זו הבטן הרכה והפגיעה שלה ולכן היא מגיבה בתוקפנות.אולי בכל מקום, בעבודה במשפחה וכו' מעירים לה על חוסר הסדר?

עליך ללמוד להעיר - ולהגיע אתה לתובנה כי הקושי שלה הינו אוביקטיבי! היא אפשר להאשים את העבודה העמוסה מחוץ לבית בכך שמשחת השיניים במיטה! (איך היא הגיעה לשם? היא התחילה למרוח משחה על המברשת, התינוק בכה ואז נכנסה עם המשחה ביד לחדר, והניחה אותה במקום הראשון שמצאה? אם כן, זו תמונה אופינית לקושי בקשב!)

העזרה שאשתך זקוקה - לקבל בשלוה את המגבלה שלה ולגלות נכונות להעזר! עליכם להכניס, אם המצב הכלכלי מאפשר, עוזרת לכמה שעות ביום כדי שתשקם את הבלאגן מאתמול, ותתחזק את היום יום.

כשם שאשה שאינה יודעת לתפור - מוסרת תיקונים לתופרת, כך אשה שאינה יודעת לסדר - צריכה להעזר בגורם חיצוני.

אבל רק אחרי שתגיע אתה להסכמה שזה קושי אמיתי! שאינך מנסה לשנות אותה! ושאתה מקבל אותה למרות קשייה.

בהצלחה

הבעיה איננה חסרון כזה או אחר או הבדלי ציפיות. זה קיים תמיד.

הבעיה החמורה כפי שמתואר כאן היא חוסר האפשרות לדבר על כך באופן עניני. אמנם תמיד רצוי לתת מחמאות וכו', אבל מגיע הרגע שרוצים להעיר על משהו. צודק או לא צודק, נדבר על זה. אם בן/בת הזוג נעלב וכועס מכל הערה, שום מחמאה לא תעזור. לעומת זאת אם אפשר לדבר על כך, זה נראה אחרת - גם אם לא יקרה שנוי מידי.  אם אפשר לשוחח בלי להעלב ובלי לכעוס, הפתרון כבר יצוץ לבד.

העצות מסוג "לסבול בשקט" אינן מועילות. גם האשמה נגדית איננה מועילה. לא בונים חיי שתוף על "תיקו" של האשמות הדדיות.

לצערי אינני מכיר פתרון. כעס הוא הרסני, הרסני. כשהוא תכונת אופי הוא רעל לכל הסביבה, מר ממות.

כל צד צריך לבדוק _את עצמו_ מה תרומתו לענין הכעס והרוגז, ולתקן _את עצמו_ בזה. כעס מצד אחד מספיק כדי להרוס.

אולי זה נושא לדו-שיח ראשון: איך להעלות נקודות לשפור בלי לעורר כעס ובלי להעלב.

בינתיים, מה שאני הייתי עושה במקומך - הייתי מסדר לבד את הדברים הקטנים שלוקחים כמה שניות. זה מאמץ קטן שמועיל להוריד את מפלס הרוגז.

בהצלחה!

אם אשתך עובדת משרה מלאה ומטופלת ב"ה בתינוק, לא פלא שהיא לא עומדת בעומס. זה לא פשוט. יחד עם זאת, אם היא עובדת ומכניסה כסף, יש אפשרות לסייע לה במטלות השוטפות.

אפשר לפרסם מודעה ולחפש בחורה שתסדר את הבית פעמיים בשבוע. היא יכולה גם לפצל את שטיפת הבית לשתי הפעמים. אם יש לך פנאי, תוכל גם אתה להשתתף בתליית כביסה, קילוף ירקות לקראת הבישולים של שבת (אפשר גם בערב אם היא מבשלת ביום).

כדאי מאד לארגן את המטלות ולחלק אותן לכל ימות השבוע. למשל, ראשון-שלישי-חמישי כביסה. חמישי - שטיפת הבית (ע"י בחורה) ובישול. רביעי- אפיית עוגה להקפאה. ראשון- שאריות אוכל וסלטים משבת. שני ורביעיי- בישול ליומיים. יום חמישי- בישול לשבת. אפשר גם לקבוע כל יום זמן קבוע

אם אתה פנוי אחה"צ או בערב, אתה יכול לטפל בתינוק, לדאוג לו לאמבטיה ולסייע בהשכבתו לישון כדי שאשתך תוכל להיות פנויה להכין ארוחת ערב, ארוחת צהרים למחרת או לקפל כביסה.

כך הבית יהיה מסודר יותר ולך ולאשתך יהיה זמן להקדיש לזוגיות.

שתפקידי בהווה הוא להיות עקרת בית, אני יכולה לומר לך שלמדתי להעריך מאוד נשים שעובדות ויש להן ילדים ובית מבולגן בקנה מידה שלא תיארתי שמסוגל להיות.

ולמה?

כי הן למדו להעמיד לעצמן סולם ערכים.

כי הן למדו להבין שהן רק בני אדם עם יכולות מוגבלות וכוחות אנושיים.

כי הן מספיק חכמות למנוע התמוטטות פיזית ונפשית מעצמן וממשפחתם.

והפיתרון הוא לא לחנך, להעיר, להציע.

!רק לתמוך ולפרגן!

כמה כוחות הן מוציאות.

ההשכמה, לארגן את הילדים, להכין ארוחת בוקר, ארוחת צהריים, לצאת לעבוד, לחזור, לקחת את הילדים, להעסיק אותם, ארוחת ערב, להשכיב, לישון, ולנשום!!! ובלילה גם לקום ולהרגיע וחוזר חלילה.

להיות עובדת במשרה מלאה ואמא במשרה מלאה - אין הנחות.

ובנוסף - גם עובדת ניקיון?! כי במהלך כל הפעולות הנ"ל נוצר המון אי-סדר ומישהו צריך לדאו לכך.

מי ומתי?!

ועוד פיתרון - רק לעזור!

מניסיון ראיתי אצל נשים - חברות שהייתי לפעמים עוזרת להן בקיפול כביסה וכדומה,

עם הזמן תוך כדי עזרה הן נחשפות לשיטות סדר שמקלות על ההתארגנות ומאמצות את זה, לא מתוך הערה אלא תוך דוגמא אישית.

ועוד עצה אחרונה -

הוציאו מהבית כל חפץ גדול וקטן שאין לו שימוש וצורך.

תיראו כמה מקום יש לכם, והרבה פחות דברים לסדר.

אאחל לכם שנה של אהבה גדולה, של זוגיות מלבבת ופורחת.

למה הוא לא יכול לפרגן למה??? י אנונימיי(32 תגובות)

גם בנים וגם בנות

זה גם נראה אותם בעיות...

אל תעביר ביקורת. גם ככה קשה לה.

להתגרש חס ושלום מאוד גרוע. גם ובעיקר לילדים, אבל לא רק.

אין ברירה רק להיות סבלני. ייתכן שהיו יותר מאוד ביקורתיים נגדה בגלל זה היא לא מתקדמת. אם תשבח אותה ותאהוב אותה, היא תתקדם.

יש מצבים בנישואין שהם הרבה יותר גרועים מזה. אפילו אדם הראשון כשהתלונן להקדוש ברוך על אשתו שעשתה לו את המוות פשוטו כמשמעו, (עץ הדעת), רש"י אומר "כאן כפר בטובה".

כל הגברים כך!! אצלכם זה חריג ונדיר

ברור שתמיד צריך לעזור וכו'

אבל יש פה בעיה, והבעיה מקורה באישה- במקרה הזה.. מה העניין לומר שהוא יסדר?

ובכלל.. גבר שאיננו מסודר- לא משפיע באותה עוצמה על הבית כשם שהאישה. לא הבנתי מדוע אתן מנסות להטיל עליו את הכל בעוד שיש פה גם בעיה מצד האישה שזקוקה להתייחסות.

בית שהוא ג'ונג'ל, לא רק לא מסודר, גורם גם לבלאגן ופזירות אצל הנפשות הקיימות בבית

ומעבר לזה, ברמה חריפה יותר, בבית שהפוך בצורה מוגזמת, לא ניתן להכניס בו קדושה... ואני לא מגזימה..

שבית שהוא מבולגן זה בלגן לזוג לילדים ללימודים שלהם להכל.

אבל למה להגיד שאם בית בלאגן זה אשמת האישה?

כשאישה עובדת במשרה מלאה מחוץ לבית ומגיעה הביתה לילדים ובישולים וריצות וסידורים

והמון דברים שהאישה דואגת ועומלת במרתון היום יומי

ואילו הבעל שקם בבוקר והולך לעבודה ובא בטרוניה על אישתו שהבית מבולגן

עם כל הכבוד זוגיות נכונה זה זוגיות של שותפות

וכמו שהיום זה מקובל שאישה יוצאת לעשות תואר ולעבוד משרה מלאה ומביאה משכורת הביתה

זה צריך להיות מקובל שבעל שרואה בית גונגל יבין שקשה לאישתו ויתחיל לסדר ולבשל.

בעלי מגיע מבית ששותפות שמה זה ממש נחלת הבית,

ואני יכולה להעיד שבמשך 8 חודשים שאנחנו נשואים והייתי אצל חמתי(ואני המון שמה בלי התראות מוקדמות) בחיים הבית לא היה בלגן

אפילו לא ספר לא במקום (וזה משפחה מרובת ילדים עם המון בנים בבית)

ושניהם עובדים גם מחוץ לבית וגם בתוך הבית

בכיף אני יכולה להגיע ולראות את חמי מסדר בזמן שחמתי ישנה כשהיא הגיעה ממשמרת לילה.

וזה פשוט להרגיש את הבריאות בבית.

ראשית הדוגמא אישית של האבא עברה לילדיו באופן מופתי

בעלי בחיים לא ישב בזמן שאני מארגנת ומסדרת, ואם אני לא בבית הוא יארגן ויכין ארוחה.

הוא יגהץ ויעשה כביסות וירצה לדעת להכין הכל בדיוק כמוני.

אין ספק שלא משנה מה האישה תמיד עושה יותר, היא תמיד יותר מנקה ודואגת לדברים שנרצה או לא גבר לא רואה.(חמי ובעלי עם כל העמל שלהם תמיד אומרים אתזה, שהאישה מנקה דברים שהם לא ידעו שבכלל צריך לנקות)

אני יכולה להגיד לך שכרגע בעלי גם לא יוצא לו לעשות כלים, כי אני בחופש.

אז אני ממש משתדלת להראות לו שכשאני בבית ולא לומדת ולא עובדת ברור שהמחויבות עליי

אך כשהייתי בלימודים ואני הייתי חוזרת ב8 בערב הביתה והוא ב8 וחצי אין סיבה שאם צריך לסדר הוא יפיל זאת עליי ויגיד לי קומי לסדר. אנחנו נקום ונסדר יחד.

ממש צרם לי לראות את המשפט "נכון שצריך לעזור וכו'"

סליחה, אישתו לא עוזרת בפרנסת הבית, אישתו היא שותפה מלאה לפרנסת הבית כשהיא עובדת במשרה מלאה.

אז שיתחיל גם הוא לתפוס יוזמה ולהיות שותף מלא למצב הבית שלו. 

ואם אישתו לא משתלטת על הכביסה אז שהוא יתפוס יוזמה וישתלט הוא.

הוא כאילו מצפה שהיא תעשה כביסות, והיא תשטוף פעם בשבוע, והיא תגהץ ותקפל.

מה שצרם פה זה לא העובדה שיש בלגן,

אלא הצורה שבה הוא דיבר

אני מבינה שנמאסלו אבל עדיין, הם שותפים,

היא עובדת במשרה מלאה!! איך אפשר לצפות ממנה לתחזק בית מתוקתק?

וגם, בית מבולגן זה לא בעיה של צד אחד אלא של כל מי שחי בו

הוא צריך להבין שהם שותפים

ועמית טליה כתבה זאת יפה מאוד כך שלא אהרוס לה

אשתי כנראה תקרא את מה שאני כותב פה, אז אהיה זהיר:

קודם כל כלל בסיסי: סדר זה דבר מאוד חשוב, אך לא הכי חשוב.

עכשיו ככה: אני נשוי ?עשר שנים וביחד עם אשתי מגדלים 6 ילדים חמודים כ"י. אמנם איננו חיים בפח זבל, אך הסדר איננו בן בית קבוע אצלנו, הוא בד"כ קופץ לביקור עם המלאכים בליל שבת וכשאנחנו ישנים בליל שבת חומק החוצה...לפעמים הכלים מחכים בכיור והרצפה לא רואה ניקיון כמה ימים, אפשר לחיות עם זה. 

אני למדתי עם הזמן שמה שאני לא עושה - אולי לא יקרה ולכן אני עושה כלים, אוסף בלאגן וצעצועים, מנקה וכו'. זה לא שאשתי נחה - יש עומס - כביסות, בישולים ועוד מגוון משימות שבעיניה חשובות יותר (האמת שאני נח יותר ממנה). אם אני הייתי במקומה  - כנראה הרצפה היתה מבריקה כל היום אבל הילדים היו אוכלים פריכיות וקרונפלקס כל היום. להגיד לך שזה אף פעם לא מתסכל אני לא אגיד, אבל אלו החיים ואהבה פותרת הרבה בעיות.

נושא התקשורת ביניכם הוא חשוב, אם אי אפשר להעיר הערה בלי שתתקל בעלבון, צריך לבנות כלים לתקשורת טובה יותר (אני לא שולח אותך ליועצים, תסתדרו לבד, אתם גדולים), יש לזה משמעות לכל התחומים בחיים, כך שזה משהו צריך לפתור בהקדם רק שתדע, יש קטע אצל נשים שהם נעלבות כשאתה מציע להביא להן תחליף לעזרה בבית. קצת בצדק. תחשוב להיפך: "ממי, אתה רוצה שאבקש מדני השכן יתלה לנו את התמונות בסלון ושלא יהיו עקומות?", היה מוצא חן בעיניך? 

שאל את עצמך: האם אני מודע לעומס הרובץ על כתפיה? האם אני מפרגן מספיק? האם את חלקי בבית אני ממלא? 

כמובן, כל זה מהצד שלך, אם היא היתה מעלה לפורום את הצד שלה, היה לי מה להגיד גם לה. שלא תחשוב שהאשמה רק אצלך, זה פשוט עצות לחיים טובים ואוהבים יותר. 

בהצלחה אחי!

מה דעתך להראות לאשתך את השרשור הזה, לספר לה שאתה האנונימי שמבקש עזרה - ולפתוח כך דיון פורה ויעיל ללא פגיעות אישיות?

אם תצליח לעשות זאת - אנא שתף אותנו.

אני אישית הייתי נפגעת אם בעלי היה ככה.. מאחורי הגב..

תקשיב אני אישה ממש פרפקציוניסטית, אני לא מסוגלת לראות בלאגן,אבל... יש לי שלושה ילדים מקסימים שממש אוהבים לתת לאמא שלהם לעבוד שעות נוספות...ובעל מתוק שעובד בשתי עבודות ןגומר את עמצו בשבילנו ( אני סטודנטית) כל פעם שהוא חוזר מהעבודה וזורק את הנעליים והגרביים בסלון ואני חורקת שיניים ולוקחת אותם משם בתקווה שהוא יבין... הוא מחפש מה לעשות בבית ותמיד הוא יודה לי על כל הדברים שעשיתי בביתאפילו אם לא הספקתי לעשות אותם עד הסוף...(בכל זאת זה לרדוף אחרי שלושה קטנים כל היום.)תלמד לפרגן על כל שטות . שהיא שטפה שלוש צלחות , שהיא החזירה את המברשת שיניים למקום , שהיא קיפלה כביסה תגיד תודה. ככה היא תראה שמישו מעריך אותה ,שיש מישהו ששווה לשמח אותו, ככה יהיה לכם הרבה יותר קל. אתה הרי אוהב אותה אז תראה לה את זה אהבה יכולה להתבטא גם במילים בהצלה

הרי הסיר הזה הביע למכסה, לא סתם.

היכולת לעבוד על חסרונות עובדת משני הכיוונים. תמיד.

בדוק מאיזה בסיס היא באה. היא מבולגנת? בקש ממנה להביא מנקה, אולי עם הזמן היא תהנה מהסדר וזה יעשה לה חשק.

אם יש אהבה, הכל- אבל הכל יבוא לידי פיתרון .

יש אהבה? יש כבוד הדדי?

אם התשובה היא כן- אתם על דרך המלך.

אם לא- תתחיל לעבוד על מידת הענווה.

הכל יהיה בסדר, לא- סליחה. הכל יהיה מצוין. 

אני מכירה יועצת מדהימה, מכילה, עם חכמת חיים. אני חושבת שלקיחת אחריות על הזוגיות היא משהו שחייב להעשות. אתה תשמח על ההחלטה.

כנס ל "מרכז יאיר" בגוגל, ותראה שם יעוץ זוגי- ברוריה פרנסיס. מדהימה.

בהצלחה.

או כמו שאומרים אצלנו- שהטוב יתקרב והרע יתרחק.

אם היא עובדת משרה מלאה וממש לא מחוברת לסדר

ואתה מן הסתם גם עובד ומאוד אוהב סדר

אז למה שלא תמצאו מישהו שיבוא בתדירות גבוהה לסדר?

נשמע כל כך כואב ותקוע לשניכם.

היא מיואשת מעצמה ומהסדר

אתה- מהבלגן

שניכם- מכל מה שקשור למערכת הקשר שקם ונופל על סדר.

עזובא אותה, מצא את הטוב שבה, חבק אותה, קבל אותה כמו שהיא עם הבלגן נסה לזרום איתו בגבורה עילאית ואחרי תקופה ארוכה ארוכה תראה תזוזה.

היא תגיע לסדר- בעבורך בלי לחץ ומתח שנוצר עקב הקושי שלך.

זה קשה ומתסכל אבל יעיל.

וליעוץ- אתה יכול ללכת לבד, אם הוא מקצועי וטוב- תקבל בו המון כלים להמשיך קדימה.

זה לא עניין לפורום, תתעצבן אבל זה ייעוץ מקצועי. (אני מקווה שלא בנית ת הבית שלך מפורום בנייה).

מה שאתה חייב לדעת כדי להירגע - ראשית אני הייתי בסרט... והתעצבנתי וכו' ואשתי גם תקפה אותי וכו'.

עכשיו תדע שיש חוויות ילדות שאדם מנסה להתנער מהן או לברוח לכיוון ההפוך. יכול להיו וכמו שאני מבין מהסיפור שלך שהיא מאוד טעונה על העניין של הסדר. לכן צריך לדבר בפתיחות, להירגע, ולדעת שזו העבודה שלך - היא חיפשה אותך ואת הנטייה שלך לסדר כי אצלה יש מחסום לעניין הזה.

ברגע ששמים לב זה כבר הרבה יותר נחמד.

בהצלחה

אתה צריך לחשוב מה אתה עושה ולא מה היא צריכה לעשות . נראה אותך שמשהו יגיד לך כל הזמן זה לא בסדר ותזהר כך ואחרת - איך היית מרגיש?

אתה רוצה סדר ? תסדר בלי לומר כלום !

מסמכים חשובים ? תשים אותם בניילונית או שקית וכדומה.

אחר כך תראה [אחרי הרבה שנים..] שזה משפיע ומחלחל.

תבין אני באתי מבית של יקים מסודר ומתוייק ורעייתי מבית פולני מבולגן שעוד לא ראית.

היום הבית שלנו אומנם לא מסודר אבל יש שני "מחסנים" בבית והשאר די מסודר ונקי.

אם אתם אוהבים באמת זה לא יעמוד בדרככם.

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏

@אמא טובה---דיה! 

מוזמנת לפרטי @אהבת חינם1 

על קרית מנחם

להבנתי קהילה יותר פתוחה נהר המור (עדיין דוסים)

יש שם גם קיבוץ עירוני משהו כזה

חמודים

מחירי שכירות הגיוניים לזוג צעיר (ביחס לירושלים)

יש דוסים, יש גם פחות

יודעת שהצעירים מפוזרים ברחבי השכונה

יכולה לפרט במסר

פתחתי פצלש כדי למנוע אוטינג

שלחתי מסר

תודה רבה