איזה פח זבל אתם גרים בו? הבלאגן שלה, או הניבול פה שלך כלפיה/עליה?

צורת דיבור מאוד מזלזלת.." סה"כ היא אחלה בחורה.." לא הייתי רוצה שבעלי ידבר עליי ככה.

בחורה? היא אשתך - מה דעתך על משפט כמו סה"כ היא אחלה אישה או אישה מקסימה.

צורת הדיבור תשפיע גם על היחס הפנימי שלך אליה, קצת יותר כבוד!

הרב גינזבורג כותב שגם אם הבית מבולגן אבל יש אהבה.. אז הקב"ה עובר מחדר לחדר ומחייך.

השכינה קודם כל רוצה כבוד בין בני הזוג.. ממילא קודם תקן את הפח זבל שאתה יוצר .

עד כאן הקדמה.

א. קח שבוע ותנסה לעשות את מה שהיא עושה.. בהספק שלה ואז נדבר . כלומר כל עבודות הבית+ טיפול בתינוק+משרה מלאה+תהליכים פיזים שעוברים על אישה שמעייפים אותה+חוסר חמצן ואנרגיה מבעלה - חוסר הבטה חיובית על מה היא כן עושה, מבט על מי היא באמת ועל מה טוב בה, הרבה מילות חיבה , חום בלי סוף.

נסה אתה ואז יותר תבין אותה

ב. ה' מסתכל בעיקר על הרצון של האדם, מה הוא רוצה.. בוא תסתכל אתה.

העיקר זה אם במה שהיא עושה היא רוצה לתת לך, אם כן שמח. אחרי זה נדבר על ההספק.

ג. מה אתה לקחת על עצמך לעשות בבית ? שהטלת עליה הכל? למה היא צריכה לעבוד משרה מלאה??

ד. להעיר זה שיעור בפני עצמו. הצורת הערות שלך מאוד פוגעת, איך היא לא בוכה?

לא באתי להחליש אותך אלא להקהות את העוקץ שלך, אבל נשמע מהצורת גישה שלך כלפיה שאתה מאוד מזלזל בה

לדעתי השינוי צריך להיות באיך תלמד לכבד אותה במצב שקיים עכשיו , ומכאן עולים על מסלול הרבה יותר טוב

שיעור מאוד יסודי בעניין-

http://media.binyanshalem.org.il/ViewDetails.aspx?ItemId=2685

ממש מומלץ בחום להשקיע שעה אחת בצפייה בשיעור.

אבל אני חושבת שמאוד מאוד הגזמת.

ראשית, אישה היא עיקר הבית וכשהאישה לא מתפקדת (והיא בעיקר) הדברים מקרינים על המון תחומים אחרים.

אישה בבית- אור בבית. ולכן הגיוני שבמידה והנוכחות שלה חסרה- הדברים יורגשו.. ובצורה חזקה..

סדר בבית מצד האישה- הוא דבר חשוב מאוד!  הדברים משפיעים על הנפשות הפועלות בבית ונפשם.. והדברים ידועים.

אומנם, כן אוכל להצטרף אלייך לנקודה שעליו לראות את הטוב שיש בה- ובוודאי יש כזה..

נקודה נוספת לכותב: יתכן שלאשתך מאוד קשה בגלל שהיא עובדת במשרה מלאה- ואולי כאן עליכם לחשוב: מה עדיף? שהיא תעבוד בגרסא מצומצמת או שיהיה " שלום בית פנימי "וכך הלאה: גם בינכם?

עוד המלצה: לערוך רשימה של איפה אתה והיא נפגשים במטלות הבית? אני רואה את זה כך: אם האישה הופכת להיות שווה לגבר מבחינת זה שהיא עובדת בגרסא מלאה בחוץ ופחות פנימה- בביתה, גם על הבעל להתכוונן לקראת אשתו ולהשקיע יותר מהרגיל פנימה (זו לא המציאות האידיאלית ולעניות דעתי גם לא הנכונה, אבל אם אתם מחזיקים בה - אלו התוצאות)

המון בהצלחה!

אני מאוד יודעת שאשה היא עיקר הבית וכו' . ואני לא יוצאת לעבוד,  מאידיאל כזה.

כי אני יודעת מה בעלי צריך  ותכלס גם אני ובחרתי בזה.

אני לא מסכימה שהיא משקיעה את מרצה בחוץ ולא בבית אני נגד דרך כזו.. אבל הנושא כאן זה לא היא.- אותה לא שמענו.

השדר שקיבלתי היה שהוא קצת מזלזל בה ואפרט למה. אך קודם אקדים ואומר שאם אני טועה, סליחה. כי התפללתי בליבי לפני כן שאני לא פוגעת.. ואם פגעתי סליחה.

לומר לאישה שיודעת שהצד החלש שלה בלאגן, תחזיקי את התיקיה בלי שייפול לך, ומן הסתם לא היה ליטוף חם באמירה זה לא מוסיף חום וביטחון עצמי. בואו לא נתחספס.

זה לא מועיל וזה הורס אותה בנימים העדינים.

היו נקודות חלשות אצלי לפני החתונה  שנעלמו אחרי החתונה ע"י בטחון עצמי שלי שהתחזק בצורה כ"כ יסודית , המון  המון בעזרת תגובות כ"כ מרוממות של בעלי לדוג' , הוא היה פתאום בדרך החיים לא טקס, כ"כ מודה על דברים קטנים של החיים ומראה לי עד כמה אני כ"כ מוצלחת בעיניו שהיה ברור לי שאני באמת כ"כ מוצלחת . וכך עד היום הוא בונה לי הסתכלות על עצמי כ"כ חיובית דרך זה שהוא כ"כ מתפעל ממני ומודה לי ומראה לי כמה הוא זקוק לי ואני נותנת לו אור. וזה מפיח בי יום יום רוח חיים של שנינו. ונותן לי הרגשה של כ"כ מוצלחת כמעט בכל תחום וממילא עוז ותעצומות להתקדם גם באותם תחומים וגם בדברים אחרים.

ולדוג' אם בעלי לא יאהב משהו הוא יגיד לי את זה בהמון עדינות.. ויתמקד על כמה נעם יש כשאני עושה אחרת ממילא אני שם איפה שהוא רוצה , כי זה פשוט קורה.

כלב בן יפונה נקרא אבי מרים והרי הוא בעלה, אז למה קוראים לו אבי מרים? כי בשעה שהיתה מצורעת ועזובה הוא נתן לה כח וטיפל בה וריפא אותה. 

יש צד לגשת לחסרונות של השני בצורה אחדותית (בספר אהבה של הרב גינזבורג שער הרחמים הוא ממש מדבר על זה יפה.)

ולמה דיברתי רק אליו? בגלל שהוא השואל. והרב דסלר כותב שברגע שתפסיקו לתת ותתחילו להיות אפילו טיפה בגישה של תביא לי וכו' אושרכם מכם והלאה.

יסוד האושר בין בני זוג בעיניי לקחת אחריות של מה אני יכול לעשות בנידון? האחריות היא רק עליי!

אם היא היתה שואלת הייתי מדברת איתה על האחריות שלה.

לגבי התקיפות , יש הרבה מצב שטעיתי, סליחה!

קשה לי לראות יחס מזלזל של בעל/אשה לאשתו/בעלה

לפעמים זה נראה לי כ"כ נורא כמו סרט לבן (אל תגידו לי את מגזימה, כי כך אני מרגישה, צורם לי זלזול במיוחד בין בני זוג).

אני מציע שאתה תקפיד לסדר את חפציך וענינך היא תראה כי טוב ותלמד ממך.

סדר את הנירות שלך, סדר את הבגדים שלך

סדר את כלי העבודה שלך

סדר את סדר היום שלך ו כן הלאה.

בדרך זו ללא הבלגן שלך הבלגן הכללי יהיה מועט יותר.

תכנון מוצלח של הדירה יכל לעזור.

ריהוט מתאים יותר יכול לעזור.

בהצלחה.

בס"ד

שלום,

מבינה את הכאב שלך, לחיות בבית מבולגן ברמה שאתה מתאר  יכול בקלות להביא לאובדן השפיות.

לצערי גם לי היו תקופות בהן הבית שלי היה נראה ככה, וחוסר האונים מול התופעה היה באמת מתסכל.

חוסר יכולת של אישה לסדר את הבית שלה זה תחום מאד מאד רגיש.

היכולת לסדר את הבית זה חלק מהנשיות, ופגם בזה זה פגם כואב מאד.

 אך לעניות הבנתי, לטובת השפיות בבית, אין שום סיבה להסכים למצב, ולהישאר איתו. במיוחד שאין שמץ של ספק שהיא סובלת מזה לפחות כמוך, ורוב הסיכויים שהרבה יותר.

אז מה כן?

קודם כל תפנים שהבעיה הזאת אצלה זה פצע מוגלתי פתוח.

אם אתה רוצה ללחוץ יד לאדם, אפילו בצורה הכי ידידותי שיש, אך אינך מודע לכך שיש לו שם פצע, אתה עלול להכאיב לו.

כשאתה מקבל סטירה על לחיצת יד ידידותית זה מתסכל ומדאיג...

אם הפנמת שהכאבת לו, לא גרמת לכאב, הכאב נמצא שם, הפצע קיים בלי קשר אליך, אך אתה מעצים את הכאב...

לכן על רקע הרעפת אנסוף אהבה, מחמאות, ראיה טובה באמת, עזרה בכל מה שאתה מסוגל לעזור, ניתן יהיה שוב לדבר על עזרה חיצונית בבית.

התגובות הקיצוניות שלה מעידות על רמת הרגישות והכאב שחלה בעניין.

עוד דבר שהייתי ממליצה  לאחר הקדמה שאתה מעריך ואוהב אותה כמו שהיא,ורואה בה כשרונות ברוכים ונפלאים, לציין שאם נקיון הבית זה לא הצד הכי חזק שלה כנראה היא לא נולדה להיות עוזרת בית...

יש אישה שנולדה עם מטאטא ביד, ויש אישה שנולדה עם כשרון פסנתר למשל.

היות ושעה של מורה פרטית לפסנתר עולה כמינימום 120 ש"ח אין שום סיבה שהיא תקדיש מזמנה כוחה ומרצה בעבודה שניתן לשלם עליה 30 ש"ח בשעה...

גם באשת חיל יש סעיף שאומר "חוק נתנה לנערותיה"- לעוזרות ולמשרתות שלה.

אולי יום אחד בע"ה היא תבשיל למקום פנימי שיהיה מסוגל להתמודד עם הבאלגן הזה פנימית, ולאט לאט בעבודה מאומצת להתחיל להיפטר ממנו.

זה לא התפקיש שלך להביא אותה לזה.

התפקיד שלך כבעלה האוהב, וכזה שמנתב את הבית לעזור לה להרגיש טוב עם מה שהיא, לפרגן לה, לאהוב אותה באמת, ולראות את הטוב שבה.

ועוד כמה נקודות.

1 כתבתי מתוך הנחה שהדברים שאתה אומר הם בדיוק כפי שאתה מתאר אותם.

אך זה מאד קיצוני למצוא אישה שלא תהייה מוכנה להביא עזרה בתשלום, כשהמצב הכלכלי מאפשר זאת, אם בעלה לא הציג לה את זה ככשלון שלה.

שוב, או שהיא מפרשת זאת כך (מתוך כאב וחוסר ביטחון מוחלט עקב המצב), או שזה מה שרמזת לה... אם תאמר שאתה מבין שהיא עובדת מאד קשה, (משרה מלאה ותובענית, תינוק, בישול וכ'), ואובייקטיבית לא נותר לה זמן לנקיון. אתה מבין שתפקידך לקחת חלק פעיל בנקיון הבית, אך לצערך הרב זאת משימה שאתה לא מסוגל לשאת בה.

לפרט את הקושי שלך, למשל:

 כל כך מתסכל אותך לנסות להתחיל שטיפת ריצפה, ואתה מרגיש שזה נעשה עוד יותר מבולגן מאשר לפני שהתחלת, שזה לוקח לך המון זמן ואתה מרגיש מגושם

ופשוט לא מצליח לעמוד במשימה.

ואתה תודה לה מאד אם היא תסכים לבוא לקראתך ולשקול שבמקום העזרה שאתה היית צריך לתת אותה, תביא לה עוזרת. אם יש צורך בכך, אתה מוכן לעבוד עוד שעתיים בחוץ, כדי לאפשר זאת, כי עבודת הנקיון פשוט בלתעי נסבלת עבורך.

היתרונות זה 

א היא תראה שאתה לא מזלזל בה על הקושי שלה.

ב היא תראה שזאת עבודה שקשה לא רק לה אלא יש עוד אנשים שמתקשים בזה.

ג יש סיכוי שאם תציג זאת כך היא תבוא לקראתך ותסכים להביא עוזרת בית.

ובע"ה תזכו לבית מסודר יותר, שניתן לחיות בו.

עם זאת אל תצפה שעוזרת בית תהפוך את הבית שלכם לבית מרקחת, אך בהחלט מקום שיותר דומה לבית מאשר לדבר אחר.

2 להביא מישהי לנקות את הבית מתוך תחושה שאני לא מסוגלת זה כמו להכניס מישהי "טובה יותר" לממלכה שלי, מתחרה להערכה של בעלי.

ככל שתרגיש בטוחה יותר מקומה כמלכת הממלכה שלה,ומוערכת בעינך כך ייקל עליה להתמודד עם עוזרת בית זריזה שנולדה על המגב ביד. לכן תן לה להחליט לבד על איפה הדברים צריכים להיות, ומה העוזרת תעשה בכל יום וכ'. (גם אם אתה מבין בזה יותר) תעריך אותה, ותן לה הרגשה שמותר לה להעריך את עצמה.

וכמובן מיותר לציין אך הרבה הרבה תפילה לשלום בית אמיתי. בסה"כ עבודה על שלום בית זאת עבודת קודש. כל וויתור שלך עד עכשיו, כל הבלגה, כל פעם שנשכת שפה ולא הערת, ולא פגעת, זה עוד קורבן על המזבח, שמקרב את הגאולה.

וכתרגיל דמיין לך לו הייתה לך אישה מסודרת להפליא, שהבית נוצץ, ככה שאסור לך להיכנס הבייתה עם הרצפה עוד לא מבריקה מספיק, כזאת שמוציאה לך ולילדך את הנשמה על כל פרור שנופל לך בזמן האוכל, שדורשת לצחצח את הנעליים לפני שאתה נכנס הבייתה, ומבריקה את הניברשות עד השעות הקטנות של הלילה, האם זה היה עדיף?? (זה לא תאור מוגזם, אימא שלי בדיוק כזאת...)

בסה"כ להביא את אשתך לכך שתהייה מוכנה להסכים לעוזרת בית נראה לי קל יותר מאשר להשריש בנפש אישה שהבעל והילדים (והנכדים) חשובים יותר מברק הניברשות, וריח הניחוח של הווילונות(המתכבסים אחת לשבועיים לאחר ניקוי חלונות).

בהצלחה רבה!

בס"ד

ידידי היקר!

כל הנשים בדיוק כך - כל הנשים חייבות חום והערכה מבעליהם כמו אויר לנשימה.

כל הנשים בדיוק כך - נפגעות מהערות מכיוון שהן משדרות ההפך מחום והערכה.

מה הקשר בין אשה למשרה מלאה?????????????

אשה עוברת הריונות, לידות ,הנקות ,מחזורים חודשיים שינויי הורמוניים קיצוניים,ומעייפים ועוד אלף שינויים אחרים.

ועם כל זה - אשתך יוצאת מהבית יום יום לשמונה שעות??????

ואתה בא בציפיות גם לבית מסודר להפליא, כביסה מתוקתקת ותינוק שלו ורגוע????????

קודם כל ולפני הכל, תגיד לה תודה אמיתית וכנה מעומק הלב על כך שהיא לקחה על שכמה נתח רציני מהאחריות הבלעדית שלך - פרנסת הבית, בחתונה אתה חתמת על הכתובה שתצא תעבוד, תזון, תפרנס, תלביש תאכיל וכו' וכו', אשתך לא חתמה על כלום.

למעשה:

אם מפריע לך הבלאגן בבית - תראה מה אתה יכול לעשות בכח ידיך ולא בכח פיך לתיקון המצב, ואם אתה רואה כי קצרה ידך ואתה לא מסוגל לבד להשתלט על הכל ואתה נזקק לעזרתה של אשתך - תבוא לדבר איתה מהמקום הזה - כלומר - אשתי היקרה הבלאגן בבית מאוד מפריע לי ואני לא מצליח לבד להשתלט על הבלאגן איך נוכל להשתלט על המשימה ? וכן על זו הדרך .. כמובן שזו תהיה גישתך לא רק בפה אלא בעיקר בלב.

העיקרון הוא - על תבוא מכח ה'אמת' כביכול, אלא רק מכח מה שמפריע לך ותבין שזו בעצם הבעייה/צורך שלך ומתוך אמון מלא בבת זוגך שהיא רוצה בטובתך - תבוא אליה תספר לה מה מפריע לך וביחד תחשבו מה לעשות, תאמין לי שאם תבוא בצורה מכבדת ומעריכה תמצאו ביחד את הפיתרון ואשתך תשמח לקבל גם סיוע של עוזרת וכו'.

בהצלחה!

סילחו לי שאומר לכם -

כוונתכם הטובה ברורה.  אבל - הערתם לשואל על אופן הסתכלותו והערותיו, כלומר: היה לכם משהו להעיר עליו, ובמחילה, "התנפלתם" בצורה כזו, שההערות שלו מאד-מאד עדינות מולה...

גם "הערה" על צורת הערה, היא הערה....  נכון, שיש מקרים קיצוניים ש"מנערים". כאן לא נראה שזה היה נצרך. אפשר גם אחרת. כמו שתבעתם גם ממנו. אולי אפילו ק"ו..  

"אחלה בחורה" יכול להישמע גרוע לאדם אחד - ואני בטוח שיש נשים שהיו "מתות" שהבעל שלהן יגיד עליהן "אחלה בחורה", יותר מ"אשה" ("איזה כיף.. הוא מסתכל עלי ככה, כמו בהתחלה..." לדוגמה, כמובן). אדם נשוי שנתיים וחצי, זוג צעיר, אז הוא כותב כך. אז אם את מעדיפה אישית אחרת, לא חייבים "לשמוע" את הזולת באוזנַי האישיות. לקרוא לדבריו "ניבול פה" זה לדעתי יותר "ניבול פה" מכל מה שכתב ותיאר (שלא מצאתי בו כל "ניבול פה"..). אני מתנצל על הערתי, דווקא מהודעה אחרת שלך - אורה - התפעלתי מאד, אך יקר כבוד הבריות..  סה"כ גם התרשמתי שרצונו טוב, וגם משתדל שלא לפגוע.

אפשר לראות את סיגנון ההערה של דני-יהונתן. אישית, למשל, אני חושב שלא תמיד "הכל בראש" (לא ספציפית למקרה זה), אך סיגנונו הוא כזה, שמבין את מה שמפריע לכותב, וממילא יכול גם להציע לו להיכן לנתב את זה.  כמו שהסברתם יפה שניכם בהקשר שונה: כשמעירים לאדם בצורה בוטה, מתנפלת על אישיותו, כיצד יקבל?  הרי יש לו כחות, ועליהם הוא צריך להישען, גם אם צריך לתקן.

כך כתוב: "הוכח תוכיח.. ולא תישא עליו חטא". דרשו חז"ל: יכול אפילו פניו משתנות? תלמוד לומר, ולא תישא עליו חטא.  גם אם זה לא ישירות לענייננו, אפשר ללמוד מזה משהו. וכך אומר רבי חיים מוולוז'ין: אם טבעו שלא לדבר רכות - פטור הוא מלהוכיח.  כלומר, מגדר התוכחה - שתוכל להתקבל. ולזה צריך גם סגנון  מתאים.

נכון שלעיתים בפורומים, יש נושאים כלליים שזוקקים תגובות חדות יותר. אך פה זה ענין אישי.

ולשואל:

לענ"ד, יש באמת אנשים ש"משתגעים" מחוסר סדר. למזלך, אתה גם לא כ"כ מסודר כדבריך, כך שגם הפיתרון קל יותר.

סה"כ - נראה שאתה באמת מרגיש (ואולי זה כך) שעשית את המיטב: אתה לא מעיר, בגלל השלום, וזו בהחלט מעלה. אתה "מפרגן" שהיא "אחלה בחורה" דהיינו, עין טובה חוץ מהנושא הזה. אתה מכיר בקושי של עבודתה. אתה מסכים שתיקח עזרה בתשלום. אתה אפילו היצעת ייעוץ (מה שרוב הגברים לא יציעו..).

אז מה מפריע לה?

לענ"ד, יתכן שאתה, בלי משים, "זורה מלח על הפצעים"..  כלומר: אני מניח שהיא מודעת לבעיה. היא היתה רוצה שיהיה אחרת. לקיחת עזרה, ייעוץ, זו "הודאה באשמה" והיא - למרבית המזל - לא רוצה להתייאש מעצמה גם בתחום הזה. והכי קשה - שגם בעלה, הכי קרוב, זיהה את הנושא וזה כבר מפריע לו... מאין יבוא עזרי?...

יתכן שגם מה שהזכירו לגבי העומס של תינוק + עבודה, מוסיף לקושי של התכונה הזאת.

עצתי הצנועה לךָ - רד מזה..   אתה מזהה נכון את תכונת ה"גבר" כמי שאמור לתת כיוון לבית, ואתה אולי חושב: רגע, עם הוותרנות הזו שלי, אולי הבית מידרדר, הולך בכיוון לא נכון.

אבל זו טעות גמורה: אדרבה, אתה כגבר במשפחה, צריך להחליט על "סדר עולמי חדש".. גם לגביך. אתה מחליט על סדרי עדיפויות שונים. אתה מחליט שאתה מנהיג את המשפחה בנחת, באהבה, בעידוד.  והסדר?  כרגע לא בתוך הסדר החדש.

אני עוסק עם ילדים רכים, ואבא לילדים, ואני אומר לך שלילד לא יקרה כל רע בתוך הבלאגן. הוא רק ימצא כל מיני אטרקציות ברחבי הבית, מה שילד "מסודר" לא מוצא, כי "אסור" ו"אל תיגע" ו"אמא לא מרשה" ואל תלכלך... כאן אין בעיה - עשה בלאגן כרצונך. גן עדן לילדים.

ואם אתה תוסיף על כך חום ואהבה ושמחה - אדרבה, מה איכפת לך? תשמחו ביחד בתוך הבלאגן: אתה, אשתך וילדכם.

העיקר בבנין הבית אינו הסדר החיצוני. אשתך, אם הגיעה לראשונה להתפרץ על הערתך בענין המסמכים, כנראה פגועה מאד. בלי שחשבת והתכוונת - שהרי אתה נפגעת מהיפגעותה..  אני מציע לך: תבין אותה. תבין שזה "יושב עליה", אל "תעשה ריווח" מחולשתה. זה הפסד לכולם.  אני אפילו הייתי מציע לך לומר לה מפורש: תשמעי, אני רואה שההערות שלי על הסדר, אפילו מעטות, פוגעות בך.  אז אני מבין שאת בעצם היית רוצה שזה ילך יותר טוב, אבל בינתיים קשה. אז בואי נעזוב את זה. טוב לנו - יש לנו נישואין, ילד, עבודה, בית.. תעזבי שטויות. יותר לא איכפת לי. באמת. העיקר שתשמחי. עם הזמן, כבר נחשוב ביחד איך שנינו טיפה משפרים את תכונת הסדר, בלי לקלקל את החן שיש בבאלגניזם שלנו"....

ואל תתפלא אם היא פתאום תציע: אתה יודע מה, אולי בכ"ז ניקח עזרה...   וגם אם לא תציע - עזוב. זה באמת לא חשוב.  זה ממש "יצר הרע" שגורם לך להתמקד בנקודת חולשה, שולית, לא נדירה, במקום ב"אחלה בחורה/אישה" שזכית בה.

ואחרי שיעבור זמן, ואשתך תרגיש - בכנות - שאתה משדר לה אהבה והערכה על כל דבר טוב שיש בה (אמרת לה "כל הכבוד" על העבודה?  נכון, גם אתה עובד. אבל היא צריכה חיזוק - אתה הגבר פה..), תאמין לי שתוכלו לדון בחיוך איך משפרים את מצב הסדר בבית. שנינו.

וגם אם לא - אני מכיר משפחה נפלאה מאד-מאד. בעל ת"ח, יהודי מסודר ביותר. אשה חכמה וצדיקה. "מלא" ילדים. ובית - בלאגן עולמי.. האמת, זו גם תכונה אצל האשה הטובה הזו.  והם החליטו מראש על סדר עדיפויות.

יחס לילדים, שמחה, נינוחות, אבא לומד תורה לאמא יש זמן וסבלנות להכל - ואם בסוף יש זמן, אז גם מתאמצים שיהיה יותר מסודר. ואכן, עם השנים - גם בתחום הזה חל שינוי גדול. לא ע"ח כלום...

ועצה לסיום: אתה יכול לעשות לך פינה באיזה חדר, שמסודרת לגמרי. כשאתה מרגיש יותר מידי בלאגן בעיניים - שב שם. בתוך הסדר. זה יכול להיות בחדר לימוד, עבודה וכד'. אבל אתה לוקח את זה כמשימה שלך, בלי להגיד מילה לאשתך שאתה צריך "מקום אחד מסודר בבית הזה..."

ותשתדל אולי לעזור בבית. כיכולתך. זה באמת קשה לפעמים לנשים.

אתה ואת מכירים את ההוא שתבע בבריכה שהעומק הממוצע שלה הוא חצי מטר .מה יעזור לך המידע ה"מדעי " אודות הסטטיסטיקה. בשביל זה ישנו המל"ס המאויש במדענים דגולים והמקבלים שכר נאות ואינם באים בטענות על צדק חברתי.. הם ימסרו לך מידע מהימן על הממוצע, החציון, סטית התקן, על ההסתברות שאתה תיפול בשולים וכו'. מה תעשה עם מידע "חשוב" זה .אגב אותן שאלות אפשר להפנות לגברת. לך יש אחד ויחיד .

לעומת זאת קצת יותר שכל, קצת מחשבה , קצת הבנה, קצת התחשבות, קצת הקשבה, קצת התנסות במטלות השונות ילמדו הרבה.

חבילה, וחביבתי אל תפנו לכל מיני ינטים וינטות בעלי נסיון לברר מה עם אחרים ואחרות.חיבה, התנתקות מאגואיזם יעשו את העבודה

בהצלחה.

היי,

אני נשוי שנתיים וחצי, ועכשיו מתחיל להיות לי קשה באמת.

בסה"כ היא אחלה בחורה.

אבל כל כך מפוזרת, שזה מוציא אותי מדעתי.

מצויין. עלית על הבעיה. היא מצליחה להוציא אותך מדעתך. משלוותך. זה כנראה מה שמפריע לך. הכל מתחיל בפרשנות שלנו. בראש. אם תתן טפיחה קלה לתינוק על הראש הוא ימשיך כרגיל. ואם ילד בכיתה א' יתן לחבירו את אותה טפיחה , הוא יבכה ויאשים אותו בהרבצה. אתה מתאר מצב שקשה לך להישאר שלו מול האי-סדר בבית. זה מה שמקפיץ אותך.

אני גם מפוזר יחסית, אבל הראש שלי מסודר, כלומר אני יודע איפה נמצאים דברים בבלאגן. הבעיה שלי היא, שהראש שלה מפוזר. היא לא יודעת איפה כלום.

דע לך, שיש בזה צד של יתרון. יש נשים שהן כל כך מסודרות שהן עומדות לך על הראש כמו מזכירה ולא נותנות לך לנשום. יש בכך צד של יתרון. כמובן, אתה רוצה שהכל יהיה מאוזן. לא מאוד מאוד מסודרת וגם לא מבולגנת. אלא שכרגע לא זה המצב.

הארון בגדים שלנו ריק, כל הבגדים או בסל כביסה, או על החבל כביסה, או על הרצפה בבית.

נכון שהיא עובדת משרה מלאה וזה קשה, אבל יש לי ציפייה להקדשה מינימאלית מידי יום.

כרגע הייתי ממליץ לך להוריד ציפיות. כנראה שיש לך את כל הסיבות, המוצדקות והלא מוצדקות, שלא להקדיש את הזמן הזה לבית. יש שינויים שקל לאנשים לקבל. כנראה שאצל אשתך העניין הזה יושב על תשתית הרבה יותר מורכבת ורגישה.

אם אני מזכיר לה לשמור על סדר ולעשות דברים בצורה יותר מסודרת, היא נפגעת.

חשוב לדעת באיזו צורה אתה מזכיר לה? אם אתה מנסה לחנך אותה - זה כנראה לא יילך. נישואין זה לא בית ספר. נישואין זה מקום לגילוי אהבה. וכשיש מספיק אמון ואהבה, דברים משתנים מעצמם, ולא דרך לו"ז שקובע בן הזוג. האהבה היא נדיבה.

למדתי להבליג על המון דברים כמו הזנחה של המקרר, שטיפה שבועית של הבית, גיהוץ וקיפול, מצידי שתביא עזרה בתשלום וגם מזה היא נפגעת  "כאילו שאני לא מסוגלת.."

אפשר לרכך את זה ולומר, "וודאי שאת מסוגלת. זה בסדר גמור מן הסתם בעבורך שהבית נראה כך. אלא שאני מרגיש קושי עם זה. ולכן, עבור עצמי אני מביא עזרה בתשלום כי אני לא יכול לעמוד בעומס. את מסוגלת להמון דברים.". אם היא 'בוחרת' אף על פי  כן להיפגע- זה כבר לא בתחום אחריותך. היא לא יכולה לכפות עליך שלא לסדר את הבית בדרך שאתה בוחר כל עוד אינכם מצליחים להגיע להסדר משותף.

אז אני הפסקתי "להעיר" כדי לא לריב,

שני הקצוות של "להעיר" או "לשתוק" הם לא טובים. דרך האמצע היא פשוט להגיד מה הן רגשותיך. (לא במסווה של ביקורת, כמו "אני מרגיש שאת לא מתייחסת אליי"), אלא פשוט "אני מרגיש מבולבל בתוך הבית" וכדו', מבלי להתעסק איתה. בנישואין אנו נותנים אמון בשני שיעשה עם דברינו כפי הנראה לו - הכל כפוף לאיכות הזוגיות ביניכם.

ובתמורה אנחנו חיים בפח זבל עם תינוק קטן שסופג את האווירה וגדל בתוך בית הפוך ומטונף.

על התינוק אני לא דואג. יש להם כוחות עצומים להתמודד עם דברים. השאלה היותר חשובה היא לגבי היחס לינוק. משחק איתו. תשומת לב אליו. אהבה רוך וחום.

לאחרונה היתה עלית מדרגה כאשר הלכנו ברחוב והיא החזיקה ביד מסמכים חשובים, ו"הזכרתי" לה לחזיק את זה מסודר

למסקנה, עליך לבקש להחזיק בעצמך את המסמכים החשובים. לא מתוך רמיזה שהיא לא בסדר. תשדר לה שזה בסדר לאבד דברים, כי זה באמת בסדר. אלא שאתה נלחץ מהדברים האלה ולכן שתתן לך להחזיק. אם יש לה מספיק בגרות נפשית- היא תקבל. אך נראה לי שאתה משדר לה שהיא לא בסדר בסגנון חיים שלה וזה מה שפוגע בה. והיא צודקת. היא וודאי מרגישה את כל ההצדקה בלהיות מפוזרת. תהיה בטוח. ואתה בא ומתקיף אותה בנקודה הזו מבחינתה. לכן צריך להעביר לה מסר ברור שהיא בסדר גמור. אין לך ציפייה ממנה. ובתמורה, עליה לתת לך - בגלל החששות והקושי שלך - להחזיק את המסמכים.

ושלא יפול בטעות ואז היא תקפה אותי מילולית בצורה פוגענית במיוחד כמו שמעולם לא התנהגה.

אני מאוד פגוע, כי כל פעם שאני מזכיר לה להתנהל מסודר (רק בדברים מהותיים! לא על גרביים ליד המחשב, לא על משחת שיניים במיטה) היא לוקחת את זה כהערה, נפגעת ואז תוקפת.

אל תזכיר לה להיות מסודרת. תמשיך אתה להיות מסודר. היא יכולה ללמוד מזה רק דברים טובים. ותשדר לה את התסכול האמיתי שלך, לא בדרך של ביקורת או בנימה של ביקורת. אלא בכך שלא פשוט לך לאזור כוחות נפש להתמודד עם הניסיון הזה.

כך גם כשאני מציע שנלך לייעוץ ולקבל עזרה, היא חשה נחותה וטוענת ש"היועצים האלו", שקודם יעזרו לעצמם/ן...

שוב, היא לא מרגישה שהיא לא בסדר. בטח מסודרים לה בראש כל הסיבות להתנהגותה. אתה יכול לומר "אני צריך עזרה להתמודד. כי אני מאוד מסודר וקשה לי עם האי-סדר. בבקשה תעזרי לי בדבר הזה ובואי איתי לייעוץ - בשבילי. את לא תהיי בספסל הנאשמים אלא אני (כביכול)".

אני לראשונה מזדהה עם כל אלה שמקנטרים את חיי הנישואין!

מרגיש במבוי סתום, שאין לאן לברוח, וחושש שבמידה מסויימת זה חוסר גבריות מצידי לתת לדברים להמשיך כך.

זה פחות קשור לגבריות. זה יותר קשור לאחראיות על הקשר שלכם והרצון להגיע לאיחוד. בהצלחה.

תודה מראש על התגובות...

אשמח לתגובות, עדיף לא תגובות מהסוג "מומלץ שתלכו לייעוץ..."

תגובה דמיונית מאשתו של הכותב:

אני נשואה שנתיים וחצי ועכשיו מתחיל להיות לי קשה באמת.

בסה"כ בעלי אחלה גבר אבל הוא מפוזר ברמות שאי אפשר לתאר.

גם אני קצת מפוזרת אבל לפחות אני עושה השתדלות רבה והוא אפילו לא טורח לקחת את בגדיו המלוכלכים לסל הכביסה ומשאיר אותם על הרצפה.

אני עובדת במשרה מלאה ועם כל הקושי הוא גם מצפה שאעשה את כל עבודות הבית לבד. מילא שהוא לא למד לבשל ולעשות כביסה בטח כל הגברים ככה אבל לפחות שיעזור בכמה עבודות בית בסיסיות כמו שטיפה של הרצפה או נקיון של המקרר.

לצערי הוא ממש לא מוכן לעזור בבית ואף הציע שנביא עוזרת בתשלום במקום שהוא ייצטרך חלילה לעזור.

אני כבר התייאשתי מהמצב ולכן לצערי הבית מטונף ומבולגן כי קשה לי גם ללכת לעבודה, גם לטפל בתינוק הקטן וגם שמצפים ממני לסדר את כל הבית ללא טיפת עזרה ותמיכה.

הוא כל הזמן מעיר לי הערות פוגעניות במקום לתמוך בי ולאחרונה הוא הגזים כאשר באמצע הרחוב הוא העיר לי להחזיק משהו בצורה מסודרת. אם ממש חשוב לו שהוא יחזיק את זה ולא ייתן לי לסחוב תיק מלא מסמכים.

הוא כל הזמן מציע שנלך לייעוץ. אין לי מה ללכת לייעוץ. לדעתי היחיד שצריך ללכת לייעוץ זה בעלי.

אני לראשונה מזדהה עם כל אלה שמקנטרים את חיי הנישואין!

מרגישה במבוי סתום, שאין לאן לברוח, וחוששת שבמידה מסויימת זה חוסר בנשיות מצידי לתת לדברים להמשיך כך.

תודה מראש על התגובות...

אשמח לתגובות, עדיף לא תגובות מהסוג "מומלץ שתלכו לייעוץ..."

הבהרה - התגובה הנ"ל דמיונית לחלוטין ומטרתה להרות שישנם שני צדדים למטבע.

אני כן חושב שבני הזוג צריכים ללכת ביחד לייעוץ / לרב שידריך אותם אבל מסגנון הכותב כנראה שלצערי הם לא מוכנים לעשות את הצעד הזה.

וחבל לי לראות עד כמה התוגובות שקבלת כאן  חסרות תועלת, אף אחד לא מבין ללבך ואף אחד לא יכול להציע לך אף מילת עידוד.

אם אתה דובר אמת והמצב הוא כפי שתיארת, אשתך זקוקה להרבה עזרה על מנת לעלות על מסלול ואילו אתה מתאר מצב שבו היא מסרבת לקבל עזרה. גם אתה זקוק לעזרה על מנת לדעת איך להתמודד. אתה יכול להיעזר במישהו גם בלי לשתף אותה ולגבש את השיטה שבה תוכל לסייע לה  לצאת מהמצב המייאש הזה. 

עד שהדברים יסתדרו, תדאג בעצמך לדברים שהכי חשובים עבורך....

אני ממש לא מבין למה אתה מצפה שהיא תדאג לדברים שמפריעים לך?

אתה חוזר הביתה והבית הפוך? יופי, תקדיש רבע שעה לשטיפת כלים, רבע שעה לקיפול כביסה וסידור בארונות, ועוד כמה דקות לסגירות אחרונות. אם תעשה את זה מכל הלב, ובלי צפיות מהצד השני, אולי היא תבוא לעזור לך, למרות שהיא ממש לא חייבת.

אני סבור שאדם מתחיל לקטר, ברגע שהוא לא שלם עם מה שהוא עושה, ועם כמה שהוא נותן.

אם הבית שלך חשוב לך, אתה תיתן את המקסימום על מנת שיהיה נעים לחיות בו. במצב כזה שאתה נותן את כולך, אני מקווה שגם תאמין שאשתך נותנת את כולה, ומה שנשאר- אין ברירה, צריך לדחות למחר לכוחות חדשים.

העיקרון המנחה שלי הוא- לחנך את האישה- אסור. אפשר לשתף אותה בעדינות מה מפריע לך ולבקש התחשבות, אם היא תוכל היא תתחשב אם לא לא (ותודה לרב ראובן פיירמן על שיעור מאלף). חוץ מזה, כמו שכתבתי, כל אחד ישקיע במה שהוא חושב לנכון- תחשוב על כיוון הפוך- לאשתך יש איזה קריזה למשהו, והיא מצפה שתקדיש לזה שעה ביום, ואתה אפילו לא מבין על מה העניין.

אתה בטח חושב, רגע! אבל מדובר על משהו אלמנטרי כמו סדר ונקיון (תעודה מכתה א...), אבל למעשה אין הבדל בין דבר למשנה, כי זה די סובייקטיבי.

אין הדבר תלוי אלא בי...

בברכת כתיבה וחתימה טובה, והרבה אהבה בבית

ארלה

אתה יכול להיות רגוע.

אתה בחברה טובה.

לדעתי ולפי ניסיוני-

המראה של הבית הוא השתקפות למצב של האישה

סוג של תמונת מראה

אם בבית שי בלגאן-

כנראה שלאשתך יש בלב בלגאן לא קטן....

היא לא מסוגלת גם לשמוע על לקבל עזרה או ייעוץ- ורוב הנשים היו שמחות לעוזרת בית!- מה זה אומר?

לדעתי- שכ"כ עמוס לה- שאין לה יכולת להקשיב.....

אתה בעצמך כתבת "הראש שלה מפוזר"

מה אתה יכול לעשות?

להבין.

לשאול אותה- בנחת- יקירתי מה שלומך?

לתת לה לגיטימציה להיות לא תמיד במייטבה- לא להיות סופרוומן אלא אישה רגילה.

להחמיא לה על כל מה שהיא כן עושה -ועל כל מי שהיא

לעשות בעצמך בשקט  פעולות מעשיות לשיפור המצב- לנקות לסדר לארגן להחזיק לקחת לשים במקום לשטוף לקפל

(אם יש מטלה שאתה תקוע ולא יודע- אתה יכול לשאול פה... )

כשהבית כולו בלגאן- זה ייאוש מראש

כשהמצב סביר- יש כוחות לשמור על הקיים, יש רצון לשפר אותו עוד טיפה- כי כבר רואים אור....

תשלח לה ממני את זה>> |חיבוק|

נשמע שלא קל לה...

וגם לך  לא

ניכר מבין השיטין שהיא עובדת קשה מאוד. האם אתה עובד/לומד? מה לחץ העבודה המוטל עליך ביחס לזה המוטל עליה?

אם אתה רוצה ברמת תחזוקה מסויימת, טבעי שתבוא הדרישה לעזור באחזקת הרמה הזו.

אם אתה לא רוצה לעבוד קשה מדי - לגיטימי, אבל קח בחשבון שזה המחיר.

בתור מי שמנהל בית שנתיים וקצת, אני חייב להודות שרמת האחזקה מושפעת מהיכולת/הרצון שלנו בזמן הנתון. יש תקופות מבולגנות בצורה הסטרית (כשאין זמן /כח/חשק לשום דבר) ומנסים ליישר קו לקראת שבת או כל יעד אחר.

הסוגיה שהעלית מתחלקת לשניים: יש לברר מהי המטרה שלך ואחר כך - כיצד להשיג אותה. האם המטרה היא להשיג בית מסודר ומאורגן או שהמטרה היא להביא את אשתך לסדר ולארגן את הבית. אלו שתי מטרות שונות לחלוטין. בכל מקרה, אין ספק שעליך לערוך שינוי ביחסך ובהתנהלותך מאחר שהללו לא הביאו לתוצאה חיובית כלשהי אלא למתחים וכעסים.

אם המטרה שיהיה בית יותר מאורגן ומסודר עליך לערוך לעצמך רשימה שבה תפרט לעצמך איזה דברים חשובים לך שיהיו מסודרים בבית ותחילה יש לבחור שנייים שלושה הכי חשובים. הזמן את אשתך לשיחה נעימה ורגועה שבה תעלה את הצורך שלך בבית יותר מסודר ותודיע לה שמאחר שזהו הצורך שלך אתה לוקח אחריות לכך. תפרט בפניה מה אתה תעשה ותשאל אותה אם יש לה אפשרות לסייע וכיצד. מה שיישאר ללא כיסוי של אחד מכם - תשכרו עזרה. אם תקח אחריות מלאה למילוי הצורך שלך בסדר וניקיון אין סיבה שהיא תרגיש שעזרה מבחוץ משמעותה ביקורת עליה.  

מנגד, אם המטרה שלך היא להביא את אשתך להיות יותר מסודרת בבית, עליך להבין את מהות האתגר. אמרת ששניכם מפוזרים גם אם לכל אחד יש ניואנסים שונים. לפיכך שניכם צריכים לשנות הרגלים. זה דבר קשה מאד ודרוש לו מוטיבציה גבוהה. כעס, ביקורת וכו אינם מעודדים ומעוררים מוטיבציה. אהבה, עידוד, והכרת תודה - עושים זאת ביתר הצלחה. 

מה נראה לך שאתה אבא שלה?! היא כזו, ואם אתה אחר, אז תעשה איך שנראה לך!

שלא שמה כל דבר במקום(לא כמו התיאורים על אשתך) אני רק אומר לך שמפריע לי שהבית נראה ככה וזו עבודת חיים בשבילי ואני בטוחה שגם אשתך לא אוהבת בלגן אלא כך היא גדלה או שלא לימדו אותה הרגלי סדר,

בתור בעל אתה צודק, לחיות בג'ונגל זה לא נעים, אבל אתה לא רוצה לשמוע על ייעוץ/הכוונה

תנסה מצידך להושיט יד במקומות שאתה יכול, לסדר את המיטה שלך/כביסה בסל/בגדים מקופלים בארון.. לפעמים דוגמה אישית זה הכי טוב בלי לדבר...

ועוד דבר, תמצא את הנקודות היפות שלה ותחמיא לה.. "בטח לא קל לך להיות עם הילד ולדאוג שארוחת ערב תהיה מוכנה/איך את נראית יפה... וכשהיא כן עושה משהו לבית אז תחמיא ובגדול!! תודה שכבסת לי את הבגדים...

בהצלחה ושיהיה לכם רק טוב!!

תודה לך, עוררת אותי מאוד! אני מקוה שבעלי לא חושב ככה אמאל'ה!!!

העלו כאן המון נקודות חשיבה נכונות ויכולות להתאים

שיהיה המון המון בהצלחה

ואני חייבת לאזן- לא כל הנשים ככה!!

חתימה טובה

הוא לא כתב שהוא לא רוצה ייעוץ

אלא שהוא רוצה

ואשתו לא מוכנה

לכן בינתיים בפורום הוא מבקש עצות למבד נושא הייעוץ

הכותב הוא גבר או אישה? כל פעם שהוא מעלה נושא נראה שהוא בהתחלה מדבר כגבר ולקראת סוף השרשור הוא מראה את הצד השני.

אז או שהוא סתם מעלה נושאים חשובים כדי שכולם ילמדו מהם דברים חשובים או שהוא מעלה שאלה ואישתו עונה לא אח"כ.

לא כ"כ הבנתי את זה... ככה זה בכל ההודעות של אנונימי. מוזר אשמח אם מישהו יסביר לי את זה.

ולעניין עצמו. אני אישה די מבולגת, אבל שאוהבת סדר. כן מסובך אני יודעת. אנחנו נשואים כבר 6 שנים +3 ילדים וחיים בקראוון שהבלגן בו חוגג משום שהמקום צר מלהכיל. כשהבלגאן הגיע למימדים אדירים בעלי העיר לי על כך בעדינות וניסיתי לסדר אך מהר מאוד הוא חזר.. עד שיום שישי אחד שבעלי לא עובד בו (ב"ה) הוא לקח יוזמה מבלי לומר לי והתחיל לסדר. ואני הצטרפתי  אליו בהמשך. מאז שהבית נהיה מסודר פיקס, קל לי הרבה יותר לשמר את הסדר ועברו כבר כמה חודשים טובים. במיוחד שהעבודה שלי היא מהבית, וזו עבודה מבולגנת מאוד.

מסקנה: אם מפריע לך, תסדר.

אישתך תצטרף כשהיא תרגיש בטוחה.

יום טוב

ב"ה

אני מכיר כמה מקומות מסודרים להפליא כמו בית קברות, בית מרקחת. נכון מסודר שם מאד אבל גם חיים אין שם.

זה הכלל: היכן שיש חיים יש זרימה ויש אנרגיות ויש תנועות אז בלאגאן יכול להיות סימן טוב.

ואם זה מפריע לך אז כך בחשבון שזה הניסיון שלך, לא של אשתך ותמיד מומלץ לעזור בכיף וחוצמז'ה אני מניח שכל השאר אצלכם פשוט נפלא. בהצלחה

אבל גם אני נשוי קצת יותר עם שלשה ילדים ב"ה. וכמעט שאף פעם הבית שלנו לא היה מסודר אבל המצב היום אצלנו הרבה יותר טוב מפעם.

מ3 סיבות.

א.למדתי שלשמוח במציאות שיש לך זה עוזר המון ולא לחשוב כל הזמן שאתה חי בזבל. גם אם באים אורחים אשתי היא הכי טובה בעולם ולא אכפת לי מה הם חושבים.

ב.איזה רב אחד אצלנו בישיבה נתן פעם עיצה טובה גם אם אישתך מקפלת עקום ולא שוטפת טוב וכו' תן לה הרבה מילות תודה והיא בלב באמת יודעת מה הבעיות ושהיא לא עושה את זה כמו שצריך וממילא תתחיל להישתנות כי אם תגיד לה שנמאס לך וכו' היא רק תרגיש יותר רע כי היא יודעת טוב מאוד את המצב.

ג. אני התחלתי בעצמי וגם קבענו ביחד מטלות (בצורה הגיונית) וזה לא עזר במאה אחוז אבל זה עזר הרבה.

נ.ב אל תדאג להרבה יש את אותה בעיה.

אני סובלת מהפרעת קשב וריכוז שאובחנה אחררי עשר שנות נישואים וחיים בבלאגן.

זה ממש משמעותי!

אם זה ככה - אז תתייחס אליה כאילו היא לא עושה את זה בכוונה - היא מסכנה!

היא רוצה להיות מסודרת ולא מצליחה!!!

אם יש לך עוד שאלות כאן - אז בשמחה!

כשקראתי את השאלה שלך זה הצחיק אותי

היה אפשר ממש לשמוע את בעלי מתוך מילותיך.

גם אני נשואה שנתיים וחצי, אמא ל-2 וב"ה בקרוב שלושה.

וכאחת שידועה בציבור כמבולגנת ומאוד מפוזרת מחשבתית אני מאוד מאוד מאוד מבינה אותך ואת אשתך.

נכון, זה לא נעים לגור בבית מבולגן, זה אפילו מטריד כי אתה לא יכול להביא חבר הבייתה בלי לדעת מה רמת הבלאגן בבית.

ותמיד יש את העניין שאתה תחפש משהו ואשתך תמיד תענה את המשפט המעצבן: אין לי מושג או אני לא יודעת....

וזה לא נובע מתוך רצון לעשות דווקא כי היא באמת לא יודעת.

בתחילת הנישואים שלנו בעלי היה מתחרפן מהמצב, הוא לא הצליח להבין איך זה שהגוזז ציפורניים במיטה שלנו, הנטלה בדר כביסה, המסרק בארון בגדים וכו'.

פשוט הייתי משתמשת, מניחה ושוכחת...

הוא היה מעיר, ומבקש ומתחנן ומפציר, אבל אופי זה אופי!

וכשאישה א' אוהבת לנקות את הבית ונהנית מזה.

אישה ב' שונאת את זה, ואני כאישה ב' ממש עובדת על המידות שלי כדי לסדר את המיטות בבוקר, לשטוף כלים ואפילו להכין צהריים!

זה בכלל לא ברור שכל הנשים נהנות לנקות ואוהבות את זה.

יש מי שנולדה מסודרת ומאורגנת

ויש מי שנולדה מבולגנת אך טובה בתחומים אחרים.

ואני יודעת מה ההבדל בבתים כי נולדתי לאמא סופר נקיה שפשוט נהנית לנקות, ויודעת איפה נמצא כל דבר בבית.

ואם אתה מעוניין בדרכי פעולה? קודם תלמד פרק מסוים מהספר של הרב הרוש, בעלי טוען שזה מאוד עזר לו לנשום עמוק.

אחרי תקופה מסוימת בה בעלי ניסה לעורר אותי למצב הבית ללא הצלחה ישבנו יחד והחלטנו מה עושים מינימום כדי שהבית ייראה מסודר ולא נקי.

הוא מצידו לא מעיר כלל, נושך חזק חזק את הלשון, ואני בתמורה משתדלת לעשות כמיטב יכולתי לאט לאט ולשמור על סדר סביר.

החלטנו שהכניסה של הבית תהיה מסודרת ומצידו שכל שאר החדרים יהיו מבולגנים.

במקביל הוא החל לעזור, הוא נותן כתף כשקשה (במיוחד בהריון או לאחר יום עבודה)

עשינו רשימה של הדברים החשובים לו שיהיו מאורגנים וגם קבענו באילו ימים אני מסוגלת לעמוד בהתחייבות הזו.

אולי זה נשמע צחוק, אבל לאישה עם אופי מפוזר זה ממש שבירת המידות.

אתה צריך רק לתת כח, לעודד, לפרגן ולנסות לראות את כל הדברים הטובים והנקיונות הקטנים ולפרגן וממילא יהיה לה כח להמשיך ע"מ לקבל עוד מחמאות.

מקווה שהועלתי, שיהיה לכם המון הצלחה!

וסתם כטיפ קטן, אם אתם גרים בבית קטן, רמת הניקיון בו תהיה נמוכה, אצלנו ראינו ממש הבדלים לאחר שעברנו לבית גדול יותר (מ-30 מ"ר ל-63 מ"ר).

זו באמת הייתה השתפכות מצידי במיוחד מהצד הלא מחמיא שלי

אני לא יועץ ולא מגשר .אבל אם תזמין אותי לשבוע להתארח בישוב שלכם .אשמח לעזור לכם .ולהראות לכם איך לארגן את הבית .אם אשתך עובדת ומביאה משכורת מעל 7000 שח לחודש רצוי מאוד שלא תשאל אותה לגבי עוזרת .תביא איזה ילדה בת 18 לבית ותן לה כמה גו"בות ושתסדר לך את הבית כל יום קצת .אני לא הייתי משלים בכל אופן על בגדים שנמצאים על הריצפה .אצלי זה קו אדום. חולצה שהייתה על הרצפה אני לא יכול ללבוש .זה פשוט מגרד לי .חולצה שהייתה על הרצפה חוזרת למכונה .לא שמעתי בחיים על משחת שניים במיטה .זה כבר עובר כל גבול .אבל לפי מה שאני קולט שהיא כנראה הייתה חיה בילדות בבית מבולגן .בגלל זה זה לא מפריע לה . אשמח לעזור פיזית וליעץ .

מספר הפלפון שלי  להתקשר רק בשעות הבוקר  050-9510865

א. קודם כל אני רוצה לומר שאני מבין את הכאב ומזדהה איתו. לחלוטין.

    מצב של מבוי סתום בנישואין הוא פשוט בלתי נסבל בנפש, ועל זה אני בא לחזק את ידיך.

ב. יש ביניכם אהבה, כפי שמעיד הפתיח שלך, ולכן המצב שלכם, עם כל זה שבגלוי הוא כואב - אבל הוא מצב טוב. כי יש תקווה לתיקון.

ג. כלל שמופיע בספר של הרב ארוש: לעולם, אבל לעולם לא מעירים לאשה. נקודה. לא משנה מה, איך כמה ולמה. המקרה שלך רק מחזק את הכלל הזה: כמה שלא ניסית לעשות את זה עדין (אבל באמת!) - היא תפסה זאת כהערה ונפגעה. אז אם זה לא הולך - אז סימן שלא זו הדרך, וחייבים להפסיק ולנסות דרך אחרת.

ד. על פי הדרכת מורי ורבי הרב אוהד תירוש חובה על כל זוג לקיים (לפחות) פעם בשבוע "שיחה זוגית". זו תורה שלמה, אבל בגדול המטרה שלה היא (בין השאר) לפתור בעיות חריפות כגון אלו. כמובן שלא להפוך זאת שוב להערה, וצריך לקבל הדרכה מפורטת איך ומה עושים, רק אומר שלבוא מתוך גישה של לא "מה את עושה" אלא "מה מפריע לי".

ה. עוד תורה של מו"ר הרב אוהד: כל הפוסל במומו פוסל. כלומר אם אתה מפוזר - גם אם לא ברמות הסטריות (שאתה מתאר) כמו אשתך - מאחר והפיזור שלך מפריע לך אז כאשר אתה רואה זאת באשתך אתה "משתגע" עוד יותר. ולכן עליך לעבוד על הסדר שלך. ורק כאשר תשתחרר מהבעיה הזו תוכל להכיל את הבעיה של אשתך, ולהיות איתה באמת בבעיה שלה.

בהצלחה ענקית, ובנין עדי עד.

אז ככה. גם אני מטבעי אדם מבולגן (אבא שלי סירב להיכנס לחדר שלי מכיתה ט' עד י"ב כדי שהוא לא יצטרך להתעצבן עליי..) ובעלי הוא על הגבול של חולה סדר- ברמת ה"לא יכול ללכת לישון אם יש כלי בכיור" וכד'.

אין ספק שחיי נישואין היוו אתגר בשביל שנינו. בהתחלה רבנו על זה לא מעט- אני הייית מקפלת את הבגדים שהיו על הרצפה בצורה מסודרת וכך הרגשתי שיצאתי ידיד חובת "סידור" אבל הוא מבחינתו- זה לא מסודר עד שזה בארון...אז מה עושים? כל אחד מרגיש שהוא בא לקאת השני אבל אף אחד לא מרוצה...

עד שהבנו שיש כמה דברים בסיסיים שכל אחד מאיתנו צריך וכל אחד לקח על עצמו  להיות רגיש בקשר לזה: אני מסדרת את המיטה בבוקר לפני שאני יוצאת (הוא יוצא ראשון) ומשתדלת לדאוג שהפח בחדר מסודר וכנ"ל הבגדים. והוא מצידו, מכיר היטב את הטון שלי שמעיד על חוסר חשק לקום עכשיו ולסדר עוד. והוא מכד את זה. אני עושה השתדלות לשטוף כלים בתדירות גבוהה יותר ולדאוג שיהיה נקי במטבח- אבל הוא עושה יותר מ"חלקו" בעניין הזה פשוט כי אצלו זה עניין מאד מאד רגיש. וכו' וכד'- ככה כל אחד הגדיר את הדברים שבאמת חשובים לי והשני עושה השתדלות רבה לשים לב. זה דורש שיח כנה. לא היה לי פשוט בהתחלה לשמוע את מה שבעלי אמר ולשמוע שהוא מבקש שאסדר את המיטה כל בוקר וכו' אבלנ הוא דיבר בצורה באמת נעימה וידע להעיר לי בצורה לא פוגעת. וכמובן, שמהיום הראשון שהתחלתי להקפיד, הוא חוזר הביתה ואומר תודה שסידרתי את החדר/שטפתי הכלים/תליתי את הכביסה.

וכאן נכנסת נקודה חשובה: פרגון הדדי על מה שכן נעשה. לפקוח עיניים, לשים לב- ולהגיד על זה מילה טובה. ה"תודה" שלו והחיוך שראיתי על פניו כשהוא נכנס ורואה חדר מסודר, עושה לי את כל החשק להקפיד כל בוקר על סדידור המיטה והבגדים.

אני מבינה לליבך שהמצב שאתה נמצא בו מתסכל ואין לי חלילה כוונה לתקוף אותך על תחושותיך- אני רק מעודדת שיחה כנה כי אני יודעת כמה זה עזר לנו. ויש סיכוי טוב שאם תשבו ותדברו על זה פעם אחת לעומק- תזכה לשמוע גם את הצד שלה בעניין. כי כן- התהליכים הפיזים של נשים שונים לגמרי ממה שאתם מכירים ומניסיון (אני עכשיו בחודש תשיעי...) זה מורכב מאד ובנוסף, קשה מאד להסביר ולשתף את הסביבה מה עובר. אני מניחה שגם ההנקה/הדאגה להאכלה של הנתיקו שלכם ברובו נופל עליה מה שמקשה בהחלט ובנוסף לכל זה- משרה מלאה!!!! רק להיות אמא זאת משרה מלאה, ואם נוסיף על זה 8 שעות עבודה מחוץ לבית, מתקבל מצב מורכב ++. אין לי ספק שגם אתה שותף לניקיון וסידור הבית וכמובן שזה מורכב כשהרוב נופל עליך- אבל צריך גם לבדוק מה המצבה של אשתך מבחינת כוח פיזי ומנטלי,, להגיע הביתה אחרי 8 שעות עבודה ולהתחיל לטפל בתינוק, לקפל כביסה, לסדר את השיש, לשוף את הכלים וכו' וכו' וכו'.

כאשה, הזדהיתי מאד - דוקא אתך ולא עם רעיתך, למרות שכאב לי לחשוב גם עליה. היא יודעת שאתה חושב עליה שהיא "אחלה בחורה"? או שהיא סבורה שכל מעלותיה מתגמדות למול החסרון - המאד משמעותי לדעתי - קושי בסדר?

אבל ליבי אתך! קשה מאד לחיות בבלאגן, גם ללא השאלה מה חושב הצד השני - המבלגן.

מדוע היא צריכה לסדר?

ובכן זו שאלה של תרבות, של תפיסת עולם של חלוקת התפקידים בבית וכו', אבל אם קלטתי נכון - היא לא רק לא מסדרת, אלא היא גורמת לבלאגן.

כלאמר, לא רק שאין לה זמן לסדר - היא אינה מסוגלת לשמור על הסדר!

היעוץ, שהיא מסרבת ללכת אליו, לא אמור לפתור את בעיית חוסר הסדר. ואולי לכן היא מסרבת ללכת? היא חוששת מהעמדת אתגרים שברור לה שלא תוכל לעמוד בהם.

חוסר סדר כפי שאתה מתאר, משקף סגנון ואולי אף קושי בקשב ובהתארגנות.

יעוץ - לא חייב להיות זוגי, על אף שרצוי שיהיה. אתה יכול ללכת לבד, לא כדי ללמוד איך לשנות אותה אלא כדי ללמוד איך להעיר לה! נראה שהסדר זו הבטן הרכה והפגיעה שלה ולכן היא מגיבה בתוקפנות.אולי בכל מקום, בעבודה במשפחה וכו' מעירים לה על חוסר הסדר?

עליך ללמוד להעיר - ולהגיע אתה לתובנה כי הקושי שלה הינו אוביקטיבי! היא אפשר להאשים את העבודה העמוסה מחוץ לבית בכך שמשחת השיניים במיטה! (איך היא הגיעה לשם? היא התחילה למרוח משחה על המברשת, התינוק בכה ואז נכנסה עם המשחה ביד לחדר, והניחה אותה במקום הראשון שמצאה? אם כן, זו תמונה אופינית לקושי בקשב!)

העזרה שאשתך זקוקה - לקבל בשלוה את המגבלה שלה ולגלות נכונות להעזר! עליכם להכניס, אם המצב הכלכלי מאפשר, עוזרת לכמה שעות ביום כדי שתשקם את הבלאגן מאתמול, ותתחזק את היום יום.

כשם שאשה שאינה יודעת לתפור - מוסרת תיקונים לתופרת, כך אשה שאינה יודעת לסדר - צריכה להעזר בגורם חיצוני.

אבל רק אחרי שתגיע אתה להסכמה שזה קושי אמיתי! שאינך מנסה לשנות אותה! ושאתה מקבל אותה למרות קשייה.

בהצלחה

הבעיה איננה חסרון כזה או אחר או הבדלי ציפיות. זה קיים תמיד.

הבעיה החמורה כפי שמתואר כאן היא חוסר האפשרות לדבר על כך באופן עניני. אמנם תמיד רצוי לתת מחמאות וכו', אבל מגיע הרגע שרוצים להעיר על משהו. צודק או לא צודק, נדבר על זה. אם בן/בת הזוג נעלב וכועס מכל הערה, שום מחמאה לא תעזור. לעומת זאת אם אפשר לדבר על כך, זה נראה אחרת - גם אם לא יקרה שנוי מידי.  אם אפשר לשוחח בלי להעלב ובלי לכעוס, הפתרון כבר יצוץ לבד.

העצות מסוג "לסבול בשקט" אינן מועילות. גם האשמה נגדית איננה מועילה. לא בונים חיי שתוף על "תיקו" של האשמות הדדיות.

לצערי אינני מכיר פתרון. כעס הוא הרסני, הרסני. כשהוא תכונת אופי הוא רעל לכל הסביבה, מר ממות.

כל צד צריך לבדוק _את עצמו_ מה תרומתו לענין הכעס והרוגז, ולתקן _את עצמו_ בזה. כעס מצד אחד מספיק כדי להרוס.

אולי זה נושא לדו-שיח ראשון: איך להעלות נקודות לשפור בלי לעורר כעס ובלי להעלב.

בינתיים, מה שאני הייתי עושה במקומך - הייתי מסדר לבד את הדברים הקטנים שלוקחים כמה שניות. זה מאמץ קטן שמועיל להוריד את מפלס הרוגז.

בהצלחה!

אם אשתך עובדת משרה מלאה ומטופלת ב"ה בתינוק, לא פלא שהיא לא עומדת בעומס. זה לא פשוט. יחד עם זאת, אם היא עובדת ומכניסה כסף, יש אפשרות לסייע לה במטלות השוטפות.

אפשר לפרסם מודעה ולחפש בחורה שתסדר את הבית פעמיים בשבוע. היא יכולה גם לפצל את שטיפת הבית לשתי הפעמים. אם יש לך פנאי, תוכל גם אתה להשתתף בתליית כביסה, קילוף ירקות לקראת הבישולים של שבת (אפשר גם בערב אם היא מבשלת ביום).

כדאי מאד לארגן את המטלות ולחלק אותן לכל ימות השבוע. למשל, ראשון-שלישי-חמישי כביסה. חמישי - שטיפת הבית (ע"י בחורה) ובישול. רביעי- אפיית עוגה להקפאה. ראשון- שאריות אוכל וסלטים משבת. שני ורביעיי- בישול ליומיים. יום חמישי- בישול לשבת. אפשר גם לקבוע כל יום זמן קבוע

אם אתה פנוי אחה"צ או בערב, אתה יכול לטפל בתינוק, לדאוג לו לאמבטיה ולסייע בהשכבתו לישון כדי שאשתך תוכל להיות פנויה להכין ארוחת ערב, ארוחת צהרים למחרת או לקפל כביסה.

כך הבית יהיה מסודר יותר ולך ולאשתך יהיה זמן להקדיש לזוגיות.

שתפקידי בהווה הוא להיות עקרת בית, אני יכולה לומר לך שלמדתי להעריך מאוד נשים שעובדות ויש להן ילדים ובית מבולגן בקנה מידה שלא תיארתי שמסוגל להיות.

ולמה?

כי הן למדו להעמיד לעצמן סולם ערכים.

כי הן למדו להבין שהן רק בני אדם עם יכולות מוגבלות וכוחות אנושיים.

כי הן מספיק חכמות למנוע התמוטטות פיזית ונפשית מעצמן וממשפחתם.

והפיתרון הוא לא לחנך, להעיר, להציע.

!רק לתמוך ולפרגן!

כמה כוחות הן מוציאות.

ההשכמה, לארגן את הילדים, להכין ארוחת בוקר, ארוחת צהריים, לצאת לעבוד, לחזור, לקחת את הילדים, להעסיק אותם, ארוחת ערב, להשכיב, לישון, ולנשום!!! ובלילה גם לקום ולהרגיע וחוזר חלילה.

להיות עובדת במשרה מלאה ואמא במשרה מלאה - אין הנחות.

ובנוסף - גם עובדת ניקיון?! כי במהלך כל הפעולות הנ"ל נוצר המון אי-סדר ומישהו צריך לדאו לכך.

מי ומתי?!

ועוד פיתרון - רק לעזור!

מניסיון ראיתי אצל נשים - חברות שהייתי לפעמים עוזרת להן בקיפול כביסה וכדומה,

עם הזמן תוך כדי עזרה הן נחשפות לשיטות סדר שמקלות על ההתארגנות ומאמצות את זה, לא מתוך הערה אלא תוך דוגמא אישית.

ועוד עצה אחרונה -

הוציאו מהבית כל חפץ גדול וקטן שאין לו שימוש וצורך.

תיראו כמה מקום יש לכם, והרבה פחות דברים לסדר.

אאחל לכם שנה של אהבה גדולה, של זוגיות מלבבת ופורחת.

למה הוא לא יכול לפרגן למה??? י אנונימיי(32 תגובות)

גם בנים וגם בנות

זה גם נראה אותם בעיות...

אל תעביר ביקורת. גם ככה קשה לה.

להתגרש חס ושלום מאוד גרוע. גם ובעיקר לילדים, אבל לא רק.

אין ברירה רק להיות סבלני. ייתכן שהיו יותר מאוד ביקורתיים נגדה בגלל זה היא לא מתקדמת. אם תשבח אותה ותאהוב אותה, היא תתקדם.

יש מצבים בנישואין שהם הרבה יותר גרועים מזה. אפילו אדם הראשון כשהתלונן להקדוש ברוך על אשתו שעשתה לו את המוות פשוטו כמשמעו, (עץ הדעת), רש"י אומר "כאן כפר בטובה".

כל הגברים כך!! אצלכם זה חריג ונדיר

ברור שתמיד צריך לעזור וכו'

אבל יש פה בעיה, והבעיה מקורה באישה- במקרה הזה.. מה העניין לומר שהוא יסדר?

ובכלל.. גבר שאיננו מסודר- לא משפיע באותה עוצמה על הבית כשם שהאישה. לא הבנתי מדוע אתן מנסות להטיל עליו את הכל בעוד שיש פה גם בעיה מצד האישה שזקוקה להתייחסות.

בית שהוא ג'ונג'ל, לא רק לא מסודר, גורם גם לבלאגן ופזירות אצל הנפשות הקיימות בבית

ומעבר לזה, ברמה חריפה יותר, בבית שהפוך בצורה מוגזמת, לא ניתן להכניס בו קדושה... ואני לא מגזימה..

שבית שהוא מבולגן זה בלגן לזוג לילדים ללימודים שלהם להכל.

אבל למה להגיד שאם בית בלאגן זה אשמת האישה?

כשאישה עובדת במשרה מלאה מחוץ לבית ומגיעה הביתה לילדים ובישולים וריצות וסידורים

והמון דברים שהאישה דואגת ועומלת במרתון היום יומי

ואילו הבעל שקם בבוקר והולך לעבודה ובא בטרוניה על אישתו שהבית מבולגן

עם כל הכבוד זוגיות נכונה זה זוגיות של שותפות

וכמו שהיום זה מקובל שאישה יוצאת לעשות תואר ולעבוד משרה מלאה ומביאה משכורת הביתה

זה צריך להיות מקובל שבעל שרואה בית גונגל יבין שקשה לאישתו ויתחיל לסדר ולבשל.

בעלי מגיע מבית ששותפות שמה זה ממש נחלת הבית,

ואני יכולה להעיד שבמשך 8 חודשים שאנחנו נשואים והייתי אצל חמתי(ואני המון שמה בלי התראות מוקדמות) בחיים הבית לא היה בלגן

אפילו לא ספר לא במקום (וזה משפחה מרובת ילדים עם המון בנים בבית)

ושניהם עובדים גם מחוץ לבית וגם בתוך הבית

בכיף אני יכולה להגיע ולראות את חמי מסדר בזמן שחמתי ישנה כשהיא הגיעה ממשמרת לילה.

וזה פשוט להרגיש את הבריאות בבית.

ראשית הדוגמא אישית של האבא עברה לילדיו באופן מופתי

בעלי בחיים לא ישב בזמן שאני מארגנת ומסדרת, ואם אני לא בבית הוא יארגן ויכין ארוחה.

הוא יגהץ ויעשה כביסות וירצה לדעת להכין הכל בדיוק כמוני.

אין ספק שלא משנה מה האישה תמיד עושה יותר, היא תמיד יותר מנקה ודואגת לדברים שנרצה או לא גבר לא רואה.(חמי ובעלי עם כל העמל שלהם תמיד אומרים אתזה, שהאישה מנקה דברים שהם לא ידעו שבכלל צריך לנקות)

אני יכולה להגיד לך שכרגע בעלי גם לא יוצא לו לעשות כלים, כי אני בחופש.

אז אני ממש משתדלת להראות לו שכשאני בבית ולא לומדת ולא עובדת ברור שהמחויבות עליי

אך כשהייתי בלימודים ואני הייתי חוזרת ב8 בערב הביתה והוא ב8 וחצי אין סיבה שאם צריך לסדר הוא יפיל זאת עליי ויגיד לי קומי לסדר. אנחנו נקום ונסדר יחד.

ממש צרם לי לראות את המשפט "נכון שצריך לעזור וכו'"

סליחה, אישתו לא עוזרת בפרנסת הבית, אישתו היא שותפה מלאה לפרנסת הבית כשהיא עובדת במשרה מלאה.

אז שיתחיל גם הוא לתפוס יוזמה ולהיות שותף מלא למצב הבית שלו. 

ואם אישתו לא משתלטת על הכביסה אז שהוא יתפוס יוזמה וישתלט הוא.

הוא כאילו מצפה שהיא תעשה כביסות, והיא תשטוף פעם בשבוע, והיא תגהץ ותקפל.

מה שצרם פה זה לא העובדה שיש בלגן,

אלא הצורה שבה הוא דיבר

אני מבינה שנמאסלו אבל עדיין, הם שותפים,

היא עובדת במשרה מלאה!! איך אפשר לצפות ממנה לתחזק בית מתוקתק?

וגם, בית מבולגן זה לא בעיה של צד אחד אלא של כל מי שחי בו

הוא צריך להבין שהם שותפים

ועמית טליה כתבה זאת יפה מאוד כך שלא אהרוס לה

אשתי כנראה תקרא את מה שאני כותב פה, אז אהיה זהיר:

קודם כל כלל בסיסי: סדר זה דבר מאוד חשוב, אך לא הכי חשוב.

עכשיו ככה: אני נשוי ?עשר שנים וביחד עם אשתי מגדלים 6 ילדים חמודים כ"י. אמנם איננו חיים בפח זבל, אך הסדר איננו בן בית קבוע אצלנו, הוא בד"כ קופץ לביקור עם המלאכים בליל שבת וכשאנחנו ישנים בליל שבת חומק החוצה...לפעמים הכלים מחכים בכיור והרצפה לא רואה ניקיון כמה ימים, אפשר לחיות עם זה. 

אני למדתי עם הזמן שמה שאני לא עושה - אולי לא יקרה ולכן אני עושה כלים, אוסף בלאגן וצעצועים, מנקה וכו'. זה לא שאשתי נחה - יש עומס - כביסות, בישולים ועוד מגוון משימות שבעיניה חשובות יותר (האמת שאני נח יותר ממנה). אם אני הייתי במקומה  - כנראה הרצפה היתה מבריקה כל היום אבל הילדים היו אוכלים פריכיות וקרונפלקס כל היום. להגיד לך שזה אף פעם לא מתסכל אני לא אגיד, אבל אלו החיים ואהבה פותרת הרבה בעיות.

נושא התקשורת ביניכם הוא חשוב, אם אי אפשר להעיר הערה בלי שתתקל בעלבון, צריך לבנות כלים לתקשורת טובה יותר (אני לא שולח אותך ליועצים, תסתדרו לבד, אתם גדולים), יש לזה משמעות לכל התחומים בחיים, כך שזה משהו צריך לפתור בהקדם רק שתדע, יש קטע אצל נשים שהם נעלבות כשאתה מציע להביא להן תחליף לעזרה בבית. קצת בצדק. תחשוב להיפך: "ממי, אתה רוצה שאבקש מדני השכן יתלה לנו את התמונות בסלון ושלא יהיו עקומות?", היה מוצא חן בעיניך? 

שאל את עצמך: האם אני מודע לעומס הרובץ על כתפיה? האם אני מפרגן מספיק? האם את חלקי בבית אני ממלא? 

כמובן, כל זה מהצד שלך, אם היא היתה מעלה לפורום את הצד שלה, היה לי מה להגיד גם לה. שלא תחשוב שהאשמה רק אצלך, זה פשוט עצות לחיים טובים ואוהבים יותר. 

בהצלחה אחי!

מה דעתך להראות לאשתך את השרשור הזה, לספר לה שאתה האנונימי שמבקש עזרה - ולפתוח כך דיון פורה ויעיל ללא פגיעות אישיות?

אם תצליח לעשות זאת - אנא שתף אותנו.

אני אישית הייתי נפגעת אם בעלי היה ככה.. מאחורי הגב..

תקשיב אני אישה ממש פרפקציוניסטית, אני לא מסוגלת לראות בלאגן,אבל... יש לי שלושה ילדים מקסימים שממש אוהבים לתת לאמא שלהם לעבוד שעות נוספות...ובעל מתוק שעובד בשתי עבודות ןגומר את עמצו בשבילנו ( אני סטודנטית) כל פעם שהוא חוזר מהעבודה וזורק את הנעליים והגרביים בסלון ואני חורקת שיניים ולוקחת אותם משם בתקווה שהוא יבין... הוא מחפש מה לעשות בבית ותמיד הוא יודה לי על כל הדברים שעשיתי בביתאפילו אם לא הספקתי לעשות אותם עד הסוף...(בכל זאת זה לרדוף אחרי שלושה קטנים כל היום.)תלמד לפרגן על כל שטות . שהיא שטפה שלוש צלחות , שהיא החזירה את המברשת שיניים למקום , שהיא קיפלה כביסה תגיד תודה. ככה היא תראה שמישו מעריך אותה ,שיש מישהו ששווה לשמח אותו, ככה יהיה לכם הרבה יותר קל. אתה הרי אוהב אותה אז תראה לה את זה אהבה יכולה להתבטא גם במילים בהצלה

הרי הסיר הזה הביע למכסה, לא סתם.

היכולת לעבוד על חסרונות עובדת משני הכיוונים. תמיד.

בדוק מאיזה בסיס היא באה. היא מבולגנת? בקש ממנה להביא מנקה, אולי עם הזמן היא תהנה מהסדר וזה יעשה לה חשק.

אם יש אהבה, הכל- אבל הכל יבוא לידי פיתרון .

יש אהבה? יש כבוד הדדי?

אם התשובה היא כן- אתם על דרך המלך.

אם לא- תתחיל לעבוד על מידת הענווה.

הכל יהיה בסדר, לא- סליחה. הכל יהיה מצוין. 

אני מכירה יועצת מדהימה, מכילה, עם חכמת חיים. אני חושבת שלקיחת אחריות על הזוגיות היא משהו שחייב להעשות. אתה תשמח על ההחלטה.

כנס ל "מרכז יאיר" בגוגל, ותראה שם יעוץ זוגי- ברוריה פרנסיס. מדהימה.

בהצלחה.

או כמו שאומרים אצלנו- שהטוב יתקרב והרע יתרחק.

אם היא עובדת משרה מלאה וממש לא מחוברת לסדר

ואתה מן הסתם גם עובד ומאוד אוהב סדר

אז למה שלא תמצאו מישהו שיבוא בתדירות גבוהה לסדר?

נשמע כל כך כואב ותקוע לשניכם.

היא מיואשת מעצמה ומהסדר

אתה- מהבלגן

שניכם- מכל מה שקשור למערכת הקשר שקם ונופל על סדר.

עזובא אותה, מצא את הטוב שבה, חבק אותה, קבל אותה כמו שהיא עם הבלגן נסה לזרום איתו בגבורה עילאית ואחרי תקופה ארוכה ארוכה תראה תזוזה.

היא תגיע לסדר- בעבורך בלי לחץ ומתח שנוצר עקב הקושי שלך.

זה קשה ומתסכל אבל יעיל.

וליעוץ- אתה יכול ללכת לבד, אם הוא מקצועי וטוב- תקבל בו המון כלים להמשיך קדימה.

זה לא עניין לפורום, תתעצבן אבל זה ייעוץ מקצועי. (אני מקווה שלא בנית ת הבית שלך מפורום בנייה).

מה שאתה חייב לדעת כדי להירגע - ראשית אני הייתי בסרט... והתעצבנתי וכו' ואשתי גם תקפה אותי וכו'.

עכשיו תדע שיש חוויות ילדות שאדם מנסה להתנער מהן או לברוח לכיוון ההפוך. יכול להיו וכמו שאני מבין מהסיפור שלך שהיא מאוד טעונה על העניין של הסדר. לכן צריך לדבר בפתיחות, להירגע, ולדעת שזו העבודה שלך - היא חיפשה אותך ואת הנטייה שלך לסדר כי אצלה יש מחסום לעניין הזה.

ברגע ששמים לב זה כבר הרבה יותר נחמד.

בהצלחה

אתה צריך לחשוב מה אתה עושה ולא מה היא צריכה לעשות . נראה אותך שמשהו יגיד לך כל הזמן זה לא בסדר ותזהר כך ואחרת - איך היית מרגיש?

אתה רוצה סדר ? תסדר בלי לומר כלום !

מסמכים חשובים ? תשים אותם בניילונית או שקית וכדומה.

אחר כך תראה [אחרי הרבה שנים..] שזה משפיע ומחלחל.

תבין אני באתי מבית של יקים מסודר ומתוייק ורעייתי מבית פולני מבולגן שעוד לא ראית.

היום הבית שלנו אומנם לא מסודר אבל יש שני "מחסנים" בבית והשאר די מסודר ונקי.

אם אתם אוהבים באמת זה לא יעמוד בדרככם.

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?

עבר עריכה על ידי חתול זמני בתאריך ח' בניסן תשפ"ו 9:11

עבר עריכה על ידי חתול זמני בתאריך ז' בניסן תשפ"ו 23:22

1.לכל אדם בעולם יש drive שונה לתקשורת שיכול להשתנות גם מתקופה לתקופה ולפעמים מיום ליום. יש אנשים שככל שהם עמוסים, אין להם כח לדבר, ויש אנשים שדווקא הפוך, ככל שהם עמוסים הם רוצים לדבר ולפרוק וזה מעניק להם נחת וכן הלאה. אגב זה לאו דווקא אומר שהם לא נהנים מהתקשורת פשוט הם לאו דווקא ייזמו אותה (מסתבר שאלה שני חלקים שונים במוח: מוטיבציה והנאה).

עכשיו אפשר לגשת לסוגיה הזאת בשתי דרכים, אפשר להציף את העניין ולהגיע לכל־מיני פשרות וכו' כו' ויש כאלה שזה עובד להם. לעניות דעתי... אין בדיוק עניין "להכריח" מישהו לדבר איתך אם הוא לא כזה רוצה. עכשיו השאלה היא אם פשוט היא בן־אדם שפחות יוזם (או בתקופה שהמוח שלה לא משדר לה אותות ליזום, אם תרצה להגדיר זאת כך) ואז פשוט תתרגל לעובדה שאתה יוזם, או שאין לה ראש לדיבורים ואז לעניות דעתי הקטנה אין עניין "להכריח" מישהו שלא במוּד... כמו בכל־דבר. ופשוט לקבל את זה כמו שזה, זה לאו דווקא אישי. סתם לגבי עצמי, אני מסוג האנשים שממש לא אוהבים לדבר כל יום, אולי פעם בשבוע, אבל זה עדיין הרבה ביחס למישהי שהכרתי שאוהבת לדבר פעם בכמה שבועות, יש בזה משהו קצת מבאס אמנם, אבל תמיד ידעתי שהיא מאוד מחזיקה מהידידות שלנו פשוט זה הקצב החברתי שלה ואין לנו מה לעשות אלא להעריך אחד את השני.

ועוד משהו קטן, עם כל הכבוד לנו בסופו־של־דבר חיי היום־יום לא כאלה מעניינים... היום נסעתי לעבודה בדרך חזור קפצתי לסופר נשרף לי המוח מהתור חזרתי הכנתי חביתה עם פפריקה למדתי קצת הלכות והלכתי לישון. מחר... אותו דבר בדיוק. מחרתיים... אותו דבר רק בלי הסופר. יש אנשים שנהנים מעצם השיח ומעצם זה שמדברים יש כאלה שאוהבים לדבר על דברים מעניינים בלבד (אני שייך לקבוצה ב' ואם אין לי משהו מעניין לדבר עליו אני מסוגל לשתוק גם חודשים). זה לא משהו אישי אלא קשור למבנים מסוימים במוח (רמת גירוי והפרשות של כל־מיני הורמונים כתוצאה מאינטרקציה חברתית).

עריכה: וגם כמו שהזכירו כאן יש אנשים שתקשורת טלפונית / התכתבות זה פשוט לא בשבילם. ויש כאלה שמתים על זה. אין מה לעשות בעניין.

2. ראשית להיות מאובחן עם דיכאון זה לא נדיר מחד וגם לא בהכרח מלמד על העתיד מאידך, דיכאון מז'ורי זאת אפיזודה אקוטית שברוב המוחלט של המקרים תחומה בזמן, בשונה מהפרעות אישיות או מחלות כרוניות כמו סכיזופרניה / ביפולר / כו'. מה שאתה מתאר זה יותר בפן האישיותי + סף גירוי רגשי או משהו כזה, שזה שונה.

זאת הערה צדדית אבל עכשיו לגופו של עניין. המקרה שאתה מתאר הוא מאוד מאוד בעייתי כי א' עצם ה"עצימות" של הסיטואציה מספיקה כדי לערער את היציבות ולסחוט רגשות רעים. ב' לא די בכך אלא יש לה ציפייה מאוד עמוקה למשהו שאינך מסוגל לעשות (וגם רוב האנשים הרגילים אינם מסוגלים אליו).

עכשיו כמובן הפתרון האופטימלי שאליו מגיעים זוגות מאוד מוצלחים הוא שכל צד עושה את כל מה שהוא יכול כדי לשמור על יציבות. מצדה למשל זה יכול להיות טיפול מקצועי (פסיכולוגי או פסיכיאטרי), ללמוד לא לצפות ממך לעשות את מה שאינך יכול, ללמוד וויסות רגשי וכן הלאה וכן הלאה. ומצדך להיות מודע לקשיים שלה ומניין הם נובעים ומהי הדרך הסבירה (לא נמנעת מחד ולא "התאבדות המונית" מאידך) להתמודד איתם כשהם צפים. כמובן מצריך המון מודעות ונכונות אולי טיפול זוגי אבל עד שמגיעים לשם והמכשולים בדרך...

עכשיו תראה לדעתי אם אתה "תיכנע" לבלגן שלה גם אם זה ימצא חן בעיניה לטווח קצר זה הולך ליצור המון, המון, המון מרירות אצלך לטווח ארוך (יכול להיות גם ברמה של התניה פבלובית...) וחוץ מזה שזה ממוסס את יסודות הקשר אני מאמין שבסופו־של־דבר ככל שאתה תרגיש שמח ובטוח תוכל להקרין את זה וככל שתרגיש גרוע ככה גם האווירה הכללית תהיה גרועה יותר ויותר.

נו אז מה בכל־זאת אפשר לעשות? אני חושב שגם אם לא נפתור לה ברגע זה את כל הבעיות, לפחות כסעד זמני כדאי להציף את הנושא ולא למרוח אותו לנצח. להגיד מה אתה מסוגל לעשות ומה אתה לא מסוגל לעשות, אילו דרכים של תמיכה רגשית (ולא טיפול או פתרון בעיות! אינך אביר על סוס לבן) אתה כן יכול לתת ואילו סוחטות אותך, אילו דרכים חלופיות יכולות לעזור לה לפרוק קיטור (שזה כבר שייך יותר לפן טיפולי, אבל יש כל־מיני כישורים שאפשר ללמוד, מיינדפולנס / CBT / טיפול באומנות / סביבה תומכת רחבה יותר ולא רק אתה כו' כו' וכו'). ומהצד השני איך לגרום לה להרגיש חשובה אהובה מוערכת נתמכת וכן הלאה ולשמור על התחושה שהקשר אכן מספק לה את הביטחון וההגנה שבנות כל־כך אוהבות מבלי שאתה תאבד את השפיות. תוספת: ואולי גם במקביל להבין את המקום של ההתמודדות שלה ולבנות איזושהי דרך שבה אתה תומך בה באופן שמטיב לשניכם.

עכשיו איך מנהלים שיחה כזאת... יכול להיות שכדאי ייעוץ זוגי רק בשביל שהדיון יהיה בסביבה נייטרלית שמעודדת שיח פתוח, אני מתאר לעצמי שזה לא יהיה הכי נעים אם תתנפל עליה ותגיד לה "שמעי מתוקונת וואלק אין לי כח יותר ליללות האלה פעם הבאה שאת מרגישה רע אני אציע לך כוס מים ושבי ציירי ציור" (אלה לא המילים אבל התחושה שיכולה להגיע בצד השני אולי כן קצת נטישה או זלזול או וואטאבר צריך להתגבר איכשהו על השלב הראשוני הזה).

אמנם אתם חצי שנה ביחד אבל יש לכם כנראה עוד איזה 100 שנה אז כן צריך להתחיל לחשוב איך אתם מנעימים את הזמן הזה.

רציתי להציע גם שהיא תלך לטיפול רגשי

השאלה איך אומרים לה את זה בלי שהיא תיפגע.

המטרה בטיפול רגשי זה להעצים אותה.

לתת לה כלים לגדול.

בתור עזרה ראשונה -

האם יש לה תחביבים?

מה היא אוהבת לעשות?

אני חושבת שזה יעזור לה

לעשות יותר את מה שהיא אוהבת.

אני לא יודעת למה היא סטודנטית, אבל יש מקצועות דורשים ממש. במיוחד אם היא עובדת גם… גם ימים חופשיים, יש המון מה לעשות בהם בלא מעט מקצועות…

ויש אנשים שגם לא מתחברים לתקשורת בטלפון.

אלו שני דברים שיכול מאוד להיות שמשפיעים על חוסר התקשורת שלה איתך ועל העובדה שאתה זה שיוזם.

ובאמת גם יש פעמים שלא חושבים על זה אפילו מרוב עומס… גם אם לא עשו משהו חשוב אלא אפילו ראו סרט, לא תמיד יש את זה בראש.

ויש בנות יותר רגשיות. אני לא אומרת שזה לא יותר מהרגיל, וכמובן שלא אומרת כלום על הדיכאון, אבל תדע שזה תקין על גבול מסויים. כלומר גם אם תטפלו בזה, והמצב ישתפר, סיכוי גבוה שחלק מזה יישאר.

אני לא אומרת בשביל לייאש או משהו, אלא בשביל שתהיה מודע לזה.

וכן נשמע שכדאי לטפל בדיכאון שלה.

ובעיקר לדבר איתה ולשתף מה אתה מרגיש. לא להאשים ולא להתגונן. לתקשר ולדבר.

בהצלחה!

לוקח זמן בזוגיות רגילה עד שמוצאים דרך נכונה וטובה לתקשר, ואצלכם יש את המרחק ותקשורת טלפונית שזה מקשה פי כמה, וכל אחד זקוק לתקשורת אחרת, תמצאו ותדברו על הדרך ותדירות שמתאימה לשניכם, ממש טבעי שזה קשה.

בקשר ל2,

יכול להיות שיש נקודות מסוימת שהן טריגריות בשבילה ומפעילות אותה, וכשלוחצים על אותן נקודות רוב האנשים מגיבים בחוסר פרופורציה, ב"ילדותיות" בחוסר איזון,

כי הדבר השטותי שעליו אתה חושב שהיא עושה סרט,

הוא הקצה החשוף של קרחון הטראומה שלה.

מציעה כמה דברים,

דבר ראשון אל תקרא לה ילדותית או שטותית (בינך לבין עצמך) כי אתה עדיין לא מכיר אותה, וגם אם זה תסכול שנראה לך על שטות, כנראה זה יושב על משהו עמוק יותר. לרוב אם תתבונן תמצא חזרתיות במשבר סביב אותו נושא.

נסה להגיע בסקרנות, ולא בשיפוטיות, להבין מה עומד מאחורי זה.

אם אפשר, תנסה לתקשר איתה על זה כשהיא לא בקרייסס, אבל רק אם אתה בא בעיניים טובות, ולא בשיפוטיות שהיא ילדותית.

ותציע לה טיפול.

אף פעם אל תציע תוך כדי משבר, רק אחרי שאתם מלבנים את הדברים, וגם אז מתוך דאגה "אני רואה שקשה לך" ולא מתוך מקום ש"את בעייתית".

לא נשמע ממה שכתבת שזה דיכאון, יכול להיות שהיא מתמודדת עם קשיים אחרים (שאולי גם הובילו לדיכאון)

אנחנו נשואים כמה שנים, וכשאני מסתכלת על השנה הראשונה שלנו, שהייתי מאושרת ומאוהבת, אבל הייתי שמחה לשנות הרבה מהתנהלות שהיתה לי כלפי בעלי.

תחילת הנישואים עדיין יתכן והיא מחפשת ביטחון שאתה אוהב אותה ולכן מחכה לחיזוק שלך-יוזמה שלך לשיחות. תנסה לומר לה בצורה עניינית אוהבת שאתה ממש רוצה להרגיש שהיא מתגעגעת ואן תוכל לפעמים להפתיע עם טלפון או הודעה זה יחזק אותך.

לגבי ילדותיות- זה סובייקטיבי,אבל גן כאן אולי עדיין לא נוצר קשר זוגי שהוא חדש אז נח לה לקבל את האופציה שלך דרך זה. נשמע שההתנהלות שלה לא ילדותית-היא לומדת, מתפרנסת, מעודדת אותך ללכת בדרך שלך. אז זה המקום הקטן שלה לדרוש תשומת לב שחסרה כשאתה רחוק. אולי אם מלכתחילה תנסה לפרגן על מה שעושה היא לא תצטרך להתבכיין ואתה לא תצליח להוביל שיחה למקום גבוה יותר? שוב, זה מזוית של מה שעברתי. ואני מחשבת מחוץ לבית לבוגרת מאוד, אבל יש מקום מול בעלי שאהבתי מאוד להתרפק, וזו הדרך אולי להתרפק עליך מרחוק.

חצי שנה זה כלום, ואם אתם לא יחד יום יום אז בכלל. אבל זה לא מוקדם מידי ללמוד ולנסות לשפר את הראיה מהתקשורת.

מזל טוב והרבה הצלחה! 

שנית - מזל טוב גדול לחתונה. לשירות צבאי קרבי יש מחירים משמעותיים. מחירים אישיים ומחירים זוגיים ומשפחתיים. אני ממש לא אומא זאת כדי להחליש אותך, אבל צריך להיות מודעים לזה.

חלק מהותי מיצירת היחד הזוגי ותחזוקו - זה הנוכחות הרצופה ביחד. כמובן אנשים גם לומדים/עובדים/מתפללים/הולכים לאירועים וכד', אבל הסדר הרגיל הוא שלפחות נפגשים כל ערב, אוכלים ביחד, ישנים אחד ליד השני, כל שבת נמצאים ביחד וכו'. זה נכון כל החיים, זה נכון גם אצל זוגות וותיקים, בלי תחזוקה היחד הזוגי מתייבש. אבל, זה נכון שבעתיים אצל זוג צעיר, שעוד צריך לייצר את היחד הזה. לא סתם במלחמת רשות התורה פטרה חתן בשנתו הראשונה - השנה הזאת, הנוכחות היום-יומית בה חשובה מאוד.

אנחנו לא במלחמת רשות, אנחנו במלחמת מצווה, באמת אין אפשרות לפטור את החתנים, גם ככה יש חוסר מטורף בקרביים. אני לא מעודד אותך להפסיק, להפך, לך בכחך זה והושעת את ישראל. אבל צריך מודעות למצב ולמורכבות שבו.

אחרי כל ההקדמה הזאת, לגופם של דבריך:

ההגדרה 'ילדותיות' לא מקדמת אתכם לשום מקום. יש לה התנהלות שאתה לא רגיל אליה ואולי באמת מלמדת על קושי, אבל היא אדם בוגר וכדאי להתאמץ ללמוד את העולם שלה. הרבה פעמים נשים מתתנהלות בצורה קצת ילדותית ליד או באוזני הבעל, כי הם מנסות להרגיש שיש להן על מי לסמוך, מישהו חזק להשען עליו. מעבר לזה - יתכן שזה הדרך שלה למלא את החוסר בנוכחות שלך.

גם לגבי הטלפונים, סביר שדווקא המרחק, מעצים את הצורך שלה, כנראה שאפילו באופן לא מודע, שאתה תחזר אחריה. מעבר לזה, מסתבר שאתה הרבה לא זמין. סביר שהיא מתגוננת מהאכזבה שבנסיון ליצור קשר שוב ושוב ומשאירה את הצפיה לזה שאתה תתקשר.

בהצלחה רבה

אתה זמין בטלפון כל היום? כי אם לא אין שום טעם שהיא תתקשר אליך כשהיא יכולה ותנסה להשיג אותך, ועדיף שאתה תתקשר אליה שאתה יכול. בעלי גם עכשיו בצבא ואני לא מתקשרת אליו בכלל, אני יודעת שאין טעם כי הוא כנראה לא יענה וכשהוא יוכל הוא יתקשר.

לגבי 2, אני גם חושבת שטיפול יעזור, אבל לא בהכרח כי משהו לא תקין אצלה, אלא כי נשמע שהיא בתקופה מאוד מאוד מציפה בחיים. היא עובדת ולומדת במקביל, שזה קשוח מאוד, והיא גם התחתנה לא מזמן והיא כלה טרייה עם כל ההצפה שבזה, ובעלה לא בבית רוב הזמן שזה קשוח בטירוף. האמת שביחס לכל זה התגובה שלה נשמעת לי ממש נורמלית, והיא פשוט צריכה ללמוד איך לאזן את עצמה ולהתרגל למצב הזה, שהוא קשה מאוד

יכול להיות שהיא הורמונלית?

מניעה הורמונלית יכולה מאוד לגרום לכאלה מצבי רוח

אתה בסדיר צבא, זו שפה שונה דינמיקה אחרת, התנהלות שונה. שים לב לזה

מותר לה לשכוח ממך, זה בסדר.

אין קשר בין תסכול לדכאון אל תחבר ביניהם. זה שאובחנה בדכאון קל כמו רוב אזרחי המדינה לא אומר שהיא דכאונית.

מתןסכלת יש הרבה סיבות וזה גם בסדר לןמדים להתנהל ביחד.

אם אחרי חצי שנה אתה לא מסוגל לא יודע מה לעשות והגעת לקצה ההכלה

תעשה לעצמך ולה טובה לכו לייעוץ זוגי, זה לא לפורום נדרשת עבודה להבין מהות האשה והגבר בתוך הקשר הזוגי ובפרט כשהמציאות היא לא זוגית לרוב כי אתה בצבא ומידי פעם צריך לקפוץ למציאות זוגית

הייתי שולחת אותך לחקור ולהבין מהו המהות של הגבר

אחרי שיח של קושי / אתגר/ רגש/ בכי שלה

לא תקין שמה שאתה חושב עליו זה לעזאזל למה אני צריך להתמודד עם זה . ?

( שאלה שצריכה להישאל למה זה כזה מפריע לך ? גילוי של רגש מצידך ?מה אתה מכחיש בך שמעורר את זה? בילדות ?)

אלא

איזה כיף שאשתי סומכת עלי מתייעצת איתי אני משנה לה את המצב רוח לטובה

ואם אתה בהכחשה לזה משהו לא תקין .

תוסיף את זה שאין דבר יותר קשה מלצאת עם גבר קרבי בסדיר .

וכל הכבוד לה שהיא שורדת את זה בכלל

(אולי היא לא כזו ילדותית כמו שציינת?)

בנוגע לזה שהיא לא יוזמת .. יכול מאוד להיות ששידרת לה שאתה עסוק/ עמוס.

( תגיד לה כיף לי לשמוע אותך תתקשרי גם את ..)

נשים אוהבות יחס (בלשון הרחוב צומי ..) אתה מביא לה את זה?

(שאלה שעולה : למה היא צריכה להגיע לבכי כדי שתתיחס ?)

מעבר לזה שבכי אצל האישה זה חלק מהחיים שלה

ואתה צריך ללמוד לקבל את זה ..

כמה פעמים אתה אומר לה שאתה מעריך אותה?

כמה פעמים אתה פונה אליה לא כדי להשיג משהו? לא כדי לסמן וי על אמרתי לה לילה טוב ?

אלא אני באמת רוצה לשמוע מה שלומך ?

בלתי נסבל בעייני שהיא משתפת אותך סומכת עליך 

ואתה קורא לה ילדותית . 

אתה חייב הכוונה הייתי ממליצה על יהונתן קליין

מגיב פה אבל זה להרבה תגובות שהיו.

אתם מציגים את זה כאילו אני לא מכיל בכלל אבל זה לא מה שכתבתי, אנסה לדייק.

גם אחרי כל ההכלה יש פעמים שכל מה שקורה היא צורחת ומגיבה כמו ילדה- משפטים "לא באלי את זה" "די הכל באשמתך" (על זה שהיא לא הצליחה איזה נשהו במטבח "לא יודעת מה אני מרגישה" "לא רוצה לא רוצה לא רוצה" ובסוף בשעת המעשה אני מכיל מאוד ומנסה לעודד ולהרים אבל הגעתי למצב שכל מקרה כזה כבר מצטרף לקודמים ואני לא יודע אם אוכל להכיל עוד מקרים כאלה בלי להיגמר מהם ולפנצר אותי

מרגיש וויתור על עצמי.

מנסה להבין איך ממשיכים הלאה אחרי שזה קורה ולהתמלא כוחות כדי להיות שם בשבילה

הרי התחתנתי איתה ברור לי שהיא החזקה והמושלמת באדם- סתם נק' שקשה לי איתה ואשמח לעצות

עבר עריכה על ידי נפש חיה. בתאריך י"א בניסן תשפ"ו 10:08

"נקי יהיה לביתו" - הנקיות הנפשית מאפשרת להתמקד יותר בבן הזוג וזה גם טבעי בהתחלה

(יש בזה משהו מאד משחרר! זהו, אני לא צריך לחפש יותר, התחתנתי! עכשיו אנחנו מכירים אחד את השני כדי שנוכל לבנות לאט לאט את החיים שלנו כזוג)

כדאי לזכור שהשנה הראשונה

היא שנה לא תמיד פשוטה

היא הבסיס לשנים הבאות בע"ה

וזאת שנה שלומדים בה הרבה אחד על עצמו ואחד על השני

אז בהצלחה גדולה בע" ה!

דבר שני

לפעמים ממבט ראשון על הבנאדם

הרושם ראשוני אולי יותר מאופק/ סבלני

לאט לאט  כשנמצאים בסביבה שבה מרגישים נוח וחופשי להתבטא או להגיב לסיטואציות, התגובה הופכת אמוציונאלית יותר וממילא נחשף רובד/ פן נוסף באישיות מולנו, שלא התגלה קודם (בנישואין ההתבטאויות/התנהגויות יכולות להיות שונות מאשר בדייטים. אפשר להסתכל על זה גם חיובי- מהצד השני זאת יכולה להיות קלילות - ואז כשמשהו לא מסתדר התגובה בהתאם)

לפעמים זה עניין של מודעות לניהול רגשות/ ניהול כעסים

ולכן לא הייתי ממהרת לשלוח אותה לטיפול חיצוני.

יצירת תנאים לשיחה פתוחה וכנה איתה, בלי לפגוע, לחסום או לשפוט אותה, יכולה לתת לך עוד הבנה והיכרות עם העולם הפנימי של אשתך.

ואז תוכל להציג גם מה שנראה מהצד שלך ואת המחשבות שלך בנושא

וביחד תראו איך מגיעים לעמק השווה.

אתם רק התחלתם את החיים כזוג ,

ההיכרות/ הבנייה של הזוגיות לוקחת זמן ומתפתחת לעומקים ורבדים נוספים ככל שהשנים עוברות.

לכן מאחלים שיהיה בניין עדי עד- בניין שהולך ונבנֶה כל הזמן, עדי עד.

אם בכל זאת יש קושי בתקשורת-

אפשר לפנות לייעוץ (אולי משם ייתנו המלצה לטיפול קצר בנושא הרגשי, אבל בעיניי זה מוקדם מידיי לעשות צעד כזה)

דבר שלישי שחשבתי עליו ממש עכשיו

לפעמים בחורה לא צריכה פיתרון לבעיה. היא חכמה ויודעת לפתור את הבעיות שלה ולהסתדר. 

היא פשוט רוצה להרגיש ש"יש לה על מי להישען" ולבדוק את הגבול - שיש לה מרחב ביטחון, שאוהבים ומקבלים אותה בכל מצב, שהיא יכולה "להשליך" את הלב שלה על בעלה (והוא יקבל אותה וישדר לה ביטחון) התגובות ה "ילדותיות" מבטאות בצורה קצת מוקצנת קושי מסויים באופן כדי להבליט ולהדגיש את הצורך הנפשי "תראה אותי, תראה את המאמצים שלי ואת ההשקעה" 

אז אולי הסמנטיקה/ התנהלות שלה מופיעה קצת לא כמו שהיית מצפה ממנה לאור ההיכרות שלכם

וזאת דווקא ההזדמנות ליצור שיח או תגובה לסיטואציה בצורה בוגרת ומכבדת.  

יכול להיות שהיא תקלוט טוב את היחס המכבד והבוגר שלך-  אליה שלא תלוי בשום תגובה שלה, וממילא השיח שלה יישתנה גם.

להחזיר לה באותה מטבע של ילדותיות לא כדאי, כי יכול לדרדר את ההרגשה של שניכם.

בהצלחה רבה

מזל טוב!

תזכו לבניין עדי עד

בשמחה ובבריאות

מתוך אהבה ואחווה, שלום ורעות. 

בעיות קשות מדי לפתרון באמצעי הזה. בהצלחה. יתכן שאם היית משתחרר או לפחות משרת במקום יותר קרוב. חלק מהבעיה הייתה נפתרת. במצב הנוכחי כמעט בלתי אפשרי, שתצליחו לצאת מזה לבד. דבר ראשון תבקש העברה. ככה יהיה יותר קל לטפל. גם המצב ביניכם יש מקום להניח שישתפר. חצי שנה זה כלום בשביל נישואין. במצב שאתם נמצאים בו, קשה לבנות משהו שאפשר יהיה להתייחס אליו. בקש העברה. הבית בעדיפות עליונה. 

לגבי 2, משתנה. תשאל אותה איך היתה פותרת את הבעיה אם לא היית יוצר קשר כרגע....

 רוצה להגיב דווקא בתור נשואה ותיקה
יש מצב שגם אשתך כבר הגיעה לכאן וגם כבר קוראת. 
השנתיים שלוש הראשונות שלנו היו ממש קשות אפילו שאנחנו ממש מתאימים והיה לנו ברור מהרגע הראשון שמצאנו אחד את השני ואפילו שלא היה לנו אתגר של צבא. 

אז למה היה קשה?
כי היינו צריכים ללמוד לדבר על מה שקשה לנו. כי לא התרגלנו לחיות בזוג ואני הייתי ממש בראש שאני לא מבקשת טובות ומצד שני, גם כשהייתי צריכה ממש, לא ביקשתי וציפיתי שהוא יבין. 
ולאט לאט למדנו לדבר אחד עם השני ולהגיד מה קשה לכל אחד ואיך אפשר לעזור לזה. 
אצלנו זה כבר היה תוך כדי ילדים. 

אצלכם, אתה בצבא והיא לבד. הלבד יכול להיות ממש קשה ולפתח איזה שריון כזה כדי להתמודד ואולי לכן היא לא מתקשרת ומצד שני אתה בודד ורחוק וצריך את הקשר הזה. 
וגם בקושי- אתה תופס את זה כילדותיות אבל היא בסף השבירה שלה, במצב לא הגיוני ומגיבה באופן לא הגיוני. 
בשני המקרים כדאי לדבר. 
בענייין של הקשר- להגיד לה שאתה רוצה וצריך גם לשמוע ממנה. 

בעניין של הקושי שלך, אשתו- תמיד כדאי לא להגיע למצבי שבירה. להקדים תרופה למכה. תחשבו ביחד איפה המקומות הללו ותנסו למנוע אותם ואז יהיה הרבה פחות להכיל. אבל גם כשיהיה, אתה צריך להכיל. כי היא לבד ומתמודדת. 

כמובן שהשיחה חייבת להיות פנים אל פנים ולא בטלפון. 

ודבר אחרון- אני לא יודעת כמה זמן נשאר לך בסדיר אבל יכול להיות ששווה לקצר או לעבור דירה קרוב להורים או כל מיני דברים שיכולים לעזור. 
בסוף זה הבית שלכם. 
ותזכרו שהשנים הראשונות קשות גם כשאין צבא והיא האשה המושלמת שלך ואני בטוחה שאתה האיש המושלם שלך. 

בהצלחה! 

א. קודם כל מזל טוב גדול לנישואיכם, אתם ממש נשואים טריים בשנתכם הראשונה, השנה בה התורה מנחה אותנו "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשק לקח".

עצם המציאות של השנה הראשונה לנישואים, ללא כל שאר האתגרים שמסביב - מביאה עימה אתגר והתמודדויות רבות.

על כן הפניות הזו לעבוד ולעבד יחד את היחד שלנו כזוג חשובה מאוד.

ב. מעבר לכך, ציינת שאתה גם חייל קרבי בסדיר.

רק הנתון הזה לכשעצמו מוסיף עוד אתגר קשה שבעתיים.

גם לך. כמובן. ותודה עצומה מכל עם ישראל על המסירות והנתינה הזו שלך!

גם לאשתך היקרה. שמתמודדת כאישה של חייל קרבי בסדיר. עם המון התמודדיות, המון לבד, המון חששות, המון שינויים.

וגם לכם כזוג נשוי. 

רק לפני חצי שנה עוד הייתם רווקים

כל אחד גר בבית אחר, אולי אם גרתם אצל ההורים לא הייתם צריכים לנהל בית מבחינת ניקיונות, בישולים, כביסות, קניות, משכנתא, חשמל, גז וכל השאר,

ובעיקר - השינוי הזה מרווקות לנישואים שהוא שינוי בפני עצמו ומצריך הסתגלות לאט לאט ובהדרגה וקבלת כלים שם

וכמובן בצבא הכל שוב מתעצם ונהיה קשה שבעתיים.

ג. לא זאת בלבד,

ציינת שאשתך גם לומדת כעת

וגם עובדת במקביל

נשמע שיש על שניכם עומס עצום

גם פיזי וגם מנטלי וגם רגשי, נפשי.

ד. השיח העיקרי שלכם הוא בטלפון - שכמובן לא ניתן להגיע לאותה אפקטיביות ואותם עומקים כמו פנים מול פנים. זה משנה המון.

(כמובן שכדאי בזמן שכן מתאפשר כן לקיים שיחות טובות ועמוקות ביניכם פנים מול פנים

ולקבוע שמתי שלא ניתן ונאלצים להסתפק בטלפון יודעים יחד שזו באמת פלטפורמה מוגבלת ולוקחים זאת בחשבון).

ה. ציינת שאתה מרגיש שרק אתה מחפש אותה או יוצר את הקשר הראשוני -

כדאי לשאול אותה ישירות ולשמוע ממנה את הלמה שלה (ל' בקמץ).

אולי היא לא רוצה להתאכזב שאתה לא זמין וזה סוג של מנגנון הגנה?

אולי היא לא רוצה להפריע לך ולא יודעת מתי אתה פנוי ומעדיפה שאתה תתקשר כדי לא להפריע?

אולי יש לה המון חוזקות אחרות אבל ליזום שיחה היא לא אחת מהן, אבל יש לה עוד המון אחרות?

אולי אם היא תדע עד כמה זה משמעותי עבורך ומה זה גורם לך להרגיש היא תוכל לחשוב על דרכי שינוי מטיבים עבור שניכם? שתחשבו יחד כמובן...

ואולי עוד הרבה מאוד הנחות.

חשוב לשמוע ממנה ישירות

ולפי התשובה לעבוד.

ו. כדאי לעשות הפרדה בין דבר לדבר כדי לא ליצור כאוס ועומס יתר עם בלאגן בראש ובלב.

כלומר:

לגבי הדיכאון שהיה בעבר - זה לא אומר שום דבר רע מלבד זה שאשתך גיבורה ואלופה שהתמודדה בגבורה עם מכת הדור, דיכאון, ויכלה לו!

שיש לה תעצומות נפש ובטוח גם למדה וגדלה מכך מאוד.

לגבי ההווה - אם יש כרגע דיכאון או כל דבר אחר שמקשה כדאי לאבחן בצורה מסודרת ומקצועית ולטפל בכך.

גם אמצעי מניעה הורמונליים כגון גלולות עלולים מאוד להגביר את עוצמות התנודות במצבי הרוח ואת הדכדוך, לכן חשוב לברר לעומק גם את הנקודה הזו.

לגבי זה שהיא מתוסכלת מדברים ביום יום - בפני עצמו זה כמובן לגיטימי. בטח לאור כל הסעיפים הקודמים שהיא אישה נשואה טרייה, עם המון המון שינויים בבת אחת בחצי שנה הזו,

בעלה בסדיר חייל קרבי,

היא עובדת

היא לומדת

היא מחזיקה בית

היא לומדת את הגוף שלה וכל הלכות טהרת המשפחה שגם לוקחים משאבים לכך

יש מלחמה (בתוך מלחמה בתוך מלחמה...)

אזעקות

חדשות

דאגות

ומה לא...

ובתוך כל זה ממש מותר ואנושי שהיא תהיה מתוסכלת מדי פעם.

אם זה באופן חריג או פוגע בהתנהלות או יושב על משהו עמוק - אז כנזכר קודם, כדאי לאבחן ולטפל בצורה מיטבית כדי להגיע לרווחה נפשית.

ז. המשפט אולי הכי חשוב בכל ההודעה - הייתי ממליצה לך לשנות את המשוואה שנוצרה לך בראש שאומרת "אשתי ילדותית"

ולהפוך אותה ל: "אשתי *אנושית*".

כי היא באמת אנושית. רק בשר ודם.

היא לא ילדה קטנה, היא אישה שמתמודדת עם הרבה מאוד מאוד מאוד.

יכולה להעיד על עצמי (נשואים עוד רגע 19 שנים ב"ה) שאם היה לי רק דבר אחד מכל מה שהיא מתמודדת איתו בשנה הראשונה (או בכלל) - הייתי בהחלט מתוסכלת ואף מגיבה בתסכול עמוק לא פעם ולא פעמיים.

בשנה הראשונה שלנו, והרבה אח"כ, למדתי את עצמי לאט לאט, את בעלי לאט לאט, את היחד שלנו לאט לאט,

ובדרך היו לי המון המון המון פיקשושים.

הכל בסדר.

זה לימוד.

זוגיות היא לימוד.

נישואים הם לימוד.

ללמוד את עבודת השמחה שלי ומי אני ואיך אני עובדת ומהם הצרכים שלי, הקשיים שלי, מנגוני ההגנה שלי וכן הלאה - הכל הכל זה לימוד

לימוד של שנים

ואפשר להתחיל בלימוד הזה

מתוך מקום מעצים ולא מחליש

מתוך מקום שבאמת רואה את האנושיות שבכל אחד ואחת מאיתנו.

ללמוד - מה היא רוצה מעצמה? רגע להעמיק בכך באמת.

ומה אתה?

ומה היא מרגישה עכשיו? רגע לעצור ולהיות נוכחת וקשובה פנימה, קשובה לגוף ולנפש.

ומה גורם לבכי? או עלבון? ומדוע? מה היה שם בעומק שהפעיל את זה? ומה עוד הטריגרים שלי?

ח. כמובן שאתה לא המטפל שלה אלא בעלה האוהב. וחשוב לשים את הדברים במקומם.

מצד אחד להעניק תמיכה, אוזן קשבת, אהבה, הכלה, עידוד וכו'

ומצד שני - במקומות בהם יש צורך טיפולי או צורך אחר מעבר ללהיות בן הזוג - חשוב לפנות לגורם מקצועי.

אתה לא אמור לפתור לאשתך את הבעיות הרגשיות שלה וגם היא לא את שלך.

וזה גם לימוד.

למצוא את האיזון הנכון

ללמוד איפה הנפרדות בתוך הביחד

איפה המקום להתייעץ עם אנשי מקצוע

איפה הביחד בתוך הנפרדות

איפה אני כן יכול/ה להיות שם עבור אשתי / בעלי.

אז צעד צעד

לימוד אחר לימוד

התקדמות אחר התקדמות

תהיו בתוך הלימוד הנפלא הזה ששמו זוגיות

ותמצאו בתוכו גם לימוד מפעים כל אחד כלפי עצמו

ובעיקר - צמיחה אישית וצמיחה זוגית מתוך כל זה.

המון ברכה והצלחה ב"ה

ופסח כשר ושמח

בימים כאלו, בהחלט משתדלים לא להתעכב. לא עמדתי בצורך, אבל מניח שאם הייתי בסיטואציה - ברגע שהמוהל נמצא והתינוק נמצא, הייתי משתדל לבצע את הברית, לפני שתהיה אזעקה...

אגב, לא הבנתי למה 13:15 זה מוקדם, זה כשבע וחצי שעות אחרי הנץ...

ברור שהתכוונת לטוב והתאמצת.

אבל בכל מקרה איחרת, הבן אדם נפגע, אפשר לקחת אחריות קלה ולהתנצל מכל הלב. 

ומוסיף

תלמד מזה

האם אני מתאמץ לראות את המציאות לפי המשקפיים של האחר?

או שאני מקטין ראש ומחשיב רק את המשקפיים שלי 

חתונות מקובל להתחיל כשעה לאחר הזמן בהזמנה (ואצל חרדים אף יותר משעה).

בריתות - בזמן 

אתה לא האבא של התינוק,
נראה שגם לא הסנדק.
הגעת מתי שראית לנכון, שלום.
לא הבנתי את האירוע בכלל..

תהילים פרק לב

א לְדָוִ֗ד מַ֫שְׂכִּ֥יל    אַשְׁרֵ֥י נְֽשׂוּי־פֶּ֗שַׁע כְּס֣וּי חֲטָאָֽה׃
ב אַ֥שְֽׁרֵי אָדָ֗ם לֹ֤א יַחְשֹׁ֬ב יְהוָ֣ה ל֣וֹ עָוֺ֑ן    וְאֵ֖ין בְּרוּח֣וֹ רְמִיָּֽה׃
ג כִּֽי־הֶ֭חֱרַשְׁתִּי בָּל֣וּ עֲצָמָ֑י    בְּ֝שַֽׁאֲגָתִ֗י כָּל־הַיּֽוֹם׃
ד כִּ֤י ׀ יוֹמָ֣ם וָלַיְלָה֮    תִּכְבַּ֥ד עָלַ֗י יָ֫דֶ֥ךָ
נֶהְפַּ֥ךְ לְשַׁדִּ֑י    בְּחַרְבֹ֖נֵי קַ֣יִץ סֶֽלָה׃
ה חַטָּאתִ֨י אוֹדִ֪יעֲךָ֡    וַֽעֲ֘וֺנִ֤י לֹֽא־כִסִּ֗יתִי
אָמַ֗רְתִּי    אוֹדֶ֤ה עֲלֵ֣י פְ֭שָׁעַי לַֽיהוָ֑ה
וְאַתָּ֨ה נָ֘שָׂ֤אתָ עֲוֺ֖ן חַטָּאתִ֣י    סֶֽלָה׃
ו עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד ׀ אֵלֶיךָ֮    לְעֵ֪ת מְ֫צֹ֥א
רַ֗ק לְ֭שֵׁטֶף מַ֣יִם רַבִּ֑ים    אֵ֝לָ֗יו לֹ֣א יַגִּֽיעוּ׃
ז אַתָּ֤ה ׀ סֵ֥תֶר לִי֮    מִצַּ֪ר תִּ֫צְּרֵ֥נִי
רָנֵּ֥י פַלֵּ֑ט    תְּס֖וֹבְבֵ֣נִי סֶֽלָה׃
ח אַשְׂכִּֽילְךָ֨ ׀ וְֽאוֹרְךָ֗ בְּדֶֽרֶךְ־ז֥וּ תֵלֵ֑ךְ    אִֽיעֲצָ֖ה עָלֶ֣יךָ עֵינִֽי׃
ט אַל־תִּֽהְי֤וּ ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֮    אֵ֤ין הָ֫בִ֥ין
בְּמֶֽתֶג־וָרֶ֣סֶן עֶדְי֣וֹ לִבְל֑וֹם    בַּ֝֗ל קְרֹ֣ב אֵלֶֽיךָ׃
י רַבִּ֥ים מַכְאוֹבִ֗ים לָרָ֫שָׁ֥ע    וְהַבּוֹטֵ֥חַ בַּֽיהוָ֑ה חֶ֝֗סֶד יְסֽוֹבְבֶֽנּוּ׃
יא שִׂמְח֬וּ בַֽיהוָ֣ה וְ֭גִילוּ צַדִּיקִ֑ים    וְ֝הַרְנִ֗ינוּ כָּל־יִשְׁרֵי־לֵֽב׃

יש המון הסחות שמונעות מאיתנו לשים לב לכל הטוב העצום שעוטף אותנו, ובעיקר מאמץ מטורף של איראן ושלוחות הרשע לזרוע בכולנו פחד, תבהלה, דכדוך, יאוש.

אבל אנחנו ה-ר-ב-ה יותר חזקים וחכמים מהם! ולא ניתן להם!

וממש מזמור לתודה!

זה פלא אלוקי מה שקורה כאן.

אני יודעת שכולנו בתוך תוככי הקושי והאתגר וה"קוצר רוח ועבודה קשה"

אבל ממש כך היא גאולתן של ישראל

בתחילה קמעא קמעא וכל מה שהיא הולכת - היא רבה והולכת (ירושלמי, ברכות)

ובניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל

יש לנו כוח על

כל אחת ואיפה שהיא

כל אחד ואיפה שהוא

ונתחיל ממש בנו פנימה.

כי אם יש לי את עצמי -

אז יש לי את עצמי.

ויש לאחרים את עצמי.

וכל אחד ואחת מאיתנו הוא אור אינסוף

רק להביט רגע פנימה ולזכור זאת, להתחזק מכך, להאיר בתוכנו מכוח כך.

"כי יש שכר לפעולתך"

יש שכר לכל פעולה ופעולה שלנו

תחזיקו מעמד

אתם הגאולה עצמה!

וב"ה נזכה לראות בחוש ממש את הישועה השלמה שלנו במהרה, בשלמות, במתיקות ובטוב גלוי!!! ❤️

כַּמָה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ!

אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִהקונספציה וְלֹא עָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ עָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, וְלֹא עָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ עָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, וְלֹא הָרַג אֶת־אייתוללותיהם, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ הָרַג אֶת־אייתוללותיהם וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת־הגנה אלוקית, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הגנה אלוקית וְלֹא קָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ קָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות וְלֹא הֶעֱבִירָנוּ בְתוֹך לימוד אמונה, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ הֶעֱבִירָנוּ בְתוך לימוד אמונה וְלֹא שִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ שִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם וְלֹא סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שנה דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שָׁנָה וְלֹא סיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ  סיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, וְלֹא קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה השלמה, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה השלמה, וְלא נָתַן לָנוּ אֶת הביטחון והתורה. דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הביטחון והַתּוֹרָה וְלֹא שמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ שמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא בָנָה לָּנוּ אחדות העם דַּיֵּנוּ.

עַל אַחַת, כַּמָה וְכַמָה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ: שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמהקונספציה, וְעָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, וְעָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, וְהָרַג אֶת־אייתוללותיהם, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הגנתו האלוקית, וְקָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות, וְהֶעֱבִירָנוּ בְתוֹך לימוד אמונה, וְשִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם, וְסִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שנה, וְסיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' גם במלחמה, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, וְקֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה שלמה, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הַביטחון והתּוֹרָה, וְשמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבָנָה לָּנוּ אֶת־אחדות העם.

המצב מתיש, אבל להחזיק ראש מעל המים. אנחנו מכים באוייב מכות נוראיות. אנחנו ב'נהפוך הוא' על מלא.

אויבי היהודים ביקשו להשמיד להרוג ולאבד (ואם למדנו משהו משמחת תורה, אז כשאויב אומר שהוא מתכוון להשמיד אותנו - כדאי להתייחס לזה ברצינות) וכיום אנו מכים בהם מכה אחר מכה, הרג וחרב ואובדן.

לא להיות קצרי רוח, לא להחזיק עיניים על הסטופר, להתמקד בהצלחות הלאומיות ובהצלחות האישיות של כל אחד ואחד.

החיים שלך הם שלך. לא שלהם.

כשמתחילים להסתכל פנימה ולא החוצה מבינים מה המעלות והדברים טובים שכן יש בחיים.

(אגב רוב ככל הדברים שכתבת הם ברי שינוי, אבל העבודה היא לא להשיג את מה שיש לאחר אלא להעריך את מה שכן יש לי. אח''כ לחשוב מה אפשר לשדרג בחיים ואיך).

הפייסבוק יוצר אשליה. מעלים את הרגעים המחוייכים ולא את המורכבויות שיש לכולם. אתה שמכיר גם את הצדדים המורכבים אצלך, אבל אצל אחרים מכיר רק את מה שהם מעלים, חי בתחושה שלכולם יש.

החיים בהשוואה לחיצוניות של אחרים, תמיד יהיו מתסכלים. כדאי לעבוד עם עצמך על שמחה בחלקך. אם לא מצליח לבד אפילו שווה לקחת טיפול ממוקד בזה.

אתה בנוני.

כמו שיש כאלה שיותר, יש גם כאלה שפחות

אולי סיפורם לא מוצג בפייסבוק וכו'

אבל הוא קיים.

לא סתם נאמר באבות. "השמח בחלקו..."

שרשתות חברתיות זה המקום האחרון שמשקף משהו

בעיניי קנאה זה דבר טוב

זה שיקוף של מה שכואב בנפש

על מה כדאי לעבוד ולטפל

כמעט כל מה שכתבת אפשר להשיג ב10 אצבעות

בעבודה נכונה

במודעות למידה יישום והתמדה

גם אם החיים שלך עכשיו בינוניים

אגב רוב האנשים בינוניים ומטה

תסתכל על סטטיסטיקות

בכל נושא

הממוצע/ החציון לא משהו

יותר כמו, "יש כזה בעולם, אני רוצה גם, איפה משיגים?".

התחושה הזו דיכאה אותי למרות שידעתי שזה שקר.

אני בפייסבוק כל יום בין קבוצות של חשמלאים וקבוצות DIY ודורשי עבודה וקבוצות מסויימות בבאר שבע שחשוב לי להיות בהם אבל לא מאשר אף חבר אפילו לא קרובי משפחה.

כשאתה יודע שכולם רוכשים דברים דברים שהם לא צריכים, עם כסף שאין להם כדי להרשים אנשים שהם לא אוהבים, כשאתה מודע לזה שזה משפיע על הנפש בצורה  הרסנית, אתה יכול פשוט להחליט שאתה לא משחק את המשחק הזה יותר.

אף אחד לא מפרסם את ההחזר החודשי של המשכנתא שסוגר עליו, רק מפרסם תמונות של הבית, אף אחד לא מפרסם את ההקרבה של לאכול רק כוסמת ועשבים, רק את הרזון, אף אחד לא מפרסם כמה רע וקשה לו בעבודה (חוץ ממורים) רק כמה כיף ואיזו עבודה נחשקת הם עובדים.

וכולם בינוניים בתחומים מסויימים, כולם מפרסמים רק את ההצלחות, אלה שמפרסמים תמונות מחופשת הסקי באלפים או קרוז בים התיכון לא מפרסמים את הקבלה של כמה עלה להם התענוג כי הם לא רוצים לצאת אידיוטים, אלה שמפרסמים תמונות מחוייכות מהדיסני וורלד לא יפרסמו לעולם את התמונות של הפרצוף שלהם עומדים בתור למתקן שלא באמת מלהיב כמו סרטון של יחידת החילוץ בטלפון.

ופתאום אתה מגיע לגיל 35 ופתאום חבר שסוגר את העסק וידידה שמתגרשת, מעניין, הם תמיד היו נראים כל כך מאושרים בפייס מה קרה?

שמראה מתאם גבוה בין כמות התמונות הזוגיות ברשתות החברתיות, לבין גירושין...

עזוב.

אנשים מראים מה שבא להם לשדר. זה ממש לא אומר מה יש להם באמת.

(ואספר שוב סיפור שכבר סיפרתי כאן בעבר-

חברה טובה, שהיתה תקופה שקינאתי בה כי כמה פעמים כשהייתי שם בעלה הגיע עם זרי פרחים, ומתנות, ומפרגן לה בלי סוף.

אבל אחרי כמה שנים היא התגרשה, וגיליתי שהוא היה מכה אותה, אבל אני נחשפתי רק לזמנים בהם הוא ניסה לפייס...

עבורי זה היה לימוד מטורף לכמה אנחנו לא יודעים כלום על החיים של אחרים, גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים משהו).

אתה רוצה להיות מאושר.

ואתה חושב שהדרך לאושר היא בבית יותר גדול, אישה יפה יותר, להיות פחות בינוני, יותר מוצלח, ויותר בראש הפירמידה.

למזלך סוגיית האושר נחקרת כבר אלפי שנים.

ולפילוסופים יהיו לא מעט תשובות עבורך איך משיגים אושר - ואף אחד מהם לא תולה אושר בחומר כמו כסף או אישה יפה, ממש להפך, לרוב ככל שהחומר גדל יש יותר ניתוק מהעצמי האמיתי ופחות אושר.

לא סתם אחוז ההתאבדויות בקרב נערים בעמק הסיליקון עולה ועולה - העשירים ביותר ואני מניחה שעם הבחורות היפות ביותר, כי כסף מושך יופי.

אז מה כן עושה אושר?

תקרא את ד"ר טל בן שחר.

הוא מסכם את זה

*באיכות הקשרים שסובבים אותנו - משפחה, חברים, ילדים, זוגיות.

ככל שהם טובים יותר האושר עולה.

*תחושת משמעות -מטרה בחיים, סיפוק, משמעות, הגשמה עצמית.

*קשר טוב בינינו לבין עצמנו- לתת לעצמנו להרגיש רגשות, לא להדחיק, שהמעגל האישי שלנו עם עצמנו יהיה בריא.

*הנאה יום יומית- כלומר לא רק להשיג מטרות עתידיות, גם ליהנות מהדרך בחיי היום יום הרגילים.

רוב הפילוסופים גם הגדירו אושר כתחושת משמעות.

יש לו ספרים בעברית אם זה מעניין אותך.

ופרקטית, עזרה ראשונה, תמחק את הרשתות החברתיות, זה חתיכת בולשיט.

מי שמאושר באמת לא מרגיש צורך להוציא את זה החוצה.

מהתורה (מרבה נכסים..ועוד), הרמב"ם , פילוסופים יוונים כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו ואפיקורוס ועוד,

הבודהה, ועד לפילוסופיה המודרנית.

 אף אחד מהם לא הגדיר את תלה את אושר כהנאה רגעית או ריבוי חומר.

חלקם ממש מאמינים שהתנאי לאושר הוא צמצום החומר והסתפקות בצרכים בסיסיים בלבד  (כמו אפיקורוס, בודהה ועוד )

וחלקם לא אומרים שצמצום הוא תנאי לאושר, אבל עושר וחומר הם רק אמצעי ולא יכולים להיות מטרה ברגע שהם הופכים למטרה ורדיפה ותלות ל'לאושר' הם מרחיקים אותנו מהאושר.

האסכולה הקירנאית – ויקיפדיה

מה זה אומר כשאנשים סובלים?"

"אתה מרגיש בסדר, לין?"

"אני בסדר גמור," צחקתי.

"שתית דארו הלילה, כמו השיכור הזה ג'וזף?"

"לא, אני באמת בסדר. בחייך, אתה תמיד מגדיר כל דבר בשבילי. דיברנו הלילה על סבל, ואני רוצה לדעת מה דעתך על העניין הזה."

"זה קל. סבל זה להיות רעב, לא? רעב, בשביל כל דבר, פירושו סבל. בשביל כל דבר, לא להיות רעב זה לא לסבול. אבל כולם יודעים את זה."

אה בעצם חכה יש גם שם ציטוט אחר

"אושר זאת המצאה כדי לגרום לנו לקנות דברים"

תמצא נקודה אחת ברשימה, תחשוב איך להשתפר בה, אם צריך תיעזר במישהו,  תציב יעד, בעוד x חודשים סימנתי ווי על , ככה וככה. אבל זה עבודה,  לא משחק ילדים.

בהצלחה 

במקום "לקנא".

בוא תסתכל עליהם, ותשנה פרדיגמה.

מה אתה רוצה ללמוד מהם? איזה שיעור האנשים האלה באו להביא לך לעולם?

אתה רוצה כסף?

איך אתה מגיע לשם. אפשר לתפור תוכנית.

אתה רוצה בית יפה?

לך למעצבת פנים שעובדת עם עלי אקספרס. אל תשכח גם שצריך לתחזק ולנקות.

אתה רוצה שרירים? לך לחדר כושר. פעמיים בשבוע.

אה, לא? עדיף לגלול בפורום?. זה סבבה. פשוט יש לזה מחיר.

הדבר היחיד שבאמת חשוב לעבוד עליו ולהתאמץ לשנות תפיסה זה לגבי אשתך. זה בן אדם שהתמסר אליך ואתה אליה, ומן הראוי להתאמץ לא לפגוע ברגשותיה. היא גם בן אדם שיש בסיפור שלך.

את הצילום מסך של המינוס בבנק,

תמונה של בוס מאוכזב, או ילד שהתחצף...

אף אחד לא מתאר איזה דברים פוגעים בן הזוג אמר או עשה,

ולא מספר כמה הוא שונא איזה בטטה הוא הפך להיות ...

מה שמעלים זה את הרגעים הכי יפים.

זה בדיוק השקר.

כולם בינוניים.

מי שיש לו 100 רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות.

תמיד רוצים יותר ממה שיש.יש פה אפשרות למנף עבודה על הודיה על הקיים- יש לך בית? יש לך אישה? תודה

ועשינו ותפילה להתקדמות. יש הרבה שבידיים שלך.

אבל תמיד יהיה יותר

אם תשווה החוצה, לעולם לא תהיה שמח במה שיש לך.

מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, שכל אחד עסוק בד אמותיו

רוצה יותר לעצמך? תיצור לך מציאות כזו, במה שאתה יכול. ולא כל אחד יכול לשנות הכל

אנחנו לא נהפוך כולנו לכוכבים רשת שמגלגלים שותפים בעשרות אלפי שקלים. כאילו, תנסה עם בא לך, אבל חשוב לדעת שרוב האנשים חיים את היומיום ה"ממוצע"

לרזות ולהיות שרירי זה בהישג יד

גם להחליף עבודה

עם אשתך לדעתי יש לך עבודה פנימית לעשות.. אני די בטוחה שאם זה מה שהייתה חושבת עליך היית מתבאס. חוצמיזה שהחיים הם לא רק חיצוניות

נכון לא נכון מה שכתבת

זה לא משנה.

לא בריא לחיות ככה

אתה מוכרח להיות במבט אחר

על החיים, או אפילו בלי מבט

בלי לדרג ולתת ציונים יתר.

לזרום עם עצמך ולהיות במצב רוח יותר חיובי

אני מזדהה, קודם כל.

אצלי זה קשור לחוסר אמונה בעצמי. בגלל שאני מרגישה חוסר מימוש עצמי מצד אחד, וחוסר אמונה שאני יכולה להגיע לזה מהצד השני, לא נשאר לי אלא להשוות ולקנא... במקום להתרכז בעשיה. 

צריך איכשהו לחזור לעצמך. וזאת כנראה דרך ארוכה אבל משתלמת. זה הדברים היחידים שאני יודעת.

אז  במקום להסתכל מה קורה בדשא של השכן תתחיל להשקות את הדשא שלך. מאוד ממליצה לך על  צום דיגטלי.

ובעלי תמיד מאזן אותי בנושא הזה.
תמיד יהיו יפות ממני, מוצלחות ממני, עם מספר ילדים יותר גדול משלי, עם גוף יותר יפה, עם בעל יותר וואו, עם בית מתוקתק יותר
אבל איכות חיים פנימית
היא בלהודות על השפע הספציפי שמגיע אליי.
שפע שמגיע בדמות חברה שפתאום שולחת הודעה שמחממת את הלב,
צחוק של ילד,
זמן נחמד ביחד עם בעלי
הוכרת תודה להורים

אני מבינה מאיפה זה מגיע. זה הרצון לשלמות אובייקטיבית. שלמות שהיא בכל הפרמטרים, מקיםה את כל תחומי החיים, וכמובן שלמות עצמית.

התבגרות זה לעזוב את השלמות האובייקטיבית הזאת

לשמוע את השיר החדש והנפלא הזה של ישי ריבו - הנשמה לא meta.

מדבר ממש על ההפסד והשקר העצום ברשתות החברתיות.

ממש כל מילה שם מתאימה.

מצרפת את השיר:

שם המבט.

שם המיקוד.

פנימה.

איפה ואיך אני יכול לתקן? לשפר? להעצים? לבנות?

כי החוץ מלא שקר, מלא זרות, מלא זיוף, מלא הפסד, מלא הסתרה 

ובעיקר מלא במה שלא שייך לי.

אם נבין באמת כמה כוח עצום יש לכל אדם ובטח כל יהודי, זה לא נתפס!

אתה חלק אלו-ק ממש!

עוצמות על גבי עוצמות

נשמה מאירה של אינסוף

ואתה בהחלט יכול להביט בה, פנימה, ולהוציאה מן הכוח אל הפועל ולהביא אותה לזרוח להאיר ולחמם את חייך שלך ממש!

ב"הצלחה רבה

שלא טוב לך בחיים שלך עצמך.

קנאה מסמנת לנו שיש בתוכנו רצונות לא ממומשים, ומקומות או מצבים שהיינו רוצים להשתייך אליהם.

במקום לעסוק בפייסבוק ובחברים, כדאי לשאול את עצמך:

מה הייתי רוצה לשפר בחיים שלי? איך הייתי רוצה להרגיש?

מול עצמי, מול אשתי, מול הילדים?

בכלל?

עם מה מה שאני רואה בחוץ וצובט לי מפגיש אותי בתוכי? שם העבודה האמיתית.

אל תהיה קרבן, תנסה להבין מה חסר לך ואיזה טוב אתה רוצה בחיים שלך,

ומשם תצא לדרך שיהיו לך חיים משמחים ומספקים עבורך. 

כולנו יודעים את זה אבל אף אחד לא מחייך, וכשאני אומר מחייך אני מתכוון לשמחה אמיתית שבאה מהלב, לא שמחה תלוית נסיעה לחופשה בחו"ל, קניית בגד, מחמאה שקיבלנו, עיסקה שנסגרה או חצי בקבוק ויסקי. הרי נצטרך לחזור מחו"ל, ושמחת קניית הבגד חולפת מייד אחרי שהוא נלבש בפעם הראשונה, והעסקה חולפת והסוטול עובר.

אני רוצה שמחה אמיתית, שמחה של אהבה מתמדת, של הסתפקות במה שיש, של הכרת תודה. 

בai אתה יכול ליצור כל מה שתרצה

הנתינה נותמת לאדם המשמעות

ותן בראש ובראשונה לאישתך

"שנתן לי כל צורכי"

בדיוק מה שאני צריך לשליחות שלי