המסקנה שלי: לא להעמיס את עצמך בשבוע שלפני יו"כ כדי שביו"כ תהיה צלול ולא מסטול..

לצערי התפילה היחידה שהצלחתי להגיע אליה למנין היא נעילה.

פעם התפללתי נעילה בבית מדרשו של גדול שבגדולים, צדיק שבצדיקים.

והנה, התעלף יהודי אחד ולקחו אותו לחדר צדדי, שנמצא מהצד השני של "חצר פנימית" שם.

בהיות שראיתי שכך, הלכתי לשם, לראות מה קורה איתו.

שאלתי אם יש פה איזה רופא. מישהי אמרה שהיא אחות. שאלתי, כמה לדעתה הוא צריך לשתות. אמרה שלדעתה הוא צריך לשתות הרבה.

הקיצור, עמדנו שם, אני ועוד בחור צעיר; כולם עומדים בנעילה עם הצדיק יסוד עולם. ואנחנו - משקים אותו לסירוגין..

אח"כ גם התפללתי שם. צריך להשגיח עליו. ומהחלונות של ביהמ"ד ראיתי שהציבור בשלהם...

מעולם לא היתה לי שמחה כזו וודאות כזו בתפילת נעילה.

תמיד לפני כן, היה מתח מסוים, התאמצות. כעת היתה לי וודאות. אני עוסק בספק פיקוח נפש, מתפלל ביחידות, כי אני חייב, וגם אני צריך תוך כדי לשים לב - מי ישווה לי? בלי "כוונות", עם "היסח הדעת"-לשם-מצוה, עם מצוה כזו שאין אחר שמקיימה, בדיוק בשעת נעילה - איזו כוונה שלי בתפילה תגיע לכך?  אח... איזו שלווה...

כמובן, כעת -  אני שמח שלא מזדמנת לי מצוה כזו, ומעדיף להתאמץ עם הציבור..  אבל כשזה מזדמן - זה הזמן לכך.  חזק ואמץ. מסופקני אם מישהו מאיתנו "גרד" את הקצה של החייאת הנפשות שלך, שאינה נעשית בידי אחרים, עם כל "תפילותנו וכוונותינו" (בלי לזלזל באף אחד, כמובן...)

תראה מה שכתבתי בהקשר דומה בנשואים טריים ובכ"ז זה לא סותר את העובדה שהייתי שמח להגיע ליותר תפילות במניין.. (בייחוד לאור העובדה שכגבר אני מחוייב לכך יותר מאשר אשה)

ושוב תודה.

רק באתי, כמו שאומרים, "לחזק למחוזקים", מתוך אהבה, והערכה עצומה.

(טוב, זה רק טיפונת קשור, אבל הייתי חייבת)

יש קטע ממש מתוק, על יום כיפור שהוא עושה בשטח:

"בסוכה שהקמנו במוצב, רוני אמר שהוא מקווה שזה שפתחנו את השנה ברגל שמאל לא יהיה סימן לכל השנה כולה.

דרור קפץ: "ברגל שמאל? למה ברגל שמאל?"

"יש לך שֵׁם אחר לתאר את התפילה החגיגית שקיימנו ברוב עם בבוץ הלבנוני?"

"כן," דרור ענה בלהט, "'תפילה זכה'".

הייתה שתיקה. דרור, עם העיניים הבורקות האלה שלו, מאתגר אותנו.

דני התעצבן: "נו, דרור, אל תיתמם. אי-אפשר להשוות את המארב הזה לרוממות הרוח שיש בישיבה! אתה יכול להשוות את דממת המבצע לקולם של מאות בחורים שצועקים 'שמע ישראל' בקול רם וממשיכים יחד ב'ה' אלוקינו ה' אחד'?"

"או לשיעור של ראש הישיבה לפני התפילה", המשיך אבריימי הרב.

"או לטבילה במקווה שבע פעמים לפני עבודת הכהן הגדול…"

"או לרב שלי, שעומד ושר 'אמת מה נהדר מראה כהן גדול' ואני כמעט בטוח שאני יודע איך בדיוק הוא היה נראה!"

דרור מתכעס. עיניו מצטמצמות ולחייו קצת מתעגלות והוא אדום:

"ואיך תקראו למה שעשינו? אם זה לא יום כיפור המכפר על בני ישראל, אז מה זה כן? זה לא עבודת ה'? מה נראה לכם, לא צמנו השנה כי לא רצינו? לבחורי ישיבה לאכול ביום כיפור זה יותר קשה מלצום…"

"וזה עדיין לא מעלת הקדושה של יום צום!"

"לי זה נראה עבודת ה' בקדושה יתרה!", דרור לא מוותר.

"דרור, בחייך, אל תעשה אידיאליזציה ממקרי דיעבד…"

"דיעבד? להגן על יישובי הצפון זה דיעבד? אני לא מאמין למה שאני שומע…"

"טוב, לא התכוונתי. ברור שזה חשוב, אבל מה אתה משווה. יום כיפור הזה עבר עליי כמו יום חול. אוכל, שותה, לא מתפלל, לוחץ על כפתורים ומתעלם מהלכות ביום הכי קדוש בשנה!"

"ובעיניי יום הכיפורים הזה היה אחד הקדושים והטהורים שהיו לי".

"למרות שאכלת ושתית?"

"ודאי".

"למרות שחיללת את החג אלף פעמים!"

"אני אומר לך, זה לא נקרא לחלל…"

"אם לא הייתי מכיר אותך הייתי חושב שאתה מחפש דרכים שלא לשמור שבת וחג…"

"תדע לך", התפרץ אבריימי הרב, "שמה שאתה אומר זה נותן לגיטימציה להיות דתי חפיפניק בצבא. כאילו לא מוכרחים לשמור על כל המצוות, כי ממילא אי-אפשר, והצבא כולו הוא מצווה אז לא צריך מצוות אחרות…".

"חפיפניק? ההפך! לדעתי אני ממש חרדי. אני חרד לדבר ה', שרוצה ממני כעת שאעשה מארב הכי טוב שאפשר, שאשמור על יישובי הצפון הכי טוב שאפשר, שאסכל פעילות חבלנית הכי טוב שאפשר. ואם בשביל זה אני צריך לאכול – אז זו מצווה גדולה!"

תודה על הקטע של דרור

פשוט מהמם....

'כל נדרי' בישיבה, היה טוב. במיוחד שהלכתי לישון אח"כ ב20:30!!!

שחרית- הייתי חזן, וזה היה מצויין.

מוסף - היה חזן זקן והיה די סביר רק בזכות זה שיש תפילת לחש...

מנחה- הייתה הפיצוץ של היום, כמובן שהייתי חזן. אני פשוט טוב!

נעילה- זוועה!!! חזן עם קול של ברווזה זקנה (מחילה מהברווזה), שלא יודע את הנגינה, היה מזה בעסה, כל התפילה קיללתי אותו בלב.

אולי לכן אח"כ היה את 'והוא רחום' של ערבית, שכמובן גם בו הייתי חזן, היה פגז, 7 דק' והיינו באוכל...

יש כאלו שמתפללים "כתבנו בספר פרנסה וכלכלה", ויש כאלה שכותבים את עצמם...

קטע יפה שהיה, ב'המלך' היו 15 איש, ב'יזכור'- 120!!!

בניגוד לשנים עברו בהן שכבתי כמו "פגר" עד צאת הצום.

השנה הצום עבר בסדר חוץ מהשעה האחרונה והקשה, לשבור אותו היה סיוט שלקח מעל שעתיים (כולל להקיא בדרך).

ותכלס היה סבבה..

הצום עבר מהר..

ישנתי בכל שאר השעות..

כי היה חייב לזגזג בין הישיבה לבין בית כנסת ספרדי (מצד אחד רצה את

האווירה של הישיבה, מצד שני זה לא המנהג שלו). בסוף, לקראת נעילה

הוא הגיע באפיסת כוחות לראש הישיבה, ששלח אותו לנוח בדחיפות.

כשהוא קם - היה כבר חושך בחוץ...

שנה אחת חשבתי שאצטרף עם חבר למוסף-מנחה-נעילה בבית כנסת אחד

ליד הכותל (חזן צדיק ומיוחד שמתפלל שם בקביעות, ורציתי לראות פעם).

קמנו ותיקין, אחרי שחרית עשינו את כל רח' יפו ברגל כמובן.

וכשהגענו -

היה מפוצץ, לא היה מקום לנשום. עם מוסף הסתדרנו (עמדנו לכל האורך) -

אבל הבנתי שזאת לא צורה ככה. מוקדם בצהריים יצאתי רגלית לחזור, וכל

כמה דקות נאלצתי לשבת... זה היה קשה. כשחזרתי, נאלצתי לקרוס בחוסר

אונים על המיטה. באותה שנה - בפעם הראשונה מנחה ונעילה ביחיד...

מסקנה - לא להיות חוכמולוגים. לא ביום כיפור...

עשינו את החג ב"מרכזית העולמית"... אפילו קמנו ותיקין והיה תפילה באורות...

אפילו הספקנו ללמוד קצת תורה.

אם כי מתברר שאין אפס - תפילת נעילה משקפת את ה"אלול" שהיה לך. אם

הוא עבר לך כמעט כמו חודש רגיל - באמת יהיה קשה לזרום עם כל המתח

העוצמתי של נעילה שכולם נמצאים בו... כולם מתייפחים, ואתה יבש כאילו

היית תייר קנדי...

אז זה הדבר שלמדנו השנה.

זה הדבר שהבגרותא שלי ניחמה אותנו אחרי האלול הראשון... במדרשה- אי אז...

שאחרי שלומדים- השכל עובד קשה.....

והלב לא לגמרי מעכל את החוויה...

אז החגים באים יותר ב"שכל" ופחות ב"אורות"....

אולי קצת אכזבה

בשנה הבאה- אז מרגישים את מה שלמדנו!

אולי זה מסביר קצת משו מן היום כיפור שהיה לי.....

הכי כיף זה לחזור הביתה אחרי ערבית בסוף הצום- ולהרגיש כ"כ שמחה שלא צריך אוכל!

שמחה. וחידוש.

שעניינם הכנת התחום הרגשי לשיא הזה...

לדוג': השתדלות בסליחות (להאריך ולכוון, ללמוד פירוש המילות,

להתפלל בכותל, לבקר אצל הספרדים...).

פעם ראשונה שזכיתי להיות בישיבה ביוהכ"פ,

וזה משהו אחר לגמרי... מדהים ממש!

וב"ה יש גם הרבה אימת יום הדין אבל גם הרבה הרבה שמחה...

"והביאותים להר קדשי..."

אחח יוהכ"פ זה ממש עונג עליון.

ומסקנה לשנה הבאה: להביא גרביים ארוכות ופשמינה כי המזגנים פועלים טוב מידי!!!

והלוואי שיבנו כבר עזרת נשים נורמלית...

אני היייתי יוכ"פ בשבי חברון... איזה עוצמות... אין על הרב חנני...

וגם בגברים...

כל השנה..

והיו תפילות יפות כרגיל,

וחזנים טובים  כרגיל.

וחוץ מכמה פיוטים שציפיתי לשמוע קהל רב- כמו "עת שערי רצון" במנחה- לא היתה עוצמה... כנראה לא כולם הספיקו לחזור אחרי ההפסקונת...

מעניין אותי אם רק אצלנו ההפסקה בין מוסף למנחה כוללת זמן של - ללכת הביתה, ולחזור חזרה..

רגע השיא היה שמכרו את פתיחת ההיכל של כל נדרי ב 10,000 ש"ח..

חחח סתם..

רגע השיא היה התקיעת שופר בזמן שאומרים את  "הויעבור" האחרון לשנה זו.

לא הייתי הרבה בביה"כ-רק חלק מערבית ושחרית כי עזרתי לחברה שלא מסוגלת לצום.....

אבל התפללתי ב"ה הכל, והשיא היה ה' הוא האלוקים וקראתי בכל לב של סוף נעילה-ובכלל כל תפילת נעילה....

והיו ב"ה הרבה  אורות

בעזהי"ת.

[זוכרים את המשחק הזה? עם הפנטומימה, ושצריך לנחש? ]

וואו תפילת נעילה!!!! כבר חודשים שמרתי דמעות לתפילה הזאת!!!!!

היה ממש נחת...

שחרית מוסף - מותיקין עד 10 וחצי...

מנחה - 3 ורבע...

ארבע שעות מנוחה באמצע

אני הייתי חזן ערבית ומוסף |נטיית גרון, עיניים רמות|

רגע השיא - כשהעפתי מבט מסביב

וראיתי שחוץ ממני ערים עוד 3 אנשים....

(מתוך 14 בסה"כ, כן?)

בבית כנסת..

מה עשינו... התפללנו..

אני חושבת, לא?!

לחשוב זה לא הצד החזק שלי היום...

(וזה קרה ממש בשלב שבו גיליתי שאין לי יותר כוחות להתפלל כל היום בלי הפסקה. מי האחראי, גוף או נפש? זה מה שנותר לברר.)

לק"י

אבל אני לא יודעת מי אתה...

<<<  זהירות, איזור חפירה  >>>

שאלת שאלה קשה מאוד!

שאלה, שאני שואל את עצמי כבר 22 שנה.

מתחבט בה קשות.

אני מאמין שהתקדמתי קצת בבירורה.

האמת,

שהמהר"ל בתפארת ישראל אומר,

שאדם נקרא אד"ם כי זה בגימטריה

מ"ה

דהיינו, שהשאלה המתמדת של המהות

דהיינו - "מה אני?"

נוקבת את הווייתו.

תמיד שואל, תמיד מבקש -

תמיד עולה ממדרגה למדרגה.

זאת - לעומת בהמ"ה,

שלא שואלת כלום.

רק מתמקדת בלעיסת חציר,

וכשאין, היא שואלת לכל היותר:

מֶה או מוּ.

כי המ"ה, נמצא כבר בָּ"הּ!

אין לה לאן להתקדם.

מצטער, פשוט הייתי חייב!!

השאלה הייתה מה אני. נכון?

הגיוני שהתשובה היא צחינא מיא? ולא איזה משו מהעבר או ממקום אחר?

או שלא הבנתי כלום....

להבין לבד מהכינוי.

אני לא ניק אחר שאת עשויה לזכור.

"סוף דבר הכל נשמע את הא-לוקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם"

כאמור, אד"ם זה גימטריה של מ"ה.. אבל אדם ללא יראת ד' מ"ה הוא..?

כשמוסיפים לו ה"א, האדם, זה בגימטריה כ"ל... "זה כל האדם".

בלעדיה - הם פשוט כמו כ"ל+אד"ם+א' (עם הכּוֹיִלֶל*)!!!

*-בעצם, בלעדיה גם אין להם כרטיס כניסה לכּוֹילֶל.

העיון שלהם מזמן אלול....

אשריכם צדיקים!

וואו. איזו תפילות. איזו רוממות. פשוט כוח לכל השנה כולה, בעז"ה, קיבול תפילות במהרה!!! (:

במניין של צוהר , במניין של חברה ובסוף בבית כנסת שלי

רגע השיא: תקיעת השופר של תפילת נעילה ותפילת ערבית אחרי זה..כשעוד מרגישים את הקדושה באויר..

כי הייתי סומך בבית כנסת, הרגשתי את החיסרון של הישיבה אבל היו אחלה תפילות..

בס"ד

בבי"כ בשכונה. לא משהו מיוחד. די רגיל. החזן היה טוב, הקהל די מייבש (אפשר לספור את מי שהצטרף אליו על יד אחת, אבל זה לא מפתיע כי חלק מהמתפללים לא נוכחים בבי"כ כל השנה ואחרים די מבוגרים..)

איזה פורום של צדיקים, בכיות, דמעות, כוונות, אשכרה מלאכים... אני מרגישה כופרת. לא ממש בכיתי, יותר תחושה מרוממת כזו ושמחה. כשכן בכיתי הבנתי שאני לא אוכל לסיים להתפלל כי אני לא רואה את המילים..

וכמה "סיפורים":

*בערב יו"כ אחת הילדות בשכונה שאלה את הבן של הרב אם יש לו כבר אופניים.. אז הוא ענה לה שאסור ביו"כ והיא השיבה: אז בשביל מה יש יום כיפור..?!

עצוב משהו.

*נעמדה לידי בנעילה ילדה מתוקה, הצטרפה אליי במחזור ואז בווידוי היא מסתכלת עליי ולא מבינה בדיוק, לקחה את היד הלא נכונה.. אחחח מתוקה. אני גם רוצה ווידוי כמו שלה...!!

.

*אני עדיין התפללתי ערבית, התפילה כבר הסתייימה והגברים יצאו לקידוש לבנה, מתיישבות לידי שתי בחורות מתחזקות שאני מכירה. חשבתי סתם מחכות לי או רוצות לשאול משהו. אחרי כמה דק' סיימתי והן אומרות לי (בהתלהבות..) באנו לנעילה ותקיעת שופר, בעדינות הבהרתי להן שהן קצת בדיליי..

אווצ'.

וסתם נקודה, התפילות והכוונות שלנו לא אמורות להיות תלוי בחזן כזה או אחר, ברור שכשהחזן מתפלל כמו שאנחנו אוהבים יותר קל לכוון (וכשהוא מזייף חבל"ז אנחנו שוקלים לברוח) אבל זה כ"כ תלוי בנו. קצת לצאת מהדמיונות של תפילות כמו בישיבות וכו', לא לצפות מהחזן, לצפות מעצמינו, לעורר את עצמנו. כן, זה יותר קשה. לא בטוח שזה נראה אותו דבר כמו בישיבה גם אחרי המאמץ וזה מבאס אבל ככה זה.

בבי"כ היקר שלנו ובכלל בשכונה, מה שמחמם את הלב שלי זה האנשים שבאים אליו פעם בשנה, הגברת שישבה לידי בקריאת התורה - אם שמעתי נכון פעם ראשונה בבי"כ (והיא לא בדיוק צעירה, באזור ה-60-70), הבחור שקיבל הגבהת ספר תורה ודי הסתבך.. ולחזור מהתפילה ולומר גמר חתימה טובה לילדים ברחוב וללבוש לבן מכף רגל ועד ראש ולשמוח בכל הטוב שנפל בחלקי וזה למרות הפלאפונים שצלצלו בתפילה, ולמרות שכמעט אחד לא מצטרף לחזן ולמרות שקצת הרעישו ולמרות למרות.

וואי, יצא ארוך..

לגבי מה שאמרת שזה תלוי בנו, זה נכון, אבל כשיש את האפקט של החזן שיודע לפתוח את שערי הדמעות אצלך... זה הרבה יותר קל להוציא מאשר סתם חזן יבש שמריץ וכו'....
 

אבל לא תמיד אפשר לבחור איפה להיות וגם אם כן בוחרים לא תמיד הכל לפי התוכניות שלנו ואז נותר לנו להחליט איך התפילה שלנו תראה..

הרב אהוד ברזילי ה' ישלח לו רפואה שלמה, אמר פעם באחד השיעורים: אני לא מבין את אלה שבגלל איזה אחד שמזייף לידם או חזן שלא עושה מנגינה מסויימת הולכת להם כללללל התפילה, מה, המנגינה זה העיקר? ההרמוניה של כל הקהל? העיקר זה המילים, התוכן! צריך להבדיל בין עיקר לטפל.

תדעו שלפעמים זה כיבוד הורים להיות בבית בחגים אז גם אם את או אתה חושבים שיהיה נחמד להיות בישיבה זו או אחרת או איזה קיבוץ לפעמים המצווה נמצאת ממש ממש קרוב!!!

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

איזה יופי!

שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מתוך אהבה, שמחה, נחת ורווח!

המון המון מזל טוב! כן תרבינה הודעות משמחות כאלו!

הסבבים הללו מלמדות על האמונה שלך שיהיה טוב בהמשך,

מאחל שתזכי לטוב הזה במהרה ויתמלאו כל משאלות ליבך לטובה ויהיו לך כל הכוחות הדרושים לתהליכים הלא פשוטים והמוערכים הללו

אין לנו בתורה סיפור שמתאר את האמונה בהמתנה במציאת הזיווג.
כי באותה תקופה הכל התנהל אחרת וזה לא ממש היה קיים.
אבל יש ויש תיאורים של ציפיות קשות, שאנחנו יכולים ממש ללמוד מהם, לצפיות שלנו
אברהם ושרה ציפו תשעים שנה לילד, וה' מעולם לא שכח אותם. תמיד כשאברהם מתפלל לילד, ה' אומר לו שלא ידאג, אבל עוד לא הגיע הזמן.
גם על יצחק נאמר "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה'". מה, פתאום אחרי עשרים שנה, הוא החליט להתפלל? ברור ש'ויעתר' זה על כל התפילות בכל העשרים שנה, וה' היה שם תמיד.
אפשר לדמיין את יוסף בבור אחרי שהאחים מכרו אותו וגם במצרים הוא יורד לשפל תחתית, בחודש הראשון הוא עוד יכל לחשוב, מה ה' רוצה ללמד אותי? מה זה מצמיח אותי? אבל כשעובר עוד חודש ועוד חודש, שתים עשרה שנה בבור! איך אפשר להחזיק את האמונה שה' לא 'שכח' אותו? אבל יוסף, גם במקום הכי שפל שיכול להיות, חדור באמונה בלתי מעורערת, ועונה לפרעה "בלעדי, א-להים יענה את שלום פרעה", ולאחים הוא עונה "א-להים חשבה לטובה".
ה' תמיד איתנו ולעולם לא שוכח!


 

עדיין לא יכולות/בשלות להגיע לעולם הזה;

המתיני מעט עד יעבור זעם......

בעז"ה שיהיה בקרוב טוב גלוי ומתוק

לא הייתי רוצה שכל מי שנשואה לא תעיז לדבר על הנישואים לידי, כי זה רגיש.

זה טבעי ונורמלי שאני מדברת עם חברות, והם מדברות דברים כאלה - וכן, גם על ילדים וכו'.

ואני רואה את זה כהחלטה שלי מה לעשות עם המידע הזה.

אם אני בוחרת להיעלב ולהתרחק ולא להיות חלק מהקבוצה שבה מדברים ככה -

אני מרגישה שאני גוזרת על עצמי בדידות וריחוק, ויצירת קבוצה חברתית שכוללת רק מי שאיתי במצבי, וזה עלול להיות לא בריא מבחינה נפשית.

אני גם יכולה להבין את מה שהיא כתבה בצורה אחרת:

שנים ארוכות של חיפוש, של רווקות לפעמים מובילים למחשבה במודע או בתת מודע של ייאוש, של לי זה כבר לא יקרה.

וכשזה כבר קורה - זה יכול להיתפס כ"תסמונת המתחזה" - זה לא אמיתי, זה לא שלי, אני עדיין בזהות הרווקית שלי - ולכן זה נראה כל כך לא מציאותי שהתחתנתי.

בעיני זה יכול להיות שיתוך של איזשהו מצב נפשי, לא ניסיון לדרוך על יבלות.

אפשר להגיד הכל, השאלה מתי ואיך.

ונשמע לי טריוויאלי שמה שהיא כתבה נאמר בקונטקסט לא רגיש.

וכן, אם אני רווק אני רוצה שיהיו רגישים כלפי.

וכן, בלי קשר לנושא של רווקות אני חושב שרגישות זה דבר שנכון טוב במידה הנכונה.

אז איך שנים? וגם אם היא אמרה  זה סבבה. אין לי בעיה לשמוע ולפרגן. אבל כל עוד זה לא שכל מילה שנייה זה “תראי מה הוא קנה”, “תראי מה הוא הביא לי”, “תראי מה הוא אמר”, “תראי את התמונות של ההריון”...

גם בזה אין לי בעיה כל עוד זה דרך אגב, פשוט כשזה כל הזמן זה כבר חופר קצת. שיחה של שעתיים רק עליה.. מרגיש שהיא שכחה שיש בה עוד רבדים חוץ מזה.

למרות שזה חמוד לפעמים 

-לשאול מראש את שני הצדדים אם יש דברים במראה חיצוני שקשה להם איתם והם עילה לפסול מבחינתם, ולפעול לפי זה.

-אם יש אפשרות להציע קודם לצד שפחות יתלהב בלי שהצד השני יודע שהציעו אותו. אולי לבקש פרטים משני הצדדים, ורשות להציע וכולי... ואח"כ אם התשובה שלילית להגיד שבסוף הצד השני תפוס.