המסקנה שלי: לא להעמיס את עצמך בשבוע שלפני יו"כ כדי שביו"כ תהיה צלול ולא מסטול..

לצערי התפילה היחידה שהצלחתי להגיע אליה למנין היא נעילה.

פעם התפללתי נעילה בבית מדרשו של גדול שבגדולים, צדיק שבצדיקים.

והנה, התעלף יהודי אחד ולקחו אותו לחדר צדדי, שנמצא מהצד השני של "חצר פנימית" שם.

בהיות שראיתי שכך, הלכתי לשם, לראות מה קורה איתו.

שאלתי אם יש פה איזה רופא. מישהי אמרה שהיא אחות. שאלתי, כמה לדעתה הוא צריך לשתות. אמרה שלדעתה הוא צריך לשתות הרבה.

הקיצור, עמדנו שם, אני ועוד בחור צעיר; כולם עומדים בנעילה עם הצדיק יסוד עולם. ואנחנו - משקים אותו לסירוגין..

אח"כ גם התפללתי שם. צריך להשגיח עליו. ומהחלונות של ביהמ"ד ראיתי שהציבור בשלהם...

מעולם לא היתה לי שמחה כזו וודאות כזו בתפילת נעילה.

תמיד לפני כן, היה מתח מסוים, התאמצות. כעת היתה לי וודאות. אני עוסק בספק פיקוח נפש, מתפלל ביחידות, כי אני חייב, וגם אני צריך תוך כדי לשים לב - מי ישווה לי? בלי "כוונות", עם "היסח הדעת"-לשם-מצוה, עם מצוה כזו שאין אחר שמקיימה, בדיוק בשעת נעילה - איזו כוונה שלי בתפילה תגיע לכך?  אח... איזו שלווה...

כמובן, כעת -  אני שמח שלא מזדמנת לי מצוה כזו, ומעדיף להתאמץ עם הציבור..  אבל כשזה מזדמן - זה הזמן לכך.  חזק ואמץ. מסופקני אם מישהו מאיתנו "גרד" את הקצה של החייאת הנפשות שלך, שאינה נעשית בידי אחרים, עם כל "תפילותנו וכוונותינו" (בלי לזלזל באף אחד, כמובן...)

תראה מה שכתבתי בהקשר דומה בנשואים טריים ובכ"ז זה לא סותר את העובדה שהייתי שמח להגיע ליותר תפילות במניין.. (בייחוד לאור העובדה שכגבר אני מחוייב לכך יותר מאשר אשה)

ושוב תודה.

רק באתי, כמו שאומרים, "לחזק למחוזקים", מתוך אהבה, והערכה עצומה.

(טוב, זה רק טיפונת קשור, אבל הייתי חייבת)

יש קטע ממש מתוק, על יום כיפור שהוא עושה בשטח:

"בסוכה שהקמנו במוצב, רוני אמר שהוא מקווה שזה שפתחנו את השנה ברגל שמאל לא יהיה סימן לכל השנה כולה.

דרור קפץ: "ברגל שמאל? למה ברגל שמאל?"

"יש לך שֵׁם אחר לתאר את התפילה החגיגית שקיימנו ברוב עם בבוץ הלבנוני?"

"כן," דרור ענה בלהט, "'תפילה זכה'".

הייתה שתיקה. דרור, עם העיניים הבורקות האלה שלו, מאתגר אותנו.

דני התעצבן: "נו, דרור, אל תיתמם. אי-אפשר להשוות את המארב הזה לרוממות הרוח שיש בישיבה! אתה יכול להשוות את דממת המבצע לקולם של מאות בחורים שצועקים 'שמע ישראל' בקול רם וממשיכים יחד ב'ה' אלוקינו ה' אחד'?"

"או לשיעור של ראש הישיבה לפני התפילה", המשיך אבריימי הרב.

"או לטבילה במקווה שבע פעמים לפני עבודת הכהן הגדול…"

"או לרב שלי, שעומד ושר 'אמת מה נהדר מראה כהן גדול' ואני כמעט בטוח שאני יודע איך בדיוק הוא היה נראה!"

דרור מתכעס. עיניו מצטמצמות ולחייו קצת מתעגלות והוא אדום:

"ואיך תקראו למה שעשינו? אם זה לא יום כיפור המכפר על בני ישראל, אז מה זה כן? זה לא עבודת ה'? מה נראה לכם, לא צמנו השנה כי לא רצינו? לבחורי ישיבה לאכול ביום כיפור זה יותר קשה מלצום…"

"וזה עדיין לא מעלת הקדושה של יום צום!"

"לי זה נראה עבודת ה' בקדושה יתרה!", דרור לא מוותר.

"דרור, בחייך, אל תעשה אידיאליזציה ממקרי דיעבד…"

"דיעבד? להגן על יישובי הצפון זה דיעבד? אני לא מאמין למה שאני שומע…"

"טוב, לא התכוונתי. ברור שזה חשוב, אבל מה אתה משווה. יום כיפור הזה עבר עליי כמו יום חול. אוכל, שותה, לא מתפלל, לוחץ על כפתורים ומתעלם מהלכות ביום הכי קדוש בשנה!"

"ובעיניי יום הכיפורים הזה היה אחד הקדושים והטהורים שהיו לי".

"למרות שאכלת ושתית?"

"ודאי".

"למרות שחיללת את החג אלף פעמים!"

"אני אומר לך, זה לא נקרא לחלל…"

"אם לא הייתי מכיר אותך הייתי חושב שאתה מחפש דרכים שלא לשמור שבת וחג…"

"תדע לך", התפרץ אבריימי הרב, "שמה שאתה אומר זה נותן לגיטימציה להיות דתי חפיפניק בצבא. כאילו לא מוכרחים לשמור על כל המצוות, כי ממילא אי-אפשר, והצבא כולו הוא מצווה אז לא צריך מצוות אחרות…".

"חפיפניק? ההפך! לדעתי אני ממש חרדי. אני חרד לדבר ה', שרוצה ממני כעת שאעשה מארב הכי טוב שאפשר, שאשמור על יישובי הצפון הכי טוב שאפשר, שאסכל פעילות חבלנית הכי טוב שאפשר. ואם בשביל זה אני צריך לאכול – אז זו מצווה גדולה!"

תודה על הקטע של דרור

פשוט מהמם....

'כל נדרי' בישיבה, היה טוב. במיוחד שהלכתי לישון אח"כ ב20:30!!!

שחרית- הייתי חזן, וזה היה מצויין.

מוסף - היה חזן זקן והיה די סביר רק בזכות זה שיש תפילת לחש...

מנחה- הייתה הפיצוץ של היום, כמובן שהייתי חזן. אני פשוט טוב!

נעילה- זוועה!!! חזן עם קול של ברווזה זקנה (מחילה מהברווזה), שלא יודע את הנגינה, היה מזה בעסה, כל התפילה קיללתי אותו בלב.

אולי לכן אח"כ היה את 'והוא רחום' של ערבית, שכמובן גם בו הייתי חזן, היה פגז, 7 דק' והיינו באוכל...

יש כאלו שמתפללים "כתבנו בספר פרנסה וכלכלה", ויש כאלה שכותבים את עצמם...

קטע יפה שהיה, ב'המלך' היו 15 איש, ב'יזכור'- 120!!!

בניגוד לשנים עברו בהן שכבתי כמו "פגר" עד צאת הצום.

השנה הצום עבר בסדר חוץ מהשעה האחרונה והקשה, לשבור אותו היה סיוט שלקח מעל שעתיים (כולל להקיא בדרך).

ותכלס היה סבבה..

הצום עבר מהר..

ישנתי בכל שאר השעות..

כי היה חייב לזגזג בין הישיבה לבין בית כנסת ספרדי (מצד אחד רצה את

האווירה של הישיבה, מצד שני זה לא המנהג שלו). בסוף, לקראת נעילה

הוא הגיע באפיסת כוחות לראש הישיבה, ששלח אותו לנוח בדחיפות.

כשהוא קם - היה כבר חושך בחוץ...

שנה אחת חשבתי שאצטרף עם חבר למוסף-מנחה-נעילה בבית כנסת אחד

ליד הכותל (חזן צדיק ומיוחד שמתפלל שם בקביעות, ורציתי לראות פעם).

קמנו ותיקין, אחרי שחרית עשינו את כל רח' יפו ברגל כמובן.

וכשהגענו -

היה מפוצץ, לא היה מקום לנשום. עם מוסף הסתדרנו (עמדנו לכל האורך) -

אבל הבנתי שזאת לא צורה ככה. מוקדם בצהריים יצאתי רגלית לחזור, וכל

כמה דקות נאלצתי לשבת... זה היה קשה. כשחזרתי, נאלצתי לקרוס בחוסר

אונים על המיטה. באותה שנה - בפעם הראשונה מנחה ונעילה ביחיד...

מסקנה - לא להיות חוכמולוגים. לא ביום כיפור...

עשינו את החג ב"מרכזית העולמית"... אפילו קמנו ותיקין והיה תפילה באורות...

אפילו הספקנו ללמוד קצת תורה.

אם כי מתברר שאין אפס - תפילת נעילה משקפת את ה"אלול" שהיה לך. אם

הוא עבר לך כמעט כמו חודש רגיל - באמת יהיה קשה לזרום עם כל המתח

העוצמתי של נעילה שכולם נמצאים בו... כולם מתייפחים, ואתה יבש כאילו

היית תייר קנדי...

אז זה הדבר שלמדנו השנה.

זה הדבר שהבגרותא שלי ניחמה אותנו אחרי האלול הראשון... במדרשה- אי אז...

שאחרי שלומדים- השכל עובד קשה.....

והלב לא לגמרי מעכל את החוויה...

אז החגים באים יותר ב"שכל" ופחות ב"אורות"....

אולי קצת אכזבה

בשנה הבאה- אז מרגישים את מה שלמדנו!

אולי זה מסביר קצת משו מן היום כיפור שהיה לי.....

הכי כיף זה לחזור הביתה אחרי ערבית בסוף הצום- ולהרגיש כ"כ שמחה שלא צריך אוכל!

שמחה. וחידוש.

שעניינם הכנת התחום הרגשי לשיא הזה...

לדוג': השתדלות בסליחות (להאריך ולכוון, ללמוד פירוש המילות,

להתפלל בכותל, לבקר אצל הספרדים...).

פעם ראשונה שזכיתי להיות בישיבה ביוהכ"פ,

וזה משהו אחר לגמרי... מדהים ממש!

וב"ה יש גם הרבה אימת יום הדין אבל גם הרבה הרבה שמחה...

"והביאותים להר קדשי..."

אחח יוהכ"פ זה ממש עונג עליון.

ומסקנה לשנה הבאה: להביא גרביים ארוכות ופשמינה כי המזגנים פועלים טוב מידי!!!

והלוואי שיבנו כבר עזרת נשים נורמלית...

אני היייתי יוכ"פ בשבי חברון... איזה עוצמות... אין על הרב חנני...

וגם בגברים...

כל השנה..

והיו תפילות יפות כרגיל,

וחזנים טובים  כרגיל.

וחוץ מכמה פיוטים שציפיתי לשמוע קהל רב- כמו "עת שערי רצון" במנחה- לא היתה עוצמה... כנראה לא כולם הספיקו לחזור אחרי ההפסקונת...

מעניין אותי אם רק אצלנו ההפסקה בין מוסף למנחה כוללת זמן של - ללכת הביתה, ולחזור חזרה..

רגע השיא היה שמכרו את פתיחת ההיכל של כל נדרי ב 10,000 ש"ח..

חחח סתם..

רגע השיא היה התקיעת שופר בזמן שאומרים את  "הויעבור" האחרון לשנה זו.

לא הייתי הרבה בביה"כ-רק חלק מערבית ושחרית כי עזרתי לחברה שלא מסוגלת לצום.....

אבל התפללתי ב"ה הכל, והשיא היה ה' הוא האלוקים וקראתי בכל לב של סוף נעילה-ובכלל כל תפילת נעילה....

והיו ב"ה הרבה  אורות

בעזהי"ת.

[זוכרים את המשחק הזה? עם הפנטומימה, ושצריך לנחש? ]

וואו תפילת נעילה!!!! כבר חודשים שמרתי דמעות לתפילה הזאת!!!!!

היה ממש נחת...

שחרית מוסף - מותיקין עד 10 וחצי...

מנחה - 3 ורבע...

ארבע שעות מנוחה באמצע

אני הייתי חזן ערבית ומוסף |נטיית גרון, עיניים רמות|

רגע השיא - כשהעפתי מבט מסביב

וראיתי שחוץ ממני ערים עוד 3 אנשים....

(מתוך 14 בסה"כ, כן?)

בבית כנסת..

מה עשינו... התפללנו..

אני חושבת, לא?!

לחשוב זה לא הצד החזק שלי היום...

(וזה קרה ממש בשלב שבו גיליתי שאין לי יותר כוחות להתפלל כל היום בלי הפסקה. מי האחראי, גוף או נפש? זה מה שנותר לברר.)

לק"י

אבל אני לא יודעת מי אתה...

<<<  זהירות, איזור חפירה  >>>

שאלת שאלה קשה מאוד!

שאלה, שאני שואל את עצמי כבר 22 שנה.

מתחבט בה קשות.

אני מאמין שהתקדמתי קצת בבירורה.

האמת,

שהמהר"ל בתפארת ישראל אומר,

שאדם נקרא אד"ם כי זה בגימטריה

מ"ה

דהיינו, שהשאלה המתמדת של המהות

דהיינו - "מה אני?"

נוקבת את הווייתו.

תמיד שואל, תמיד מבקש -

תמיד עולה ממדרגה למדרגה.

זאת - לעומת בהמ"ה,

שלא שואלת כלום.

רק מתמקדת בלעיסת חציר,

וכשאין, היא שואלת לכל היותר:

מֶה או מוּ.

כי המ"ה, נמצא כבר בָּ"הּ!

אין לה לאן להתקדם.

מצטער, פשוט הייתי חייב!!

השאלה הייתה מה אני. נכון?

הגיוני שהתשובה היא צחינא מיא? ולא איזה משו מהעבר או ממקום אחר?

או שלא הבנתי כלום....

להבין לבד מהכינוי.

אני לא ניק אחר שאת עשויה לזכור.

"סוף דבר הכל נשמע את הא-לוקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם"

כאמור, אד"ם זה גימטריה של מ"ה.. אבל אדם ללא יראת ד' מ"ה הוא..?

כשמוסיפים לו ה"א, האדם, זה בגימטריה כ"ל... "זה כל האדם".

בלעדיה - הם פשוט כמו כ"ל+אד"ם+א' (עם הכּוֹיִלֶל*)!!!

*-בעצם, בלעדיה גם אין להם כרטיס כניסה לכּוֹילֶל.

העיון שלהם מזמן אלול....

אשריכם צדיקים!

וואו. איזו תפילות. איזו רוממות. פשוט כוח לכל השנה כולה, בעז"ה, קיבול תפילות במהרה!!! (:

במניין של צוהר , במניין של חברה ובסוף בבית כנסת שלי

רגע השיא: תקיעת השופר של תפילת נעילה ותפילת ערבית אחרי זה..כשעוד מרגישים את הקדושה באויר..

כי הייתי סומך בבית כנסת, הרגשתי את החיסרון של הישיבה אבל היו אחלה תפילות..

בס"ד

בבי"כ בשכונה. לא משהו מיוחד. די רגיל. החזן היה טוב, הקהל די מייבש (אפשר לספור את מי שהצטרף אליו על יד אחת, אבל זה לא מפתיע כי חלק מהמתפללים לא נוכחים בבי"כ כל השנה ואחרים די מבוגרים..)

איזה פורום של צדיקים, בכיות, דמעות, כוונות, אשכרה מלאכים... אני מרגישה כופרת. לא ממש בכיתי, יותר תחושה מרוממת כזו ושמחה. כשכן בכיתי הבנתי שאני לא אוכל לסיים להתפלל כי אני לא רואה את המילים..

וכמה "סיפורים":

*בערב יו"כ אחת הילדות בשכונה שאלה את הבן של הרב אם יש לו כבר אופניים.. אז הוא ענה לה שאסור ביו"כ והיא השיבה: אז בשביל מה יש יום כיפור..?!

עצוב משהו.

*נעמדה לידי בנעילה ילדה מתוקה, הצטרפה אליי במחזור ואז בווידוי היא מסתכלת עליי ולא מבינה בדיוק, לקחה את היד הלא נכונה.. אחחח מתוקה. אני גם רוצה ווידוי כמו שלה...!!

.

*אני עדיין התפללתי ערבית, התפילה כבר הסתייימה והגברים יצאו לקידוש לבנה, מתיישבות לידי שתי בחורות מתחזקות שאני מכירה. חשבתי סתם מחכות לי או רוצות לשאול משהו. אחרי כמה דק' סיימתי והן אומרות לי (בהתלהבות..) באנו לנעילה ותקיעת שופר, בעדינות הבהרתי להן שהן קצת בדיליי..

אווצ'.

וסתם נקודה, התפילות והכוונות שלנו לא אמורות להיות תלוי בחזן כזה או אחר, ברור שכשהחזן מתפלל כמו שאנחנו אוהבים יותר קל לכוון (וכשהוא מזייף חבל"ז אנחנו שוקלים לברוח) אבל זה כ"כ תלוי בנו. קצת לצאת מהדמיונות של תפילות כמו בישיבות וכו', לא לצפות מהחזן, לצפות מעצמינו, לעורר את עצמנו. כן, זה יותר קשה. לא בטוח שזה נראה אותו דבר כמו בישיבה גם אחרי המאמץ וזה מבאס אבל ככה זה.

בבי"כ היקר שלנו ובכלל בשכונה, מה שמחמם את הלב שלי זה האנשים שבאים אליו פעם בשנה, הגברת שישבה לידי בקריאת התורה - אם שמעתי נכון פעם ראשונה בבי"כ (והיא לא בדיוק צעירה, באזור ה-60-70), הבחור שקיבל הגבהת ספר תורה ודי הסתבך.. ולחזור מהתפילה ולומר גמר חתימה טובה לילדים ברחוב וללבוש לבן מכף רגל ועד ראש ולשמוח בכל הטוב שנפל בחלקי וזה למרות הפלאפונים שצלצלו בתפילה, ולמרות שכמעט אחד לא מצטרף לחזן ולמרות שקצת הרעישו ולמרות למרות.

וואי, יצא ארוך..

לגבי מה שאמרת שזה תלוי בנו, זה נכון, אבל כשיש את האפקט של החזן שיודע לפתוח את שערי הדמעות אצלך... זה הרבה יותר קל להוציא מאשר סתם חזן יבש שמריץ וכו'....
 

אבל לא תמיד אפשר לבחור איפה להיות וגם אם כן בוחרים לא תמיד הכל לפי התוכניות שלנו ואז נותר לנו להחליט איך התפילה שלנו תראה..

הרב אהוד ברזילי ה' ישלח לו רפואה שלמה, אמר פעם באחד השיעורים: אני לא מבין את אלה שבגלל איזה אחד שמזייף לידם או חזן שלא עושה מנגינה מסויימת הולכת להם כללללל התפילה, מה, המנגינה זה העיקר? ההרמוניה של כל הקהל? העיקר זה המילים, התוכן! צריך להבדיל בין עיקר לטפל.

תדעו שלפעמים זה כיבוד הורים להיות בבית בחגים אז גם אם את או אתה חושבים שיהיה נחמד להיות בישיבה זו או אחרת או איזה קיבוץ לפעמים המצווה נמצאת ממש ממש קרוב!!!

תראה אמנם התמונה שכולם אוהבים לצייר (או בימינו לצלם) היא של פרחים ופרפרים וזיקוקים אבל מתחת לזה ברור שהחלטה כל־כך רצינית וגורלית כרוכה גם בכל־מיני ספקות / בלבולים / מחשבות / עייפות. יכול להיות זה למה משתדלים לעשות חתונה שמחה ושבע ברכות והורים מלווים כו' כדי לתת מעין תמיכה למשהו שמצד אחד הוא גדול ומשמח ומצד שני גם מלחיץ.

זה מאוד נורמלי לא לעכל סיטואציות רגשיות במהירות, אל תתן לזה לבאס אותך מעבר למה שזה. אמנם קצת קלישאתי אבל פשוט תנסה לזרום ולהיות נוכח בהווה, זה מה שאני חושב. אתה לא "חייב" להרגיש ככה או אחרת בסוף זאת החתונה שלך לא של מישהו אחר.

כך או כך אל תיעלם לנו מפרוזה וכתיבה חופשית

תן לגוף שלך לחוות את הכל. מותר הכל.

זאת סיטואציה שלא הייתה בה והגיוני שהיא תראה אחרת ממה שדמיינת אותה או הסתכלת עליה מבחוץ על אחרים (ויש מצב שגם לא ראית לתוך נבכי נפשם)

בטוח שכל חתן מרגיש ומעכל את זה שונה.

איך להתרגש ולשמוח? אמממ אולי תגיד תודה לכל מי שאפשרי, כמובן לקב"ה

שמחה באה בהבנה שמה שקורה הוא לא מובן מאליו, אמירת תודה מחזקת את ההכרה הזאת

אני גם הייתי ככה לפני החתונה

הרבה פעמים אתה פשוט טובע בהכנות ומרגיש שאין מספיק מקום להתרגשות

או שאולי במקביל לשמחה יש גם קשיים פוחדים

פשוט תנסה להיות קשוב לעצמך

יכול להיות שפשוט זה יגיע היום של החתונה או שאתה צריך לתת לפני מקום גם לדברים שיושבים עליך

בכל מקרה מזל טוב גדול

עצה פרקטית פשוטה, שכרגע עשויה להצטייר הזויה…

כנראה כמעט ולא יהיה לכם זמן לאכול כמו שצריך… מקווה שיחכה לכם כיבוד קל בחדר הייחוד, ואחרי זה לא תשבו בנחת וברוגע לאורך כל החתונה ותהיו כל הזמן בתנועה…

תכינו דברים טעימים בדירה / חדר במלון אליו תגיעו בלילה הראשון כזוג טרי 🙂 

כלומר, ברור שהוא עלול להיפגע. אבל איפה את מרגישה את זה שאת מפחדת לפגוע בו?

(אפילו תעשי על זה עבודת כתיבה של 3-4 פסקאות לנסות להבין למה לך קשה לעשות את הצעד הזה אחרי שהגעת למסקנה שהוא נכון).

ובינתיים את גם פוגעת בעצמך, בשלוות הנפש שלך, בהתקדמות קדימה.

תהיי כנה בפגישה הבאה לומר הכל ולהפרד בכבוד.

בהצלחה♡

כדאי לדעתי להכין את השטח כדי שהצד השני לא יגיע מולהב לדייט ולו בשביל שיפרדו ממנו.

תשתפי בדברים טובים עליו ולמה לא מתאים לדעתך.

לזכור ולומר שנפרדים כי אין התאמה ולא כי הצד השני לא טוב מספיק.

ואני מבינה שלאמר "זה לא אתה, זה אני" - ישמע כתירוץ נדוש ומוכר. אז אם זה באמת כך, לא לאמר את זה.

סבורה שאם בכל זאת נפגשתם במשך חודשיים תמימים, יש לך דברים טובים לאמר עליו ואליו.

אולי באמת לאמר קודם בטלפון (או בדרך התקשורת הרגילה שלכם) שחשבתם קצת (או הרבה)

ואתם רוצים לשתף אותו בזה. כך שהוא יבין במה דברים אמורים, לפחות במקצת. אבל בצורה

מאוד עדינה ובלי לפגוע בכלל.

בהצלחה!

הגיוני מאוד שיכאב לבחורה, אך השאלה איך זה יעשה בצורה מכובדת  שתמזער נזקים

בגדול - להקשיב ולהבין מה היא תרצה.

אני נוטה לחשוב שרוב האנשים ירצו שיודיעו להם בטלפון, לפחות ברמז, ואז לעשות פגישת פרידה שבה מדברים על חוויות, רגשות, מחשבות וכו'

אבל יש כאלה שהם לא אוהבים "להתבחבש" ברגשות, אלא מעדיפים לברוח - וזה הכי לגיטימי שבעולם!!

אז לכן הכי חשוב להקשיב לה - אם היא רוצה לברוח תנסה לעודד אותה ותתן לה לברוח, אם היא רוצה להביע רגש, תן לה להביע מה שתרצה.

כמובן שזה יכול להיות קשה לך שהיא תביע כאב וצער. נראה לי היא שווה ש"תסבול" את זה אם הייתם ביחד חודשיים.

בהצלחה רבה!!

זה אף פעם לא נעים, גם לא אחרי דייט אחד ובטח לא אחרי חודשיים.

כי זו חרב. אין דרך שזו תהיה כרית רכה, חלומית או פלומתית. זו חרב, להט חרב מתהפכת, דוקרת כמדקרות פגיון. ואתה תכאיב, תדקור, תפלח כבכידון מלובן לוהט דרך קרבי האדם בו זה יינעץ.
ואף על פי כן, כך תעשה. והרחמן המרחם על בריותיו שבשמיים, הטוב כי לא כלו רחמיו, יכפר. וכולי האי ואולי.

ומכל זה רק למדים, ומדייקים יותר להבא, וקמים מכשלון ומעפר, וזזים הלאה בחיים.
ולדעתי בשיחה בטלפון, אין עניין אחר. ותקומו איש ואישה בתום הדיבור הקצר, ותהיו לבדכם כל אחד אחת בנפרד במקומותיכם, ותבכו את השריפה אשר כלתה, ותתאוששו כאבלי ציון, ותקומו מאפר.

הבה נשאיר את להט החרב המתהפכת למקרים אחרים. יש, בלי עין הרע (או עם), מספיק כאלה...

אני כן בעד פגישה. למרות שזה קשה יותר, בכל זאת פנים מול פנים - לא פשוט.

אולי אפילו להביא משהו קטן, מנחם?  אבל לא בטוחה לגבי זה כי אז אולי זה י קשה

עליו יותר.

אלא אם כן מדובר במישהו שלילי ביותר. אז שיחת טלפון קצרה וחדה היא פתרון מצויין.

לא נשמע לי כזה...

וזה בסדר ולגיטימי,

יש אנשים בחבשנים (כמוני) שצריכים לעבד ביחד את החוויה. כשמעבדים ביחד את החוויה אפשר להחשף ליותר צדדים של הסיטואציה ולהבין אותה יותר טוב.

אבל אם מרגישים שאין צורך/כוח לזה, אז סבבה אפשר טלפונית. 

אהבתי את המטאפורות המוגזמות שלך חחח

כשלמעשה, זה באמת לפעמים מרגיש לא רחוק, הרבה פעמים יכול להרגיש בצורה הכי טבעית שיש, שהשמיים נפלו.

הצד המסיים צריך לבוא לקראת הצד שמסיימים איתו (גם אם לצד המסיים גם קשה) 

אם היה קשר משמעותי בחודשיים האלה כדאי לעשות הכנה לפני ואז לתת אפשרות איך היא רוצה להיפרד. 

אם היה קשר משמעותי אני ממליצה מאוד בפגישה כדי לאפשר לסיים את הדברים באמת. 

השתדל להגיע אליה ו/או כל דבר שיקל על הסיטואציה 

בהצלחה! 

– ראשית אין לי מושג מה אומר "חודשיים" במושגים כאלה יש אנשים שתוך שבועיים מתחתנים ומצד שני יש לי משלוחים מאמזון שלקח להם גם יותר זמן להגיע. אין לי מושג עד כמה שניכם הייתם מושקעים בזה הקשר, באיזו תדירות כו' כו'.

– מה אני אישית כחתול זמני הייתי מעדיף אם היו נפרדים ממני? הייתי מעדיף שייפרדו ממני בשיחה או בהודעה מה הטעם לגרור אותי לפגישה שצריך לתכנן להתכונן אליה להתקלח להתלבש לנסוע הלוך ושוב אחרי העבודה במיוחד אם מדובר במרחק משמעותי רק כדי לומר לי "אה טוב אתה מוזמן לחזור הביתה". כאילו לא יודע לא שאין לי סנטימנטים פשוט אני לא אוהב שמזבלים לי במוח. בשלב השידוכין זה לא שהפכנו לחברי ילדוּת מהטובים שבטובים ועוד רק תוך חודשיים. בסדר היה נגמר כל סוף הוא תמיד התחלה חדשה.

– מאחר ולא כולם חתולים זמניים, הייתי מחלק את האנושות לשלוש קטגוריות:

1. חתולים זמניים, שזורמים עם הזרם הגדול של החיים ומקבלים את מה שיש לקב"ה להציע באהבה (ייסורים מקבלים באהבה או שלא מקבלים בכלל)

2. אנשים שלא משנה כמה דיפלומטי תהיה איתם יתבאסו על החיים שלך (במקרה כזה הייתי ממליץ לעשות מה שהכי פחות פוגע בעצמך כי גם ככה זה לא משנה)

3. איפשהו באמצע, כאלה שבדיו המילים הנכונות תוכל לרכך את המכה, אם אנחנו שייכים לקבוצה 3 אז פשוט לנסות לנסח משהו דיפלומטי, אם היו לי הערות משמעותיות הייתי אומר אותן בעדינות (הגעתי בסופו של דבר למסקנה שאני מחפש מישהי עם גישה קצת שונה לגבי XYZ כו') או מושך את האש אליי (בדיעבד הבנתי שאני לא לגמרי XYZ ברמה הכללית של הדברים)

אם הם מאוד סנטימנטליים אולי עדיף פגישה

אם לא אז לא

אבל טלפון לדעתי החתולית הזמנית האובייקטיבית זה מתכון לאי־נעימות

ובכל זאת, מקבלים אותם באהבה.

ולא כולם חייבים להיות במדרגה הגבוהה של קבלת יסוריים באהבה וזה בסדר גמור.

בגדול - לא לכל מה שכתבת מלבד ספידדייטים וזום, אם לא מוצאים אפשרות אחרת.

בכלל - הרוב המוחלט של המיזמים האלו נולדו איפהשהו על הרצף בין דת"ל ממוצע לדתי לייט-מסורתי. 

ואיך אתה מרגיש בדייטים עצמם?

זה יכול להיות עניין שכדאי לטפל בו בשלב בחינת ההצעה ועד להתנהגות בדייט עצמו.

'מסתיימים' הכוונה שהיא מסיימת אותם?

אם אתה מסיים, זה בירור מסוג אחד.

למה ההצעה, שנראתה לי בעלת פוטנציאל, כבר לא רלוונטית? מה פגשת שגרם לך לחתוך? זו בעיה בהצעה, כלומר לא היתה שום סבירות, אין שום דמיון/קשר בין הדמויות, או שזו בעיה בתקשורת, ביצירת הקשר?

אם זו בעיה בהצעה, למה הציעו לי? ייתכן ולא מכירים אותי/אותה/לא יודעים מה אני מחפש? למה לא 'עליתי על זה' מראש, בשאלות מבעל הרעיון (מלבד פרטים טכניים ומהותיים כאלה ואחרים, 'למה חשבת שהיא מתאימה לי?', 'למה חשבת שאני מתאים לה?'. לא 'כי לשניכם יש אוזניים/לב וריאות', אלא למה דווקא אני לה ודווקא היא לי. איזו ייחודיות ראית בכל צד שהעלת לך את המחשבה שיכולה להיות התאמה) או בשאר הבירורים. אולי העניין צריך חידוד?

אם זו בעיה ביצירת הקשר, האם נבהלתי משתיקות/משהו ספיציפי שהיא אמרה? האם חתכתי 'כי הרגיש לי' או שיש סיבה שאפשר להצביע עליה? הרם באמת נתתי הזדמנות או שמיהרתי לחתוך כי לא היו לבבות והצעת נישואין אחרי 20 דקות? האם נכון לחתוך אחרי נסיון אחד, כששני זאים נפגשים ומובן יהיו רגעים לא נעימים (וגם לא נוראיים) של שתיקות מביכות, או שנכון לתת צ'אנס נוסף, ואולי אפילו יותר? האם אני באמת בא מוכן לקשר, ובא להשקיע בדייט, או בא 'לעבור אותו' (כמשתמע קצת מנוסח שאלתך), ומיילא כל הדייט לא רלוונטי? האם יש בי פחד מיצירת קשר שגורם לי להיבהל ולהרגיש שזה לא רלוונטי, או אפילו להצביע על דברים ספיצייפיים למרות שהם לא באמת מהותיים לי?

אם היא חתכה, יש בירור נוסף, אך זה כמובן דורש גם את הבירור האם ההצעה היתה רלוונטית. אם לא, למה לא סוננה בדרך? האם ייתכן שהמציע/הדמויות שאצלן ביררו עלי לא מציגים אותי נכון?

אפשר גם לשאול אותה, בטלפון בו היא חותכת או בהודעה אחרי זה, למה היא חותכת. היא לא חייבת לך תשובה, וכנראה שהיא תענה 'הרגיש לי שזה לא מתאים', אתה יכול לבקש הערות/הארות להמשך הדרך, אולי תקבל משהו.

ייתכן שיש בך, במראה/דיבור/התנהלות שלך בדייט משהו מרתיע/מרחיק? האם השקעת בדייט, באת מכובד, פתוח (כמה שאפשר) להכיר, לשמוע ולשתף, התעניינת בה ולא חיטטת יותר מידי? האם חשבת מראש על מקום שנוח לה, מתחשב במה שמתאים לה, לא ליד כל החברות, מקום נעים, אולי אפילו עם שירותים? האם הבאתי לפגישה הראשונה מיץ תרד הולנדי סחוט ועוגיות שעורה ותירס במילוי חסה? התנהגתי מוזר? נסה לשחזר את מהלך הפגישה ולבחון אם היתה התנהגות מרחיקה מצידך.

כשזו אחת או שתיים, יש סבירות שההצעה לא רלוונטית/הן לא פתוחות לקשר, אבל אם זה כבר עם בנות רבות, יש כאן נורת אזהרה לכיוון שלך. מה אני לא עושה נכון.

זו התמודדות קשה. נסה ללמוד משהו מכל פגישה. להתייעל בתקשורת, להכיר גבולות ולהבין מה חשוב לאישה ומה מעניין אותה, למד להתחשב, ובעיקר, להיפתח.

זה נסיון לא פשוט. תדבר עם אבא, תגיד לו, ותתכוון לזה, שקשה לך, שאתה צריך את עזרתו, ושאתה מתאמץ ומשקיע כדי להקים בית לכבודו. קבל את הקשיים הללו באמונה, ויהיו לזכותך.

(מקווה שכתבתי כל מה שחשבתי, כי בטעות מחקתי הכל וכתבתי הכל מהתחלה)

אשריך. יצליח ה' דרכך ותבשרנו בשורות טובות במהרה.

אכן גם אני הייתי בבעייה כזו עד שלימדו אותי איך לפתח קשר עם אישה.
ואז הכל השתנה שסוף סוף הכדור היה אצלי.
לא בקטע מלחיץ אחי אבל אתה צריך ללמוד אם יוצרים קשר עם אישה.
תחשוב שזו בחורה שהיית רוצה ובגלל שאתה לא יודע איך מפתחים איתה שיחה הכל בורח לך, פשוט חבל.
לכן יש אנשים מאוד מאוד מסויימים שיודעים להדריך אז שווה לפנות אליהם וכן גם לשלם אם צריך.

תודה

אני יודע שזו לא מחלה, וברור שצריך אכן לבדוק מחלות גנטיות. אבל זה מטריד אותי. הלוואי שלא. 

אבא שלי נמוך, אמא שלי ממוצעת על גבול הנמוך,
וכולם אצלינו די נמוכים במשפחה. (אני נמוך)
אני חושב שאם זה פער, אז זה אמור להתאזן, אבל אין לי באמת ידע מקצועי...
אבל בסוף אם תתרגל לזה, אז הגיוני שגם התפיסה שלך תשתנה.

כל תודה רבה על התגובה נשמה טהורה, מקווה שהשאלה שלי בסדר!

דברי שני, זה ברור שעל רוב פשעים תכסה אהבה..אבל עד שהאהבה תגיע....

וזה גם מובן מאוד למה זה מפריע לך.

ואני מניח שאתה שואל על הילדים שבעז"ה תאהב אותם איך שהם יהיו...

על הרגשות שעולות אצלכם. יש להן מקום.

אין לי תשובה על כך. אולי להמשיך ולראות אם זה עדיין מפריע.

אולי הילדים יהיו גבוהים כמוך? יש לנו שכנים שהיא מאוד נמוכה. ממש.

בעלה די גבוה (לא 1.90) ו90% מהילדים, גבוהים.

אבל יכול אולי להיות גם ההיפך כמובן.

אגב, קראתי בספר "יומנה של שדכנית" על מישהו שהגיע לאחד מגדולי ישראל

בטענה שאחותו שמה דגש על שטויות; הכירה בחור נמוך ואינה רוצה בו כי

טוענת שתתבייש ללכת איתו ברחוב.

הצדיק ענה לו: אלו לא שטויות. זה דבר שצריך לקחת בחשבון אם זה מפריע לה.

זה לגבי ההצטדקויות שעולות כאן לגבי הרגשות לגטימיות לגמרי.

מה עושים איתן? זה כבר נתון לשיקולו של כל אחד.

בהצלחה רבה!

כנ"ל לאבא שלי, ואימי עוד יותר נמוכה. לגבר זה לא קל מבחינת הביטחון האישי, לנשים אין בעיה (הן אכן נתפסות כ"מיניאטוריות ומתוקות"). ילדיי נמוכים כמוני, הבן עדיין קטן ולא מוטרד במיוחד, לבת הגובה שלה כלל לא מפריעה.
 

אבל רוב הסיכויים שילדיך יגיעו לגובה ממוצע של 175 ס"מ ואף הרבה מעבר. אז אין מה לחשוש. שאל את הבינה המלאכותית והיא תיתן לך תחזית על סמך סטטיסטיקה קיימת.

על בסיס מה את/ה אומר את זה? באמת כבר שבוע שאני מנסה להסתכל מסביב על משפחות ולא מצאתי משהו עקבי מדי..חוץ משאם יש גנים נמוכים אז זה עובר הלאה..

מה שלא נכון זה המחשבה שגן גבוה פלוס גן נמוך יוצר גן ממוצע. אם אתיופי יתחתן עם אשכנזיה אז הילד יצא מוקה? זה לא ביולוגיה.

אם חכם יתחתן עם טיפשה אז הילד יצא ממוצע הציונים שלהם? זה לא ביולוגיה.

אחד מהגנים יבוא לידי ביטוי וזו הגרלה שאין לנו איך לשלוט עליה, ומה שכן יכול להיות זה עוצמה משתנה של הגן המסוים - אבל הנטייה תהיה גבוהה או נמוכה, וממש לא נטיה לממוצע.

זה דבר שיש לדעת.

עכשיו השאלה היא מה הטעם שלך בנושא, אם בכלל אכפת לך/חשוב לך, וכדומה.

ברור לי שאין פה נוסחה מדויקת (אע"פ שיש מחשבון באמת כמו ששלחו למעלה חחח..) אבל רוצה לשמוע מנסיון החיים פה של האנשים מה רואים/שומעים מסביב. לדעת האם אני לבד בהתלבוטות הזו והאם יש לה מקום או שזה יצר הרע? 

קודם כל - זה נכון שזה לא תמיד יוצא ממוצע, אבל דווקא בדברים האלו (גובה וצבע עור) יש איזשהו ערבוב של הגנים שיוצר לרוב משהו באמצע (כי יש פה כמה גנים שמשפיעים, ולכן חלק מתקבל מהאמא וחלק מהאבא, והתוצאה מושפעת משניהם. יש תחומים אחרים שבהם רק גן אחד משפיע ואז זה באמת סוג של 'הגרלה' אם זה כמו אמא או כמו אבא).

מכירה כמה משפחות של אתיופי ואשכנזיה (או להיפך) והילדים באמת בצבע כמו של תימנים. וגם במשפחה שלי רוב הילדים קיבלו צבע בערך באמצע ביני לבין בעלי (עם שונות בין הילדים, אבל בגדול כולם בטווח שבנינו).

ולגבי הגובה - יש לי דודים שהם עם הפרש גובה משמעותי. הבעל בערך 1.90, והאישה סביב 1.50 (להערכתי, לא שאלתי אף פעם...). יש להם 7 ילדים, 2 בנים שקיבלו את הגובה של אבא שלהם (לא יודעת אם ממש בגובה שלו, אבל כן גבוהים מהממוצע באופן ניכר), ו-5 בנות בגובה ממוצע, גבוהות יותר מאמא שלהן אבל לא באופן חריג.

זה מציק לך בעין?

מרגיש לך מוזר להסתובב עם מישהי יותר נמוכה בהרבה ולא ממוצעת?

איך הצל/ השתקפות שלכם ברחוב או מול חלונות ראווה מרגישה לך??

כי לגובה כמה שתרצה זה מה שה' קובע

אני באה כמיך ממשפחה של גבוהים

אבא שלי 185 אמא 175 ויש לי אחים 192 188 אחיות 176 175 שזה גובה ממש גבוה לבנות

אבל גם אחים בנים יותר נמוכים - ממוצעים 176

(שזה הממוצע בערך לגברים- 177)

ואני שאני 170 זה גם גבוה לבנות

(הממוצע הוא 163)

זה תלוי ילד מה הוא אוכל כמה ישן אם עושה ספורט

אני מכירה זוגות שהם הפוכים שניהם מגרדים את ה170 ויצא להם בחור 185

זה משפיע אבל לא מחייב בכלל

אז תתיחס יותר להרגשה שלך איך זה נראה בעינך

כמה  זה מפריע לך שהאישה שלך שהיא נמוכה

לא הילדים שלך

כי לי זה מפריע🙂

מודה

נסיתי  עם כמה וכמה בחורים אבל אני לא נמשכת לכאלה שפחות מ178-180

אני צריכה לראות שיש הבדל גובה בנינו

האם שאני שואל את עצמי את זה גם. כי זה פרדוקס כזה. ככל שאני מפחד יותר מאיך זה ישפיע על דור העתיד אוטמטית זה משפיע על איך אני מסתכל עליה. 
ובדיוק כמו שכתבת, יצא לי להתסכל על הצל ברחוב וזה, וזה מרגיש לי קצת 'מוזר', כמו אחות קטנה. אבל אמרתי לעצמי שזה אולי סתם קול בראש שצריך לנפץ..מבולבל כבר. 

שמחה שזה לא הפריע לבעלי...

יש לנו ילדים גבוהים, ילדים ממוצעים וילדים נמוכים. מגוון נחמד

אגב, ההורים של בעלי גם נמוכים, רק הוא ואחיו גבוהים...

גם לדעתי - פחות תחשוב על הילדים העתידיים, אלא על איך זה מרגיש לך מולה, אם מפריע לך להיות בפער כזה מולה. זה עניין של העדפות מראה ולא של גנטיקה...

כל הילדים יצאו גבוהים (חמישה במספר)

ואם אתה שואל אם יצא לי לחשוב על זה פעם, אז בפירוש כן.

בסוף כשאני מתחתנת עם מישהו אני רוצה להוריש גנטיקה טובה לילדים, לא דווקא גובה. 

(לי אישית גובה יותר מפריע בקטע שגבר נמוך מצטייר בעייני כפחות "גברי" אבל לא יפריע לי שיהיו לי בנות נמוכות למשל)

אני גבוהה.  ובכל זאת, שמתי לב שיש גברים נמוכים שהם גבריים בהחלט.

כמובן שמטבע הדברים, אשה גבוהה היתה רוצה בעל שלפחות בגובה שלה.

אבל יש גברים נמוכים גבריים ומושכים. לגמרי. וגם גבוהים שלא נראים

גבריים כל כך.

מכירה מישהו נמוך נמוך נמוך.....למטה מהממוצע. בהרבה.

אשתו גבוהה גבוהה גבוהה...למעלה מהממוצע.

רואה די הרבה זוגות כאלה.

ויכול להיות שסתם נטיית גובה

כנ"ל אצל הגברת המיועדת.

כי כן, ברור שגובה מושפע המון מגנטיקה, אבל יש מקרים שזה ניתן לבדיקה ממוקדת של 2-3 דברים. לרוב יבדקו בשביל שלא יהיה לשני ההורים (למשל כי אז ההשפעה היא לא רק על הגובה, אלא גם על עוד דברים. או כי זה כבר יצור מצב קיצון)

בכל אופן. אני חושבת שייתכן שיש פה גם עניין של מגדר.

כי כאמור, לגברים גבוהים מאוד, קשה פחות מלנשים גבוהות מאוד. וכך גם ההפך.

אז אתה אולי חושב - מה אם הבן שלי יהיה נמוך מאוד וזה יקשה עליו בזיווג/ביטחון עצמי/ ווטאבר

אבל אני כאישה הייתי חוששת בעבר מההפך - מה אם תצא לי בת מאוד גבוהה?

אני נמוכה מאוד, בעלי מעל הממוצע אבל לא ברמה חריגה, אז לא נראה לי שתצא לי בת 180 חחח

אבל בהחלט מבינה את הקושי של ללכת עם מישהי שנמוכה ממך ב40 ס"מ (מהכיוון של זו שהלכה לצידו של מי שגבוה ממנה ב40 ס"מ, וזה באמת מרגיש לפעמים כמו "ילדה", עד שמתיישבים ואז כבר לא. אבל מבינה)

כתבת הרבה ממה שעובר לי במוח. 

ברור שגובה באיזשהו מקום זה יתרון/נורמלי לגבר ואילו לאישה זה יהיה חיסרון מסויים..וכל הקטע שזה גם בדיוק להיפך! ואין לנו איך לשלוט על זה. מצד שני, כמו שכתבתי, יש לי איזו תפיסה כזו שגובה הוא מאוד מאוד חשוב. לכן זה משפיע לי על איך אני תופס אותה וגם עולה הפחד על דור העתיד,..

למה גובה הוא מאוד מאוד חשוב? ( חוץ מלהגיע למדפים הגבוהים בסופר)

אני ובעלי נמוכים והחיים שלנו מצויינים ב''ה. מקסימום לוקחים שרפרף 

לחלוטין. זה דבר שלא בשליטתנו בכלל, והוא לא עקרוני למהות של האדם. והאמת שבגלל שזה לא מאוד חשוב אני כועס על עצמי שזה כל כך מפריע לי! באמת. 
אבל כמו שאמרתי, תמיד גדלתי כך שגובה הוא חשוב, תמיד החמיאו לי על זה ותמיד זה היה לי כיף. לכן זה נתפס אצלי כנראה כמשהו חשוב....

כמו הרבה דברים אחרים שמפריעים לאנשים אחרים

אז זה אמור להיות גם מאוד מאוד חשוב כשאתה חושב על הבנות העתידיות שלך, לא?

להיות בת גבוהה מאוד, זה ממש לא קל.

גם להיות בן מאוד נמוך.

אבל אני אומרת, שאו שגובה זה פיצ'ר חיצוני וזה הכל, ואז באמת לא כזה משנה

או שהוא מאוד חשוב, אבל אז זה חשוב לשני הכיוונים שלא יהיה גובה קיצוני. לא?

קיצוניות לא טובה בשום דבר ובשום מצב. לא מחפש קיצון. 
מבחינתי גובה זה לא הכי חשוב, ברור שהעיקר הנשמה והמידות. עם זאת, קשה לי לשחרר את זה. 

פעם התעניינתי בעניין הגובה, וזה מה שאני יודעת להגיד:

יש תכונות שאפשר לבדוק בדנ"א של אדם, ולהעריך כיצד זה יבוא לידי ביטוי. לגבי גובה, אפשר לקבל הערכה, אבל טווח סטיית התקן הוא עצום, כך שההערכה הזאת מאבדת הרבה מיכולת המימוש שלה.

למה זה קורה? כי יש תכונות שתלויות רק בגן אחד או גנים בודדים, אבל גובה תלוי בעשרות אלפי נקודות שונות בדנ"א. (מקור)

אם זה משהו שמטריד אותך ברמה רצינית - לך תקבע תור אצל יועץ גנטי, ותברר.

מכירה הרבה זוגות בהם אחד מבני הזוג יותר גבוה, ומבחינת ילדים - לפעמים כולם בגובה דומה, לפעמים יש מנעד של גבהים.

אבל השאלה הגדולה היא:

האם אתה מחפש תשובה גנטית, או שאתה מחפש להשפיע על התפיסה שלך? האם אתה רוצה להשתחרר מהתפיסה הזאת?

בפער מהממוצע זה הכי כיף.

אז קח בחשבון שיתכן שגם בשביל הבחורה יש כאן התפשרות מסויימת, ושאולי בזכותה הילדים דווקא יהיו מאוזנים..