פשוט באופן טבעי חשבתי שהשאלה פונה יותר לבנים...

אבל כל בת שרוצה גם לענות, יכולה, רק כמובן להזכיר שהיא בת...

בעזהי"ת.

בטח הבנים פה יסבירו איך זה להיות חייל נשוי,

אבל אני אדבר יותר מנקודת המבט של האישה, איך היא רואה קשר שכזה..

אז ככה,

אני מכירה מישהי שנשואה לחייל קרבי, שכל השבוע הוא בצבא.

אז במקום לגור בבית לבד כל השבוע, היא גרה במעונות... אני לא יודעת איך היא מרגישה עם זה, אבל זה נראה לי פתח להמווווון בעיות..

לעומת זאת, כשהבחור בג'וב, אז גם אם הוא עושה תפקיד נוראנורא חשוב ומהותי, אפשר לדבר איתו מדי יום [אפילו שעות! ], ואין פה את סכנת החיים שמרחפת, ובמקרה הכי קיצוני, אם הוא לא יוצא יומיות, הוא יוצא חמישי בערב.. שזה פגישה/שתיים בשבוע, סביר והגיוני לגמרי.

לסיכום,

אני חושבת שמאוד לא כדאי להתחיל קשרים בתחילת צבא [או בגיל שלך.]. להיות חייל קרבי נשוי זה מאוד מאוד לא פשוט, ועלול לגרום להמון צרות...

ואם כבר נמצאים בקשר, וכבר רואים שזה מתאים וכו', זאת שאלה גדולה, והכי כדאי במקרה כזה ללכת להתייעץ עם רב או דמות מוערכת אחרת. [יש לי חברה שהם היו חברים שנתיים!!! כי חיכו לו שהוא יישתחרר. וכשהיא נתנה לי את ההזמנה לחתונה שלהם, היא כמעט צעקה עליי "אל תגיעי למצב הזה!!!!!". אז שתהיה בעניין כמה זה לא טוב...].

ב"הצלחה רבה!!!

[יש דברים שאני לא רוצה להרחיב פה, מחשש לאאוטינג. אז אם יש שאלות קריטיות, שלח מסר.]

ככה שזה לא אמור להפריע לקשר

בקרבי זה שונה מאד וזה הרבה יותר מסובך צריך לקחת בחשבון שלא מתראים הרבה ואפילו בטלפון לא יוצא לדבר הרבה (לפחות בטירונות א"מ) קשר כזה דורש הרבה הקרבה  והבנה מצד שניכם.

בעקרון לחייל שחוזר כל יום הבייתה, אין בעיה לנהל קשר,

וזה בכלל לא דומה לחייל נשוי.

ולהיפך, הרבה פעמים זה דווקא ממש טוב, כי לרוב מדובר בבחורים,

שכבר "יצאו לעולם", וזה נותן לבחורה נקודת מבט טובה יותר,

מאשר בחור ישיבה שעדיין נמצא בתוך החממה שלו.

אבל גם לנו יש המון על הראש, ואולי אפילו יותר מאשר לחייל קרבי...

וגם זה מעייף ושוחק, ובחורות צריכות להבין גם את זה.

בעזהי"ת.

רק עם אידאלים, ומסגרת צבאית...

בעזהי"ת.

אני מכירה רבים וטובים שעושים הכל כדי שאתה תוכל לישון בשקט ולזמום איך להטריד את הקרביים בשטחים...

אתה לא יכול לעזוב, לאחר, או לעשות מה שבא לך...

אתה משועבד לגמרי, יכולים להזעיק אותך גם ביום כיפור.

ככה שזה לא תמיד פשוט כמו שזה נשמע.

בעזהי"ת.

ברור שזה לא פשוט, אבל ממש אין מה להשוות את זה לקרבי...

[עם היתרונות והחסרונות של שניהם..]

עבודה/לימודים/חוג תפירה.,

לא פשוט. מה גם שבד"כ זה הולך יחד עם להתחתן צעירים..שזה לא קל כפי שזה נראה לכשעצמו.

בעזהי"ת.

אישורי עבודה ולימודים.

אני מכירה חיילים שעושים פסיכו [עם קורס] תו"כ השירות, ואפילו כאלה שלומדים באוניברסיטה הפתוחה...

חוצמזה, שבתור חייל נשוי אתה מקבל אחלה משכורת מצה"ל. [קוראים לזה תשמ"ש נדמה לי], ולכן יש פחות צורך בלצאת לעבוד......=]]

ו..תתחדשי על החתימה

אם תשרת ב"נצח" אישתך תוכל גם לבקר אותך בשבתות...

ונראה לי שגושני"ק פתח אותו, אבל אין לי כוח לחפש אותו.

היה שם דיון מאד פורה ומעניין...

אז ארכיאולוגים,  לעבודה!!!

{וכמובן שאיני הסמכות לקבוע חלילה..}

לכתחילה אין סיבה להמתין עם הצבא עד החתונה.. לא רואה סיבה הגיונית. במקביל אם כבר קרה ונוצר קשר שהוא טוב, אני לא חושבת שצריך לוותר עליו, אבל כן להבין שהדברים לא פשוטים... כבר ציינתי שמגוחך בעיני לומר שצריך וחשוב להתגייס לצבא וצריך ליצור בו שינוי בעצם הכניסה אליו מחד, ומאידך לומר שכל המתגייס לצבא צריך לשאת ב"תוצאות"..- זה ככלל.

בירידה לפרטים- יש מי שלומד בישיבה ורוצה להתגדל בתורה וגם לתרום בצורה מלאה לצבא במסלול מלא. לכן הגיוני שימצא את עצמו מתחתן סמוך לגיוס הצבא.. ברוב המקרים. לטעמי מי שיטען שצריך לקחת אחריות ולהבין שצבא לא מסתדר עם חתונה, ואין הוא יכול גם ללמוד בישיבה במסלול מלא  וגם להתגייס במסלול מלא, בעצם במודע או שלא במודע מאדיר את הדרך או החילונית או החרדית

הוא בעצם טוען או שתלמד בישיבה

או שתעשה צבא

אבל גם וגם?!

בהצלחה!

והתלבטתי מעשית(הכרתי מישהי בדרכים לא קונצניונאליות 4 חודשים לפני השחרור) בתכלס היה לי כימעט ברור שלא העשה את זה.

הסיבות זה לשני הצדדים: גם בבית קשה מאוד שאתה חוזר רק סופ"שים(וגם זה אם אי לך ילדים אפאחד לא חייב לך כלום!! היה לי חבר שנדפק כמה פעמים שבתות)) ונראה אותך שאישתך כבר שבוע מחכה לך ואז ביום חמישי מגיע המפקד ואומר לך "שברת שמירה קבל שבת"- כן זה קרה לחבר שלי נשוי!!

ומצד שני גם הצבא שלך ממש דפוק אתה הרבה יותר חושב איך כל הזמן לצאת מהצבא, מנסה להתחמק כמה שיותר מדברים, ואין מה לעשות זה אנושי לגמרי אבל זה באסה של צבא.

אבל תמיד אפשר להגיד שלי נשארו רק 4 חודשים ומי שבאמת לחוץ כבר לפני הוא שהוא כבר מכיר זה אחרת..

נ.ב. הקטע עם התשמ"ש ממש לא פ שוט צריך לעמוד בקרטריונים מטופשים..

בכלל נראה לי שצריך איכשהו לשנות אתכל המסלול שבנים דתיים עוברים כדי שהצבא יהיה מוקדם יותר (השאלה איך זה לא יהיה על חשבון התורה...)

בכל אופן, אני למשל לא רואה את עצמי נשואה למישהו והוא בקרבי, בשבילי זה יהיה סיוט נוראי.

אבל כמובן שיש נשות קבע...

מצד שני- ג'וב- זה נראה לי ממש פגיעה בבחור- הרי צבא בשביל ביינישים זה הרבה מעבר... וזה נראה לי באסה רצינית לוותר על זה.

בכל אופן, זה נראה לי קצת יותר תלוי בבחורה- היא זו שתישאר בבית לבד- ולפעמים עם התינוק- שבועיים וכד'...

כמענה להצעה לעשות צבא יותר מוקדם...

[=

באמת, אם רוצים להתחתן בגיל 18 חייבים לעשות ויתורים כואבים.

בואו נתארגן.

המעון יקוצץ בחצי שנה, הגן בשנה. ביסודי לדעתי אפשר לדלג על כיתות ד-ה, מיותרות גם ככה.

את התיכון להתחיל מי"א. צבא בגיל 15 (זה נראה לכם צעיר? ברוסיה התחילו בגיל 5, מפונקים!)

ו-נשימה עמוקה אחרי כל הלחץ- חתונה בגיל 18!

עכשיו נתחיל לחיות!

(אה, לא. עכשיו צריך להתחיל במרדף בשביל ילדינו. אז לא נורא. תואר נעשה כשיבואו הנכדים)

זה יהיה ארוך.
 
דבר ראשון צריך להבין איך השרות משפיע (בכללי) על האדם הבודד,
לפני שמכניסים אישה ופרנסה, ילדים ומימוש עצמי לתמונה...

אופי השרות- השאלה הראשונה שאת צריכה לשאול היא "מה אני רוצה לעשות בשרות?"

                 יש הרבה מסלולים: הסדר, קרבי, גוב , בן גרעין, שלוש שנים, נח"ל חרדי ועוד....

                 לכל מסלול אופי ומשמעות ולכל אחד סיבה שונה לבחור במסלול כזה או אחר.

חלק מהשאלה של באיזה מסלול לשרת קשורה בפרופיל ותכונות אשיות,

לצורך הענין פרופיל לא רלוונטי כי הוא כבר נקבע לך (אני מבין שאתה 97)

תכונות אופי: כאן נכנסים כל השיקולים של מי אתה ומה אתה אוהב,
                הגיוני מאוד שאתה לא רוצה להיות קרבי בכלל! וזה בסדר...
                וכאן אני לוקח הימור גדול מאווד, לפעמים חתונה היא רק תרוץ..
 

ולשאלה שלך-

קשה מאוד לענות על מה ששאלתה מכמה סיבות,
אבל העיקרית שבהם היא הגישה של האישה,
יש נשים "קרביות", מפרגנות לבעל, מחזקות מהאזרחות ופשוט מרגישות את עוצמת השליחות ביום יום!!
ויש נשים... רגילות, נורמליות, רוצות בעל בבית בערב, שיהיה שם, כמו ש"צריך להיות"...
 

בגלל שאני לא מכיר לא אותך ולא אותה אני רק אציג בעיות ושאלות...
בגוב- יתרונות: יומיות / חמשושים + אפטר
                   אין סיכון גדול מידי ביום יום
                   זמינות פאלפונית גבוהה
       חסרונות- סביבה חילונית!!!
                   נשים!! אם אתה באמת רוצה לדעת מה ההשפעה של טבעת לגבר/פאות זקן, באישי...
                   קשה לדעת לאיפה תגיע, יכול להיות שתמות משעמום...

קרבי- יתרונות- חברה גברית!
                   מימוש עצמי
                   אידיאל

       חסרונות- סוגרים הרבה (אולי תקבל ת"ש 2 אבל לרוב לא!!)

                   זמינות גבולית (לרוב מרשים לנשואים להיות עם פלא' על שקט)

בכל מקרה ה4 חודשיים הראשונים לא תהיה בבית הרבה!!
אא"כ יש לך ח"ו בעיה רצינית...
 
תכלס,
הדבר מאוד אישי, אתה יכול להיות "חזק" והיא "חלשה" ואז יש לך בעיה,
אתם יכולים להחליט ששורדים טירונות אימון מתקדם קרבי ואם זה סבבה מתארסים במסלול
ואז הכי גרוע יעשו אותך חמליס"ט או קשר מ"פ/ס כדי שיהיו יציאות יותר נוחות...
חשוב מאוווווד להבין את הכוחות נפש של הבחורה מול הרצונות שלך לשרות!!!
אין הבדל בין 3 שנים לשנה ו4, ההבדל הוא בחומר האנושי שקיים בין בני הזוג...
 
סיפורים?
סבבבה
זוג שיצא שנתיים והתארסו בין להב לגפן...
זוג שיצאו 3 שנים ונפרדו לפני השחרור...
זוג שהתחתנו חודש לפני הגיוס והיום הוא מ"פ...
דוגמאות לא חסר...
 

השאלה היא ממה אתם יצוקים?!
תברר מה הכוחות נפש שלה ומה הרצונות שלך...
ואז תחזור ונראה מה עושים...
מוזמן באישי...
 
עד מתי...

הוא יכול לשרת ברבנות או להיות משגיח כשרות חוץ מזה שגם ג'ובניקים לפעמים מתגייסים בקבוצות במסגרת ההסדר

אבל תסכים איתי שיש סבירות יותר גבוהה לשרת בסביבה חילונית,
בגלל טעות שלישותית או בגלל שלא היה מקוב ברבנות/ פדיחה של האיגוד...

אחרי הכל גם מכ"ש ומש" דת משרתים בסביבה חילונית למהדרין!!!
 
יש בינה בירוק וכד', אבל ברוב התפקידים אתה בסביבה חילונית...

וכתבתי שזה בהכללה

אם כבר הקשר הוא חזק- אז להתחתן, רק קחו בחשבון את כל הנלווה לזה...פחות חיי אישות..פחות מתראים... וכל הזמן בתנודה..סוף סוף הבן יוצא הבייתה, אז לסוע לאחד ההורים..חסר פרטיות...

אם אין קשר, לא להתחיל לצאת...מנסיון...

איזו ישיבת הסדר אתה? אני גם הסדרניק לאחר צבא...

להיות נשוי קרבי בצבא זה קשה מאד,ועלול לגרום ליצירת זוגיות לא בריאה,לבעיות בשלום בית ועוד

מצד שני כמובן שיש אנשים (ובעיקר הנשים שלהם) שבנויים לזה מבחינה נפשית, ואלו המ"פ והמג"דים של הצבא שלנו..ויש הרבה סיפורים לכל צד, גם אני יכול לספק כמה מהיכרות אישית.

תכל'ס-לדעתי לכתחילה מי שרוצה לעשות את כל שירותו כחפ"ש (לצורך העניין מ"כ=חפ"ש)-עדיף מאד שיסיים את השירות שלו ורק אח"כ יתחתן, וימנע מעצמו את הניסיון הזה, שהוא מאד לא פשוט.פשוט לא להיכנס לקשר בשום אופן,וככה לא להגיע למצב שאתה לפני שירות שתכלס הוא לא כ"כ ארוך (אם זה שנה וארבע) שכבר 2 הצדדים רוצים להתחתן.

לעומת זאת מי שרואה את השירות הצבאי שלו כמשהו שעשוי להימשך  יותר זמן-אז ממילא את כל המהלך של החיים שלו הוא יתכנן בהתאם לצבא-ואז כמובן שחתונה תיכלל במסגרת השירות שלו.

על אותו בסיס גם בדיעבד-אתה רואה שאתה כבר בקשר רציני,נגיד מהסניף מפעם או משהו כזה-אם אתה מתכנן שירות משמעותי וארוך בצבא-לך על זה, ותישאר קרבי ברבאק,אם לא,תחתור לג'וב, זה לא שווה את ההקרבה,עדיף שתשקיע בבניית בית חזק בישראל..האופציה הכי פחות טובה לדעתי היא להתגייס כלוחם בלי כוונות לעשות שירות משמעותי יותר מהרגיל.

חייל בג'וב שיחזור יומיות הביתה, הרבה פחות בעייתי,פשוט דומה לכל עבודה אחרת,גם 3 שנים.

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t380930#4590103

גיסי בתגייס לשירות קרבי,אחרי שנולדו להם 2 ילדים..אמנם זה היה רק לשנה,אבל אחותי אמרה שזה היה בסדר..

אם אתה רוצה ללכת לשירות קרבי משמעותי, אז ברור שעדיף שתעשה זאת לפני החתונה, אבל אם לא לחוץ לך לעשות שירות קרבי, ותמצא עצמך עושה שירות קל"ב, (שגם יכול להיות מאוד משמעותי) אז אין סיבה למה לא לשלב צבא עם נישואים.

נ.ב למרות שיש נסיונות שצלחו בטוב, להתחתן ואח"כ לצאת מהבית זה (בלשון המעטה) לא מאפשר צמיחה בחיי הנישואין. לא כדאי בחיים בטח שלא בדבר כ"כ משמעותי לקחת סיכונים מיותרים... 

בסדר העדיפויות.

להתחתן זה יותר חשוב.

יש הרבה בייני"שים טובים(וגם כאלה שלומדים בישיבות הסדר) שכשהם התחתחנו לפני הצבא- הם פשוט דחו את הגיוס, ודחו ודחו.. עד שבסוף בכלל לא התגייסו. ומאוד חבל..! 

לעניות דעתי בכזה מקרה צריך לעשות את השיקול מה עדיף, במיוחד שזה משתנה מזוג לזוג. למורות שהכי טוב לסיים עם הצבא ואז להתגייס, לא?  

ב"ה שלא התגייסו! כן, אנחנו צריכים תלמידי חכמים, שמשוקעים רובם ככולם

בלימוד תורה. עם ישראל צריך אותם בחזית התורנית, הוא לא צריך שהם 

יתגייסו.

לדעתי, למעט אולי יחידי סגולה,כל בחור ישיבה\אברך צריך לעשות צבא.אפשר לעשות גם "הסדר מרכז" שהמינימום הוא 9 חודש,זה לא יותר מדיי קשה..

גם אני מסכים שאלה שבאמת יצליחו ללמוד כ"כ הרבה ולא להתגייס

ראויים לכינוי יחידי סגולה. אני רק חושב שהם רשאים בכוחות עצמם

לכונן ולברר את היותם יחידי סגולה. ויש גם ממש לא מעט כאלה.

העיקר שיעשו זאת מתוך התייעצות עם רבותיהם.

א"כ- למה תלמידי חכמים בונים סוכות, מניחים תפילין, מתפללים? ביטול תויירס!! גוועלד..! 

גיוס לצה"ל- מצווה גדולה כמו הרבה מצוות. 

חוץ מהדין שכיום זה נחשב למלחמת מצווה, שאפ' חתן מחופתו יוצא.. [ כ"ש שבייני"ש יצטרך "לבטל תורה"]

שחולקים על רבותיי בנידון.

בכל מקרה - מי שקובע את מי צריך לשם מצוות המלחמה - הוא הצבא.

הוא המכריע בנידון.

הצבא לא צריך את בחורי הישיבות, וזה פורסם לא פעם ולא פעמיים

(אפשר להתווכח על זה, אבל זה שולי ביחס לדיון).

אף אחד לא זילזל חלילה במצווה הגדולה והחשובה הזאת. דווקא בית

המדרש שממנו יצאתי הוא מאלה שמאדירים את חשיבותה.

ברור שלא תאמר לאדם עם פרופיל רפואי שהוא חייב להתנדב לצבא,

ואסור לו, למשל, לעשות שירות לאומי במקום.

להיפך,כל עוד יש גיוס חובה לשלוש שנים(דבר שאולי כבר שכחנו)אומר שהצבא צריך את כל עמ"י.

ואני כן חושב שישנם מתי מעט יחידי סגולה כאלו,אולי 3 בכל ישיבה.

"הלכה כשר הבטחון והוא 'הפרופסור לענייני צבא ומלחמה' "

ואם כיום יש את ההסכם של "תורתם אומנותם", משמע שהוא סבור כי אין צורך בכל בחוריו של עם ישראל.

אנחנו לא מנותקים מכלל-ישראל!

ולהזכירך - עשרות אחוזים מהמתגייסים בכלל לא משלימים את אותן

שלוש שנים. יש מי ששקל, בגלל זה, להפוך את הצבא למקצועי (כמו

שיש בהרבה מדינות בעולם).

אין שום דבר קדוש בשלוש הזה. הנקודה היא לתת מעצמך עבור עם

ישראל. יש הרבה הסדר-מרכז-ניקים שתורמים הרבה יותר מעצמם,

וגם מבחינה עניינית-מעשית לעם ישראל, בחלקם בצבא, מאשר חיילים

שמורחים את שלוש השנים שלהם בכל מיני דברים (בלי לזלזל בתרומה

שלהם, שהיא גם חשובה מאוד).

את מניין יחידי הסגולה אני משאיר למי שמבין -

לר"מים ולראשי הישיבות.

מה זה אין שום דבר קדוש?!

כל מי שעושה יום אחד פחות משלוש-צריך לדעת שהוא לא עושה כמו שצריך.

אלא מה,חשוב מאוד גם לימוד תורה,ווחסרים יותר לומדי תורה לעמ"י מאשר חיילים,לכן עושים בני הישיבות שירות מקוצר.

("מורחים"?! היית כבר בצבא? שאלתי אנשים שעשו שלוש שנים,והם אמרו שעושים פעילות לכל האורך.)

ואני חושב שחבל להתצבן,ולכן נפסיק את הדיון.

יש מצוות שכל אדם מחוייב בהם כלפי עצמו, ויש מצוות שהן כלל ישראליות כמו צבא ולימוד תורה.

השאלה היא, האם יש מישהו אחר שיעשה את המצווה הזאת במקומו כרגע, ומה היכולות האישיות של כל אחד באופן אינדיבידואלי.

וגם אם הממשלה שלנו הבינה שיש צורך גם בתלמידי חכמים, וקיימת אפשרות של דחייה, גם לנו זה צריך להכנס לראש.

"אני חומה ושדי כמגדלות" אני חומה זו תורה, ושדי כמגדלות אלו תלמידי חכמים.

שתי מצוות ענקיות שאין לנו רשות לבטל/לכופף/להנמיך אף אחת מהן.

("יישר כחך ששיברת" מנחות צ"ט ע"ב)

פעם ראשונה שאני רואה שכותבים יישר כח מלא...

ישר כח!

וזה כל כך נכון. ראו ערך אהרון קרוב!!! (אח שלי מכיר אותו. הם בערך היו חברותא במשך זמן מה, אחרי הפציעה ובמהלך השיקום...)

איזה גבורה זה, יום אחרי החתונה, לצאת. מן הסתם אם היה רוצה היה מצליח להתחמק ולהשאר עם אשתו, אבל הוא ידע שזה חשוב ואפילו שילם מחיר כבד...הוא ואשתו.

אלה הבנים שלך, ה', אלה הבנים.

(אני נשואה, בעלי בצבא)

דבר ראשון אין מה להשוות בין יומיות לקרבי.
יומיות- אין לדעתי שום מניעה ובעיה. מבינת הנתאים- זה מאוד דומה לעבודה, רק אולי דורשת יותר.

קרבי- אתם באמת מוכנים לחכות שנה וחצי עד שהוא יגמור את הצבא!? זה נשמע לי לא מציאותי. לכן, תתחתנו, תתגייסו, תתכוננו נפשית. יש הרבה כאלה שעושים את זה. זה אפשרי. זה מאתגר וקשה, אבל בונה, מחזק את הזוגיות, בונה כל אחד. לומדים להעצים רגשות, להתמודד.. 
זה אפשרי לשלב. 
מראש לא בטוח שהייתי אומרת שכדאי, כי יוצאים קרחים משני הכיוונים- לא משקיעים מספיק בצבא ולא משקיעים מספיק בבית, נמצאים בשני המקומות. אבל בדיעבד- אם כבר נכנסים לזה ,אז אפשר, וצריך לדעת שזה דורש הרבה כוחות

עדיף להמתין עוד שנה וארבע מאשר לעשות דבר שמתוצאותיו מצטערים כל החיים.

פעם ראשונה שנכנסתי לפורום שלכם..

אז קבר ראשון, העלת כמה נקודות מאד חשובות שאני רוצה להתייחס אליהן:

אני מדברת על זוג שמכיר עוד קודם לתקופת הצבא. תקופת הצבא היא תקופה מעט אינטנסיבית לאיש כיוון שהוא עובר בה לא מעט חוויות פיזיות קשות(אימונים מפרכים, חוסר שעות שינה וסגירת שבתות רבות בבסיס - בהנחה שהוא קרבי, וטירון!!)

קשה מאד לבנות קשר תוך כדי הצבא. זה אפשרי, אך תלוי במאמצי הזוג להשקיע בזה- אם זה אומר שיש שעת ת'ש ויש רק חצי שעה אז להבין שזו החצי שעה היחידה שיש ביממה הזו עד למחרת.

אנחנו יצאנו, היינו מאורסיפם התחתנו והיינו בהריון בתקופה של שלוש שנים. במשך שנה ושבעה חודשים ישנתי באלכסון וחל מהזמן עם בטן עגלגלה - בלידה הוא כבר היה משוחרר.

הצבא מאד עוזר מבחינה כלכלית אם האישה לומדת הרבה שעות - שזה  מה שקורה במכללות ...

גרנו על יד ההורים - זה היה חסר טעם שנגור באיזה יישוב רחוק מהם על איזה גבעה מבודדת שאני אהיה בה רוב הזמן - ולבד!!

בנוסף, השתדלתי למלא לי את הזמן בעבודות מהלימודים , התנדבויות, קבענו ערבים אצלנו עם חברות שלי כשבעלי לא היה בבית כמו הפרשת חלה וסתם קפה ועוגה (בכל \את זוג צעיר אי אפשר לארח כל ערב- אין כסף לזה..)

ואני יכולה לומר לך, שאחרי שהוא שהשתחרר כמו שאמרתי אחרי שנה ושבעה, החיים היו אחרים לגמרי! 

ולמדנו להנות מהמצב זה, כי הכרנו עוד קודם וזה היה ברור לשני הצדדדים שזה הולך לכיון חתונהולכן הסכמנו להשקיע את הזמן המועט שלנו אחד בשני.

ובגלל שבעלי היה קרבי, לדוגמה היו גם שבועות שלא התראנו!! היו זמנים קשים מאד כמו חגים שהיה צריך לסוגר, ולא יכלותי להגיע לבסיס שלו כי הם היו בפעילות מבצעית וכו'.. לא פשוט בכלל..

לגבי אדם שלא קרבי, ומגיע כל יום הבייתה- כל מה שאמרתי למעלה לא רלוונטי - כייון שזוהי כמו עבודה, הולך בבוקר מגיע בערב ונפגשים לארוחת ערב והולכים לישון יחד!

הבדל שמיים וארץ. לעוד שאלות אני כאן...

בעיסוק והזמינות של הבעל, בדינמיקה הזוגית, בעומס החיים והמשפחה (גילאי הילדים, כמה ילדים). 

אם הבעל הוא זה שאחראי על ארגון הילדים בבוקר, להעיר, להלביש, אוכל, לפזר למוסדות חינוך - פחות זמינות ופנאי לפנק בבוקר במיטה עם אלפחורס את האישה האהובה…

לא מרגש אותי כל המחמאות שטויות

תן לי כנות עדינות יציבות זהו

עדיף צעד צעד מאשר שחור לבן מוגזם

בנוגע ליציבות, זה שונה. גבר יכול להיות אחלה בכללי גם אם הוא לא הכי משרה יציבות, וכמובן זו תכונה, לא מעשה ספציפי. אבל גבר שעושה גוסטינג זה מעשה נלוז. (גם אישה כמובן.)

תדבר איתה על זה על החששות שלך ועל הרצונות שלך ברגע שהכל יהיה על השולחן אז אפשר יהיה ליצצור קשר בינכן שהוא עמוק יותר גם בתקופה הזו

היא כן ואת לא ?

לשמוח בשבילה ולבקש את אותו אור שימלא את החיים שלך.  התחושה שאת מרגישה עכשיו זה בערך משהו כמו "לה יש ולי אין ואני מקנאת בה" (ואז גם עושה עבודה שכלית של לא רוצה לקנא בה)

ואני מציע משהו אחר

איזה כיף להם, אני רוצה גם. יש כזה בעולם, ואם יש כזה בעולם אז גם אני יכול/ה להשיג אותו.

פחות קרוב. לשמוח בשביל חברה שלך אפילו שזה לא קל לך.

אין על מה להתבייש. הרגשות שלך לא אומרות שאת לא שמחה בשביל החברה שלך.

להיפך, דווקא בגלל שאת כל כך שמחה בשבילה זה לוחץ לך על כפתור ה"מה איתי?". זרה לא היתה גורמת לך להרגיש כך.

שאתה מרגיש שאתה יותר מדי משקיע וזה לא הדדי. אני טועה?

לא יצא לצאת עם בחורה שאחרי דייט שני שלישי הבחורה מעצמה שלחה הודעה בלי ששלחתי לה.

אולי אני המוזר?

אבל בזמנו, בטח שהיה תקשורת דו כיוונית גם מבחינת יוזמה. וכשאין, זה לגמרי חשוד בתור היא לא מתלהבת אבל "עושה מה שצריך".

יש הבדל ממש גדול בין התרבות כיום של הודעות וואטסאפ

לבין הודעות בש.א בפורום או סמס

אני יוצא כמה שנים ב"ה ולא יודע איך זה אצל בנות..

אחרי 3-4 דייטים, אז אפשר לעשות סוג של שיחת חתך (לא כמו בצבא, אבל יש קווים מקבילים ;) ) שבה בהם עושים תיאום ציפיות.

קודם כל אתה משתף איך אתה מרגיש ביחס לקשר ואז - 

איך את מרגישה ביחס לקשר?

במידה והכל טוב, אז שואל -

איך מפה ממשיכים?

ולאו דווקא שהיא תענה תשובות ברורות, אלא שניכם בונים את זה ביחד.

בגלל שבכל זאת מדובר במישהי מסוג בת, ובקשר קשר שמכוון להקמת בית בישראל, זה קצת שונה מתיאום ציפיות במערכות יחסים אחרות, וגם על זה כדאי לתת את הדעת. 

אני מאמינה שהבסיס לזוגיות תקינה זה תקשורת תקינה.

מפריע לך שהיא לא יוזמת?

תגיד לה את זה.

מצפה שגם היא תתקשר\תשלח הודעה מיוזמתה - תגיד לה את זה.

סביר להניח שיש לכם ציפיות שונות, עמדות שונות על המקום בקשר.

צריך לנהל את השיחה הזאת בחכמה, לא כביקורת על איך שהיא היתה עד כה, אלא -

עד כה היה לי טוב וחיובי, ואני רוצה לקדם את הקשר הזה עוד קצת - ומתוך המקום הזה לדבר. לבדוק אם גם היא נמצאת במקום הזה בכלל, אם גם היא רוצה להצמיח את הקשר, ולבדוק איך כל אחד מכם יכול לעשות את זה.

בהצלחה!

זה לא בהכרח מה שיקרה בפועל כמובן.

אם 5-6 פגישות, אז אם זה לא עולה בראשונה, גג בשניה- לא הייתי ממשיכה.

אם 3-4 חודשים- הייתי מחכה שבועיים- שלושה, עם 2-3 פגישות בשבוע

אם שנה- הייתי מחכה חודש-חודשיים.

תחשוב על עצמך איך אתה מרגיש כשאתה חושב על להיפגש איתה. משהו מעיק לך? טוב לך?

אם היית צריך להיות איתה עכשיו יום שלם. כמה מהר היית ממצה את העניין?

אתה מסוגל להיפתח איתה ולשתף אותה בדברים אישיים? רוצה בזה?

הייתי מעביר איתה יום שלם כי היא מעניינת, יש לה אנרגיות, ונחמד איתה סה"כ. מה שבטוח לא מעיק.

לגבי פתיחות אני פתוח עם הרבה אנשים, אז לא מרגיש שזה משהו מיוחד לספר לה דברים אישיים

אם תוך כמה מפגשים לא מתפתח משהו אחר, ביי.

מבחינת מראה, אתה מתחבר אליה? משהו מפריע?

יש משיכה כלשהי גם אם קטנה? 

דברתם על איפה עומד הקשר? אתה יודע איך היא מרגישה?

לנסות להגיע לקומה הבאה..

יותר לשתף לעומק וברגש.. לספר גם על חולשות, התלבטויות בעבר ובהווה..

וגם להביא אנרגיה אחרת ביניכם..

לאסוף אותה. /ללוות לתחנה

לשאול  אותה מה יעשה לה טוב ויפתח אותה יותר..

להחמיא (ברמה המתאימה)

לארגן פקל/מבשלים יחד משהו שאוהבת. וכו'

דבר זה יכול לאט לאט לפתח את הרגש.

בנוסף, ליצור מפגשים חוויתיים יחד ולא רק ישיבה וכד', אלא ממש דייטים חווייתיים,

לשוחח על חלומות, שאיפות,

וגם על קשיים או כאבים,

זה יכול יותר לחבר.

ובתוך הפגישה עצמה - להיות רק בה.

לא לנסות לחשוב ולנתח תוך כדי הפגישה,

אלא לשהות

להיות ברגע

בנוכחות

ולאחר ובין לבין הפגישה אפשר לחשוב על כך בצורה תחומה ומסודרת.

וגם לא למהר ולרוץ לשום מקום מחד

ומאידך לא סתם "למרוח" אם מבינים בוודאות שלמה שזה לא זה (באופן כללי, לא כהתבטאות לכאן או לכאן על המקרה הספציפי כמובן).

אבל כן, נתינת הזמן גם היא חשובה

והמקום ללב להיפתח

בטח אם יש לו או היו לו מחסומים או כוויות מהעבר

בטח אם הוא נפגע ורוצה לשמור על עצמו חזק

וגם אם לא - עצם הזמן, ההיכרות, העמקת ההיכרות, היצירה של התנאים להשביל להרגיש יציבות בתוך הקשר, רגש בתוך הקשר, ביטחון בתוך הקשר, שייכות בתוך הקשר - אלו דברים שבונים ונבנים ולא באים ב"פוף".

וכמובן הרבה תפילה לקב"ה שיכוון אותך גם תוך כדי וגם בכלל להחלטות הכי נכונות וטובות.

המון ברכה והצלחה ב"ה

דיברתי על נושאים יותר אישיים?

התקדמתם קצת בשיח?

אבל אצלי במבחן התוצאה זה לא עבד כך..

היו בנות שפגשתי והתפתח רגש מהר..

אבל כשפגשתי את אשתי, במשך חודש וחצי זה היה כמו שתיארת.

נעים, נחמד, מעניין וכו', אבל ללא התפתחות של רגשות.

בשלב הזה שנינו המשכנו, רק מפני שלא מצאנו סיבה מספיק טובה להפסיק.

אחרי חודש וחצי החלטנו שאנחנו הולכים לסדנא אצל מישהי שתעזור לנו לפתח את הרגשות.

שבועיים לאחר הסדנא כבר התארסנו (עם הרבה רגש אחד אל השניה).

מה עוזר לייצר רגש מאפס?

לי זה תמיד היה נראה שזה או שיש רגש או שאין. אי אפשר לייצר רגש.

נפגשתי עם אחת 10 פעמים, ועדיין לא היה שום רגש, למרות ששאר הדברים התאימו. שאלתי איזו יועצת בתחום מה לעשות, היא אמרה שאם רגש לא התפתח אחרי זמן כזה, כנראה גם שלא יתפתח ואין טעם להמשיך.

אם אין רגש, כנראה שגם אין משיכה, לא?

נניח שפיתחת רגש כלפיה, מה עם המשיכה? זה גם יכול להתפתח?

ובכלל, כמה זמן מחזיק הרגש שפיתחתם בסדנא? זו מניפולציה שצריך לתחזק כל כמה זמן?

כרגע מה שעולה לי לראש:

עשיית מעשים למען האחר,

חשיפה של נושאים רגישים,

צבירת חווייות משותפות

ויש כמובן עוד..

הסדנא מתחילה בהיכרות,

היא מנסה לאתר את חסם הרגש בקשר, ולתת כלים לזוג להתגבר על החסם.

כשהיא מזהה דפוסים לא טובים, היא גם יכולה לעזור לזוג להיפרד.

אני הגעתי אליה עם 2 בנות.

עם הראשונה הרגש היה לא הדדי (היא הייתה עם רגשות ואני לא).

היא הצליחה לשבור לי מחסום, התפתח לי רגש אבל הוא לא היה יציב.

בהמשך,יחד איתה הבנתי שבת-הזוג 'חונקת' אותי, והיא עזרה לי להיפרד ממנה (כי בת הזוג לחצה עליי להמשיך וזה לא היה לי פשוט).

עם אשתי,

היא נתנה לנו כלים שעזרו לנו להיחשף יותר זה בפני זו.

וגם המליצה לנו לצאת לטייל, להצטלם יחד ולצבור חוויות משותפות.

לגבי אי התפתחות רגש לאחר כ-10 פגישות.

אני מסכים שזה כנראה לא יקרה מעצמו, אבל מניסיון אישי זה יכול לקרות עם עזרה (כפי שהיה אצלנו).

לגבי משיכה, אם אין משהו שממש גורם לדחיה, אז זה יכול לקרות.

אצלנו המשיכה התפתחה יחד עם הרגש.

לגבי כמה זמן זה מחזיק מעמד..

עם הראשונה, זה אכן לא היה יציב.

עם אשתי זה מחזיק כבר כמה שנים ללא צורך בעזרה מאז.

רגש לא מחזיק אם יש שגרה יומיומית שוחקת, אז מדי פעם יוצאים לדייטים, טיולים, חופשות וכד'.

(כל זוג עם מה שטוב לו והתדירות שהוא צריך) 

מה שעולה מכאן שעבדתם על חסימה רגשית. זאת אומרת, הרגש הפוטנציאלי קיים רק שהוא חסום ולכן לא מופיע בפועל.

אבל ייתכן שבאמת אין שום רגש וזה לא עניין של חסימה. צריך פשוט לעבוד בהנחה שיש חסימה רגשית, ואם זה לא עזר אז כנראה שאין שום רגש פוטנציאלי.

הבנתי נכון?

רק אחדד שאם יש התאמה שכלית, *הערכה הדדית, דיבור נעים ואין דחיה מבחינת הנראות.

אז הסבירות לחסם רגשי היא מאד מאד גבוהה.

*לגבי הראשונה שהזכרתי לעיל, לקראת סוף הקשר היא אמרה לי שהיא מרגישה שאני לא מספיק מעריך אותה, עד אז לא שמתי-לב לזה, אבל כשהיא אמרה את זה פתאום הבנתי שזה נכון..

שווה להתייעץ עם איש מקצוע.

זה נשמע לי שאלה שיא הטריוויאלית.

ואולי איש מקצוע זה יהיה מאמן לחתונה.. איזה אנשי מקצוע עוסקים בזה?

@איזו

ויש מגוון עצום של אנשי מקצוע.

וצריך למצוא את הסוג והאדם המתאים לאירוע.

באופן אישי, נעזרתי באנשי מקצוע שונים לדברים שונים. לי חשוב ניסיון החיים של האדם, וגם סוג ההכשרה.

לא דומה בעיניי אדם שעשה קורס של חודשיים אצל מאמן אחר ומגדיר את עצמו כמאמן לחתונה ועוסק בזה שנה, לבין אחרים שלמדו טיפול בצורה רצינית יותר במסגרות אחרות, ועוסקים בזה מספר דו ספרתי של שנים.

יש היום המון גישות טיפוליות. יצא לי ללכת לאנשי מקצוע, להשקיע זמן וכסף, ולא התאים לי. יצא לי ללכת לאנשי מקצוע אחרים, שמאוד עזרו לי. מצאתי שהגישה של האחרים דיברה אליי הרבה יותר מהראשונים, שלא היתה לי מועילה. 

בעיני שווה להשקיע זמן ומאמץ למצוא אדם שיוכל לעזור לך, במיוחד אם מדובר במשהו שיש בו דפוס חוזר. אפשר לפתח מיומנויות וכלים, שלענ"ד יסייעו גם בחלק הבא של המסע הזה.

לא הייתי ממליץ להכליל

האם אתה יכול להכיר בחורות נוספות בקלות ? כאלה שסיכוי סביר שתהיה התלהבות כמו שהיתה לך כבר.

אם כן, אז כנראה עדיף לך להמשיך הלאה.

אם לא, אז שווה לבדוק לעומק אם יש משהו לעשות כדי להתניע את הקליק. ברוב המקרים יש מה להתניע.

הרי אם זו היתה הבחורה היחידה בעולם, היית מתנהג אחרת. זה על אותו סרגל.

החלק הקריטי הוא שאין לך משהו שאתה לא אוהב אצלה וזה רק נייטרלי כזה. כל עוד נייטרלי אז הכל פתוח ולפעמים גם משתלם יותר,

כמו תבשיל טוב על אש נמוכה.

בהצלחה.

כשמגיעים הכי למטה -משם אפשר רק לעלות...  

אחי היקר!

לכל אחד יש סיכוי! 

חזק ואחוז עצמך!

כוון עצמך אל מי שאמר - והיה העולם!
בסך הכל הוא יכול והוא בטוח דאג לך כבר...

רק עוד קצת סבלנות...

הישועה כבר מעבר לפינה...

אתה יודע כמה פעמים גיליתי שיש תחתית יותר עמוקה ממה שהייתי?

וברצינות:

התחתית היא לא מציאות אובייקטיבית, של נקודה ספציפית שממנה אפשר רק לעלות.

לרוב בן-אדם יתחיל לעלות, בנקודה שהוא יבין ויפנים שהוא האחראי הבלעדי על האושר שלו ולא לתלות את האושר שלו בגורמים אחרים (כמו מציאת בת-זוג).

בונוס, כשזה יקרה הוא גם ימצא מישהי שמתאימה לאדם מאושר ולא מישהי שמתאימה לאדם מיואש.

תראה, כל כך הרבה שמרימים את ידיהם, עד שזה נראה כמו מוראלים בסניף😉

תהיה חזק בויה. שוק השידוכים קשוח מאוד אבל היעד הנכסף שווה את כל הסבל בדרך.

עוד כמה הרמות והורדות ידיים ותזכה להרים למישהי יד ולהשחיל בה טבעת

אני לא מחפש עזרה, תמיכה או עצה כאן. אני פשוט רוצה להבין איך אפשר להשתיק את הקול הקטן והמכאיב שעדיין מנסה וללמוד להמשיך בחיים בלי תקווה בכלל.

לא יודע למה אלוהים ברא ככה את העולם ולמה כל כך כואב, אבל עד שלא תפצח את זה אתה תגלה שאי אפשר להשתיק את הקול הזה, חרף הבזיונות והכאב. עד שלא תעז ללמוד את חוקי המשחק - החוקיות האכזרית של העולם תמשיך לטגן אותך.

"ודווקא כשרואים את האופק הלב נשבר מן המרחק

כאן לומדים איך לאהוב את זה

ואני עובד בזה

עד שהפחד בי יצחק"

כתב את זה רותם בר אור, אדם שהחיים כנראה פירקו לו את הצורה והוא לומד מחדש את חוקי המשחק

Short קצר ויפה שלו בנושא:

בהצלחה!

אם הציפיות מעמיסות מדי עדיף לוותר עליהן. 

וזה סוג של אתחול. אח"כ מפתחים תקווה טובה עם איזון נכון.

גם לקוות וגם לאזן את זה עם עומסים

ציפיות למשו גבוה יכולים להפריע, אבל זה לא חייב להעסיק אותנו 

אין מצב שאתה מרים ידיים אחי!!

אם אין לך דאודורנט טוב..

אתה לא מרים ידיים, אחי!!

בגללכם הייתי צריך לכתוב את הבדיחה המטופשת הזו.

הכרת הטוב.
להעריך את הקיים.
לא לקחת אותו כמובן מאליו.

עכשיו, יש לך 2 דרכים.
הדרך הארוכה 
תצטרך להגיע לכזו תחתית,
שגם אם תראה פרח ברחוב או תעשה הליכה קצרה בפארק ביום עם שמש טובה,
 הדופמין שלך, התחושה הנעימה, הריגוש,  יעלה כמו שחקן כדורגל שמבקיע גול בדקה 90 מול 50,000 צופים.

או הדרך הקצרה
זה שתתחיל ממחר בבוקר, שינוי בסיסי, סיבוב פרסה, בעזרת צעדים קטנים מאוד,
על מנת שתהיה מאושר ושמח בחלקך, גם במצב הקיים. וברור שזה אפשרי כי מיליונים בעולם עוברים ועושים את זה.

עכשיו למשהו יותר מעשי.
תעשה ניסוי.
נניח אתה בתקופה שאתה לא שולט במחשבות ומרגיש ריקנות. אין לך חשק לכלום. 
תתקין אפלקציה עם מד צעדים.

תתחיל לשים לב כמה אתה זז כל יום.
אם למשל אתה  זז 5000 צעדים ביום ועדיין רצות מחשבות לא נעימות,
אז תנסה לזוז 10,000.
ואם זה לא מספיק אז 25,000 צעדים ביום. פשוט תתחיל ללכת עם מוסיקה נעימה או פודקאסט שמדבר על נושא קליל מאוד.

דבר אחד בטוח :
כשעייפים  ממאמץ בריא במהלך היום, אז  בסוף היום, אין זמן לחשוב על הרמת ידיים נפשית,
פשוט רוצים לנוח בכיף והכל רגוע מאוד.  זה מדע בסיסי ופשוט. 
לאנשים עסוקים אין זמן למחשבות האלה.
אין לך במה להתעסק ? תמצא משימות קטנות ופשוטות שלא דורשות מאמץ מחשבתי ותסיים אותם.

למה חשוב שתעשה השתדלות ללמוד את הדרך הקצרה ?
כי גם אחרי  שתמצא זוגיות יש אתגרים חדשים שגורמים לבן אדם להתעייף וצריך ללמוד איך להתמודד טוב יותר בתקופות האלה.
עדיף כמה שיותר מוקדם.

בהצלחה.

גם רעב נובע מפעילות מוחית בעקבות מחסור באוכל. אחרת היינו שוכחים לאכול...

זה לא מוריד מחשיבות וחווית האכילה

התאהבות היא טובה וחשובה, בלעדיה היינו בודדים ומרוחקים.. זה מוסיף רגש וחיבור לאדם שאליו אנו רוצים להתקרב. 

התאהבות אבל היא דינמית, שיכולה להתעורר בשלבים שונים בקשר והיכרות.

 כנראה שלרוב היא לא תתעורר בדייט ראשון בו אנו יותר לחוצים ובוחנים אחד את השני. לכן כדאי לתת לזה קצת זמן ולראות אם מתפתח משהו 

כי בהקשר הזה העולם מתווך לנו דרך הפרשנות שלנו. אין פה עניין אובייקטיבי של אמת או שקר. יש מישהו שיהיה לך חיבור טבעי אליו ולמישהי אחרת לא יהיה, ולהיפך.

בנוסף לכך, המצע שעליו אנחנו מתנהלים זה המוח שלנו, נרצה או לא. אם למישהו יש לדוג' חסימה כלשהי, הוא לא יכול להגיד לעצמו "תתעלם ממנה, זו רק פרשנות שלך למציאות" וזה יפתר, כי המוח שלו מתנהל לפי החסימה גם בלי שירצה. ואפילו אם הוא כל הזמן יקדיש תשומת לב ויבדוק אם הוא מתנהל לפי החסימה או לפי מה שנכון, זה עדיין לא ישנה את המבנה הפיזיולגי שנוצר במוח שלו שיוצר את החסימה, וזה ישפיע על הרצון שלו. צריך "לחווט" מחדש את המוח.. ועם עבודה זה אפשרי. רק צריך קצת ללמוד איך המוח עובד כדי לעשות את זה בצורה הכי מהירה יעילה.

ולעצם העניין- חיבור יכול להיות טבעי ומיידי אבל גם יכול להיבנות עם הזמן. אם חושבים שזה חייב להיות כבר בהתחלה יכולה להיווצר במוח חסימה שתמנע מהחיבור לקרות גם בקשר שהוא כן היה יכול לקרות בו.

וגם יאוש יוצר דפוסים לא טובים במוח.. אז כדאי נסות לחשוב טוב

אהבה אמיתית זה דבר שנבנה עם הזמן והנתינה והקבלה וכל מה שזוג חווים

אבל את כל זה אין מספיק בהתחלה

וזה קשה או אפילו בלתי אפשרי לעבור את כל הדרך הזאת עד לשם בלי שיש לך כלום שמניע אותך

אז לכן הקב"ה ברא לנו את ההורמונים...שיתנו לנו את הכוחות בדרך להגיע לאהבה אמיתית

לגבי התהיה - אפשר לדמות את זה למצת ברכב. 

כדי שהרכב יתניע זה ניצוץ קטן שידלק ויפעיל את כל המערכת.

הניצוץ הזה הוא ההתאהבות.

זאת אולי תחושה שיטחית בתחילת קשר

אך בקשר יציב, וק"ו קשר ממוסד, התאבהות יכולה להיות ביטוי לאהבת אמת כלפי בן/בת הזוג.