ומוסיפה-האם יש פה גם עניין של גיל?

(מעניין אותי על איזה גיל מדבר/ת האנונימי/ת שמעלי)

אבל אחרי שאני יודעת איך זה ניראה...אני חותמת על עוד 2 .... הם מתוקים מקסימים חכמים  סקרנים ומאוד אנרגטיים [ולא רק...פעם חשבתי שזה בגלל שהם בנים...]

א. ברור שאי אפשר למלא את החיים של ילד כזה בהערות (וזה מה שיקרה אם נלך "טבעית" - כי זה כל הזמן).

ב. ברור לכאורה שאם לא נעיר כלום - הוא ירגיש שמשהו איתו "לא בסדר", וזה עצמו יכול לגרום ליתר אנרכיה, גם מתחושה שאין גבול, וגם מ"בקשה פנימית" להציב גבול...

ג. יש לו בחירה, אלא שיותר קשה לו להתגבר על ה"דחף"; או שעד שהוא נזכר בבחירה, זה כבר "לאחר מעשה"...

ד. מה שאתם עושים עם הקלפים - מצוין. אם זה סוג המשחק שלו (כמה נחמד איך הכל עף באויר..), אז כמו כל ילד ששיחק הוא מסדר אח"כ.. זה גם משדר שהמצב התקין הוא שלא הכל נשאר הפוך.

ד. לדעתי, כשמעירים - יש להעיר בצורה עניינית, ברורה, מסבירה ומתונה. לפעמים אפשר שיהיה גם טון "טבעי" של גערה, זה משדר לו פידבק נורמלי, אבל בנחת, במתינות, מתוך קירבה (זה דברים שקשה "להמחיש" דרך האינטרנט..) למשל: זה כואב לה, לא עושים דבר כזה. עכשיו תבקש סליחה. הרס את המשחק של אחיו והאח בא להתלונן: "לא. זה לא בסדר, עכשיו בוא תעזור לבנות מחדש", הכל עניינית ומתוך אהבה (לא "אהבה סמויה" למעשה השובב, אלא אהבה לילד. הוא מרגיש את השדר).

ה. לא תמיד צריך להעיר: "פעמים שאתה מתעלם". לפעמים עדיף ש"לא ראינו" וממילא לא הערנו.  כי מצד אחד, כנ"ל, אי אפשר שלא להתייחס בקביעות, ולאידך - גם כנ"ל - אי אפשר, עוד יותר, למלא את חייו בגערות והערות. זה הכי גרוע.

ו. עם הזמן, מגיעים בהדרגה, מתוך יחס אוהב, לסוג של קירבה כזו - שהילד יודע שגם הוא וגם אנחנו "מכירים אותו" (יש הרבה נחמד באופי הזה. זה רחוק מאד מלהיות רק שלילה), מעריכים אותו, וביחד בונים התמתנות ביחס לסביבה, הסכמות, כדי לנתב את הכחות למקום הנכון.

ז.יחד עם זה, לא בקישור להפרעה לאחרים - צריך לשדר יחס אוהב וחיובי לסוגי משחק שמתאימים לו, לאופי שלו, לערנות שלו, להתענינות הונחמדות. עד גבול האנרכיה..

ח. אין מה לכעוס. לא שייך לחלוטין. ויש הבדל שמיים וארץ בין לגעור לפעמים לבין לכעוס.

ט. להקדיש תשומת לב ואהבה גם לאחרים.

י. האחים יותר "חכמים" ממה שההורים חושבים. הם קולטים די מהר מי זה האח הזה. אם ההורים שומרים על "צדק" מסוים גם כלפיהם, הם יסתדרו ביניהם פעמים  רבות.

י"א. העיקר, ריבוי טוב וחיוב.

י"ב. אהבה, ושידור גבולות מתוך הבנה, בלי להעיק, ובלי שמץ עוינות ביחס.

בהצלחה. הקב"ה נותן את הפרוייקט העצום, הנפלא, ומלא הכחות הזה - רק למי שיש לו היכולת והכישורים לעמוד בו.

הבן שלי בן 4 עם סימנים של אי שקט מוטורי ואימפולסביות- לדברי נוירולוג שבהמשך דבריו אמר שעדין א"א לאבחן אותו כ-ADHD (יחי ההבדל בין המילים בעברית למושג באנגלית).

זה קשה מאוד, אני רואה את זה כמו דחף בלתי נשלט, הרבה פעמים כשאני מעירה לו על משהו תוך כדי מעשה אני רואה איך הוא נקרע בין הרצון להמשיך מה שהוא רוצה לבין להקשיב למה שאמרתי לו.

דוג' שתסביר זאת- הוא רץ אחרי כמה חברים למקום שבעיני היה קצת מסוכן, כשראיתי את זה ביקשתי ממנו שיחזור הוא נעצר עשה כמה צעדים קדימה וכמה צעדים אחורה כשתוך כדי אני חוזרת שוב ושוב על המשפט שירד בחזרה. בסופו של דבר הוא הקשיב לי!!! וחזר אחורה. אחרי כמה דק' כשלא שמתי לב הוא חזר לשם ועשה את כל הסיבוב

בעוד שילד אחר שאמא שלו גם ביקשה ממנו לחזור, חזר אחרי פעם- פעמיים שהיא קראה לו ולא הלך לשם שוב.

זה חידד לי ממש מה עובר לו בזמן שמשהו במוח "דוחף" אותו לעשות משהו, גם כשהוא יודע/ אומרים לו באותו רגע, מה צריך לעשות.

להגיד לך שאני תמיד רגועה ואסרטיבית כמו שהייתי אז, ממש לא.

הרבה פעמים אני כועסת עליו  והרבה פעמים בסוף היום אני חושבת שאולי הערתי לו יותר מידי פעמים והייתי צריכה להגיב אחרת או להתעלם מחלק מהדברים.

מה שכן, אני ממש מקפידה, אם כי לא תמיד זוכרת, להחמיא לו על כ-ל התנהגות טובה שלו, למשל- כשהוא משחק עם עצמו לבד אפילו כשזה למשך כמה דק' בודדות. אם אני לא מצליחה תמיד לעצור את עצמי מלהעיר לו, לפחות שאתן לו תחושת הצלחה שהוא כן מסוגל להתנהג יפה ולא שכל התשומת לב היא רק על הדברים השליליים.

ויש ימים שמס' המחמאות עולות על ההערות (לא שספרתי, אלא לפי תחושה שלי על מה היה יותר משקל).

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....