קראתי לפני שבוע את הספר, ובאמת ספר מדהים!

למרות זאת, זה לא גרם לי לסמפט ערבים, אלא להיפך- להתחלחל מהם יותר (ההתנהגות של ראשיד, של הטליבאן וכו''..)

ז"א, הם ילדים. הדם שלהם צריך לגרום לך לשנא או לאהוב אותם? 

או שיש מקום שבו זה סותר את האידיאלים שלך?

דווקא זה נשמע טוב שראית דעה אחרת. ככה הדעה שלך אולי תשתנה, אולי תהיה יותר יציבה.

בהצלחה

לא קראתי את הספר:

על איזה מדינה זה?

אישית, אני מפרידה בין ערביי ישראל לאחרים.

לא נורא שסימפטת אותם, אני חושבת (שוב, לא קראתי את הספר הזה) שהערביה והילד שלה שהתחלת לסמפט, לא יכנסו ליישוב וירצחו אנשים. לא כל הערבים כאלה (ובואו נחסוך דיון פוליטי בענין!)

ואין מה לומר- גם אני לא יודעת מה להרגיש לגבי הילדים שמאושפזים בבי"ח...

לערבים האלו לא אכפת ממך, ומהארץ שבה את חיה. הם לא מעוניינים לנשל אותך מכאן. הם פשוט חיים.

[אגב, כל יהודי מרוקו, תוניסיה, אלג'יריה ועוד, הם ערבים גם כן.]

אין מה לעשות, אפשר לומר שחונכתי לא לאהוב ערבים... אני אולי לא מהקיצוניים, אבל כן, מרגיש לי מוזר לרחם עליהם פתאום ולהזדהות... חוץ מזה שיש גם הרבה ערבים מחוץ לישראל שמאוווד אכפת להם שאנחנו כאן... אז כן, אם רוצים להרוג אותי, לא אכפת לי להיות חשודה בגזענות אם זה קשור... עכשיו השאלה אם זה קשור (: לא משנה, אמרנו שלא נתחיל דיון פוליטי.

דג זהב- הסיפור מתרחש באפגניסטן ובכלל לא מוזכרים בו יהודים/ ישראלים, לא לטוב ולא לרע. אבל עדיין... מוזר לי...

החתימה

הבהלת אותי לרגע.

באמת יודע לכתוב (חאלד חוסייני, למי שלא יודע). קראתי את הספר הראשון שלו, רודף העפיפונים, ואפילו נבחנתי עליו בספרות חמש יחידות, וזה באמת ספר יפה, וקשה. 

מה שכן קצת מפריע לי, שלמעשה שני הספרים פחות או יותר סובבים סביב נושא שמבחינת ההלכה אסור לגמרי. אני מתכוון כמובן לגילוי עריות. אומנם הם ערבים, אבל גם להם צריכה להיות צניעות, ובמובן מסויים באמת יש להם - אצל ערבים, הצניעות היא ערך עליון, ומקרים כמו בספרים של חוסייני, אפילו הם מקפידים להסתיר ולא מתגאים בזה.

לכן זה קצת מציק...אבל לפחות אני מרגיע את עצמי בזה שזה לא אנחנו אלא "הם". ופשוט נהנה מהכתיבה היפה ומהתיאור הכל כך עשיר נוקב של החברה האפגניסטנית. נחמד להכיר תרבויות אחרות, אפילו אם הם ערביות.

ובנוגע לסימפוט הערבים - יש ויש. יש את הערבים שם שחיים כשכל רצונם הוא לשמור על דתם ולא להפריע לאף אחד, ואולי דווקא לעזור, ואותם לא מפריע לי כל כך לסמפט. לעומת זאת, אלה שבשם "הדת", בספרים, מוכנים לעשות הכל גם אם זה כולל רציחת בני עמם ורציחת כל אחד שלא הולך בדרכם - אותם לא אני ולא אתה נסמפט.

ובנוגע לילדים ערבים בבית חולים - באמת צריך לעשות הפרד בין הלאומיות לבין האנושיות. ילד חולה ערבי בבית חולים, מבחינה אנושית אנו צריכים לא להפלות אותו. אומנם אנחנו לאום שונה - אך יש גם מסר אנושי כלל עולמי שאנחנו צריכים לדעת להתמודד איתו. אין בעייה שתזדהה יותר עם היהודי החולה - אבל בגלל זה, לדוגמא, לתת בלון רק לילד היהודי החולה ולא לילד הערבי החולה ששוכב לידו - זה נראה לי מעשה לא אנושי בעליל.

בקשר לגילוי עריות- אני לא כ"כ זוכרת את רודף העפיפונים, אבל בקשר לשני- אם אתה מדבר על ההתחלה (הסיבה שבגללה קוראים למריאם "הראמי") הם בהחלט לא מצדיקים את המעשה הזה. עד כדי כך שהם נידו אותה לגמרי...

 ובקשר להמשך (לילה וטאריק) נכון שזה אסור מבחינת נידה וכו' אבל הם לא יהודים, אני לא חושבת שזה נקרא גילוי עריות...

(בעצם אמרת שלא ממש קראת... לא משנה...)

ועוד דבר- אבא שלי נוהג לומר שבניגוד ליהדות- שבה כמה שיותר דתי= אדם יותר טוב (במצב מתוקן...), באיסלם כמה שיותר דתי= יותר רשע... אז ברור שעל 7 מצוות בני נוח הם צריכים לשמור, אבל יותר מזה- אם זה גורם להם להרוג בשם הדת אז שיעזבו את זה וזהו...

ובקשר ליחס לערבים- מסכימה עם מה שאמרת.

ערך עליון אבל אתה פשוט לא יודע כמה פריצות וגילוי עריות יש אצלם בבית...

אבא שלי עובד עם ערבים והוא אמר לי שלמרות שהם נראים צנועים וזה מה שהולך אצל בבתים זה ממש נורא... כאילו.. כולם עם כולם....

ערבים מוסלמים (ובדגש על מוסלמים, כי ישנם גם ערבים נוצרים כמובן, ואצלם העסק כבר שונה...). שיש להם אפילו רק טיפה כבוד לדת שלהם ולמחומד, לא יעשו גילוי עריות, כי במקרה הזה פשוט המשפחה של הבחורה בעצמה תוציא אותה להורג, ובמילים אחרות "רצח על רקע כבוד המשפחה" - לא נעים וגם לא צריך להיות ככה, אבל זאת המציאות - גם אצלם יש ערך של צניעות (ראו את הרעלות וכו') ואת הערך של איסור עריות.

מה שכן, לפי מה שאני יודע, אם זה ערבי עם מישהי שלא ערבייה, זה פחות נורא בעיניהם (כלומר, במקרה הקלאסי והעצוב אך האקטואלי - ערבי עם יהודיה). בכלל, מי שתחטוף את רוב העונש אם חטאה, זאת האישה, לא האיש, שיצא בזול יחסית, למרות אולי איך שיסתכלו אליו... (בכל זאת, כשהוא חי והאישה כבר תהיה בקבר, הוא יעדיף שיסתכלו עליו חי ולא מת...).

זה מה שאני יודע.

ספר קשה, על נושא קשה.

בכלל כל הספרים על דיכוי והתעללות בנשים קשים לי לקריאה.

(ובכ"ז סיימתי אותו כמובן בנשימה עצורה...)

לגבי הערבים, בעיני זה מוכיח את רשעותם שמופנית גם כלפי נשותיהם, עצמם ובשרם. אבל מאידך אין לי בעיה  לרחם על המסכנים שבהם, כמו על כל גוי אחר שסובל.

אלו לא ערבים צמאי דם יהודים. סתם ערבים כפריים פשוטים שמן הסתם לא שמעו אפילו על מדינת ישראל...

ואני מסכימה עם אלו שאמרו שכל יפיפות הערבים בעניני צניעות כביכול, היא רק מן השפה ולחוץ. הם שטופי זימה.

כותב נדיר.

לא להכל התחברתי אבל יש כמה שממש אוהבת

הערפילאים העידן הראשון מנצח 

בעבר (עד גיל 20) נהניתי מאוד. הערפילאים סדרה מצויינת ו worldbuilding טוב.

קראתי בהנאה גם את הספרים הראשונים של גנזך אורות הסער...

מסקנותיי: הוא מקצוען על, אבל אין בספריו נשמה.

מקצוען = יודע את המלאכה. מעבר לזה שיש לו שגרת כתיבה פסיכית והוא פשוט מוציא לאור עוד ועוד ספרים, הוא אלוף בטכניקות של כתיבת סיפור *מושך*.

1. איך לעשות hook קבוע שהקורא ירצה להמשיך אחרי הפרק הראשון בלי לעצור

2. מיקס דמויות מגוון - דמות עמוקה, דמות קלילה, דמות שנמצאת בסבל, דמות יפה שגורמת לקורא ריגוש, דמות מסתורית שבקושי יודעים עליה משהו (Hoid), וכו' וכו'. זו מקצוענות על, ולכן מי שיגיד שהוא סופר לא טוב הוא טמבל.

3. איך לבנות עלילה ששזורה מההתחלה ועד הסוף, שהרמזים למה שיקרה בסוף מוזכרים בהתחלה וכו'.

4. Worldbuilding עשיר, עולם מגוון, תרבויות, בעלי חיים, דתות, קסמים, מנהגים (בגנזך אורות הסער - לא לכסות את יד ימין נחשב לא צנוע

אין בספריו נשמה = דווקא בשל המקצוענות שלו,  הוא מגלם אומנות ולא אמנות.

הוא מאוד שבלוני, הדמויות שלו עוברות תהליכים קלישאתיים וידועים מראש. המונולוגים של דלינאר בגנזך אורות הסער מרגישים כל כך מטופשים ומאולצים אחרי שקוראים ספרות איכותית (ויש בשפע רב). אפילו רק במדיום של הפנטזיה אין מה להשוות מבחינת נשמה בכתיבה בינו ובין הספרים של פטריק רות'פוס (טרילוגיית רוצח המלך שטרם הושלמה, ולא בכדי), שעד היום מפעימה אותי בכמה מהאלמנטים שהובאו שם (הקריאה בשם בתור ידיעה פנימית; האופן שבו הוא מכבד את המוזיקה כל כך דרך דמותו של קוות'ה; האופן שבו הוא מתאר את ההסתחררות סביב דמותה של דנה [?]; ועוד אינספור דוגמאות לאיכות) או ספריה היפהפיים של רובין הוב (פיץ והליצן, על ארבעת הטרילוגיות) שחובה חובה חובה לקרוא ולאהוב

סרטון קומי להמחשה:

המליצו לי ממש,

וקראתי,

ונחמד. מה ההתלהבות הגדולה?
ומתי יצא הספר האחרון?

הפקטור שמניתי הוא של "נשמה"... מרגיש שלרות'פוס יש הבנות עמוקות על החיים, ואלמנטים שהוא מציג לא בהכרח יהיו הfirst pick של סופר גס / קלישאתי.

(מודה שהמיניות המוגברת בפחדיו של האיש החכם לא פשוטה ליראי שמים אבל שם הרוח נקי)

וכן, נראה לי שזו עסקת חבילה - אם אתה כותב מהנשמה ולא מהמפעל היצירה שלך תתעכב בהיעדר השראה

דווקא אחד הדברים שאני אוהב אצל סנדרסון זה שהוא נקי.

לגבי רובין הוב- קראתי חלק, כבד מאד ותרגום מזעזע

בדיוק היום סיימתי את הספר האחרון "אסון"

בכללי, ברנדון הוא סופר אחלה

אם יש לכם מנוי ל-ChatGPT אז מומלץ להשתמש במודל o3 כדי לקבל תוצאות מדויקות יותר.