רבותי, זה ספר משנות ה50 במקיסמום של המקסימום...כמה נורא זה יכול להיות??

לא שאני מבינה למה בן ירצה לקרוא את זה אבל...(בוא נגיד שראיתי שני בנים קוראים אורנה בורדמן והסתגלתי לזה, אבל נשים קטנות זה פשוט לא ספר לבנים...)

בת ציון יקירה, תרשי לי לתקן משהו קטנטן: הסופרת לואיזה מ. אלקוט חיה בשנים 1832-1888, כך שהספר לא נכתב בשנות ה-50... (לא מצאתי את שנת ההוצאה שלו...)

בכולופן, עצם זה שהעלילה "מיושנת" ממש לא שולל קטעים גסים. היו ספרים מעולם...

אבל לגבי השאלה המרכזית- הספר נקי בהחלט, יש רומנטיקה ג'נטלמנית וחיזורים עדינים, לא יותר.

תרגישו בנוח לקרוא

אבל את צודקת גם בשנות ה50 היו ספרים לא נקיים...אבל כעיקרון ספרים שיצאו עד המאה הראשונה של המאה ה20 ממש אין מה לדאוג לגביהם....

גם פעם היו גילוי עריות ופריצות,

וגם אז נכתבו ספרים באוירה הזאת.

כמו היום, גם אז חשבו שספר לא יכול להיות רב מכר ומוצלח בלי גילוי עריות ושות'.

מה שכן, היום נותנים במה לכל מה שקשור לזה, ו לכן תמצאי היום ספרים שהנושא יותר בולט ומרכזי בהם. פעם אולי היו מחרימים ספרים כאלה, ונוער כמונו לא היה מגיע אליהם בקלות של היום, אבל הנושא היה נמצא בספרים בשפע. זאת הנקודה.

אם כי השפה הייתה יותר נקיה בד"כ. -.-' 

נשים קטנות - נקי בהחלט. ספר מקסים. 

איך מגניבים אותי גברים שקוראים ספרים כאלו

את האסופית-אן מאבונלי-אןשרלי ושות' כבר קראת?

אבל אני זה לא דוגמא. אני קורא כל מה שיפה, מעניין, וזז (אם כי משתדל שיהיה לבוש באופן צנוע יחסית...)

במילים אחרות, תולעת.

תקרא, בלב שקט ורגוע.

הוא גם חינוכי מאוווווווווד.

תהנה.

תהנה וסחטיין. ואל תשכח ללמוד משם את הדברים החשובים כמו איזה הפתעות רומנטיות לעשות לאשתך.

(אני יודע. וגם אני לא)

בחייך...את בת 26, אני בן 18 - אפילו צעיר שכמוני מבין שזה לא שייך...

זה היה ממש לא והדרת פני זקן, רק שתדע.

אבל: א. את לא זקנה. (וכן, זאת מחמאה בשבילך. נא להסמיק ומייד).

ו:ב. למרות מה שאמרתי ב- א.  ...שמונה שנים לא הולכות ברגל...

ו:ג. גם את מדברת בציניות, נכון? שאני לא ארגיש בודד במערכה...

לא באמת תכננתי לצאת איתך.

(אתה לא מדבר עם בנות באישי אז איך נשגע אותך?)

<צ>

(ו...התשובה היא פשוטה - פשוט אל תשגעו אותי!).

יום טוב ושבוע מעולה.

למה למשפחה שאין בה כסף יש משרתת צמודה?

אני די בעצבים על הספר הזה עכשיו אבל זה כנראה כי אני קוראת אותו באיזה גרסא מקוצרת לבוקריפורט..

אולי... אולי שילמו לה מעט מאוד, כי היא הרי חיה שם, אכלה שם, ובעצם היתה שם מעין אמא שניה.

בעבר זה היה מובן מאליו שלכל משפחה יש עוזרת, גם אם הם נחשבים בעיני החברה כ-'עניים'. 

נו כי פעם זו היתה הנורמה. 

כמו שהיום גם לעניים יש טלויזיה בבית.

שלהם, החל מאבא כומר, דרך כל-מיני מעשים טובים צדקניים כאלה.

אפשר לדעתי לקרוא-רק לא להסחף יותר מדי.

זאת נקודה שמאוד מפריע לי שלאנשים יש בעיה עם זה.

הטוב האמיתי הוא מעמ"י, שה' הורא להם להיות רחמנים וצדקנים. אם הנוצרים חשים ת'צמם ג"כ צדקנים, ועושים בגלל זה מעשי חסד וצדקה- מה פסול בזה? 

אני לא מבינה- עמ"י מתלונן שהגויים רעים ואכזריים, אבל הוא מתלונן גם כשהם עושים טוב בעולם.

מה יהיה?!

בהרבה ספרים נוצריים רואים את זה, שהגיבורים <הנוצרים> עושים חסד וכו' וכו', אבל כשזה יהודי? הם יכולים להתנהג כמו מפלצות... זה לא מראה על טוב ורחמים אמיתיים, מבחינתי לפחות. 

הספר יצא לפני 140 שנה לאור

אני קראתי עכשיו את שלושת המוסקטרים, 

וגם שם הגיבור, ד'ארטניאן, הוא עני מרוד בהתחלה, בקושי הוא מאכיל את עצמו- אבל משרת היה גם היה לו! הזוי...

אני לא אוהבת שאומרים ככה,

כי גם אצלנו יש אנשים צדקניים למראה, אבל בתכלס הם לא יודעים איך להתנהג או שהם חסרי נימוסים ודרך ארץ (ויש המוווון כאלה!)

וגם היו דברים מעולם, על חסידים (!!) מחסידויות ידועות, שבבית התנהלו בצורה זימתית ומופקרת ביותר.

ולכן:

בואו אנחנו נשתדל להיות טובים באמת, שיהיו כל מעשינו לשם שמים,

ונהיה אור לגויים בכך שנעשה באמת את רצון ה'.

ובמקביל-

לא נזלזל במעשי החסד של הגויים (כמו לומר שהצדקה שלהם היא לא צדקה- כי היא כן!) , גם אם אח"כ הם  מתנהגים כמו שהם מתנהגים- בגלל זה הם גויים...

צריך לעודד את הטוב בעולם, ולא לבטל ולפסול גם אותו!

אבל כן בתור דת, הם צדקניים, או לפחות בתקופה שבה מסופר נשים קטנות <חזרה לנושא (: > שאז זה לא דובר על יחדים שהתנהגו כמתואר, אלא כולם, ורק יחידים ל-א התנהגו כמדובר. [: 

אבל מסכימה לגבי השאר

כפי שקראתי אותו (בין השאר) בספרו המקסים של אוריאל אופק (הזכרתי בתגובה הקודמת שלי בשרשור הנוסף על הספר).

לואיזה מיי אלקוט באה ממשפחה מאד מכובדת.

מכובדת במעמדה ועם זאת חסרת כל, וזאת משום שאבי המשפחה הלווה או ערב לכספי חברו שפשט את הרגל.

אבי המשפחה גם הקים בי"ס  לבני טובים שמאד הצליח. אך נסגר משום שהוא, כמנהל, התעקש לקבל גם בני משפחה שחורה (להזכירכם מדובר לפני 150 שנה! אז מדובר היה באזרחים סוג ד'...) והדבר לא נשא חן בעיני שאר המשפחות ה'חשובות' ששלחו את ילדיהן לבית הספר שלו, והן הוציאו את ילדיהן כשהוא לא נסוג מעקרונותיו ולא הוציא את התלמיד השחור.

גם המוסריות שבספר, עם כל זה שהיא מבוססת על עקרונות נוצריים, נותנת את ההרגשה, שבכ"ז מדובר היה בסופרת ממשפחה שהיתה מוכנה לעמול למען עקרונותיה יותר מן הגוי הממוצע (לפחות בזמננו אנו).

וכן, בנימה אישית, (בתור אוהדת מושבעת של הספר) אני מקוה שלואיזה מיי אלקוט היתה מסוג הגויים שבעיתות הצורך הוכיחו את עצמם כ'חסידי אומות העולם'. ויש להרגשה הזאת על מה להסתמך... בעקבות מה שכתבתי לעיל...

הוא די נקי באמת מבחינה טכנית.

אבל כשקראתי אותו לאחרונה-(בתור נשואה ואמא ל3) הוא באמת הרגיש לי ספוג נצרות. מנושאי השיחה, דרך דמותה המלאכית-סובלת של באת' ושיחות המוסר עם האימא. וזה שאפשר להיות צדיקים רוחניים ורבי חסד- שלא צריכים הרבה מהעולם הזה ומצד שני, לא נורא לחיות בחברה מעורבת ו"להנות מהחיים". למרות שיש אנשים טובים בכל מקום, וחסידי אומות העולם זה נראה לי מסר לא טוב. בשורה התחתונה- אותו דבר בדיוק קרה לי גם עם האסופית, אז מי שנהנה מהאסופית יהנה כנראה גם מנשים קטנות.

ויש סיפור עתיק על רב יהודי שראה אדם אאל"ט גוי, שהתנהג ב'צדקות מופרזת כביכול', והיות שאביו הזהירו להתרחק מאנשים כאלו, הוא אכן התרחק ממנו.

אותו אדם התברר לבסוף כרוצח ונואף.

בהחלט יש להרתע מ'צדקנות', ובפרט 'גויית'.

כשזה יהודי אז נעשה הכל אבל ערבי או במקרים יותר מזעזעים גם סתם גוי אנחנו מתנהגים כמו בהמות?

תעשה לי טובה.

(ולמה הקלתי בערבי? כי אנחנו יכולים לראות יותר ערבים מזיקים לנו ואני יכולה יותר להבין את הכעס שלהם.)

כותב נדיר.

לא להכל התחברתי אבל יש כמה שממש אוהבת

הערפילאים העידן הראשון מנצח 

בעבר (עד גיל 20) נהניתי מאוד. הערפילאים סדרה מצויינת ו worldbuilding טוב.

קראתי בהנאה גם את הספרים הראשונים של גנזך אורות הסער...

מסקנותיי: הוא מקצוען על, אבל אין בספריו נשמה.

מקצוען = יודע את המלאכה. מעבר לזה שיש לו שגרת כתיבה פסיכית והוא פשוט מוציא לאור עוד ועוד ספרים, הוא אלוף בטכניקות של כתיבת סיפור *מושך*.

1. איך לעשות hook קבוע שהקורא ירצה להמשיך אחרי הפרק הראשון בלי לעצור

2. מיקס דמויות מגוון - דמות עמוקה, דמות קלילה, דמות שנמצאת בסבל, דמות יפה שגורמת לקורא ריגוש, דמות מסתורית שבקושי יודעים עליה משהו (Hoid), וכו' וכו'. זו מקצוענות על, ולכן מי שיגיד שהוא סופר לא טוב הוא טמבל.

3. איך לבנות עלילה ששזורה מההתחלה ועד הסוף, שהרמזים למה שיקרה בסוף מוזכרים בהתחלה וכו'.

4. Worldbuilding עשיר, עולם מגוון, תרבויות, בעלי חיים, דתות, קסמים, מנהגים (בגנזך אורות הסער - לא לכסות את יד ימין נחשב לא צנוע

אין בספריו נשמה = דווקא בשל המקצוענות שלו,  הוא מגלם אומנות ולא אמנות.

הוא מאוד שבלוני, הדמויות שלו עוברות תהליכים קלישאתיים וידועים מראש. המונולוגים של דלינאר בגנזך אורות הסער מרגישים כל כך מטופשים ומאולצים אחרי שקוראים ספרות איכותית (ויש בשפע רב). אפילו רק במדיום של הפנטזיה אין מה להשוות מבחינת נשמה בכתיבה בינו ובין הספרים של פטריק רות'פוס (טרילוגיית רוצח המלך שטרם הושלמה, ולא בכדי), שעד היום מפעימה אותי בכמה מהאלמנטים שהובאו שם (הקריאה בשם בתור ידיעה פנימית; האופן שבו הוא מכבד את המוזיקה כל כך דרך דמותו של קוות'ה; האופן שבו הוא מתאר את ההסתחררות סביב דמותה של דנה [?]; ועוד אינספור דוגמאות לאיכות) או ספריה היפהפיים של רובין הוב (פיץ והליצן, על ארבעת הטרילוגיות) שחובה חובה חובה לקרוא ולאהוב

סרטון קומי להמחשה:

המליצו לי ממש,

וקראתי,

ונחמד. מה ההתלהבות הגדולה?
ומתי יצא הספר האחרון?

הפקטור שמניתי הוא של "נשמה"... מרגיש שלרות'פוס יש הבנות עמוקות על החיים, ואלמנטים שהוא מציג לא בהכרח יהיו הfirst pick של סופר גס / קלישאתי.

(מודה שהמיניות המוגברת בפחדיו של האיש החכם לא פשוטה ליראי שמים אבל שם הרוח נקי)

וכן, נראה לי שזו עסקת חבילה - אם אתה כותב מהנשמה ולא מהמפעל היצירה שלך תתעכב בהיעדר השראה

דווקא אחד הדברים שאני אוהב אצל סנדרסון זה שהוא נקי.

לגבי רובין הוב- קראתי חלק, כבד מאד ותרגום מזעזע

בדיוק היום סיימתי את הספר האחרון "אסון"

בכללי, ברנדון הוא סופר אחלה

אם יש לכם מנוי ל-ChatGPT אז מומלץ להשתמש במודל o3 כדי לקבל תוצאות מדויקות יותר.