"הלב פועם במרץ. דפיקה אחר דפיקה, לא עוצר ולא נרגע. האדרנלין
שוטף את הגוף. הידיים קפוצות, הרגליים ניצבות, הגו זקוף.
הוא השאיר הכל מאחור. הבית שבנה במו ידיו. האשה שתמיד אהב.
כל משפחתו וילדיו. כל פועלו במשך תקופות חייו...
הכל - מונח כעת על הכף. כף המאזניים.
אף אחד לא הבטיח לו שיחזור בשלום, שישוב לראות אותם, שעוד
יפגוש אותם, ידבר איתם, יצחק איתם, ישתעשע איתם, יהיה שם
בשבילם.
אף אחד לא הבטיח לו שיהיה קל ונעים; אף אחד לא הבטיח לו שכל
החברים שתמיד הלך איתם – גם חוזרים. שום הבטחה, שום ערבון,
שום ביטוח.
אבל אותו זה לא מעניין. הוא הולך.
הוא מקריב את הכל – קם והולך.
כי במלחמה יש משהו אחר. לא רק ריח שדה הקרב המשכר, לא
רק הרגשות הסוחפים את כל הווייתך. אפילו הרגשות העזים,
האמוציות המטריפות של הנצחון, שמציפים אותך עם תום הקרב
או המלחמה, אין בכוחם לתת לנו הסבר מספק, רציונלי, מוצדק.
מה יש במלחמה? מה יש בה שיכול להצדיק לקיחת סיכון כזה גדול?
כזו מוכנות לאבד את חייך, את כל מה שיש לך – לטובת מה?
עומד ומתבונן לו הליברל, המודרניסט הנאור. עומד משתאה,
"אשתומם כשעה חדא". למה? זה באמת שווה את זה? שווה את
החיים? לזרוק את החיים בשביל איזה מאצ'ואיזם נבוב, עלוב?
אבל התשובה ברורה.
לא משנה למה, לא משנה איך – מלחמת מגננה, מלחמת כיבוש.
פה מתעוררת הזהות הלאומית. האינטרסים הפרטיים שלי נדחים
הצדה כרגע. עכשיו ברור שצריך לעשות בשביל הכלל. כי זה גם אני,
זה חלק ממני. בשמחת אומתי אני שמח, באסונה ויגונה – קודר ואבל.
חלק בלתי נפרד מזהותי.
אל תשאל אותו. תשאל את אלכסנדר מוקדון. תשאל את ג'ינג'יס חאן.
את נפוליאון. את קיסרי האימפריה הרומית. הם אלו שקנו תהילת עולם
במלחמותיהם, דמות פניהם ואנדרטאותיהם מפארות את המוזיאונים,
הככרות וספרי ההסטוריה. כל אומה ואומה בעלת תודעה לאומית עתיקת
יומין, נושאת עיניים מבריקות מהערצה אל גבורי המלחמה שלה.
"המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם".
כן – עם כל הדם. עם כל ההרג וההרס. כל הברוטאליות וחוסר הרחמים
והחמלה. כל המוות שמתפרץ לו מכל פינה. זו דרכו של עולם, וכך היא
דרך הקניין של תהילת עולם.
מלחמה.
***
יש מלחמה ויש מלחמה.
הלב פועם במרץ. דפיקה אחר דפיקה, לא עוצר ולא נרגע. האדרנלין שוטף
את הגוף. הידיים קפוצות, הרגליים ניצבות, הגו זקוף.
הוא השאיר את הכל מאחור. את השייטת, גולני, גבעתי. את התכנונים לתואר
שני בכלכלה או במנהל עסקים. את הקריירה המוזיקלית המזהירה. את
ההדרכה בבני עקיבא.
מקפל את החולצות המודפסות מהסניף, ותוחב יחד עם המכופתרות והמשובצות
החדשות שקנה, וזוג סנדלי שורש בתווך. בתיק אחר – עוז והדר, יחד עם
המהר"ל והמשנה ברורה. ובלי לשכוח תפילין, וגם טלית למאן דאית ליה.
הוא חמוש. מוכן ודרוך למלחמת כל המלחמות.
רק לפני שלוש שעות נפרד מהוריו. לפני חודשיים – מהחברים במסיבת סוף
שמינית. חלקם אולי ימשיכו איתו הלאה – אבל לא כולם, אפילו לא רובם.
והנה הוא ניצב לו בפתח בית המדרש. שם צפויות לו שנותיו הבאות. מכאן
יחול המפנה, כאן יבנה קומה חדשה באישיותו ויקבל כיוון חדש ומרתק לחייו.
"'זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל' – אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה".
" עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה'".
להיכתב בספר מלחמות ה'. ספר מלחמתה של תורה.
***
לפעמים דווקא המוות, יכול ואף חייב להיות המבוא להתגלות ויצירה הכי
גדולה של חיים.
מתוך צירי לידה, ייסורים נוראיים – יורדת נשמה חדשה לעולם.
בסוף הלילה – השמיים קודרים. אפלים. שום כוכב, שום נצנוץ. וככל
שהעלטה יותר מוחלטת, מכסה כל – כך גם מתוק הוא האור העתיד
להתנוצץ בראשי ההרים.
כך היא דרכו של עולם. דרך הקנין של עולם. מלחמה."
(שיואו... ל-א הגזמתי... ממש ל-א!
![]()
כתבתי את זה מתי שהוא - לפני שנתיים בערך... צריך לשפץ קצת. אבל
עם הרעיון הכללי אני די מזדהה... הקשקשן המיתולוגי = צחינא)
יאללה בייני"שים תשע"ב כבוד!!! יאללה בראבאק!!! אל הסטנדרים,
אל החברותות, אל הגמרות... איפה הרעל בעיניים שלכם, איפה!??
![]()
![]()
![]()
![]()
![]()
אבל, רגע, אמא, גם צחינא רוצה... ![]()
![]()
![]()



