דהיינו: האם תחושת הרווקות היא יותר קשה מהתחושה של התעכבות בלידת

ילדים, ולא מבחינה רעיונית-תאורטית (בפשטות יהודי נשוי הוא יותר שלם)?

זוג בשנות העשרים נפגש ורצה לקבל ברכה מהסטייפלר להתארס,

תשובתו היתה, לא להתארס

אחרי 10 שנים הם נפגשו שוב וחזרו לסטייפלר והפעם ברך אותם שיתחתנו, לשאלתם הוא אמר, ידעתי שיהיה לכם קל יותר לסבול 10 שנים רווקים מאשר 10 שנים ללא ילדים,

לדעתי מה שנלמד מהסיפור זה לא רק מה יותר קשה אלא הראיה הרחבה של הסטייפלר

ולא שאלתי מה לומדים מהסיפור שאלתי מה דעתכם על הנושא

אני תוהה מאיפה היא מגיעה?

אז כך נראה לי:

אלו שתי נסיונות, שאני מאמינה שכל אחד מביא את האדם שעומד בהם למקומות שונים.

אני גם חושבת שאדם כזה יכול לחזק את השני: בשתיהם אלמנט של צפיה, בשניהם הערבוביה של השתדלות ותחושה שבסופו של דבר הכל בידי שמיים.

לכן, אין מנוס אלא להאמין שכל אחד מקבל את הנסיון שהוא צריך לעבור כדי להתעלות.

זוגיות ללא ילדים יכולה להיות קשה מנשוא-או להביא את הזוג למקום טוב כ"כ מתוך הפנויות להקעה בזוגיות, התהליך האמוני  המשותף שהם עוברים וכו'.

הרווקות הארוכה, המפגש עם כ"כ הרבה אנשים טובים בדרך יכולה לאפשר בניית בית מלכתחילה ממקום אחר.

והלואי ואף אחד לא יצטרך לעבור את שתי הנסיונות אחת אחרי השניה!

ובכל זאת, אישית, לעצמי נראה לי שעקרות היא נסיון קשה יותר.

מי יתן ונעמוד ונבנה מכל נסיון שעןמד בפנינו!

אסור לאף אחד ל"קנא" בנסיונות של אחרים ולכל אחד ה' שולח מה שמתאים לו.

אני בטוח שאף אחד מגולשי הפורום לא מקנא בי על מצבי.

ובכל זאת המצב שלי במובן מסויים יותר טוב משל רבים אחרים.

התחתנתי בגיל צעיר יחסית, עם אשה שאני אוהב, יש לי שלושה ילדים מקסימים. אני עובד במקום טוב.

כל אחד צריך להודות לה' על הדברים הטובים שיש לו ולהתפלל לה' שלא יהיו לו קשיים וצרות.

באהבה מאשר לחיות לבד

ב"ה 

רווקים עדיף מאשר נשואים בלי ילידם!

אבל בכל אופן לפי דעתי של פשוטת העם זה נורא להיות לבד ,ללא בן זוג ולהרגיש כ"כ הרבה שנים חסר תועלת, בררן, אשם וכו' ואת כל זה לעבור לבד אכול מבפנים.

מאשר לעבוד את הקושי הנורא לא פחות, של עקרות אבל, בחד עם משהו שהוא קרוב ללבך , מבין אותך  ויהיה איתך ביחד בקושי בצער ובכאב.

בפשטות חיים בזוג עדיפים.

מסתמא יש יוצאים מהכלל..

אני בטוחה שקראתי פה פעם את השאלה הזאת!! 

ואפילו התגובות הראשונות נראות לי מוכרות!!.. 

דה ז'ה וו?! 

בהחלט משהו מוזר...

שבלי ילדים זה הרבה יותר קשה..

כל הזמן מסתכלים עליהם ברחמים-והם מרגישים מתוסכלים כי הם רוצים שתהיה להם משפחה-וזה רק שניהם..

(נכון שיש כאלה שמסתכלים גם על רווקים ככה..אבל בכל זאת נראה לי הרבה יותר קשה עקרות..)

שני המצבים הם תסכול, שניהם חסך שמרגישים וחייב להתמלא.

האמת? אין לי תשובה. קטונתי מלחשוב על תשובה שתספק אותי מחשבתית.. מצד אחד אתה מצפה מעצמך להתחתן וכן מצפה לילדים בתור אדם נשוי. וגם,אין מה לעשות- החברה מצפה. מצפה מרווקיה להתחתן, ו..אוהבת לחפש את ה"בטן"..

מצד שלישי להיות רווק לעיתים אומר בדידות איומה. חוסר אונים. וכשנשואים-לפחות אין את הבדידות הזו.

מצד רביעי..אישה (לצורך העניין) שלא מצליחה ללדת יכולה להיטרף עליה דעתה ממש..

איי איי..לפעמים אני פשוט אומרת לקב"ה שטוב לי עם צרותיי. לא מעוניינת להחליפן באחרות..

פעם ראש העיר אמר לתושבים שלו- מחר נתאסף בכיכר העיר- על אחד שיביא את שק צרותיו.
 למחרת- הביאו.
אמר להם- כל אחד יניח את שקו בערימה במרכז הכיכר. ותתאסף ערימה גבוהה.
אחר כך אמר להם- כל אחד יבחר לו איזה שק הוא בוחר לו -מכל המבחר בערימה
בחרו.
התברר-
שכל אחד בחר לו- את שקו שבא עימו, טוב לו בחיות וקשייהם- מחיו של הזולת.
"קול השם בכוח"- לפי כוחו של כל אחד ואחד.

לדעתי-
בשני הסיטואציות יש בדידות, יש קושי, יש מאמצים גדולים שמי יודע אם ישאו פרי,
יש חלום
לא תמיד יש אומץ- לחלוםולהאמין בחלום הזה באמת
ולפעמים יש שבר...
בד"כ לזוג בלי ילדים- יש גם את הקושי של טיפולים רפואיים
אבל יש להם אחד את השני- כדי לעבור את זה ביחד.

ופחד- ומה יהיה אם לא???
לרווק- אם לא- ישאר בבדידותו- מוקף בבני משפחה וחברים טובים
למשפחה* בלי ילדים- יוכלו להביא בפונדקאות, יוכלו לאמץ- יש פיתרון גם מצבי דוחק...
אבל גם רווק בדוחק יוכל להתחתן לשם נישואין- ולא מאהבה סוחפת...
(וכבר היו דברים מעולם, ולא אני אגיד לאי מי לוותר על חלום האהבה!)

(*כן- משפחה. איש אישה- בית.)

מצטרפת ל"ביקור" בתפילה- "והלואי ואף אחד לא יצטרך לעבור את שתי הנסיונות אחת אחרי השניה!"

מצד אחד זה  קשה להיות רווק ככה פול זמן..

אבל גם להיות זוג ככה זה נראלי פולטה קשה..אבל לפחות יש להם אחד את השני..לא?

אני אכריע-

שניהם קשים.

לא עלינו ועל כל עמ''י.

מקובל?

בשניהם יכולה להיות תקווה וגם רווח והצלה.

ובשניהם יכולה להיות אכזבה וכאב גדול, בייחוד בתהליך כשלא יודעים מה יהיה הסוף ובוודאי כשהסוף לא מתהפך לישועה.

אבל שלא נדע בע"ה משניהם.

בס"ד

כאמונה ברור שלכל אחד עדיף מה שה' נתן לו.

אך סתם ככה מחשבה שלי....

יש צדדים קשים בכל ניסיון, ואם היה מדובר

בסתם להיות בלי ילדים 10 שנים,

ועם זאת אוהבים, ומאושרים מה"יחד"

זה אולי היה קל יותר,

אך

כשמדובר בטיפולי פוריות,

ובדיקות והתמודדויות רפואיות....

נשמע לי באין ערוך קשה יותר.

נוסף לכך כשמחפשים בן זוג יש אמונה שמקסימום אני אתפשר על כמה דברים.

בסופו של דבר זה יותא תלוי בך.

אך בעקרות....

אתה יכול לעשות את כל ההשתדלות בעולם ואף אחד לא ערב לך לכלום.

וההשפעות של הטיפולים..... על הגוף, הנפש, הקשר....

בקיצור, עצם תחושת הלב לגמרי אולי קשה יותר מאשר כשיש זוגיות וטבה רק בלי ילדים,

אך לעניות דעתי ההתמודדות עם הרווקות-שזה בעיקר תפילה ויותר דייטים,

קלה יותר מהתמודדות עם עקרות.

טוב לא הייתי רווקה זקנה התחתנתי בגיל 25 אבל אחרי 40 בחורים

והייתי נשואה ללא ילדים 3 שנים

היה קשה מנשוא התקופה שהייתי נשואה ללא ילדים, כל הזמן הערות מהחברה השקיקה ,הלא נודע (האם אזכה לילד בסופו של דבר) הלחץ הבדיקות הבושה הסבל הנפשי הפיזי , אך בכל התקופה הזאת היה לי בן זוג תומך אוהב ושותף ל'צרה'. וגם ידענו לנצל טוב טוב את התקופה הקשה הזאת לטובתנו, אם זה בחופשות או בלהתעורר מתי שבא לנו ללכת לישון מתי שבא לנו לצאת הרבה לעיר, לראות סרטים יחד וכו'

אך תקופת הרווקות זכורה לי כתקופה איומה, כל בחור שיצאתי איתו ולא הלך הרגשתי יותר ויותר דחויה או כשאני דחיתי בחור הרגשתי מבולבלת ולבד ולא ידעתי מתי יבוא הקץ לבדידות ולהשפלות של לצאת עם בחורים לא קשורים יבוא..ושלא נדבר על התקופות ללא הצעות...הקיצור יותר קשה הרווקות לדעתי מאשר להיות חשוכי ילדים..

כל פעם שאני שומעת על ההלכה/סיפורים של להתגרש אחרי 10 שנים כי הזוג ללא ילדים מתעצב ליבי..

להיות רווק זה הרבה יותר קשה כי גם אתה לבד וגם החברה לא רגישה כלפיך- כולם יודעים לעקוץ- יבררנית ועוד כל מיני דבאים ואילו נשואים ללא ילדים החברה הרבה יותר רגישה

היה קשה יותר להיות נשואה בלי ילדים.

ברוך ה' לאחר שנים רבות של רווקות מצאתי את בחיר ליבי אך השנה הראשונה של הציפיה לילד היתה קשה פי כמה.

כשיש ילדים יותר קל להגיד שקשה להיות רווק ויותר קל בשניים, אך אישה במיוחד במהותה היא  לא רק "אישה" אלא גם "חוה" - אם כל חי, ולדעתי זה חזק יותר מהאישה שבה.

כמו כן, כשקשה לבד - מוצאים את הבן אדם שקל יותר להתחזק ממנו, אך כשנשואים זו עבודה קשה יותר להתחזק עם בן זוגך, כי את במצב קיים, כביכול "ללא בחירה" ואתם צריכים יחד להתחזק מהמצב הקשה הזה.

לא אמרתי שזה קשה, אמרתי שזו משימה קשה יותר.

בשורות טובות לכולם!!!

אני חושבת שכל אחד רואה את הניסיון שלו כמשהו שהוא כבר עבר ולכן זה יותר קל. (לא התמודדתי עם רווקות רבת שנים).

בתור אחת שעברה טיפולי פוריות כדי להביא את ילדיה לעולם והתמודדה עם כל הציפייה מהחברה, תמיד שמחתי שאני לפחות לא רווקה, שיש לי את בעלי התומך וגם שאף אחד לא יכול להאשים אותי במשהו. 

למדתי מבעלי לענות לאנשים המציקים,"נו, מה קורה?" "תתפללו עלינו", עם מבט של, מה אתם רוצים ממני, אני עושה השתדלות, אך זה לא תלוי בי.

אצל רווקים, אי אפשר לתלות את הכל בה', תמיד יש את החשש, אולי אני הבררנית, לא עשיתי מספיק, לא פניתי מספיק. בטיפולי פוריות, אם כמה שזה לא הכי נעים (אבל נסבל בהחלט, יחסית למה שחשבתי קודם), זה תהליך די ברור, שהרופאים קובעים לך את מסלולו, פחות או יותר, ולך נשאר רק לבצע ולהתפלל...

וכמו שאמרו, אני רואה באופן ברור את החיובי שכל הבעיה הזו עשתה לזוגיות שלי ושל בעלי. מאוד רציתי ילדים, הרבה לפני שהתחתנתי, והשנים הראשונות האלה בלי ילדים, רק העמיקו ונתנו לזוגיות בעצמה את המקום החשוב שלה, את המימד של היציבות, שבמבט לאחור אני מודה עליו מאוד (למרות שהיה לי ממש ממש קשה...)

בעז"ה שלא אתנסה בנסיון השני.

אבל לפי דעתי יותר קשה להיות נשואים בלי ילדים

כי כשזה נוגע לרווקות, אפשר גם להאשים את עצמנו

כשזה נוגע לכך שאין ילדים- הכל מאת ה', ושם כח האמונה צריך להיות מאוד חזק כדי להבין למה זה קורה ואיך זה מסתדר כך שהכל לטובה.. ולא תמיד קל להחזיק בזה..

בשורות טובות בע"ה! לכל אחד באשר הוא חסר..

"כשזה נוגע לרווקות, אפשר גם להאשים את עצמנו"

בוודאי שהכל מאת ה',

אבל כשחלילה נשואים בלי ילדים, אין בכלל עניין שקשור אלינו, שם זה לגמרי מאת- ה'..

שכשנשואים,

לפחות זה לא לבד,

ולעולם חסדו- יש לי דיוק להציע- החברה יכולה גם להאשים אותנו, יותר משאנחנו....

וכשאת לא לבד בנסיון, זה נראלי פחות קשה. יש מי שתומך ועוברים את זה ביחד.

וכן- עד כמה שגם אז החברה קשה, זה הרבה פחות,

הרי אף אחד לא יגיד לך: אם ב-א-מ-ת היית רוצה ילדים, היה לך...

אבל פה בדיוק הבעיה!!!

שהסביבה חושבת שרווקים הם אשמים! הם לא!!! קשה לי לשמוע כאלה הצהרות והכרזות.

פשוט כואב הלב שמשליכים את זה על הרווקים.

אלא אם כן את דוגלת בגישה להתחתן לא עם הזיווג שלך.

את נשואה (לפי הפרופיל), ואולי זה נראלך שעשית משהו בשביל זה ואת החלטת, אבל זה ממש לא כך- ה' שלח לפנייך את זיווגך.

צריך להאמין שפשוט לא הגיע זמנם של הרווקים להינשא, וברגע שה' יחליט- זה יקרה.

לא משנה כמה אתה רוצה להתחתן, לא משנה כמה אתה משתדל, עושה את כל הסגולות ואומר את כל התפילות, פונה לכל השדכנים ומבקש מכל החברים- זיווג זה בידי שמיים בלבד. זה לגמרי מפתח החיים.

אם ה' ירצה- זה יקרה, בפשטות.

אפשר לקדם "גזרה", ניתן לפתוח שערי שמיים, אבל בדיוק כמו הדרך לזכות בזרע של קיימא.

בעיתה אחישנה.

בשורות טובות לכולם- ללא נסיון ובזיון.

כי אני לא נשואה,

אני יבדוק ת'פרופיל, אבל בהחלט הייתי שמחה אם כן....

ולוידת איך הבנת הפוך- אבל אני מאוווווד לא חושבת שזה תלוי רווקים אם הם מתחתנים או לא.

מנסיון. די כואב אפשר לומר.

ומהנסיון הזה, עניתי ללעולם חסדו,

כי אנחנו (אני לפחות) לא חושבת שאני אשמה בזה שאני לא נשואה,

אבל החברה,

הרבה פעמים כן. ומשפטים כמו- אם באמת היית רוצה היית מתחתנת/בררנית וכיד הדמיון....

קצת קשה לומר אותם לאנשים שאין להם ילדים,

לכן אמרתי שנראלי בלי ילדים זה פחות קשה מרווקים.

תסתכלי שההודעה שלי נמצאת מתחת לשלך  ולא נוטה קצת שמאלה..

אבל מכ'פת לי לאחל לך- תזכי להיות נשואה במהרה ובקלות!

תקשורת טובה והערצה זה לא היינו הך.

כלומר, יכול להיות "קליק" מהרגע הראשון, ושיחות כיפיות, אבל לוקח קצת יותר זמן למצוא את הנקודות המיוחדות בו ולהעריך אותן.

( ככה לפחות היה אצלינו... מהדייט הראשון היה זורם וכיפי אבל להבין מי הוא וכמה הוא מיוחד זה משהו שכל הזמן מתפתח, ועם השנים, ככל שמכירים יותר ונחשפים ליותר סיטואציה יש יותר הזדמנויות להעריך ולהעריץ)

ובאמת מה שגרם לי להחליט להתחתן זה ממש לא הערצה, אלא תקשורת טובה ומוכנות להשתפר כל הזמן.

מה שכן מסכימה שלא צריך להתפשר ולהתחתן עם מישהו שלא טוב איתו, ברור שלא...

ה"פשרה" שכן אפשרית לדעתי, זה חסרונות מסויימים שמבאסים אבל החלטה שלמה ומודעת שעדיין זה שווה את זה 

למצוא חן ככה שמעתי מהרב רונן טמיר שליטא , זה למצוא את החן, - את הנקודה הטובה שמאירה בשני.

תוספת שלי -איך אני מוצא אותה, את הנקודה טובה בשני ?  שתי אפשרויות:

1.  על ידי שאני מוצא/תת בעצמי את אותו דבר

2. או שאני חסר/ה אותו ולכן יודע/ת לזהות את הטוב הזה, ולהעריך אותו אצל השני.

כשאני מוצא את הנקודה המאירה לי באמת, ואני מעריך את השני בזכות אותה נקודה של טוב שנשאר תמיד, ומתמקד/ת בנקודת אור הזאת, קל להתמיד בעין טובה,בהערכה הולכת וגוברת  כלפי השני (כי אנחנו מוצאים סיטואציות שונות במעברי החיים, שאותה נקודה משתקפת בהם והנקודה  הזו מאירה תמידית אצלו)

ככה אני לא חושבת שייתעורר  צורך  לשנות את השני , כי כמו שאני מצאתי את החן שלו , את הנקודה הטובה שלו שגרמה לי להעריך אותו תמידית בזכותהּ, ככה הוא מעריך אותי על הנקודה הטובה שלי, והיא (בדר"כ) גוברת על רצון שלו לשנות אותי.

בכלל , אין מצב של מחשבה לשנות את השני בנישואין. מה שרואים עכשיו, בפגישות, מה שמקבלים עכשיו -  זה מה יש.  זאת החבילה, "זאת הכלה". לרוב , נקודות שנמצאות בדייטים, נראה אותן (בקטן או בגדול) במשך חיי הנישואין. הבחירה איך להגיב אליהן קשורה להתמקדות בנקודה הטובה , בעין טובה שלנו כלפי בן הזוג.

למה אין מצב לשנות את השני?

א. זה הוא - זה טבעו/ מזגו הראשוני, המקורי.         כל רצון שלי לשנות -  משדר לו - "אני לא מקבל אותך כמו שאתה/ לא מכבד אותך על בחירתך בדרך שאתה הולך בה"  ולרוב זה מתקבל לא נעים (בצדק) אצל השני ו/או גורם לפגיעות מיותרות בין שני הצדדים.

ב. שינוי יכול להתבצע בכמה תנאים:

1. התנאי הראשון הוא רצון פנימי של האדם עצמו להשתנות. הנביעה הפנימית תהיה זרז לשינוי.

2. התנאי השני הוא לדעת ששינוי זה מהלך,  תהליך שאורך זמן מסויים, קצב מסויים, כולל עליות ומורדות וצריך להבין, לכבד, ולקבל את זה .

3. אם כבר קורה שינוי- להבחין, להתמקד על הטוב שבתהליך, לתת משוב בצורת מחמאות/ מילים שמביעות הכרה במאמץ , הערכה כנה כלפי השני.

בעיניי, הנקודה הראשונית  של מציאת- חן בשני חייבת להיות בדייטים  מכיון שבהמשך חיי הנישואין, ההתמקדות בטוב תמשוך ותרבה עוד ועוד טוב שמתבטא בצורות שונות של תקשורת טובה ובתחושה טובה וכנה של קשר של נעימות ואהבה הדדית, אחד כלפי השני  .

אבל תשתדלי לעבור לידו בשקט להתרחק להיכנס בכניסה אחרת

מה שנקרא למזער מפגשים לאפס

להעביר מסר דרך צד שלישי?

חברה שאת סומכת עליה, שתבהיר לו שאת לא בעניין.

הן המומחיות ההכי גדולות בזה.

בחיי כמה שאני מתגעגע לסבתות מהעבודה שלי.. יותר מכולם

הייתי חושבת דקה 2 כמו עכשיו

והייתי אומרת שזה קשוח

ובסוף עונה שנראה לי הדמות שאני הכי אוהבת בתנך היא

או תמר או יואב

תמר אשתו/כלתו של יהודה כי היא פעלה בחכמה ובצניעות והצליחה להשיג את מה שהגיע לה מלכתחילה היא הייתה אישה חכמה

ויואב שר צבאו של דוד כי היה נאמנות מוחלטת לדוד המלך כן גם שזה שהוא פעל בלי לשאול אותו והרג כמה וכמה אנשים רק כי לא יכל לסבול את חוסר הכבוד לדוד ולמלכות.

וכמובן שהייתי עונה טיפה יותר בהרחבה ואולי מילים אחרות אבל כן 2 אלה בטוח

אגב למה?

מה זה מגלה לך?

מסקרן 

לעבד־מלך הכושי.

אף־אחד לא יודע מי אתה, מאיפה באת, מה הסיפור שלך, בנסיבות אחרות היו שופטים אותך שאתה ככה וככה ובאת ממקום כזה וכזה מבלי בכלל לדבר איתך,

אבל בסוף אתה היחיד שעושה את המעשה הגדול.

כל העולם בעבר האחד- ואברהם בעבר השני מול כולם לא מפחד לבחור נכון.

או רחל אימנו על ויתור נאצל

לא יודעת מה הייתי שולפת בשלוף

חוץ מהשם שלך. והגיל, והמספר במשקפיים. ולמה בחרת ללמוד דווקא ביו-כימיה, איסטלציה וגיל הרך. וגם אם היית זברה באיזה צבע של משחת נעליים היית קוראת לילד הקטן-חמוד-נושך שנולד לדוב-גריזלי-מחמד של פינגווין השמירה שלך.

ואולי גם ל'התנשאי לי'.

אבל חוץ מאלו, בנחת.

ועכשיו ברצינות.

בנחת.

את לא במבחן.

דייט זה לא מבחן.

זו הזדמנות להכיר אנשים נחמדים.

מקסימום יצא מזה משהו טוב.

או טוב מאד מאד מאד.

אני מבין, ומכיר, וחושש, את החשש משתיקה.

אני חושב שזה נכון בעיקר בשתיקה של אין נושא.

וגם זה בסדר, לא נעים אבל גם לא נורא.

אך יש שתיקות טובות.

שתיקה של יחד זה נהדר.

אין מילים ולא צריך מילים.

הלוואי שנזכה.

שתיקה של זמן חשיבה היא מצויינת.

היא מייצרת קשר אמיתי.

קשר עם רוגע.

זה לא פסיכומטרי.

לא למהר לענות.

היא מייצרת כנות.

חשבתי באמת על השאלה שלך, והשתדלתי להביא את עצמי כמה שיותר מדויקת.

דייט זה לא בית משפט. אז לא שופטים. לא את, מקווה שם לא הוא.

בטח שזה לא כיתת יורים. אז לא יורים תשובות. אם לא יורים אז גם לא צריך לדרוך מראש. לא צריך לחפש את כל רשימות השאלות האפשריות באינטרנט ולחשוב בבית מה אני עונה.

(אולי גם לא צריך להכין שאלות? נקודה למחשבה. זה נועד למנוע את השתיקות המביכות של חוסר בנושא. כדאי להכין נושאים אבל חשוב גם לזרום ולהתגלגל. נשמע שהוא הכין שאלה מראש, תראי איך סיבך אותך. אגב, הנה עוד נושא שיחה)

תשובה לדוגמא:

'וואו. שאלה יפה. צריכה לחשוב, תן לי רגע. __שתיקה (זמן נהדר בשבילו לגרד את האוזן. הוא חיכה לזה הרבה. זהו, הוא סיים לגרד, עוד רגע שלא יחשוב שחיכית לגירוד שלו. עכשיו)__. אני לא זוכרת את כל התנ"ך בעל פה, אבל ממה שעלה לי כרגע נראה לי שהכי התחברתי לפרנך, אבא של אליצפן, נשיא מטה זבולון בתקופת הכיבוש וההתנחלות. קודם כל מאד התחברתי לשם. בנוסף, אני מעריכה אותו על שהצליח לגדל בן לתפארת בתוך מציאות מורכבת שכזו. אני חושבת שאקרא על שמו את כל 18 הילדים שיהיו לנו, ואולי אבקש גם ממך לשנות את השם'

אם את שולטת ב'חומר', אולי אפשר עוד להעמיק בצד שלו. 'גם פלוני אלמוני מייצג לדעתי את התכונות עליהן הצבעת בירמיהו. למה התחברת יותר אל ירמיהו?'

בהצלחה.

אבל האם יודעים שאיזבל היתה איכשהו קשורה לחתונות?!

בא נשמע אתכם.

חזל אומרים שלא נרקבו הכפות יידים והרגליים שלה בגלל שזכתה לשמח חתן וכלה

כן חתול זמני, מצופה ממך להגיב בפאנצ' על 'למה' היונק😉

ועכשיו ברצינות. נשמח (איזה כיף לכתוב את דעתי בלשון רבים) לשמוע וללמוד.

סומכים עליך גם לגבי הצעד הבא ;)

סתם חחח

יאללה בקרוב בעז"ה 🥳