זה פשוט לא קורה..

וזה כבר המון זמן ככה..

אם את מדברת על מס' שבועות ואולי גם חודשים- זו בעיה. זו בעיה אם אין כלל וכלל רגש.

כי פשוט שאת צריכה לחכות ולצפות לראות אותו, את צריכה להתרגש ממנו, להעריך אותו, לאהוב את האישיות שלו.

ואם אין את זה- את בטח לא תוכלי להתקדם בקשר, לא יופיע רצון. הכל יבש. אין חיבור בין שניים.

אם מדובר על שבוע או שבועיים ללא רגש- לא חושבת שזה בעייתי,

לרגש יש עליות וירידות, העיקר שהשכל יציב ובריא.

בטוחה שהרגש יופיע ע"י דיבור "עליכם", תטיילו ביחד, תבשלו, תלכו למקום שפותח את הלב-כמו ים, תפרגנו אחד לשניה, תכתבי לך דברים טובים עליו כדי לעורר כלפיו הערכה ואהבה.

בהצלחה רבה.

(כתבתי בלשון נקבה- מעניין אם צדקתי..)

תודה על העצות הפרקטיות!

אם עובר הרבה הרבה זמן אין שום זכר לרגש יכול להיות שכדאי לך לשקול להמשיך הלאה..

הקשר בנוי גם משכל וגם מרגש בלי אחד אין את השני....

תחליפי לשם יותר אופטימי

לשאלתך רק להזכיר נשכחות  מהסמינריונים ומכל הזדמנות ... אהבה היא תולדת נתינה (מכתב מאליהו חלק א' איפשהו)

בהנחה שגם אצלו הכל וורוד.  תשקיעי כדי שיצליח. תתני מעצמך כדי להיטיב לו ולשמח אותו

אם הרב דסלר אומר אז זה עובד.

נסי תקופה  ודברים יתבהרו

תמיד שיש שאלות מסוג זה אני רצה לשתף מניסיוני.

אז ככה, אנחנו יצאנו תקופה ארוכה שבה החלטנו אף להתחתן וכל זה ללא רגש.

לא כי רגש לא היה נחוץ, או שייך או במקום. אלא כי היה לי ברור שיקח לי זמן. הכרתי את עצמי וידעתי שאני לא אחת שתוך פגישה אחת תאהב. וחיכיתי.

אני משערת שהנקודה שלך היא לא בגלל שאת יודעת שיקח לך זמן. אבל בעיני העצות הן אותן עצות.

1. צריך סבלנות. אי אפשר לאהוב כשאת עומדת עם שעון על היד ומסתכלת עליו כל שניה ואומרת נו נו נו מתי אני אוהב אותו כבר. אהבה כמו שאמרו פה זה תולדה של עשיה, של הסתכלות טובה, של חיבור בין אנשים. זה לא יקרה אם תיכנסי ללחץ, למרות שאני בהחלט מבינה את ההיכנסות לדאגה. ובכל זאת, ממליצה לך לעשות השתדלות לזרום..

2. מפתחים אותו. לא ציינת כמה זמן אתם נפגשים, אבל זה היה אולי יכול לעזור. בכל מקרה- הולכים למקומות שבהם לומדים להכיר אחד את השני קצת יותר טוב מאשר בית קפה וספסל, שזה כיף אבל באיזשהו שלב צריך לעבור לרמה עמוקה יותר של הקשר. הולכים לפגוש חברים שלו, הולכים למוזאונים, הולכים לטיולים משותפים, יוצרים חוויות יחד. אפשר גם לעשות רשימה לעצמך עם כל הדברים הטובים שאת רואה בו. אצלי המון זמן ראיתי דברים טובים אבל ת'כלס לא באמת ראיתי.  וישבתי לרשום לעצמי באופן מלאכותי והצלחתי לרשום דברים. אבל עכשיו כשאנחנו עוד שניה מתחתנים, אני לא צריכה לרשום זה פשוט כל כך ברור. כל הטוב שלו נוטף החוצה. אבל לקח לי המון המון זמן לראות את זה!! המון! ולא נלחצתי, פשוט נתתי לעצמי את הזמן.

במקרה שלי זה עבד, יכול להיות שבמקרה שלך הפיתרון הוא כן לחתוך.

אבל יכול להיות שהקשר צריך עוד כמה קפיצות לפני שחותכים אותו. אולי תיזמי בדרך כלשהי שיחה מאוד עמוקה אל תוך הנפש. 

תלכי לחברים כדי לשמוע דברים טובים עליו. אחרי שהתארסנו וכולם אמרו לי כמה זכיתי וכו', חשבתי לעצמי- איפה הייתם כשיצאנו לומר לי את הדברים האלה.

טוב בכל מקרה, שיהיה בהצלחה רבה!!!

משני הצדדים?

הפתרון הטוב ביותר הוא לחתוך וללכת הלאה.

נשואין זה לא ביזנס ולא חידת תשבץ שבה כל החלקים צריכים להתאים.

אסור להתחתן בלי אהבה, אסור, אסור, אסור!

ואל תאמיני לאף אחד שמספר לך משהו אחר.

אולי זה נשמע נחרץ, אבל הקב"ה ברא את העולם ככה שהרגש משחק תפקיד משמעותי בדבק בין שני היצורים הנפרדים שהופכים לאחד.

אולי יש רגש ואת לא יודעת או מפחדת לקרוא לו בשמו ואז זה מששהו אחר....

אם קשה לך להחליט להפרד, אז כנראה שבכל זאת יש שם משהו...

בהצלחה

מעט מניסיוני...

היו לי כמה קשרים ש"הרגשתי" רגש חזק של התאהבות, אורות, כוכבים, נצנצים וכו'

בקשר שלי עם בעלי היקר שיחיה, לא הרגשתי רגש מהסוג הזה אלא (וגם אחרי מס' לא מבוטל של פגישות מאסיביות) הרגשה שזה פשוט זה, זה מה שה' נותן לי. ביטחון פנימי בקשר הזה.

וברוך ה' הרגש ושמו אהבה נבנה ונרקם עם כל חוויה שה' מעניק לנו.

בהצלחה,

ותבקשי מה' בהירות.

וגם הביטחון הזה שזה מה' זה מה שמחזיק את הנישואין בזמנים הקשים.גם לנו ה' הראה בברור ,בהשגחה גלויה ממש שהוא קושר אותנו ביחד.צריך להתפלל על זה ,פשוט לבקש מה'  ,שיראה לך אם זה הזיווג שלך או לא,וכשזה הזיווג הסיעתא דשמיא היא מדהימה,ה' הוא המזווג זיווגים...

גם מסכימה עם זה שחוויות יחד יכולות להשפיע ואולי גם השקעה מודעת של שניכם בעניין (אולי תדברי איתו על זה,אולי אתם צריכים גם ללמוד להשקיע יותר בלעורר את הרגש אחד של השני,כמו מכתבים,פרחים,מתנות מושקעות,הפתעות נחמדות,לכייף יחד,לשחנש.. וכו')

אפשר לעבוד על זה.

לדבר על זה, על הקשר. ליצור חוויות משותפות, לדבר על רגשות וכו'.

רק אם עובר הרבה זמן לחתוך, אבל לא להתחיל לחשוב על זה לפני פגישה שמינית (בערך, לא מוחלט)

כמה אנשים אתם מכירים שהיה להם אהבה ממבט ראשון, וכמה לא?

ואיך יודעים אם בשכל יש התאמה?

אחרי כמה זמן פחות או יותר כבר אמורים לדעת בשכל שזה מתאים?

לגבי הרגש- תעשו דברים כייפים ביחד, זה מה שאמרו לי פעם... (לא תמיד זה הולך אבל זה אמור לעשות את זה)

וסבלנות זה גם משהו שצריך..

הרגשת ביטחון?, נוחות להיות אתה?, כבוד? הערכה? תחושה של אמון שמגיעה ממנו אלייך והפוך?

בתור אחת שבעלה כבר היה בטוח בפגישה השניה ולי לקח עוד המון המון זמן. מה שחיזק אצלי את ההחלטה להתחתן איתו זה שחשתי שאני יכולה לגדול איתו בפנים, זה קצת מורכב.

רגש הגיע אחחרי החתונה, וב"ה אנחנו מגיעים למקומות שלא חשבתי שאפשר- בהרבה הרבה עמל! נשואים כמעט 5 שנים.

זה דורש אומץ ובהירות מחשבה של מה כן יש מולי.

וממשיכים לחפש את ההוא שיהיה גם שכל וגם רגש!!

כן..

.

נפרדים אם אין בכלל רגש!!

בהצלחה

בשורות טובות!

והייתי בשני הצדדים...

 אני לא הרגשתי כלום- והיא כן.

ועם מישהי אחרת אני הרגשתי הכל- והיא לא.

תכלס- זה פשוט לא עובד.

לא ים, ולא גלים, ולא מטקות, ולא שום דבר...

אם אין רגש אז אין לקשר הזה סיכוי.

(כמובן לאחר שעבר זמן, ולא אחרי תקופה קצרה)

אבל יש עוד הרבה דברים שיכולים להיות יסודות לדברים גדולים יותר....

במקרים כגון אלה מומלץ לנתק את הקשר למספר ימים או אפילו שבוע ויותר ואז יכולה להינתן נקודת מבט אובייקטיבית יותר לבחון האם באמת אין רגש. ואם אכן אין רגש נראה שכדאי להתיר את הקשר כיון שקשר טוב הוא כאשר הינו בנוי גם על המוח וגם על הלב דהיינו גם שכל וגם רגש ולא חלילה על אחד מהם...

(עד גבול מסוים)

אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי

וכמובן המוסד מחזק את העניין

אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.

לק"י

והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.

לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.

אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.

לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה

לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.

גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.

מה שכן-

זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן

(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)

מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'

ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.

אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?

לק"י

עד לגיל 20+

הטובים הולכים ללמוד במקום מסויים, גם בגלל שיקולים שהאלטרנטיבות הרבה פחות טובות.

זה באמת לא מעיד על אורח החיים, הההשקפה, הכיוון הדתי, בגיל 20 ומעלה.

גם לחיוב וגם לשלילה

רק צריך לזכור שלפעמים אנשים מצטערים כחוכמה בדיעבד בכל מקרה.

מה שאפשר לעשות זה להיות קשובים לאנשים חיצוניים שאינם מעורבים ריגשית

ולשים לב לדברים שעלולים להיחשב כתמרורים ( לאו דווקא אדומים, אלא כאלה שפשוט לא מתאימים לך)

ולזכור עבודת המידות.

לא רק בחתונות

בכל נושא

אני חושבת שיש כאן גם צד נוסף.

יש בנות שהתחתנו בגיל צעיר בין היתר כי התלהבו מהבחור הראשון שבאמת נתן להן תחושה שרואים אותן, שמתעניין בהן ונותן להן תשומת לב. לפעמים זה הרגיש להן כמו הזדמנות שלא תחזור, והן חשבו כנראה שלי ..

ומנגד, יש נשים בנות 28, 30 ו-32 שאני מנסה לשדך. דווקא להן הרבה יותר קשה להתרגש ממחמאות או מהתחלה טובה, כי הן כבר פגשו את זה לא מעט. מחמאות ותשומת לב הן לא מה שמכריע עבורן (:

האם הן יכלו להתחתן? כנראה שכן, ואולי אפילו מזמן. אבל בעיניי הן לא מחפשות רק את ההתרגשות הראשונית או את התחושה שמישהו בחר בהן.

 הן מחפשות משהו עמוק יותר  חיבור אמיתי, ערכים משותפים ותחושה שזה באמת האדם הנכון לבנות איתו חיים.

לכן אני דווקא חושבת שיש בזה אומץ. לא לבחור מתוך לחץ, לא מתוך נו כבר הגיע הזמן להתחתן ולא מתוך רצון לרצות את הסביבה, אלא להישאר נאמנה לעצמך גם כשזה לא פשוט בכלל.

האם יש גם מקרים שבהם צעירות מושפעות יותר מלחץ חברתי? לדעתי כן. יש משהו בנשים שכבר עברו כמה שנים בעולם הדייטים נניח מעל 26 שהן פחות עסוקות בלרצות את הסביבה ויותר יודעות להקשיב לעצמן.

אני זוכרת בחורה בת 22 שבכתה לי בטלפון רק כי אמרה לא להצעה. כששאלתי מה קרה אמרה שהייתה לה שדכנית שגרמה לה להרגיש שהיא חייבת לתת אינסוף הסברים ולהצדיק את עצמה.. אז היא ממש נלחצה שזה שוב יקרה

בעיניי זה לא נכון. בגיל צעיר הרבה פעמים עדיין קשה להתמודד עם הלחץ הזה.

בסוף, כל אחת נמצאת במסע שלה. הכי חשוב הוא הרבה חיבור לעצמך, תפילה, ועבודה פנימית  כדי שהבחירה תגיע ממקום שלם ולא ממקום של פחד או לחץ.

( ובפן האישי ואני יכולה להגיד על עצמי  יכולתי להתחתןזה לא שאין בחורים שרוצים , זה שפשוט לא הרגשתי שזה בעלי..

זה שחברות שלי כבר נשואות לא אומר שאני צריכה להתחתן מתוך לחץ. זה פשוט לא..

אני לא יאבד את עצמי רק בגלל כמה בחורים שרוצים להתחתן מי אמר שאני רוצה ;/

אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.

סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה

ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.

אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.

הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים

אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.

אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.

בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.

תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה

שאת נאמנה לדרך שלך .

יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.

ועכשיו,

שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.

אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.

רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -

'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.

הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...

וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.

לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...

אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...

ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...

אֲת.

אלגריה

נסיה

אבל אלו היו חתונות קיץ

הייתי בחתונת קיץ והיה מאד נחמד

בחורף אני לא יודעת איך זה.

בגלל האיזור, לא מאוד קר שם בחורף . 

יש גם מקום בחוץ (כסאות ושולחנות) שכנראה הם מסתמכים עליו כחלק מהאולם

אולי תשאל ממנהל האולם/ אנשים שמכירים מי שהתחתן שם בחורף טלפון של זוגות שיוכלו לתת לך התרשמות מדוייקת יותר . 

האולם קטן, 400 - 350 איש.

מעריך את הבדיקה.

נבדוק אם רלוונטי

שלא יהיה אופציה בפנים?

לא תמיד יש גשם בחורף ולא תמיד כה קר

ונבחר באותו יום או יום לפני

בס"ד

היה מאוד יפה, זכור לי כקצת קטן (לפחות ברחבה של הבנות) ואני לא יודעת מה טיב האוכל כי הייתי בחוץ במהלכו בגלל עוצמת המוזיקה והאורות המהבהבים.

כן אציין שמנה שם עלתה די הרבה לפני 7 שנים...

מעניין, המחיר שראיתי לא היה ממש גבוה